ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

על מה יוסף בכה?

בית מדרש עבודת ה', מצוות ותשובה הפצת יהדות Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

כ טבת תשס"ט

על מה יוסף בכה?


נערך על ידי הרב

מוקדש להצלחת
כל החילים

בס"ד מוצש"ק לסדר ויחי
אור לט"ו בטבת תשס"ט

לתלמידי היקר הרב יואל קלינג שליט"א
ולאחינו הגבורים מגוש קטיף ומצפון השומרון, השלום והברכה!

הפעם אני פונה אליכם מירושלים עיה"ק, עיר השלום והשלמות, ויה"ר שרוח המקום תשרה על כל אלו שעוסקין במלאכת הקודש - הגנה על יישובי הדרום ועל ארץ ישראל.
ויה"ר שיתקיימו דברי רבי עקיבא: "דבר ולא חצי דבר" (עי' בבא קמא דף ע'), שנשכיל לקיים דבר בשלמות, והשי"ת ישמור על שלמות העם.

מחר תתקיים בעז"ה "ברית משפחתית" במעלה אדומים, לבן שנולד למזל טוב לבתי הבכורה מיכל ולחתני הרב אליאב פלהיימר שיחיו, ויה"ר שאליהו הנביא יביא גם ברית שלום לעם ישראל. קשה להסיח את הדעת ואת הלב מן המאורעות הרודפים אחד את רעהו בימים אלו, בשעת המלחמה בדרום, והם "קוראים" לנו להתעמק העמקה יתרה ב"סיומת" של ה"הפרשה" בין יוסף לאחיו, בסוף פרשת ויחי.
לאחר שהקרא מספר על חששם של האחים שיוסף יתנקם בהם, לאחר מיתת יעקב אביהם, ועל ה"צוואה" שמוסרים ליוסף בשם אביהם - שביקש ממנו לפני מותו: "אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם כי רעה גמלוך, ועתה שא נא לפשע עבדי אלוקי אביך", נאמר: "ויבך יוסף בדברם אליו" (בראשית נ', ט"ז). ויש מקום למספר הרהורים על טיבו של בכי זה, המביאים אותנו ג"כ להשתתפות בצערו של יוסף, ואולי אף לבכי.

על מה יוסף בכה?

1. עפ"י הרב אהרן וקסלטשיין שליט"א יש כאן בכי של "ממה נפשך". יוסף לא יודע אם הספור שמספרים על אביו, שביקש שיסלח, נכון הוא. ושתי אפשרויות יש כאן, ויוסף עצמו מהרהר בהן:

א. זוהי "המצאה" שהמציאו האחים מפני דרכי שלום, כדאיתא ביבמות ס"ה,ב. וכן היא שיטת רש"י בפרשה שיעקב מעולם לא ביקש מפני שלא חשד ביוסף שיתנקם. וגם שיטת הרמב"ן בבראשית מ"ה, כ"ז שיעקב לא ביקש, כי עד מותו, לא נודע לו הסיפור של מכירת יוסף: האחים לא סיפרו "כי יראו לנפשם פן יקצוף ויקללם" ויוסף לא סיפר מפני "מוסרו הטוב".
ואז יש מקום לבכות שלא עלה בידו לשכנע אותם שאין בלבו כלום. והוא בוכה הן על עצמו והן על אחיו. על עצמו על שאולי לא מצא את המילים הנכונות היוצאות מן הלב ונכנסות אל הלב. ועל אחיו שעדיין חיים בתפיסתם, ולא השתנה דבר בשורש.
והאמת היא שאחרי כל מה שעבר על יוסף, זה כמעט בלתי נתפס שהוא יסלח להם מעומק לבו. זהו דבר שהוא מחוץ לטבע.

