ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

שבת הראי"ה פרשת שמות

בית מדרש פרשת השבוע חומש שמות שמות Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר הורד דף מקורות

טבת תשס"ט

שבת הראי"ה פרשת שמות

גליון מס' 57



סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
רחל בת יקוט

אורות הפרשה

וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל [א, יג].

"צריך להכיר כי כל המגרעות הנמצאות בחיי ההכנה באות כדי להקנות אותנו קניינים כאלה, שישלימו אותנו בהגיע זמן חיי התכלית. ואלמלא הכוחות שהם נראים לנו שפלים ויוצאים מתעודת הטוב והאושר, שהקנינו אותם לנו בזמן ההכנה, דווקא ע"י מה שאז היינו ראויים לדברים קטנים, לא היה אפשר שנבוא למעלה רוממה באמת בהגיע זמן התכלית, שצריך שיהיו אז החיים מלאים מכל טוב, מכל ידיעה וכל רשימה הראויה למלא את החיים אורה בהצטרפותה אל הכלל הגדול, ההולך ואור, ומכניס את הכל לתכליתו הרמה והנישאה. (וזה מש"כ) 'מתחיל בגנות ומסיים בשבח', להורות שהגנות היא צורך השבח. מתחיל בגנות של 'עבדים היינו'. אמנם העבדות ודאי גרמה כמה דברים רעים, כמה תכונות נשחתות, ואצ"ל רעות וצרות, בהווה שלה, לאותם הסובלים אותה אז, אבל גם תכונת ההכנעה, וההשתעבדות למי שראוי להשתעבד, להיות עבדי ד' באמת, להיות יכולים לבטל את הרצון העצמי והנטיה העצמית בשביל קבלת עול מלכות שמים, שישראל מצטיינים בה, ושהביאו בזה טובה רבה להם ולעולם, גם זה ההכשר נקנה ע"י קנין העבדות והרגל השעבוד, שאחרי שסיגיו יצורפו, וכוח השפלות המוריד את ערך האדם יוסר, ע"י התרוממות הנפש של גאון שם ד' ותפארת הוד החיים המלאים כל טוב, שיברך ד' בהם את עמו באחרית הימים, כמה מעטר ומשלים את כלל התכונה הכללית שבאומה יהיה אז, אותו רושם העבדות, אותה התמצית המצטרפת לטובה שתישאר אחר הזיקוק. ורק היא תשלים את החירות הגמורה, בהיות האדם כ"כ בן חורין עד שיוכל בחירותו המוחלטת ג"כ לשעבד עצמו במקום הראוי, ולהיות עבד במום שהעבדות היא החירות האמיתית" ['עולת ראיה' ח"ב עמ' רס].


אורות הראי"ה
הראי"ה ותורת הגר"א מוילנא (י"ד)
פרק י"ד: זמן הגאולה ע"פ הגר"א
ידוע כי לרבנו הגר"א הייתה תורה שלמה ומקיפה בייחס לסדר הגאולה. ר' יושעה ריבלין זצ"ל כותב: "תורת ישוב הקודש מסוד רבנו אליה, ארוכה מארץ מידה ורחבה מרחביה" [מתוך ספרו 'ברית אבות בסערת אליהו']. תורה זו כוללת זמנים ותאריכים מדוייקים בהם יקרו דברים משמעותיים בסדר הגאולה. הגר"א ראה ברוח קדשו את כל מה שיתרחש בכל הימים של עקבות משיחא ואתחלתא דגאולה עד הקץ האחרון, כפי שרואים בבאורו לספרא דצניעותא [עיין דברי הגרי"מ חרל"פ בספר 'דורש לציון' ט –יג. ועיין 'מדרש שלמה' עמ' 205, ובספר 'עולם נסתר בממדי הזמן' בהרחבה]. בספר 'קול התור' כותב ר' הלל משקלוב, שהגר"א ראה רמז נפלא על יעודו בפסוק "וחש עתידות למו", שעולה לאותו חשבון כשמו "אליהו בן שלמה זלמן בן ישכר".
דבר מפליא וקדוש הוא, שהרבה מאורעות חשובים שהתרחשו במשך מאתיים השנים האחרונות, מתחילת יסוד הישוב בארץ ע"י תלמידי הגר"א ועד ימינו, – נמצאים בדברי קודשם של הגר"א ותלמידיו, במפורש או בצירופי רמזים נפלאים, כדברי נבואה ממש.

דברי הגר"א על זמן הגאולה הרמוז בתורה
תורת גאולה זו של הגר"א, לא הייתה בגדר 'חכמה' בלבד, אלא הצטרפה והתגבשה אצלו לפעילות ממשית לקרוב הגאולה בדרך הטבע, מתוך אמונתו הברורה כי הוא שליח אלוקי לעורר את הגאולה, ואף מצא לשליחותו רמז בפסוקי התורה.
וכך מספר תלמידו ר' ישראל משקלוב זצ"ל:
"והיה יודע שמות של כל בני אדם שבעולם וענייניהם היאך מרומזים בתורה שבכתב, [...] ושמעתי מזקן אחד מורה הוראה ששימש את רבינו הקדוש בימי קדם, וראה שבא גאון אחד ממרחקים לקבל דברי אלוקים חיים מרבינו, ושאל לרבינו: ודאי אדוני יודע שמות כל בני אדם איה הם בתורה שבכתב, והשיבו: הן, ושאלו: שם של רבינו היכן הוא, והשיבו: יוצא מפסוק "אבן שלמה וצדק", אבן שלמה הוא אליהו בן שלמה וכמו ש'אלף' הוא פלא ונעלם, כך תורתו ג"כ נסתרת ונעלמת, ולכן שמו בהעלם בר"ת" [הקדמה ל'פאת השולחן'].

תוספת ביאור לכך, נמצאת בספר 'אמונה והשגחה' [דף מג:] לר' יצחק מלצאן זצ"ל:
"מה שכתב בס' 'פאת השולחן', שבתיבת "אבן שלמה וצדק" מרומז שם הגר"א וכו'. שמעתי מפי הרה"ג הישיש מו"ה יצחק מרגליות אב"ד בשצוצין במדינת פולין ששמע מפי מאור הגולה מהר"ח מוואלזין ז"ל כי הגר"א ז"ל אמר כי בספר משנה תורה מרומז בכל סדרה מה שיארע במאה שנים מאלף השישי כסדר יו"ד פרשיות נגד יו"ד מאות (כי נצבים וילך נחשבים לא' כידוע) ושאל לו מהר"ח איה איפה אנו מרומזים בפ' תצא, שהוא נגד המאה השישית שאנחנו עומדים כעת. והשיב לו כי שמו מרומז בתיבת אבן שלמה כנ"ל".
ר' הלל משקלוב, מבאר שבזה ראה הגר"א את יעודו לקיבוץ גלויות, כי אחרי הפסוק הזה של "אבן שלמה וצדק" כתוב על מחיית עמלק ומייד אחרי זה כתוב: "והיה כי תבוא אל הארץ" ['קול התור' פרק ג']. כמו כן הוא כותב, שהגר"א ראה נ"ב רמזים (כמנין 'אליהו') בפסוקי התנ"ך על יעודו לקיבוץ גלויות וקירוב הגאולה [שם].

הבאנו בעבר את דבריהם של גדולי המקובלים שכתבו, שהגר"א היה משיח בן יוסף, ואת דברי הגר"א שקיבוץ גלויות הוא יעודו של משיח בן יוסף [עיין בהרחבה בגליון 51].

שנת הת"ר
נמצינו למדים, שפרשת 'כי תבוא אל הארץ' מכוונת כנגד המאה המתחילה בשנת ת"ר. כפי שמסביר ר' הלל משקלוב בספרו 'קול התור', משנת ת"ר ואילך החלה לפי שיטת הגר"א תקופת ה'אתחלתא דגאולה' [ועיין דברי הגרי"מ חרל"פ בספר 'דורש לציון' עמ' ט'. 'אמרות טהורות' עמ' קסד ואילך]. "כל היעודים האלה, שתחילת יציאתם מהכוח אל הפועל שתהא משנת ת"ר ואילך, כמובא בזוה"ק פרשת וירא, ניתנו בשליחות שמים ביעודו של רבנו הגר"א ז"ל שזכה להיות נהורא דמב"י שעל ידו קיבוץ גלויות" ['קול התור' פרק ה']. כך גם מופיע בספר 'תולדות יצחק' [דף קמד] על דברי הזוהר הנ"ל ביחס לשנת ת"ר לאלף השישי, שזה נרמז על יעודו של הגר"א. וכבר מאה שנים לפני כן – בשנת ת"ק, התחיל 'הדור האחרון', דור 'עקבתא דמשיחא', שבו יש לפעול לקירוב הגאולה, כך מביא ר' הלל משקלוב בשם הגר"א ['קול התור' פרק ג'].

