- מדורים
- שער לדין
- משפחה חברה ומדינה
- יסודות בדיני ממונות
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
עזרא בן מעתוק הכהן
הגמרא אומרת, שהשומר חייב. והטעם הוא שהרי זה ''תחילתו בפשיעה'', שהרי הכסף הונח במקום שאינו משתמר ביחס לדליקה, ו''סופו באונס'' והכלל הוא ''תחילתו בפשיעה וסופו באונס - חייב''.
באחרונים מצאנו שתי גישות עקרוניות, מדוע תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב.
אפשרות אחת היא, שהיות שהשומר פשע בתחילה, הרי הוא הביא עליו את האונס שבא אח"כ, ואין זה אונס באמת, וממילא השומר לא נפטר. האפשרות השניה היא, שמשעת פשיעה התחייב השומר לשלם, ואינו נפטר מחיוב זה אלא בהחזרת החפץ, אבל אם לא החזיר את החפץ, חייב לשלם.
על מנת להבין יותר טוב את שתי האפשרויות, נעמוד על שני מקרים הקשורים ל''תחילתו בפשיעה וסופו באונס'' ומובאים בגמרא:
א. ''פשע בה ומתה כדרכה'' - הגמרא (שם לו.) דנה בשומר שהיה צריך לשמור על בהמה ופשע בשמירתה. הבהמה התרוצצה חופשיה. היא לא נגנבה, אלא ''מתה כדרכה'' (-מתה בנסיבות טבעיות). לכאורה, זהו מקרה של תחילתו בפשיעה וסופו באונס. הגמרא מביאה שתי דעות אם חייב במקרה זה או לא, ואומרת שלשתי הדעות אין הדין תלוי בתחילתו בפשיעה וסופו באונס:
" אתמר, פשע בה ויצאת לאגם, ומתה כדרכה. אביי משמיה דרבה אמר: חייב, רבא משמיה דרבה אמר: פטור. אביי משמיה דרבה אמר: חייב, כל דיינא דלא דאין כי האי דינא לאו דיינא הוא. לא מבעיא למאן דאמר תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב - דחייב. אלא אפילו למאן דאמר פטור - הכא חייב. מאי טעמא - דאמרינן: הבלא דאגמא קטלה. רבא משמיה דרבה אמר: פטור, כל דיינא דלא דאין כי האי דינא לאו דיינא הוא. לא מיבעיא למאן דאמר: תחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור - דפטור. אלא אפילו למאן דאמר חייב - הכא פטור. מאי טעמא - דאמרינן: מלאך המות, מה לי הכא ומה לי התם?".
לדעת אביי, פשע בה ומתה כדרכה אינו מקרה של אונס. שכן, כיוון שיצאה הבהמה לאגם ניתן לתלות ולומר ש''הבלא דאגמא קטלה''. ואף שזו תליה כדי לחייב את השומר, ולא אומרים שמספק נפטר השומר, הרי זה מפני שסוף סוף פשע השומר בתחילה.לעומת זאת, לדעת רבא, השומר פטור. ואפילו אם תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב, זה רק כאשר יש קשר בין הפשיעה לאונס. אבל כיוון ש''מלאך המות, מה לי הכא ומה לי התם'' נמצא שגם אם לא היתה הפשיעה, האונס היה בא, ובמקרה כזה, לא אומרים תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב. נמצא שלדעת רבא, תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב, רק כאשר יש קשר סיבתי בין האונס לפשיעה והלכה כרבא.
ב. ''רועה שהניח עדרו'' - הגמרא (שם צג:) דנה ברועה שהשאיר את העדר מחוץ לעיר, ונכנס לעיר. בזמן שהרועה היה בעיר, באו חיות רעות וטרפו את העדר. הגמרא אומרת, שמדובר שהרועה נכנס לעיר שלא בזמן הרגיל והמקובל. ואמנם, גם אילו השומר היה נשאר, לא היה יכול להציל את העדר, שהרי השומר אינו יכול להילחם באריה, אבל כיוון שפשע ונכנס לעיר, הרי זה תחילתו בפשיעה וסופו באונס, והשומר חייב.
הרי"ף (על הסוגיא בדף לו) אומר, שלכאורה הגמרא על הרועה סותרת את הדין של רבא שכן, ברור שהשומר לא היה יכול לשמור מפני האריה גם אילו היה שם, ואם כן, אין קשר סיבתי בין הפשיעה לאונס. הרי"ף אומר, שהגמרא לגבי רועה שהניח עדרו היא כדעת אביי, אבל לדעת רבא, באמת חייב, וכן כתב גם הרמב"ם (הלכות שכירות פרק ג הלכה ח).
לעומת זאת, הראב"ד כתב, שבגמ'' של השומר שנכנס לעיר, זה אונס מחמת פשיעה, כי שמא אם היה נמצא באותו מקום היתה מתקיים בו ''גם את הארי גם הדוב הכה עבדך''. והביאו הרא"ש (בבא מציעא פרק ג סימן ז).
אף שאין מחלוקת להלכה, אם באונס שלא בא מחמת הפשיעה יש חיוב או לא, הרי יש מחלוקת בדעת אביי. שכן, אליבא דהרי"ף, אביי באמת סובר שתחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב, אף שאין שום קשר סיבתי בין האונס לפשיעה. לעומתז את, והראב"ד והרא"ש סוברים, שגם אביי מודה שצריך שהאונס יהיה מחמת הפשיעה, אלא שהם תולים בכל דהו, שיתכן שאילו לא היתה הפשיעה לא היה האונס קורה.
בגליון מהרש"א (חושן משפט סימן רצא סעיף ט) מסביר, שמחלוקת זו תלויה בשתי האפשרויות להבין את הדין של תחילתו בפשיעה וסופו באונס. אם תחילתו בפשיעה וסופו באונס נובע מכך שהאונס הוא לא באמת אונס, אם כן ברור שזה רק בתנאי שהאונס קשור לפשיעה. אבל באונס שלא בא מחמת פשיעה, אין טעם לחייבו. אבל אם החיוב הוא משעת
דיני ברכות בתיקון ליל שבועות
להתיחס בכבוד
הקשר בין ניצבים לראש השנה
שלוש המצוות שנצטוו ישראל בכניסתם לארץ ישראל
מתנות בחינם
הקשר אל ה' – תפילה
איך נדע שהלב שלנו במקום הנכון?
הלכות שטיפת כלים בשבת
מהי המצווה "והלכת בדרכיו"?
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
הלכות קבלת שבת מוקדמת