[ומענין לענין: מורי ורבי, רבי יחיאל יעקב ויינברג זצ"ל, בעל ה"שרידי אש" היה מסביר את המדרש, בראשית רבה פ"ז, ה': שמעון איש קטרון אמר: בזכות עצמותיו של יוסף נקרע הים לישראל, זהו שנאמר (תהלים קי"ד, ג'): "הים ראה וינס", בזכות "ויעזב בגדו בידה וינס" (בראשית ל"ט, י"ב). הסירוב של יוסף לאשת פוטיפר הוא בלתי נתפס, הוא מעבר לטבעו של אדם. גבורה מוסרית של ה"נס" הזה הפילה מורא ופחד על איתני הטבע!
ובאותה מידה ניתן לומר שגבורתו המוסרית של יוסף שסלח לאחיו מעומק לבו ולא נשאר בלבו שום נדנוד של טינה ואיבה, היא בלתי נתפסת לחלוטין. וגם היא הפילה מורא ופחד על איתני הטבע!
(ולכאורה הנסיון הראשון היה יותר במישור בין אדם למקום. והנסיון השני היה יותר במישור בין אדם לחברו. אך דא עקא שבראשון יוסף דווקא מדגיש את הפן המוסרי, את הצד "בין אדם לחברו" כביכול: "איננו גדול בבית ממני ולא חשך ממני מאומה כי אם אותך באשר את אשתו ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לא-לוהים" - בראשית ל"ט, ט', ועיי"ש ברש"י וברמב"ן. ומאידך, בשני יוסף דווקא חש ומבליט את הפן הדתי, את הצד "בין אדם למקום": "ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה כי הא-לוהים" - בראשית מ"ה, ח' ועוד כהנה וכהנה. ואולי זהו גופא מה שמעניק ליוסף את כוח העמידה אף בפני רוח שאינה מצויה, שחש בכל עת את החיבור בין ארץ ושמים, וד"ל).
ואולי זה מזכיר במקצת מה שאמרו חז"ל: "איזהו גבור שבגבורים - הכובש את יצרו. ויש אומרים מי שעושה שונאו לאוהבו" (אבות דרבי נתן, נוסחא א', פרק כ"ג). מתוך הגבורה האחת, השתדל יוסף הצדיק לקיים בעצמו גם הגבורה השניה (ואמנם גם בנסיון הזה, יוסף לא מוותר על זהותו, על תפיסת עולמו. הוא רק מנסה בכל מאודו שה"שוני בתפיסת עולם" בינו לבין אחיו, לא יפגע באחוה ובקירוב לבבות).
ובהקשר זה אמרתי פעם בשיעור - שידוע הספור שכתב סופר צרפתי על הגראף ממונטה קריסטו. ישנם שני חלקים בספר. חלק ראשון - ה"עלילה" שרוקמים נגד הגראף, שנאלץ לבלות שנים על גבי שנים בכלא חשוך. וחלק שני - הנקמה שנוקם הגראף כנגד כל אלו שרקמו נגדו את העלילה. והנה בסיפור של יוסף יש רק חלק ראשון (כמובן רק בדמיון פרוע, לסבר את האוזן, שהרי מדובר כאן בשבטי י-ה). אין חלק שני!].

ב. ואם אין זו "המצאה", אלא אמת הוא הדבר, יש גם מקום לבכות:

- על זה שיעקב עדיין חושד בו [ועי' גם בספורנו, שלדעתו לא היתה כאן שום "המצאה", אלא שיעקב אמר זאת ע"מ להרגיע את האחים. הוא מסר שהוא מצידו באמת לא חושד ביוסף, אך מכיון שהחשש מקנן בקרבם, הרי הוא נותן בידם "צוואה" שיוכלו להשתמש בה בעת הצורך. ועי' בספורנו שיוסף בכה מהתרגשות - על זה גופא שיעקב עצמו לא חשד בו!].
- וגם אם יעקב עצמו לא חושד בו, זה שנאלץ למסור כך ב"צוואתו", להרגעת בניו, מורה שיעקב עצמו חושש שעדיין יוסף נחשב אצל אחיו כ"כבשה השחורה", שיש לחשוש מפניה.