תורת ה'אתלתא דגאולה'
בתורת ה'אתחלתא דגאולה' של הגר"א ותלמידיו, יש מספר יסודות עיקריים הקשורים לסדר תהליכי הגאולה, ונזכיר את חלקם:
א. לפני ביאת המשיח תהיה פקידה אלוקית, כמו שהיה בימי כורש בימי בית שני [ביאורי הגר"א בספר 'תיקוני זוהר חדש דף כז.]. אמונה זו הייתה מקובלת על כל תושבי ארץ ישראל באותה תקופה, וכפי שהעיד ר' יעקב לעווי זצ"ל ראש המקובלים בירושלים: "בארץ ישראל מוסכם אצל כולם כי בטרם יבוא המשיח גאולה תהיה לנו ע"י רשיון מלכי האומות ויבנה בית מקדשנו כאשר היה בימי בית שני ונקריב קורבנות ואחר כך יתגלה משיח צדקנו".
ב. לפני ביאת משיח בן דוד, יהיו קיבוץ גלויות וגאולה משעבוד מלכויות ע"י משיח הראשון – משיח בן יוסף [בספר 'ליקוטי הגר"א' דף מ' ודף ס"ג ו'באר יצחק' שם].
ג. רבינו הגר"א מדבר הרבה על 'אתערותא דלתתא'. אמרו חז"ל על הפסוק "ציון היא דורש אין לה" [ירמיהו ל] "מכלל דבעיא דרישה", היינו דרישה לציון צריכה להיות תחילה ע"י ישראל עצמן ואח"כ הקב"ה מסכים. ובביטוי זה 'בעיא דרישה' שבחז"ל ראה הגר"א רמז לשמו 'אליהו בן שלמה זלמן' השווה בגימטריא.
ד. בנין ירושלים צריך להיות לפני ביאת המשיח. הגר"א בבאורו לשיר השירים בקשר לשבועה שלא לדחוק את הקץ אומר: "שלא יעלו מאליהם לבנות את בהמ"ק". מתוך דברי הגר"א אלה אנו למדים ברור שרק בנוגע לבנין ביהמ"ק נאמר לא לדחוק את הקץ, אבל לא בנוגע לבנין ירושלים.
ה. דבר הנבואה "בהר ציון ובירושלים תהיה פליטה כאשר אמר ה' ובשרידים אשר ה' קורא" [יואל ג ה], תפס מקום רב בליבו של הגר"א, ואף הדאיגו מאוד, כי לפי נבואה זו יבוא זמן בעקבות משיחא שקבוץ גלויות יהיה בדרך של פליטה, היינו מתוך הכרח של צרות וגזירות, ורק שרידי הפליטה יגיעו לציון וירושלים [עיקרים אלו ואחרים, מובאים בספר 'דורש לציון עמ' רט – רכו].
רבי משה קצנלנבויגן זצ"ל, מתלמידי הגר"ח מוולוז'ין, מביא כמה מסורות חשובות ביותר שקיבל מאביו בשם הגר"א, ביחס לסדרי הגאולה ותאריכיה, ובין היתר הוא כותב: "מובא ב'ספרי' על הפסוק "שמנת עבית כשית" – "אלו שלושה דורות שלפני ימות המשיח, שנאמר ותמלא ארצו כסף וזהב, ותמלא ארצו אלילים, ויטוש אלוה עשהו". וקיבלתי מאבי המנוח נ"ע שקיבל מהגאון החסיד רבינו אליהו מווילנא זצוק"ל זמן התחלת אלו ג' דורות, ולפי החשבון הוא כעת דור שלישי" ['מעייני הישועה' עמ' 11, עיי"ש].

גאולה בדור שכולו חייב
במסכת סנהדרין [דף צז:] מובאת מחלוקת תנאים האם גאולה תלויה בתשובה. דעת רבי אליעזר היא שגאולה תלויה בתשובה, ואילו לפי דעת רבי יהושע יתכן ותבוא הגאולה גם אם עם ישראל לא ישוב בתשובה. ומסיימת הגמרא את הסוגייא במילים: "ושתק רבי אליעזר". הראשונים והאחרונים [ביניהם: הרס"ג, רש"י, רמב"ן, רד"ק, מהרש"א, מהר"ל, רמח"ל, אוה"ח וה'חפץ חיים'] הבינו מלשון זו של הגמרא, שנפסקה ההלכה כרבי יהושע, וגאולה לא תלויה בתשובה. כלומר, יכולה הגאולה להתרחש גם כאשר המצב הרוחני של עם ישראל אינו מושלם. חשוב להדגיש נקודה זו, משום שרוב אלו הטוענים שאיננו ב'אתחלתא דגאולה', הוכחתם היא מהמצב הרוחני של העם, וסבורים הם כי גאולה תלויה בתשובה [עיין למשל: 'ויואל משה' עמ' נו צב, ק, קב, ועין 'פרדס חב"ד' גליון 12 עמ' 240]. אך כאמור – מסקנת הגמרא, כפי שהבינו רוב גדולי ישראל, היא שאין הגאולה תלויה בתשובה, וכביטויו של ר' יששכר שלמה טייכטאל זצ"ל: "כל ספרי גדולינו מלאים, דאפילו אם לא יעשו ישראל תשובה - הם נגאלים" ['אם הבנים שמחה' ב, ז]. וממילא גם כאשר המצב הרוחני קשה מאוד – תוכל להתרחש הגאולה, קרי: קיבוץ גלויות.
וכך כותב הגר"א: "בכל דור יש קיצים לפי עניין התשובה והזכויות המיוחדים לאותו דור, אבל קץ אחרון לא תלוי בתשובה אלא בחסד, כמו שכתוב [ישעיה מח א] למעני למעני אעשה. וגם בזכות אבות, וזה שאומרים וזוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה" ['אבן שלמה' קמז, וכן בתיקוני זוהר תיקון כב, ועיין 'מעייני הישועה' (לר"מ קצנלבויגן) עמ' 15 ודו"ק]. במקום אחר אומר הגר"א, כי הגאולה תבוא "בדור שכולו חייב" [ביאור הגר"א לתקוני זוהר קכז:].
גם תלמידי הגר"א ותלמידי תלמידיו, וכן מקובלים נוספים מבית מדרשו של הגר"א, כותבים מפורשות שגאולה לא תלויה בתשובה, ורבים המקורות לכך [ועיין בספר 'אחרית כראשית' – מאמרי גאולה מהרמח"ל והגר"א]. נביא לדוגמא את דבריו של ר' יוסף זונדל מסלנט, שהיה מתלמידיו המובהקים של הגר"ח מוולוז'ין, ואף עלה ארצה ע"פ ציוויו. ר' יוסף זונדל היה מחובבי ציון הגדולים, וראה בבנין הארץ את תחילת הגאולה. את דבריו על סוגיה זו של גאולה ותשובה, מביא תלמידו ר' נתן פרידלנד זצ"ל [בספרו 'יוסף חן' דף כז], וזה לשונו:
"אחרי המחלוקת הנ"ל (האם גאולה תלויה בתשובה) חתמה הגמרא שם "ושתק רבי אליעזר". ואמר לי מו"ר (ר' יוסף זונדל) תנצב"ה כי שתיקה כהודאה דמיא, דאל"כ למה צריכה הגמרא דווקא פה לסיים "שתק ר"א" דלא כהרגיל, אלא רק להודיע שהודה לר"י (שגאולה לא תלויה בתשובה) והראה לי ב'פרקי דר"א' שהודה ר' אליעזר בפירוש, נמצא רב יחידאי שהדבר תלוי בתשובה [עיי' סנהדרין צז:], ואחרי תיבות "ושתק רבי אליעזר" הביאה הגמרא תכף ומייד על זה "ואמר רבי אבא אין לך קץ מגולה מזה שנאמר ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא", היינו על כל הנ"ל, כאומר: אין תשובה מעכבת ואין קץ מעכב, כי אין קץ בדבר רק זה הקץ המגולה, כאשר בכל זמני הכושר יתקרבו ישראל לבוא אל ארץ הקדושה של נחלת שדה וכרם והארץ תתן להם יבולה בשפע רב זה הוא הקץ המגולה, וזה הוא דור שבן דוד בא (כי סתמא דגמרא כתבה שם "ואמר רבי אבא" בוא"ו אף שלא נזכר שם ר' אבא מקודם, לומר שר' אבא סובב הולך על כל דברי התנאים והאמוראים שם)".

וז"ל גאון המקובלים רבי שלמה אלישוב זצ"ל: "גאולה העתידה אינה תלויה בזכות ומעשים כלל [...] וכן מורה כמה פסוקים ביחזקאל לו לז מבואר שם כמעט בפירוש שהגאולה האחרונה אינה תלויה בתשובה ומעשים טובים כלל" ['הקדמות ושערים' שער ו' פרק ט']. למפרע, כולנו רואים כיום את התקיימות דעת רבי יהושע; אנו נמצאים בתהליך גאולה – למרות המצב הרוחני הקשה שאנו רואים בעינינו.

הקץ המגולה
בייחס לדברי רבי אבא כי 'הקץ המגולה' הוא פריחת הארץ וישובה, כדאי להבהיר כי על פי ספר 'קול התור' (לר' הלל משקלוב תלמיד הגר"א), היות א"י נותנת פריה בעין יפה לעם ישראל, איננו סימן בלבד לקירוב הקץ, אלא פעולה יסודית שעם ישראל נצרך לעשות, וסגולתה היא קירוב הקץ. ככל שישראל מרבים לעלות ולהתקבץ לארצם, עובדים אדמתה ובונים חורבתיה – כך הקץ מתקרב ובא לקראתם.
"עניין קץ המגולה שבדברי חז"ל הייתה שאיפתו הנמרצה של רבנו הגר"א", מעיד ר' הלל משקלוב ['קול התור' פ"א]. "מי גדול לנו בכל הדורות האחרונים כרבינו הגר"א קדוש ישראל אשר בדברים חוצבים להבות אש האיץ בתלמידיו לעלות לאר"י ולעסוק בקיבוץ גלויות, והרבה לזרז את תלמידיו להחיש את קץ המגולה לקרב קץ הגאולה ע"י ישוב ארץ ישראל" [שם פרק ה']. וכך כותב נינו של ר' הלל, ר' יושעה ריבלין זצ"ל (ראש הבונים, ומנהל הועד הכללי): "מן הבשורות הטובות אשר אליהן כל ישראל ישברון לשמוע מהרמת קרן ירושלים וצמיחת קרן לגאולתנו [...] מי האיש אשר לא יכיר כי אצבע גאולה היא, בהתחיל יעוד חוזנו להציץ ציץ, אשר נקווה כי עד מהרה יבוא דבר ה' מה נאוו על ההרים רגלי מבשר טוב משמיע ישועה" [מובא בספר 'השיבה לירושלים' עמ' 480]. ובמקום אחר מסביר זאת ר' יושעה ע"פ הקבלה: "מלחמתנו בעמלק דא ביעור השממה, כל נגע אדם או שטן המכשלה לא יזיזונו כל שהוא בקץ המגולה, יעודנו יעודו של אליהו רבנו, נהורא דמשיח בן יוסף ההולך לפנינו" ['ברית אבות בסערת אליהו' פרק טז].
תלמידי הגר"א מייסדי הישוב, היו חדורים בתורת ה'אתחלתא' של רבם, והיא זו שנתנה להם את הכוח והמסירות נפש בכל מעשיהם הכבירים בישוב הארץ. במכתביהם הם כותבים במפורש כי תקופתם היא 'אתחלתא דגאולה' ['השיבה לירושלים', עמ' 26, 28, 209, 326, 480. בשבועות הבאים נעסוק בכך בהרחבה]. כמובן שכך גם הייתה שיטתו של מרן הראי"ה, כי תקופה זו של יסוד הישוב ע"י תלמידי הגר"א, הייתה 'אתחלתא דגאולה' [מתוך הספדו על ר' יושעה ריבלין זצ"ל. בשבועות הבאים נפרסם בעז"ה את ההספד במילואו]. ובאחת מאגרותיו הוא כותב כך: "אתחלתא דגאולה ודאי הולכת ומופיעה לפנינו, אמנם לא מהיום התחילה הופעה זו, רק מאז התחיל קץ המגולה להגלות, מעת אשר הרי ישראל החלו לעשות ענפים ולשאת פרי לעם ישראל אשר קרבו לבוא, התחילה אתחלתא זו [...] והפלא הזה קם ע"י מפלאות תמים דעים" ['אגרות הראי"ה' ח"ג אגרת תתעא].
גדולי ישראל מכל החוגים (גם הקנאים ביותר, כדוגמת הגרי"ח זוננפלד זצ"ל) היו שותפים למהלך ישוב הארץ, מתוך קביעה ברורה כי דורנו הוא דור 'קץ המגולה', ובעלונים הקודמים הרחבנו על כך. כדוגמא להשקפה זו, נביא את דבריו של ר' צבי פסח פראנק זצ"ל: "הן הראנו ה' את ידו הגדולה בקיבוץ הגלויות בארצנו הקדושה, בנים שבים לגבולם וערים נשמות מיישבים ומחיים אותה. בצפייתנו ציפינו כי היא אתחלתא דגאולה, והארץ הקדושה הזאת כשם שהיא שבה לתחייתה בחומריותה כן ישובו בנים לחייהם המקוריים וקדושת תורתם לקיים מה שנאמר "ויתן להם ארצות גויים" בעבור "ישמרו חוקיו ותורותיו ינצורו" ['משֹואה לדור' עמ' סב].
הגרצ"פ ראה בפיתוח הארץ וישובה את התחלת התגשמות חזון הנביאים בקץ המגולה, וברך על כך בשמחה ובסיפוק גדול: "בחמלת ה' עלינו זכינו לראות נצני גאולה בוקעים כשחר. הארץ הקדושה נהייתה לפתח תקווה להמוני בית ישראל במושבותיהם [...] הישוב מתגדל ומתרחב בעזרת המחזיר שכינתו לציון [...]. בדורות האחרונים עם תחילת הקץ המגולה החלו המוני בית ישראל שבים כיונה אל ארובותיהם אל חיק ארץ הקודש נחלת אבות. לעינינו הולכים ומתקיימים יעודי הנביאים, וכמו השחר עלה, זכינו לראות בהנץ נץ תחיית הארץ" ['הצבי ישראל' – דברים בעיתם עמ' שכט. להרחבה בנושא זה של דעת הגרצ"פ בענין אתחלתא דגאולה, עיין בספר 'אתחלתא היא' עמ' רלב].

קץ הגאולה ע"פ הגר"א
מעבר לפעילותו של הגר"א בעניין 'הקץ המגולה', שכשמו כן הוא – מגולה ומפורסם לכל (ואף מוחלט ובלתי ניתן לשינוי), עסק הגר"א גם בחישובים נסתרים של תאריכי קיצים. ואמנם מצינו גם אצל אחרים מרבותינו שעסקו בכך [עיין באורך ב'שו"ת מן השמים' (מהדורת הר"מ מרגליות), תשובה עב ובהערות ע"ז], אך בשונה מהם, אצל הגר"א היו חישובים אלו חלק בלתי נפרד מתורת גאולה מקיפה ומעשית. ואף אצל תלמידיו מצינו שעסקו בחישובי הקץ, כך למשל ידוע על כתב יד של ר' ישראל משקלוב (בעל 'פאת השולחן') בו מופיעה העתקה של 'תכנית קץ', הכוללת תאריכים שונים בין השנים תקפ"א – תקצ"ח, שבהם יקרו אירועים עצומים בעולם (מקורה של תכנית זו הוא בכתבי קבלה מצפון אפריקה). כמו כן ישנה אגרת סודית – 'אגרת הקודש', המיוחסת לגר"א, הכתובה כולה בצפנים ורמזים נעלמים, ויש הטוענים שאף היא קשורה לחישובי הקץ [ראה: קובץ 'שרגאי' ח"ג עמ' 12, מאמרו של ד"ר אריה מורגנשטרן].
כשאנו עוסקים בתאריכי הקץ שקבעו רבותינו, צריך להבין זאת בצורה נכונה ועמוקה. את הסבר הדברים לפי מרן הראי"ה, מסר בנו הרצי"ה, באחת משיחותיו:
"בשעתו סיפר לי אביו של ר' משה ליב זקש ז"ל, שהיה מאנשי 'עץ חיים' הוותיקים הירושלמים ובן בית בביתנו, ששאל את אבא הרב ז"ל איך להבין את ענייני הקץ. במשך הדורות, גדולים חישבו את הקץ, כגון רבי סעדיה גאון ['אמונות ודעות' פ"ח] והרמב"ם [איגרת תימן עמ' קעב]. האם כל אלה היו חלומות ודמיונות? הוא השיב לו: חז"ל אומרים: "ישראל עלו במחשבה תחילה", "ישראל קדמו לעולם", "ישראל עומד באמצע רקיע". ישראל שבעולם הזה, הוא גילוי בעולם הזה של ישראל, אך עניינם של ישראל, מעשה מרכבה של ישראל, שייך לכל העולמות. מתוך כל השלשלת שלהם מגיעה אלינו השפעה. כשבא עת קץ וישראל מתעורר, הסדר הוא כך: יש התעוררות בכל העולמים, בשמי מרומים, בעולם האצילות, וכאשר מגיע זמנו להתגלות, סדר זה מגיע אלינו, גאולת ישראל מגיעה אלינו. כל מה שרבותינו גאוני ישראל חישבו, הם מדרגות בהשתלשלות הקץ משמי מרומי עילאה, עוד מדרגה ועוד מדרגה, עד שמגיע אלינו ['שיחות הרצי"ה' מועדים ח"ב עמ' 160].