2. יונתן וייצמן נ"י אמר לי רעיון אחר: יוסף עתה בוכה עוד ועוד על מות אביו. הוא מבין ומפנים ביתר שאת את גודל האבידה. כי כל זמן שאבא היה בחיים, מאז שירד למצרים, האחים חיו בשלום זה עם זה. האבא היה "כור ההיתוך" שדרכו יכלו להרגיש שכולם, בני איש אחד המה, אחים המה, למרות חלוקי הדעות [וראה רש"י על הפסוק "ויראו אחי יוסף כי מת אביהם" (בראשית נ', ט"ו): "מהו ויראו, הכירו במיתתו אצל יוסף, שהיו רגילין לסעוד על שולחנו של יוסף, והיה מקרבן בשביל כבוד אביו, ומשמת יעקב לא קרבן". כלומר, כל עוד יעקב היה חי, היו כולם כבנים הסמוכין על שולחן אביהם. ועכשיו נדמה כאילו נתפרדה החבילה, גם אם יוסף התכוין לשם שמים - עי' בראשית רבה ק', ח']. בשבילו האבא עדיין חי, הרי דמות דיוקנו של אביו ליוותה אותו לאורך כל דרכו הארוכה, למרות הריחוק, ולמרות שיכול היה לחשוב שהאבא אינו כבר בין החיים. אך אם האחים חוששים שעתה שהאבא נקבר במערת המכפלה, יוסף ינצל את המצב החדש ויתנקם, אז האבידה היא קשה מנשוא.

3. יוסף בוכה, כי לפי דבריהם, נודע עתה ליעקב הסיפור על מכירת יעקב, למרות שלאורך כל הדרך השתדלו האחים כולם להעלים זאת מפניו (ובפרט כן הוא הדבר לפי הרמב"ן הנ"ל). והוא בוכה כפליים: על עצם הדבר שנודע לו, והוא נפטר עם אותה ידיעה קשה, ועל כך שהחשש אצל אחי יוסף היה כה כבד, עד שנאלצו להפר את השתיקה ולספר את הסוד הגדול לאביהם, ע"מ שימסרו את "צוואתו" ליוסף (הסבר ששמעתי מבתי תהלה שתחי').
ונמצא שכל ההסברים ה"תיאולוגיים" שנתן לאחיו, שהם רק היו שלוחיו של הקב"ה, והכל נהפך לטובה, לא הועילו, והם בתפיסתם - שאם יוסף לא התנקם עד עתה, זה רק מפני שלא רצה להכאיב לאביו [כעין הנאמר אצל עשיו: "יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי" - בראשית כ"ז, מ"א. ואגב, אולי גם בשביל זה, נחשב יוסף לשטנו של עשיו -עי' רש"י בראשית ל', כ"ה- כי לפי האמת, הוא מתנהג בדרך הפוכה, והרי לנו כאן יוסף הצדיק לעומת עשיו הרשע!].

4. הוא בכה שבמקום לשמוע את התוכחה, המוסר, והבקשה ישירות מהאבא, האבא העדיף להעביר את הדברים דרך האחים (הסבר ששמעתי מכלתי אורה רבקה שתחי').

5. מפי ד"ר אהרן כהן נ"י שמעתי את ההסבר הבא: אם חוששים הם גם עכשיו מפני נקמתו של יוסף, סימן הדבר שבמסתרי לבם עדיין מרגישים האחים שאשמים הם (כפי שהתבטאו בשעתו בפני יוסף: "אבל אשמים אנחנו וכו'" - בראשית מ"ב, כ"א), ומתוך כך לא מסוגלים להשתחרר מהמועקה, וזה מורה שהחטא לא הצטמצם בעצם המכירה, אלא שמרגישים ו"משחזרים" את ההתלהבות שליוותה את המעשה שעשו, ואזי יוסף כואב את כאבם, והוא בוכה!