כחלק מהגילויים והרמזים העליונים שזכה להם רבינו הגר"א, נתגלה לו גם תאריך הקץ. בביאורו לספרא דצניעותא כותב הגר"א, כי ששת ימי בראשית כוללים את כל אשר יארע בששת אלפי שנות הבריאה, וכל פרט שאירע בששת הימים ההם, יתרחש בזמן המקביל לו לעתיד לבוא. לפי זה, מוסיף הגר"א, ניתן לדעת גם מתי הוא הקץ האחרון לגאולה. לאחר שכותב דברים אלו, מעיר הגר"א: "ומכאן תדע קץ הגאולה שהוא בעתה ח"ו, כשלא יהיו זכאין, שהוא קץ האחרון. ומשביע אני את הקורא בה' אלוקי ישראל שלא יגלה זה". רבי שלמה אלישוב זצ"ל (בעל ה'לשם שבו ואחלמה'), מציין על כך: "וקץ הגר"א ידוע לכל טועמי עץ החיים, ואפשר לדעת בדיוק השנה" [בסוף ספרו הדע"ה].
בעניין זה של ה'קץ' שנתגלה לגר"א, קיימות מספר עדויות מעניינות, המסייגות את גילויו ופרסומו ברבים, ונביא להלן חלק מהן:
פעם אחת אמרו על הצדיק ר' זונדל מסלנט ז"ל שהוא יודע את הקץ המרומז בביאור הגר"א שעל הספד"צ והפצירו בו שיגלהו, אמר: "אמנם כן, בהיותי פעם א' אצל הג"ר אברהם בן הגר"א ודברנו הרבה על אודות פי' הגר"א שעל הספד"צ, ראיתי אז בלילה בחלומי איש זקן עובר עלי בפנים של תרעומות, ולמחרתו חקרתי על תארו של הגר"א, ותארוהו לי דומה ממש לדמות שראיתי בחלומי, ומזה הבנתי שאין אני ראוי גם לעיין בענין זה" [ספר 'הצדיק רבי יוסף זונדל מסלאנט', בחלק תולדותיו].
סיפר הגר"י אברמסקי ז"ל (בעל "חזון יחזקאל") שדיבר עם רבו הגר"ח מבריסק ז"ל אודות הקץ הנרמז בדברי הגר"א, וסיפר הגר"ח שפעם בא ת"ח אחד להגר"ח מוולאזין זצ"ל ואמר לו שיגע ומצא את זמן הקץ הנרמז בדברי הגר"א, אך כיון שהגר"א כותב שמי שיודע לא יגלה – אינו יכול לגלות. ואמר הגר"ח מוולאזין לאחר מכן, שמשמחתו של ת"ח זה בידיעתו את הקץ מוכח שאכן אינו יודע את הקץ האמיתי. והוסיף הגר"ח מבריסק שמדברי הגר"ח מוולוז'ין משמע שהוא ידע מתי יהיה הקץ האמיתי" [קובץ 'קול תורה' ניסן תשנ"ח עמ' לב]. וסיפר הגר"י אברמסקי, שאח"כ דיבר עם רבו הגר"ח מבריסק על מה שלכאורה קשה איך ידעינן בבירור שהגר"א ידע באמת את הקץ, הרי גם ר' עקיבא טעה כשחשב שבר כוכבא הוא המשיח, וא"כ גם הגר"א עלול לטעות? וענה על זה הגר"ח מבריסק בטוב טעם, כי הטעות של ר"ע היתה טעות באדם, בחושבו שבר כוכבא הוא המשיח, אך קץ הגאולה של הגר"א אינו מי יהיה המשיח אלא מתי הזמן שמחייב את ביאת המשיח, ובחשבון הזמן לא שייך טעות [שם].

למי גילה הגר"א את הקץ?
בספרו 'קול התור' [סוף פ"ג אות יב] כותב ר' הלל משקלוב: "כל תלמידיו של הגר"א, שהבטיחוהו נאמנה לנסוע לארה"ק ולהתמסר לעבודת ישוב הקודש, גילה להם רבנו מסודות דרכי האתחלתא דגאולה, ברמיזין קדישין הצפונים בדברי הנבואה וחז"ל, אך את הסוד הגדול של קץ האחרון, קץ הימין, שע"ז מדבר רבנו באריכות ב'ספרא דצניעותא': "ומשביע אני בד' אלוקי ישראל שלא לגלות זאת" – גילה בזעיר אנפין לאחדים מתלמידיו שהבטיחוהו נאמנה לנסוע לארה"ק ולעסוק בקיבוץ גלויות. ואת סוד קץ הימין פתח קץ הפלאות לאחד מבני צור מחצבתו" (יש אומרים שר' הלל התכוון לעצמו, שהיה שארו של הגר"א).
זקני ירושלים מספרים שתלמידי הגר"א הפצירו בו שיגלה להם הקץ הידוע לו. אחרי שהפצירו בו רבות בענין זה, אמר להם פעם שבמ"ב המסעות כלול סוד זה על כל פרטיו, והוסיף והזהיר את שומעי לקחו שבאם מישהו מהם יתעמק בדבר ויצליח לפענח שם רז זה, לא יגלהו לזולתו, ובאם לא יסור לב להזהרה זו וכן יגלה את הסוד הזה לזולתו – לא יוציא את שנתו. רבי חיים מוולוז'ין, תלמידו של הגר"א, השתוקק מאוד לדעת תוכנו של סוד זה, וכשלא הצליח לפענחו בעצמו חקר בדבר ומצא בוילנא יהודי זקן שכן השיג בכוחות עצמו ידיעה זו. רבי חיים נצמד לזקן זה וביקשו מאוד שיגלה לו סוד זה, הזקן נעתר לבסוף לבקשתו של רבי חיים וגילה לו את פרטי הסוד, ואכן לא הוציא זקן זה את שנתו [מובא בספר 'התקופה הגדולה' עמ' תקנח].

שלושת הפקידות ע"פ הגר"א
בשכונת שערי חסד בירושלים גרו במשך שנים רבות רבי דוד בהר"ן זצ"ל, ורבי בצלאל גולדשטין זצ"ל. שניהם נהגו ללמוד בצוותא, ותוך כדי לימודם גילה רבי דוד לר' בצלאל שהוא התעמק בדברי הגר"א בקשר לקץ הגאולה, ונדמה לו שהצליח לפענח סוד זה. ר' בצלאל הפציר בו מאוד שיגלהו סוד זה, או לפחות ירמוז לו שמץ ממנו. רבי דוד נעתר להפצרותיו ואמר לו: לפני ביאת המשיח תהיינה שלוש פקידות ובהן יארעו מאורעות גדולים, ובאחד מהן, או בסופן, יבוא מלך המשיח, ואלו הן שלוש הפקידות:
א. בשנת תש"ז – תש"ח. ב. בשנת תשי"ז – תשי"ח. ג. בשנת תשכ"ז – תשכ"ח.
יש לציין שרבי דוד בהר"ן זצ"ל נפטר בשנת תש"ו, כשנתיים לפני מלחמת השחרור.
בשלוש התקופות האמורות אירעו כידוע האירועים האלה: בשנת תש"ז - תש"ח – מלחמת השחרור. בשנת תשי"ז - תשי"ח – מלחמת סיני. בשנת תשכ"ז - תשכ"ח – מלחמת ששת הימים ושחרור ירושלים [מפי ר' אברהם אייזען איש ירושלים, בשם הרב יעקב גליס והרב יהושע לוי, ולדבריהם היו הדברים ידועים ומפורסמים בין תושבי שכונת שערי חסד עוד לפני הכרזת המלחמה בתש"ח. מובא בספר 'התקופה הגדולה עמ' תקנח].
בעקבות סיפור זה יש להבהיר, כי למרות שהגר"א אסר לגלות הקץ, היו מגדולי ישראל שאמרו שכיום גם לפי הגר"א מותר לגלותו, וסמכו על כך למעשה, כפי שנראה להלן. אך לפני כן נקדים עקרון נוסף שאמר הגר"א לגבי אתחלתא דגאולה.

צמיחת הגאולה ע"י שישים ריבוא בארץ ישראל
נקודה חשובה בענין ה'אתחלתא דגאולה' היא עניין ה"שישים ריבוא מישראל" שיעלו ארצה. מספר זה של שישים ריבוא כיוצאי מצרים מסמל את כלל ישראל כולו.
וכך גם מפורש בחזונו של הגר"א. וז"ל תלמידו רבי הלל משקלוב ['קול התור' פרק א']: "שאלתי את פי רבנו אם יהיה האפשרות במציאות הגשמית להעביר את כל ישראל בפעם אחת לארץ ישראל, כיצד לעשות, הרי יעמדו לפנינו שאלות רבות וקשות בנוגע לסידור הישוב. אחרי עיון רב בשאלה זו ענה לנו רבנו, אם יהיה אפשר להעביר לארץ ישראל שישים ריבוא בפעם אחת, צריכים לעשות זאת מייד, כי מספר זה של שישים ריבוא כוחו גדול ושלם להכריע את הס"מ בשערי ירושלים, ואז תשתלם מיד הגאולה השלימה בענני שמיא בדרך ניסית. וע"פ האמור: "ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברינה", שע"פ רבנו נאמר זה על משיח בן יוסף, וע"פ חז"ל [שבת פח.] בפסוק זה נכלל המספר שישים ריבוא".
עניין זה של קבוץ גלויות בשיעור של 'שישים רבוא בשערי ירושלים', עמד בראש שאיפתם של תלמידי הגר"א מייסדי הישוב.
רבותינו נתנו כמה מקורות אפשריים לדבריו אלו של הגר"א. בזוהר כתוב בקשר לפסוק "ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו" [תהילים קכב] – "הכי אמינא לך, לא איעול אנא לעילא עד דעילון בך אולכוסא לתתא" (הקב"ה אומר: אני לא אכנס לירושלים של מעלה עד שיתכנסו אוכלוסא דישראל לירושלים של מטה). וע"פ חז"ל [ברכות נח]: "אין אוכלוסא פחות משישים ריבוא" [ועיין 'דורש לציון' עמ' רטז שמסביר זאת באורך]. רמז נוסף ניתן למצוא בדברי המדרש [ילקוט שמעוני ב הושע רמז תקיח]: "כתיב "וענתה שמה כימי נעוריה וכיום עלותה מארץ מצרים", מה יציאתם ממצרים בשישים ריבוא וכניסתן לארץ בשישים ריבוא, וכן לימות המשיח בשישים ריבוא". מספר זה של 'שישים ריבוא' כותב גם ר' יהושע מקוטנא [בספרו 'ישועות מלכו' פ"א מתרומות הלכה כ"ו] לעניין 'ביאת כולכם', שהשיעור הוא שישים ריבוא. שם מדובר בסוגיה הלכתית של חיובי תרומות ומעשרות מן התורה.
ובעניין מצוות ישוב הארץ כתב ר' יהושע מקוטנא: "ואין ספק שהיא מצוה גדולה, כי הקבוץ הוא אתחלתא דגאולה, ובפרט עתה שראינו התשוקה הגדולה, הן באנשים פחותי ערך, הן בבינונים, הן בישרים בליבותם, קרוב לודאי שנתנוצץ רוח הגאולה" [ישועות מלכו יו"ד סי' סו]. הוא מדגיש ששייכים לזה גם אנשים פחותי ערך ורחוקים ממצוות.
גם בנושא זה של ה'שישים ריבוא', משתקפת דעת הגר"א בדבריו של הראי"ה שכותב כך: "והאוכלוסא שתהיה לא בארץ הגלות כי אם בארץ ישראל, ובמספר הראוי, שישים ריבוא, תהיה תחילת צמיחת קרן לבית ישראל" ['עולת ראי"ה' ח"א עמ' שפז]. כלפי דברים אלו יש להזכיר, כי בשנת תש"ח היו בארץ כשישים ריבוא יהודים.

שנת תש"ח ע"פ הגר"א
את סוגיות מהלכי הגאולה, בארו לנו רבותינו הגדולים שחיו בדורות האחרונים, בספרים שלמים שהוקדשו לכך. הידועים שבהם הם: 'קול התור', 'דרישת ציון', 'שיבת ציון' ו'אם הבנים שמחה'. כמותם יש עוד ספרים רבים העוסקים בנושאים אלו, ואם אמנם הם זכו לפחות פרסום, אך גנוזים בהם אוצרות שלמים של ענייני גאולה וקיבוץ גלויות. כל מי שחפץ בהשקפה אמיתית של תורה על התקופה, חובה עליו לעיין בספרים אלו של גדולי ישראל. לצערנו, ישנם אנשים שלא למדו ספרים אלו, והבעיה היא שדווקא לאותם אנשים יש השפעה רבה על היחס של הציבור הרחב לתהליך הגאולה.
אחד הספרים המעניינים בנושא זה, הוא הספר 'גאולת ישראל' של ר' אברהם יעלין זצ"ל. ר' אברהם כתב מספר ספרים, בעיקר בנושא תיקון המידות, שהתקבלו בהתלהבות בכל שדרות העם. ספרו המוכר ביותר נקרא 'ארך אפיים', העוסק בתיקון מידת הכעס.
ספר נוסף שכתב, עוסק בענייני 'אתחלתא דגאולה', ובתאריכי גאולה עתידיים. בשנת תרפ"ח שלח הרב המחבר מכתב ארוך למרן הראי"ה, וזה לשונו:
"לכבוד הרב הגאון הגדול חו"ב סוע"ה נ"י עה"י פה"ח, חסיד ועניו, המפורסם בכל קצוי ארץ בגדולת תורתו וצדקתו, מהור"ר אברהם יצחק הכהן קוק שליט"א, אב"ד ורב הכולל דקרתא קדישא ירושלים תוב"ב.
אחרי דרישת שלום כבוד תורתו וקדושתו הרמה [...] אבקש מכ"ק לכבדני וליקח ממני שני ספרים מחיבוריי אשר אני שולח אליו [...]. וכאשר הנני מחובבי אה"ק ומהמצפים לישועת ישראל, לכן כתבתי כעת חיבור גודל על מצות ישיבת א"י [...] ומדובר בו לאשר נתיישבו שמה וסובלים דוחק עתה, ולהעוסקים בישוב א"י, לחזק ליבם שבודאי יעזור הש"י בקרוב להצליח שמה יותר מבשאר ארצות [...] ורעיונות נשגבים והתעוררות נפלא לאחב"י שבאמריקה שעליהם מוטל להושיע בזה. והנני שולח לכ"ק מקצת (עותקים) אשר השגתי לע"ע מבית הדפוס, והנני מבקש מאוד מכבודו לשום עינו עליהם לעיין בם ולכתוב לי דעתו הקדושה בזה, ואולי יש לו בזה איזה אריכות דברים, אענדם בראש ספרי לפאר ספרי בם. והגם שאני מתחשב כאן מאנשי האגודה אבל כבוד תורתו הרמה נשגב הוא גם אצל אנשי האגודה ע"י הרבי מגור שליט"א שהוא ידידו ומפליג בשבחו. כה דברי המצפה לישועת כל ישראל ברוחניות ובגשמיות בקרוב, אברהם יעלין" ['אגרות לראי"ה' אגרת רכו. ועיין אגרת רנו].