6. בהמשך לאותו רעיון, ניתן לומר שאם חוששים הם מנקמתו של יוסף, סימן הדבר שעדיין חושבים הם שעצם המכירה היתה צודקת, וע"כ לא מסוגלים הם לנהוג כיוסף הצדיק ולמחוק את הדבר מן ה"פרוטוקול". וכשיוסף מבין זאת, לא יכול הוא אלא לבכות! וכן משתמע מהרמב"ן, שבשעה שאמרו "אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפש בהתחננו אלינו ולא שמענו, על כן באה אלינו הצרה הזאת", הרי הם בעיקר מתחרטים על האכזריות שליותה את המכירה: "חשבו להם האכזריות לעונש גדול יותר מן המכירה". ויותר מפורש בספורנו שם: "והיינו אכזרים נגד אחינו, אף על פי שחשבנוהו לרודף היה לנו לרחם בהתחננו, וכנגד אכזריותנו זה האיש מתאכזר נגדנו". עם הדין "רודף" שפסקו כנגדו, הם שלמים [והשוה ספורנו על הפסוק וישבו לאכל לחם - בראשית ל"ז: "שלא היה כל זה בעיניהם תקלה או מכשול שימנעם מלקבוע סעודתם, כמו שהיה ראוי לצדיקים כמותם כשאירעה תקלה על ידם, וכו', וזה קרה להם מפני שחשבו את יוסף לרודף, וכו'"], ורק כואבים הם את אטימות לבם.
ואמנם יש כוח ביד התשובה למחוק כליל את החטא, אף מן התודעה, אך התשובה היא רק חלקית, וע"כ גם המחיקה היא חלקית...

7. כל הנסיונות שעשה יוסף הצדיק לאורך השנים לפייסם - הטוב שהשפיע עליהם במצרים, ההסברים ההיסטוריים והאמוניים שנתן להם על הגלגול שגלגלה ההשגחה העליונה כדי שיגיע לאן שהגיע, כל זה לא הועיל, ועדיין האחים "סגורים" הם, עדיין חוששים הם מנקמתו, מה עוד נשאר באמתחתו כדי להפוך את לבם? וגם אם יעשה נסיון נוסף, זה ישפיע אולי למקומו ולשעתו, אך בסופו של דבר, הכל יהיה חוזר וניעור. ומחשבה זאת מביאה אותו לתסכול, ליאוש ולבכי.
והוסיף לי ר' צבי לוי נ"י, שדבר זה מצביע ג"כ על ההיסטוריה, שקשה לנו להתגבר על הארס של שנאת חינם המפעפע בתוכנו, האוכל ח"ו כל חלקה טובה, ובגינו נחרב בית מקדשנו, וגם עשרה הרוגי מלכות, לפי המדרשים והפיוטים, נתפסים הם על אותו חטא של מכירת יוסף, ועדיין לא למדנו כיצד להתמודד אתו ולהתגבר עליו. ושמא זהו הסוד של הבכי של יוסף. בשעתו בכה הוא על צוארי בנימין על בית המקדש שבחלקו שייחרב, ובנימין בכה על צואריו על משכן שילו שייחרב (עי' בראשית מ"ה, י"ד ורש"י שם), ושוב בוכה יוסף על העתיד לבא.

הניתן להתגבר על הבכי?


וכיצד ניתן בכל זאת להתגבר על כל אלה? אולי רש"י בהמשך הדברים מגלה לנו את הסוד:
בכתוב נאמר: "וינחם אותם וידבר על לבם" (בראשית נ', כ"א), ופירש"י: "דברים המתקבלים על הלב. עד שלא ירדתם לכאן היו מרננים עלי שאני עבד ועל ידיכם נודע שאני בן חורין, ואני הורג אתכם - מה הבריות אומרות, כת של בחורים ראה ונשתבח בהם ואמר אחי הם, ולבסוף הרג אותם, יש לך אח שהורג את אחיו? דבר אחר עשרה נרות לא יוכלו לכבות נר אחד וכו'".

בהקשר לפירוש הראשון של רש"י, יפה העיר לי ר' צבי לוי נ"י, שהדברים מזכירים את מה שאמר משה רבנו לבורא עולם, לאחר חטא העגל (ובדומה, לאחר חטא המרגלים): "למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם להרג אותם בהרים ולכלותם מעל פני האדמה" (שמות ל"ב, י"ב). לאחר שכלו כל הקיצים, רק טענה אחת נשארת, חלול השם בפני אומות העולם. שם, בחטא העגל, הם לא יבינו כיצד כל הטוב והנסים שעשה הקב"ה עם ישראל, מוביל אותו להרוג אותם בהרים. וההסבר היחיד: "ברעה הוציאם". וכאן, המצרים לא יבינו כיצד כל הטוב והשפע שהשפיע יוסף על אחיו, נתהפך בין רגע, וגם כאן, ההסבר אחד הוא: "ברעה" הוציאם מארץ כנען והביאם למצרים!
ובהמשך לדברים, נראה שיוסף בא להדגיש בפני אחיו מהו תפקידם וייחודם של בני ישראל: לקדש שם שמים בעולם, שדרכם ידע העולם כולו שיש בורא עולם [והשווה רמב"ן בפרשת האזינו, דברים ל"ב, כ"ו, בענין טיעונו של משה רבנו אחרי חטא העגל: "אבל השם ברא את האדם בתחתונים שיכיר את בוראו ויודה לשמו, וכו', וכאשר חטאו ברצונם וכפרו בו כולם לא נשאר רק העם הזה לשמו, ופרסם בהם באותות ובמופתים כי הוא ... אדוני האדונים ונודע בזה לכל העמים. והנה אם ישוב ויאבד זכרם, ישכחו העמים את אותותיו ואת מעשיו ולא יסופר עוד בהם, וכו', והנה תהיה כוונת הבריאה באדם בטלה לגמרי"]. ולכל אחד מן השבטים יש לו דרך משלו כיצד לקדש שם שמים בעולם, וע"כ גם אם דרכו שונה היא מדרכם, סוף סוף למטרה אחת נבראו י"ב שבטי י-ה.

ובהקשר לפירוש השני, נראה דגם כאן יוסף בא להדגיש דהגם ששונים הם, הרי הם משלימים איש את רעהו. וזהו המשל עם הנר. עשרה נרות לא יכולים לכבות נר אחד. ולמה? כי תפקידו של הנר הוא להאיר, וע"כ אותו נר נוסף אינו מתנגש עם שאר הנרות, אדרבה הוא מוסיף אור מדיליה. וע"כ, אין לעשרה נרות כל ענין לכבות נר אחד, וע"כ ודאי שאין לנר אחד ענין לכבות עשרה נרות. והנה, נר ד' נשמת אדם (משלי כ', כ"ז). והגם שלכל "נר" תפיסה אחרת ודרך משלו בקדוש שם שמים - כך הוא הרצון והציפייה של העליונים מן התחתונים, שכל אחד ואחד יאיר את העולם בדרכו הוא.

"התחת א-לוהים אני"?

והנה, לאחר שאחי יוסף מוסרים את ה"צוואה" של אביהם, הם גם מציעים שיהיו לו לעבדים.

[והצעה זו מזכירה את הצעתם לאחר שנמצא הגביע בידם: "הננו עבדים לאדוני, גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו" - בראשית מ"ד, ט"ז. והכל אחד הוא, כי שם הרגישו שהם נתבעים על מכירת יוסף, כנאמר שם בתחילת הפסוק: "מה נאמר לאדוני מה נדבר ומה נצטדק, הא-לוהים מצא את עון עבדיך", ועיי"ש ברש"י, וגם כאן חושבים הם, שלאחר מיתת אביהם, הכל חוזר וניעור, והם שוב נתבעים על מכירת יוסף. רק יעקב, בחייו הגן עליהם (והשווה רש"י על הפסוק - בראשית מ"ז, כ"ח: ויחי יעקב: "למה פרשה זו סתומה, לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד שהתחילו לשעבדם"). חושבים הם שהעונש - לא מצד יוסף הוא בא, אלא מצד הקב"ה, וכדברי רש"י הנ"ל על הכתוב הא-לוהים מצא: "... אבל מאת המקום נהיתה להביא לנו זאת, מצא בעל חוב מקום לגבות שטר חובו". וכבר העירו לי בשיעור, שדבריהם של צדיקים חייבים הם להתקיים, גם אם כביכול לחינם הם באו, והצעתם להיות עבדים, נתקיימה בסופו של דבר ב"עבדים היינו לפרעה במצרים"!
והרב דוד פריימן שליט"א הפנה אותי למש"כ תלמיד תלמידי הגר"א, רבי יצחק אייזיק חבר זצ"ל בהגדה של פסח - דרשת שבת הגדול, וז"ל: "וזה היה ענין גלות מצרים מה שלא מצינו עליהם שום חטא שקודם להם, ומה גם כי אז עדיין לא ניתנה תורה לישראל, ורק בעון שנאת חינם שהי' ביניהם שמכרו את יוסף למצרים, ועל זה נגזר עליהם עבדות ועינוי ד' מאות שנה, ויתוקן זה ע"י גירות, כי הגרים אוהבים זה את זה"].