בעקבות בקשתו זו, כתב מרן הראי"ה הסכמה לספר, שנדפסה יחד עם הסכמותיהם של גדולי ישראל אחרים, ביניהם האדמו"ר ר' מאיר יחיאל מאוסטרובצא. אדמו"ר זה, שיחסו לציונות היה אוהד, היה מקפיד שלא להשתתף במחאות גורפות נגד הציונים החילונים ['מתוך התורה הגואלת' ח"ב 'כי אלוקים יושיע ציון']. כמו כן שנא את הקנאים בעלי המחלוקת שהיו אז, והתרחק מהם כמו מאש. הוא אף כתב נגדם מכתב חריף ביותר, ומסרו בידי הרצי"ה קוק זצ"ל [מובא ב'עטורי כהנים' עמ' 110].
בשנת תרפ"ח הוציא ר' אברהם יעלין את חיבורו הנ"ל, וקראהו בשם 'גאולת ישראל'. בספר זה מוכיח המחבר כי "עכשיו הגיע הקץ של בעיתה" לפי דעת הגר"א ['גאולת ישראל' עמ' 5]. כמו כן מובאים בספר תאריכים משמעותיים בגאולה, ולא רק תאריכים שהיו בעבר, אלא גם כאלו שיהיו בעתיד, קרי: אחר שנת תרפ"ח, בה יצא הספר. את המקורות לתאריכים מביא המחבר מספרי הנבואה והקבלה.
בשער הספר הוא כותב:
"והנני מראה מכל העתידות שנבאו הנביאים והחכמים והקדושים על התחלת הגאולה שישוב החדש מא"י הוא התחלת הגאולה, ושוב לא יפסוק רק ילך הלוך ויתרבה עד תשלם כל הגאולה". בעמוד השני של הספר הוא כותב: "לפי שידעתי שכמה אנשים יקשה בעיניהם לקבל מקצת מדבריי בזה, לכן כאשר הנני נודע לאיש אמת, יאמינו לי שטרם כתבתי שום ספר נפקדתי בחלומי מן השמים לעשות ספרים להורות לעם ד', וראיתי השגחה נפלאה מאוד במהות כתיבת ספריי באופן שידעתי שדברי ה' הנה, ולכן אשר יתלונן על דברי לא עלי תלונתו כ"א על ה', וימים יבואו ויראו אי"ה כי נכון דיברתי".
בפרקי הספר מוכיח המחבר שאנו באתחלתא דגאולה, ומדבר על שיתוף מעשי עם הציונים. בתוך דבריו הוא מתייחס לרבנים שהתנגדו לציונות, ומביא כנגדם את דבריהם החריפים של הגה"צ המקובל האלוקי ר' אליהו גוטמאכר זצ"ל ועוד מגדולי ישראל שקבעו מפורשות שכל עיקרה של ההתנגדות נובעת מכך שהסטרא אחרא נלחמת על חייה ברגעיה האחרונים לפני שתתבטל כליל בבוא הגאולה, ומצליחה להתגבר גם בצדיקים הגדולים לבטל הטוב הזה של ישוב הארץ. וכך כותב המחבר בהקדמת הספר:
"ואל יפלא בעיניך לומר על צדיק מפורסם שטועה, כי מצינו בנביאים שלפעמים טעו, משה רבינו טעה [...] יהושע טעה [...] ובמצות ישוב א"י גופא הנה כתיב "ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים", ו'כל העדה' פירש"י: סנהדראות. וכן בימי עזרא רובא דרובא מהגדולים התנגדו לו [...] ועבורם אנו סובלים כל הגלות כמו שאמרו חז"ל [...]. וגם בענייני התנגדות ומחלוקת, הנה גדולי וחסידי עולם מסרו על ספרי הרמב"ם לפני הכמרים ושרפום, ונענשו בעונשים מרים אח"כ ע"ז, והרבה גדולי וחסידי עולם הרבו מחלוקת ורדיפות ושפיכות דמים מרובים לרבינו הר"ר יונתן ז"ל (אייבשיץ) ולקדוש ה' האלוקי רמח"ל ז"ל, ומרן הבעש"ט ז"ל ותלמידו הקדושים, ותלמידיו בעצמם אחד לחבירו, ועתה כולנו יודעים שהחולקים טעו, ואף בספרים הקדושים של גדולי עולם וקדושי עליון ראינו בהם הרבה דברים שטעו שכל קורא יתפלא עליהם. ובעצמי ראיתי כמה טעויות שהיו מכשולים לרבים מגדולים שהחרדים מעמידים יסוד חזק על דבריהם, והאמת בעניינא דידן שאף הגדולים מהמנגדים אין להם שום ידיעה נכונה בזה, כאשר דיברתי עמהם ונוכחתי לדעת זאת היטב". "הרבה צדיקים כותבים שלא לשמוע כלל להמנגדים, כי טועים הם, ושזהו רק מעשה שטן להרחיק הגאולה ולמנוע הטוב שיצמח מזה [...] ורבותינו שבגולה [...] הוכיחו בראיות ברורות שזהו דרך התחלת הגאולה, ושאין להסתכל כלל מי המנהלים ומי העושים בזה [...] או לשמוע מקצת ראשי המתנגדים [...] שאף החכמים שבהם לא עסקו בהלכה זו ואין בקיאים בה, וכאשר שמעתי כל טענותיהם וראיתי שאין יודעים בזה כלום". בעניין זה הרחבנו בשבוע שעבר, והבאנו דברים דומים שכתבו גדולי ישראל, ביניהם ר' הלל משקלוב (תלמיד הגר"א), וכן ר' יששכר שלמה טייכטאל זצ"ל בעל 'אם הבנים שמחה'.
בגוף הספר, מבאר המחבר את זמן הגאולה ע"פ הגר"א:
"ומש"כ הזוה"ק זמן הזכירה בשנת תרס"ו וחצי [...] ונ"ל דכוונת חשבון זה הוא כמש"כ הגר"א ז"ל בספרא דצניעותא [דף לג:] שהגאולה תהיה [...] משנת ה' אלפים ת"ק [...] בשעה החמישית שהיא משנת ה' אלפים תרס"ו וח' חדשים, והיא עד שנת תש"ח וד' חדשים, שבשעה זו תהיה הגאולה, והגר"א ז"ל כתב שזהו הזמן של בעתה [...] ואף שהגר"א ז"ל שהחליט שם שזהו הזמן של בעתה כותב שם "ומשביע אני את הקורא בה' אלוקי ישראל שלא יגלה זה", הנה נראה מזוה"ק דעכשיו אין חשש זה, דאמר שם רשב"י לית רעותא דקוב"ה בדא דיתגלי כ"כ לעלמא, וכד יהא קריב ליומי משיחא אפי' רביי דעלמא ידעו, הרי מזה שבדורות הקודמים לא היה רצון הש"י שידעו הזמן של בעתה, אבל סמוך לקץ רצונו ית' שהכל ידעו [עמ' 18].

בספרים נוספים העוסקים בענייני גאולה, שנכתבו לפני כמאה שנה ויותר, מדובר על שנת תש"ח כשנת גאולה, חלקם כותבים זאת ע"פ הגר"א [ועיין 'קונטרס היחיאלי' עמ' צח ביחס לחודש שבט תש"ט (שבו קמה מדינת ישראל באופן רשמי). ובספר 'חשבונות גאולה' עמ' 40 על שנת תש"ח ע"פ הגר"א. ועיין התקופה הגדולה עמ' 708. ובספר 'מדרש שלמה' עמ ו']. כך גם נזכר בדבריו של ר' דוד בהר"ן זצ"ל שהבאנו לעיל. כך גם מספר ר' יוסף ליב זוסמן זצ"ל:
"ר' שמעון הורוויץ שייסד את ישיבת המקובלים 'שער השמים' ואף עמד בראשה, דיבר על זה שעכשיו זה זמן הגאולה. הוא אמר לי הרבה שנים לפי קום המדינה שלפי החשבון של הגר"א הגאולה צריכה להיות בשנת תש"ח תש"ט. (דרך אגב שמעתי זאת גם מהרב חרל"פ זצ"ל. וכן זה מודפס ב'קונטרס היחיאלי' שהדפיס זאת עוד בשנת תרפ"ח, 20 שנה קודם קום המדינה)" ['מבחירי צדיקיא' עמ' קסח. ועיין בספרו של ר' שמעון הורוויץ – 'קול מבשר', העוסק בעניין קיבוץ גלויות, החזרת עשרת השבטים, והחובה לעסוק ב'אתערותא דלתתא' לקרב הגאולה. וע"ע בהסכמת הראי"ה לספר]. נוסיף, כי ישיבת המקובלים 'שער השמים' יחד עם ראשיה ומייסדיה, ביניהם ר' מנחם מענכין היילפרין, ר' שמעון הורוויץ, והגרחי"ל אויערבך (אביו של הגרש"ז), היו ממעריציו הנלהבים של מרן הראי"ה, וקשורים אליו מאוד.