ואז יוסף עונה להם: "אל תיראו, כי התחת א-לוהים אני. ואתם חשבתם עלי רעה, א-לוהים חשבה לטובה למען עשה כיום הזה להחיות עם רב" (בראשית נ', כ').

[וכבר העיר חותני הרב יצחק לוי זצ"ל, מחבר הספרים: "פרשיות בספרי הנביאים", שיוסף עומד כביכול "בסוף ההיסטוריה", ונדמה לו שסוף סוף הבין את סוד מכירתו, "להחיות עם רב", להציל את משפחתו מן הרעב. אך גם הוא אינו מבין את הדברים עד הסוף, כי גם הוא לא נמצא "בסוף ההיסטוריה", והוא לא קולט שכל זה - למען הביא את בני ישראל לכור הברזל של מצרים, למען הוציא אותם משם באותות ובמופתים, למען תת להם את התורה, ולהחזירם לארץ ישראל. ורק מי שנמצא "בסוף הדרך", יוכל להבין במקצת את מערכות ד' בהיסטוריה.
ואפשר להוסיף על דבריו, שגם אם יוסף לא חזה, מזליה חזה, ו"להחיות עם רב" - זהו ה"עם רב" שיצא ממצרים (השווה שמות א', ט', וכן במדבר כ"ב, פסוק ג' ופסוק ה'), ושקיבל חיות בזכות התורה. והכל חוזר לנאמר לעיל, ש"הננו עבדים לאדוני" התקיים ב"עבדים היינו לפרעה במצרים"].

והנה עפ"י רש"י "התחת א-לוהים אני" מבטא את הרעיון שגם לו היה רוצה לנקום, הוא אינו יכול, כי אינו יכול ללכת נגד תכניותיו של הקב"ה, שגם מחשבות רעות הפך אותן לטובה. לפי הספורנו, "אתם חשבתם עלי רעה" מבטא את הרעיון שכבר הוזכר לעיל, שחשבו אותו לרודף. ה"רעה" אינו מוסב על ה"חפצא" אלא על ה"גברא", שחשבו אותו לאדם "רע", ומתוך כך דנו אותו. וא-לוהים המציא בידם דין מוטעה, ע"מ לגלגל אותו למצרים ולהחיות עם רב.
והאור החיים נותן פירוש מפתיע על הפסוק: "פירוש אם אתם חייבים עונש על הדבר, א-לוהים שופט ולא אקום ולא אטור. וטעם שלא מחל להם, אפשר לצד שבני נח אין הדבר תלוי במחילתם, וכו', או אפילו ישראל אם גנב ישראל ומכרו אין ביד הנגנב לפטרו לגנב ממות" [ואת המשך דברי יוסף: "ואתם חשבתם עלי רעה א-לוהים חשבה לטובה", מבאר האור החיים - "כי יש לדון להם משפט זכות", "והרי זה דומה למתכוין להשקות חברו כוס מות והשקהו כוס יין שאינו מתחייב כלום, והרי הם פטורים וזכאים גם בדיני שמים"].
ואפשר שבדרך זאת מצא יוסף מסילות אל לב האחים. כי להגיד שלא נשאר בלבו מאומה, זה בלתי נתפס לחלוטין, זה מחוץ לדרך הטבע, כמוזכר לעיל, אך לומר שאין זה בידו למחול, אך מאידך אין זה גם בידו להענישם - זהו דבר שיכול להתקבל על לבם! ואפשר להטעים, שזה שאין בידו להענישם, כי הוא עצמו "נוגע בדבר" ואינו יכול להעמיד בית דין, ודאי ג"כ שאינו יכול להעמיד אותם במשפט בבית דין של המצרים, וע"כ דינם מסור לשמים!

משפט מעוקל

ובהמשך למש"כ באור החיים, שאין יוסף בעלים על המחילה, שמעתי רעיון מענין מהרב אהרן וקסלשטיין שליט"א. התביעה על אחי יוסף אינה כ"כ על האכזריות [ובפרט שע"ז הם חזרו בתשובה כמבואר לעיל, עפ"י הרמב"ן והספורנו על הפסוק: "אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו"]. התביעה, שהיא תביעה לדורות, ומגיעה עד עשרה הרוגי מלכות, היא על משפט מעוקל שיצא מבית מדרשם של אחינו בני ישראל. יש כאן בית דין של כלל ישראל שיצא מתחת ידו משפט מעוות, וזהו חטא קשה מנשוא, והכפרה והתיקון קשים הם עד מאד, וצריכים הם לבא מתוך הכלל (וראה מכות ה',ב מש"כ על הדין המוטעה שיצא מבית דינו של רבי יהודה בן טבאי. ושם היתה זאת בסה"כ טעות).
והלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות, ולו היו בודקין את עצמם, את מעמקי לבם, הם היו מגלים שהם עשו "פלפול הלכתי" ע"מ לדון אותו, אך בעצם היתה להם "נגיעה בדבר", ואסור היה להם להוציא עליו פסק דין. וגם היו צריכין להיות ערים לדבר שלא יעלה על הדעת, ש"משפטי ד' אמת צדקו יחדיו" (תהלים י"ט, י'), יגזרו עונש כזה על אדם ללא שנותנים לו "אפשרות הגנה", וללא שפותחים בפניו "דרכי תשובה" מהיותו "רודף". ויפה הוסיף ר' צבי לוי נ"י - שזה עצמו שהיתה הסכמה "פה אחד" לדון אותו לחובה, היא גופא בעייתית (ראה סנהדרין י"ז,א: "סנהדרין שראו כולן לחובה פוטרין אותו"), והיתה צריכה להדליק נורה אדומה...
ועוד הוסיף ר' צבי לוי נ"י, שגם אם כל הסימנים שהיו בפניהם הובילו אותם למסקנה שיש להורידו למצרים, לא הם צריכים להיות השלוחים לדבר... (וראה ספורנו על הפסוק "ויד אל תשלחו בו" - בראשית ל"ז, כ"ב, שמביא את הפסוק בשמואל א' - כ"ד, י"ג: "מרשעים יצא רשע וידי לא תהיה בך". והשווה עם תגובת נירון קיסר בשעה ששלח חצים וכולם נפלו על ירושלים, והכל מורה שירושלים עומדת ליפול: "קודשא בריך הוא בעי לחרובי ביתיה, ובעי לכפורי ידיה בההוא גברא"? - גיטין נ"ו,א).

מה נאמר מה נדבר ומה נצטדק?