חודש אייר
בדברי מרן הראי"ה ['עין אי"ה' שבת ב' פרק ט' פס' נ"ה, עמ' 185 - 186] ביחס לסדרי הזמנים של השנה בה יצאנו ממצרים, נמצאים דברים נפלאים בעניינו של חודש אייר. דברי הראי"ה נכתבו שנים רבות לפני האירועים הגדולים שאירעו בדורנו בחודש אייר – הכרזת המדינה ושחרור ירושלים, אולם הלימוד העולה מהם ביחס למשמעות הרוחנית של חודש זה, פותח לנו שער גדול להבנת תהליכי התחייה של גאולה שבדרך הטבע. בלא שידע את העומד להתגלות חזה הראי"ה במדויק את הפלא הנפלא של חודש אייר. מפאת אריכות הדברים, נביא כאן את תמציתם:
אם היו יציאת מצרים ומתן תורה ביום אחד, לא היינו יכולים להכיל זאת בלא להתבלבל, ועל כן באו שניהם ברווח זמן ביניהם. בפסח אנו שואבים את התוכן והקדושה של יציאת מצרים וסגולת ישראל, ובשבועות אנו קולטים את ההופעה הנשגבה של מתן תורה. וחודש אייר, הנקרא 'חודש זיו', יש בו גילוי וזיו מהשורש העליון של יציאת מצרים ומתן תורה גם יחד, שמחמת נשגבותו אינו יכול שורש זה להופיע בעולם הזה בכל עוצמתו, ולכן מופיע בהופעות מפורטות. המקור האחדותי מופיע כאן כזיו בלבד, לא מפאת חולשתו, אלא מפני אי האפשרות לקלוט קדושה עליונה ונשגבה כ"כ. הזיו הזה הוא חול, אמנם, אבל יש בו משום אות וסימן על מקור אור עליון מאוד, השורש המאוחד של יציאת מצרים ומתן תורה יחד, המאיר בעולמנו בלבוש של הארה נמוכה" [עיין בספר 'כי עין בעין יראו', עמ' קט, קנו].
בין פסח לעצרת זה זמן של התעלות לאומית, כפי שמסביר זאת מרן הראי"ה. בפסח מביאים קרבן העומר מן השעורים, ובשבועות מביאים שני הלחם מן החיטה. כל המנחות הן מחיטה. שעורה היא מאכל בהמה, ואינה מתאימה כ"כ לקרבן. אך בפסח מביאים קרבן שעורים, כי פסח הוא יום ההולדת של גוף האומה הישראלית, הצד הבהמי, הלאומי, המעשי, הוא שקם לתחייה. לעומת זאת, שבועות זה זמן רוחני ואצילי יותר. זהו המהלך של ספירת העומר. אדם סופר את הימים שקשורים לעומר, לשעורה, ומיום ליום הוא מתרומם ['עולת ראיה' ח"ב עמ' שה]. בין פסח לעצרת, הגוף הלאומי שעתה נולד, הולך ומתחזק לקראת קבלת התורה. פרק זמן של התעודדות והתחזקות הבריאות הלאומית, מכשיר אותנו לקבלת תורה.

ה' באייר אצל תלמידי הגר"א
בשנת תרכ"ו, דרש רבי יושעה (יוסף) ריבלין דרשה ארוכה ועמוקה על הנושא: "ספירת העומר, יום מתן תורה וקדושת ירושלים'. בתוך דרשתו הוא אמר כך:
"ימי הספירה הם ימים המסוגלים ביותר להתעלות בקדושה, אך לעומת זאת הם גם רגישים יותר להתדבקות הקליפות. כלל ידוע הוא, שכל המקודש ביותר, הן במקום הן בזמן, בכל נושאי הקדושה, עלול להיפגע יותר ע"י הס"א, שיונקת את חיותה רק מהקדושה. וזהו הטעם שבימי הספירה צריכים להיזהר יותר ממגע עם חברותא רעה ומדבר סכנה, זולת שני ימים מסוימים בימי הספירה שאין הקליפה יכולה לשלוט בהם, והם יום העשרים בעומר, ויום הארבעים ושנים בעומר, כידוע ליודעי חן. ועובדא היסטורית מופלאה היא, שתלמידי הגר"א, ביום ה'עשרים בעומר', בזמן תחילת פעולתם הכבירה ביסוד הישוב בירושלים בשנת תקע"ב, אותה שנה שבה הניחו את היסוד של 'בית מדרש אליהו' על שם רבינו הגר"א בירושלים, ראו ברוח קודשם שנפתח החלון הראשון במחיצת הברזל להחזרת החבור של זכות אבות, שהיה נפסק מאז זמן חורבן בית המקדש. תלמידי הגר"א ותלמידי תלמידיהם הבאים אחריהם, ניצלו את שני הימים האלה של הנחת יסוד למפעלי קדושה שונים בירושלים" ['דורש לציון', עמ' ע"א].
גם המהלך המופלא של היציאה מהחומות, שנעשה בהשראת תורת הגאולה של הגר"א, והתבצע ע"י צאצאי תלמידיו – היה ביום ה' באייר. ביום זה, 'יום העשרים בעומר' בשנת תרכ"ט, הונחה אבן הפינה לבנין שתי הבתים הראשונים, בשכונת נחלת שבעה. ערכו של הבית הראשון הוא לא רק בהיותו הבית הראשון מבתי השכונה הראשונה, אלא בעיקר בתור 'ראשון להתיישבות'. ההתיישבות היהודית הראשונה מחוץ לעיר העתיקה הייתה בבית הזה, ע"י ה'נחשון הראשון', רבי יושעה ריבלין, בתנאים מסוכנים, בזמן שכל הסביבה הייתה מדבר שמם.
כל זקני ירושלים היו מצביעים תמיד על בית זה בתור ראשון להתיישבות מחוץ לחומה. גם שררה אמונה בקרב כל הקהל, כי ברכת הגר"א שרויה על הבית הזה, והיה מקודש בעיני כל. כדאי לציין גם עובדא אופיינית זו: שעות אחדות לפני פטירת בתו של ר' יושעה, הצדקת מרת פרידא רויזא, שלחה לקרוא את מזכיר המוסד, קרובה ר' פישל ריבלין, ובקול חלש אמרה לו שימסור לכולם להיזהר מלהרוס את בית אביה בנחלת שבעה, מפני שהוא יסוד הישוב כולו. ר' פישל סיפר זאת בהלוויתה [ספר 'מוסד היסוד', עמ' 184, ובהערה ע"ז].
דברים אלו שנאמרו בשנת תרכ"ו, והיו ליסוד במהלך הבנין של תלמידי הגר"א, ביחס ל'יום העשרים בעומר' (ה' באייר), קיבלו משמעות חדשה ומפתיעה עשרות שנים אחר כך – בשנת תש"ח.

ה' באייר תש"ח
"בשוב ה' את שביתנו כאפיקים בנגב, וזכותו אותנו ברינת הקוצר אחרי הזריעה בדמעה, באתחלתא דגאולה, בתקומת מדינתנו על חלק מאדמת קודשנו, עם ממשל עצמי משלנו, אשר למראה הפלאות גם בגויים יצביעו עלינו ויאמרו: הגדיל ה' לעשות עם אלה"... [ר' אליעזר וולדינברג, בעל ה'ציץ אליעזר' זצ"ל, בפתיחה לספרו 'הלכות מדינה']. בה' באייר תש"ח, התרחש מאורע היסטורי נשגב: עם ישראל קם, אחרי אלפיים שנות גלות ועבדות, והכריז על עצמאותו [המשמעות הרוחנית של העניין ראה בספר 'יום מלכנו' (חב"ד) עמ' 110]. גדולי ישראל באותה תקופה, קבעו רובם ככולם כי זהו צעד חשוב של גאולה. היו הבדלים בביטויי השמחה אצל גדולי הדור, אך היה ברור לכולם, 'דתיים' כ'חרדים', שמדובר פה במאורע נשגב ביותר. רבים מגדולי הפוסקים הורו לומר 'הלל' בברכה, כהודאה לד' על חסדו הגדול ['יביע אומר' או"ח סי' מא, 'ישכיל עבדי' או"ח סי' י'. 'קול מבשר', סי' כ"א. דעת גדולי הדור והאדמו"רים, ביניהם הגרי"ש אלישיב שליט"א, מובאת בספר 'אתחלא היא' (לר' יצחק דדון שליט"א) עמ' שכב. ועיין 'אבי הנחל' (ח"א) מכתב צ"א. 'מחסה עוז' עמ' מ"ג. ועיין בקונטרס 'כבשי דרחמנא' לרב אליהו כי טוב, ובדעת הגרש"ז אויערבך המובאת שם].
אמנם היו בודדים מגדולי ישראל שהטילו ספק בשמחה הגדולה על מאורע נשגב זה, ביניהם ניתן להזכיר את דעת החזו"א שאף התבטא כי המדינה לא תחזיק מעמד יותר משנה, כדין 'טריפה' (בספר שיצא לאחרונה ובו שיחות וסיפורים על ר' יעקב ישראל קנייבסקי זצ"ל, מובאת אמרה זו, ולאחריה כתובים המילים הבאות בתוך סוגריים: "וזה שאנו רואים שהמדינה עדיין קיימת, יש לומר שאיננו מבינים בחשבונות שמים").
אולם רובם של גדולי ישראל ראו בצורה חיובית את הקמת המדינה. כך למשל הייתה דעתו של ר' איסר זלמן מלצר זצ"ל, זקן ראשי הישיבות, וראש ישיבת 'עץ חיים', כפי שמעיד בנו הרב צבי יהודה מלצר: "אבא זצ"ל ראה בתקומת מדינת ישראל יד ה' והארה עליונה של הקב"ה לבני ישראל. כשהעיר פלוני שהנה באה המדינה בידיהם של יהודים שאינם קרובים למצוות, השיב לו אבא: אי אפשר להביע דעות ולתת עצות לקב"ה. לא הכל מבינים אנו" ['אתחלתא היא' ח"א עמ' רמג]. "מה רבה וגדולה הייתה שמחתו של זקן גאון הדור שזכה לראות בעיניו את יסודה וכינונה של מדינת ישראל" [רבי ראובן כ"ץ, על רבו הגרא"ז מלצר, שם עמ' רמד].
יש להעיר, כי התאריך ה' באייר נזכר כבר בכתבי המקובלים הקדמונים. עיין דברי הרמ"ע מפאנו בספרו 'מעין גנים'. כמו כן מובא תאריך זה בספרי הלכה קדומים [ועיין 'פרי חדש' ו'חוק יעקב', ושו"ע הגר"ז או"ח סי' תכט. ועיין בספר 'נטעי גבריאל'].