והנה, דומה שהבעייה המרכזית שבמעשה ההתנתקות, היא בכך שהיה זה כביכול מעשה של כלל ישראל. כולם היו שותפים לו. הכנסת, הממשלה, בית המשפט העליון, וכו' וכו', "קונצנזוס" כמעט דומה ל"קונצנזוס" של עשרת השבטים שהוזכר לעיל... וגם כאן לא בדקו את עצמם די הצורך אם אין להם איזו "נגיעה בדבר"... [ואמנם נכון הדבר, שאסור להשוות בין הסכמה של שבטי י-ה, קדושי עליון, לבין הסכמה של מוסדות המדינה, אך כלפי חוץ, סוף סוף הרי זה נשמע כהסכמה לאומית לעקירת עם ישראל מארצו. וכבר הבאנו את דברי הרמב"ן בפרשת האזינו על חלול השם בפני הגויים שיכול להביא ח"ו לביטול כוונת הבריאה. ויש עוד להדגיש שהפסוקים עצמם, דנים את העבירה הנעשית ע"י הציבור כעבירה של הכלל, כגון בחטא העגל וחטא המרגלים, גם אם מוסדות הקודש לא היו שותפים לה, והדברים פשוטים].
והנה, ימים אלו, ימים של מלחמה בדרום, ושל חזרת הצבא ל"מוקדי" היישובים שהפכו לבסיסי טרור, פתחו לכאורה חלון של תיקון, כשכולם רואים וחשים לאן הוביל העיוות הזה. ואין צורך במשפט "אמרנו לכם", המרתיע "רבים וטובים". "אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה" (חבקוק ב', י"א), וכל אבן וכל עץ שהוזז או נעקר זועק ועונה למי שאין לו עינים לראות, אזנים לשמוע ולב להבין.
אך עדיין המלאכה מרובה, ומה לעשות, שכמעט כולם חברו יחדיו כדי שלא תישמע הזעקה. "הס מלהזכיר", ואם קם כבר אחד ומעז להפר את השתיקה, שופכין עליו קיתון של רותחין. וגם אם יש פה ושם הרהורים של "תשובה", אין זה תשובה על גוף המעשה, רק על חוסר אנושיות שליוותה את המעשה, בשעת העקירה, ובעיקר לאחריה, כשעדיין אתם מיטלטלים מסוכה לסוכה, ועדיין לא נמצא לכם פיתרון של "קבע". והרי זה ממש דומה לאחי יוסף, עם כל התהום הרוחני המפריד ביננו לבינם, שגם לאחר שהתחרטו, לא על גוף זריקתו לבור ושליחתו למצרים הם התחרטו, אלא על אכזריותם (כלשון הרמב"ן והספורנו), שהיו אטומים לתחנוניו, ועל זה גופא יוסף בוכה, על התשובה לחצאין (ראה הסבר שישי לעיל).
וסיפור יפה הביא לי הרב אהרן וקסלשטיין שליט"א. יהודי נעצר ברוסיה, בשעות הקשות של משטר הקומוניסטי. והוא הצליח להוכיח להם שאין הוא אשם בכל המעללים שהמציאו נגדו. ואזי אומרים לו בבית המשפט: גם אם לא עשית, אבל חשבת רעה על המשטר.
והיהודי המסכן נשלח לסיביר על מחשבותיו ה"לא טהורות". אך ראה זה פלא: בכוחנות האדירה, גילה המשטר גם את חולשתו. עם כל עוצמתו, הצבא האדיר, המשטרה החשאית החודרת לכל פינה, לא עלה בידו למנוע מבן אדם לחשוב כפי שרוצה לחשוב. גילוי זה, על עצמת המחשבה שבלב כל אדם, הוא גם, לדברי הרב וקסלשטיין, המפתח לתיקון. ברגע שיכירו כל אלו שחברו יחדיו לעקור את הנטוע, ואלו שחברו להם בהסכמה או בשתיקה, שהם טעו - זוהי כבר תחילת הדרך לתיקון.
ואם המציאות "כופה" עלינו לפתוח את העיניים ואת הלב, לראות ולהתבונן ביד ד' המכוונת את ההיסטוריה, אולי, בזכות אותם "נסים נסתרים" שהם "יסוד התורה כולה", "שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם" (לשון הרמב"ן סוף פרשת בא), נזכה להתקרב אל המקור, אל תורת משה רבנו שהיא הזועקת אלינו מכל קיר, והעונה לנו מכל עץ, גם מן הדומם ומן הצומח...
ויה"ר שדרככם יתקיים הסיפא של הפסוק: "א-לוהים חשבה לטובה להחיות עם רב", וגם אם היו בתחילת הדרך "מחשבות רעות" כלפיכם, הכל ייהפך לטובה במהרה בימינו, ויחד אתכם, נזכה כולנו לברכה ישועה, הצלחה וגאולה שלמה.


הדורש בשלומכם הטוב
אברהם אבא וינגורט







חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il