כ"ז - כ"ח באייר
תאריך נוסף בחודש אייר, שע"פ תלמידי הגר"א הינו מסוגל לגאולה, הוא יום ה"ארבעים ושתים בעומר" – כ"ז באייר, וכאמור – תלמידי הגר"א הקדישו את היום זה להנחת יסוד למפעלי קדושה שונים בירושלים ['דורש לציון' עמ' עא].
תאריך זה מצויין כבר בדברי חז"ל, לפני יותר מאלפיים שנה – בתקופת המכבים, כ'יום טוב' [מגילת תענית ב'. ועיין במפרשים ע"ז. וראה דברי הרמב"ם בספר 'שם הגדולים' ערך 'רבינו עובדיה': "וקיבלתי לעשות יום משתה ושמחה ביום ההוא, כל שנה ושנה הוא כ"ח לירח זיו (אייר)"].
גם יום המחרת – כ"ח באייר, בו זכינו בדורנו לשחרר את ירושלים, מצינו שהוא יום מסוגל לגאולה וישועה. דברים מאלפים בעניין זה, אמר הרב אביגדור נבנצאל שליט"א:
"בספר שמות מצויה פגישה עם ירושלים והר המוריה, הקשורה מאוד לכ"ח באייר. לקראת המלחמה בעמלק, אומר משה ליהושע: "בחר לנו אנשים וצא הילחם בעמלק, מחר אנוכי ניצב על ראש הגבעה". מהביטוי 'הגבעה', בה"א הידיעה, משמע שהייתו זו גבעה ידועה [...] ונראה לומר ע"פ דברי האר"י הק', שלכל אורך נדודי ישראל במדבר, נלוותה אליהם קדושת הר המוריה. בכל מקום אליו הגיעו, ידעו כולם שיש מתחם מסויים שבו שורה שכינה; שם התפללו ושם הקימו תמיד את המשכן. ונראה ש'הגבעה' הזו היא אותה גבעה שמוזכרת בפסוק "אל הר המור ואל גבעת הלבונה" [שה"ש ד ו]. ואכן, ראש הגבעה בגימטריא כמניין ירושלים (586). ואשלים בדברי מו"ר הגר"נ פרצוביץ' זצ"ל: הוא חישב ומצא שהמלחמה בעמלק נערכה בדיוק בכ"ח באייר. והרי זה הפלא ופלא: מלחמת ישראל בעמלק התנהלה בהר המוריה בכ"ח באייר!" ['שיחות לראש השנה' עמ' רס, וכן ב'שיחות לספר במדבר' עמ' מה].

כאמור, ימים אלו של ספירת העומר, הם ימים של התעלות, בהם האומה מבריאה ומתחזקת מבחינה גופנית ולאומית, שעליה מופיעה הנשמה בחג השבועות. בתוך מהלך זה, ישנה התקדמות מה' באייר לכ"ח באייר; ה' באייר מכוון כנגד הצד הלאומי החומרי, ואילו כ"ח באייר קרוב יותר לשבועות, רוחני יותר. בה' באייר הגענו לארץ ישראל, בכ"ח באייר לירושלים.

עליית הראי"ה בכ"ח באייר
תאריך זה, כ"ח באייר, היה יום חג אצל מרן הראי"ה ומקורביו. בכ"ח באייר תרס"ד הופיע אור חדש על ציון, בעליית מרן הראי"ה לארץ ישראל. וכך מתאר הראי"ה, לאחר עשר שנים, את גודלו של יום זה: "היום הגדול אשר בו זיכנו צור ישראל ברוך הוא, לבוא לארץ חמדתו, ולראות בעינינו התחלת צמיחת קרן ישעו לעם קודשו [...] הודות לד' על רוב חסדיו, וברחמיו יוסיף לאמצנו, לגבר חיילים בעבודת ד' ועמו, במכון הקודש" ['אגרות הראי"ה' ח"ב, עמ' רצב- ג, מובא ב'מועדי הראיה', עמ' תעט].
בכל שנה ביום זה היו מציינים מקורבי הראי"ה את היום הזה בשמחה והודאה לד' על הופעת אורו של הראי"ה בארץ הקודש. בשער החוברת 'למצוות הארץ' שנדפסה בכ"ח אייר תש"ח, כתב הרצי"ה (בנו של מרן הראי"ה): "היום הגדול כ"ח אייר, יום עלותנו עם אאמו"ר הרב זצ"ל לארץ חיי קודשנו בשנת תסד"ר, למחרת קריאת התורה בנשיאת ראש והשראת השכינה לשישים ריבוא יוצאי צבא בישראל, וברכת החודש של מתנה". זאת ע"פ הדברים שראינו לעיל שכתב הראי"ה, שכאשר יהיו בארץ ישראל שישים ריבוא יהודים תצמח הישועה. ואכן, במלחמת השחרור (ה' באייר תש"ח) היו כשישים ריבוא יהודים בארץ, ובמלחמת ששת הימים (ביום כ"ח באייר תשכ"ז) – היו בערך שישים ריבוא חיילים "יוצאי צבא".
וכך הסביר הרצי"ה באחת משיחותיו, את משמעותו של יום כ"ח באייר:
"יש ערך מיוחד לאותו יום כ"ח באייר, בו עלה אבא הרב זצ"ל מן הגלות לארץ ישראל, זה היום בו הופיע על ציון האור החדש הנשגב והקדוש. הייתי ילד, וזכיתי, ונלוויתי, ועליתי עם סערת חרדת קודש, אבא, זצ"ל. ומאז זכינו לאורו – אנחנו, עם ישראל וכל העולם כולו. "זה היום עשה ד' נגילה ונשמחה בו". אין להעריך את הגילה ואת השמחה שיש בעולם כולו ובעולמות העליונים, מאז אותו כ"ח באייר, מאז אותו 'כיבוש' רוחני, נבואי ורוח קודשי, שזרח על ישראל" ['שיחות הרצי"ה', מועדים, יום ירושלים].
עליית מרן הראי"ה ארצה אינה ענין משפחתי מצומצם, אלא כלל ישראלי; הופיע האור הגדול, בא"י ובירושלים, הופיע אור א-לוהי חדש בציון [הרצי"ה].
מרן הראי"ה היה מודע לשליחותו האלוקית ותפקידו הגדול שנועדו לו בעלייתו ארצה, וכך כותב באגרותיו:
"ידעתי כי למחיה שלחני ד' אל אדמת הקודש" [אגרו"ר א קפט], "ברוך ד' אשר עשה לי את הנפש הזאת, ואשר הביאני במסיבותיו העליונות, לעבוד בכוחי המצער על הרי ישראל, בעת המאושרה הזאת, ששפעת החיים לעם ד' על אדמתו הולכת ומתקבצת [...] מטרתי הברורה להיות ממסייעים למלאכת שמים, להיות מהמנצחים על המלאכה הקדושה ליסד בציון אבן בוחן פינת יקרת" ['אגרות הראי"ה' אגרת שיד].

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il