ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

הרחבות לברכת "אשר יצר" ;">

בית מדרש הלכה ומנהג ברכות שיעורים נוספים Bookmark and Share



גירסת הדפסה
שלח לחבר

ישיבת הר ברכה

הרחבות לברכת "אשר יצר"

הרחבות לפניני הלכה ברכות פרק יג'



נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

הלכה יב - הפרשת הפסולת מהגוף
שבת כה, ב: "תנו רבנן: איזה עשיר? כל שיש לו נחת רוח בעשרו, דברי רבי מאיר. רבי טרפון אומר: כל שיש לו מאה כרמים ומאה שדות ומאה עבדים שעובדין בהן. רבי עקיבא אומר: כל שיש לו אשה נאה במעשים. רבי יוסי אומר: כל שיש לו בית הכסא סמוך לשולחנו".
על הפסוק בתהלים לב, ו: "עַל זֹאת יִתְפַּלֵּל כָּל חָסִיד אֵלֶיךָ לְעֵת מְצֹא רַק לְשֵׁטֶף מַיִם רַבִּים אֵלָיו לֹא יַגִּיעוּ". דרשו בברכות ח, א: "על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצא, אמר רבי חנינא: לעת מצא - זו אשה... רבי נתן אומר: לעת מצא - זו תורה... רב נחמן בר יצחק אמר: לעת מצא - זו מיתה... רבי יוחנן אמר: לעת מצא - זו קבורה... מר זוטרא אמר: לעת מצא - זה בית הכסא. אמרי במערבא: הא דמר זוטרא עדיפא מכלהו".
ביאר מרן הרב בעין איה לברכות ח, א, (צח), שלמדנו מדברי מר זוטרא, שלא רק הדברים הגדולים ראויים לתשומת לב, אלא אף הדברים הקטנים שעליהם עומדים החיים היום-יומיים, שהם קובעים בסופו של דבר את דרגתו של האדם, אם יוכל להתפנות לעיסוק ברוחניות או לא. ועוד הוסיף על ברכות סב, א, (רלה), שקשה, איך נכנס ר' עקיבא אחר ר' יהושע לבית הכסא, והלא אין זה מנומס. וביאר שיש שני סוגי לימודים, האחד למען פינוק, כאסתטיקה ומליצה, שבהם גם הלימוד צריך להיות בדרך כבוד. והשני בדברים נצרכים כדוגמת רפואה, כלכלה וכדומה, ובהם המטרה להגיע לאמת, ואין הקפדה על נקיות הלשון. וכן ידיעת התורה כמוה כרפואה, ולכן התנהג שלא בנימוס כדי ללמוד.

הלכה יג - בל תשקצו בהשהיית צרכיו
כבר למדנו (בהערה 1) שנחלקו הפוסקים אם איסור 'בל תשקצו' בהשהיית צרכיו הוא מהתורה או מדרבנן. ובמ"ב ג, לא, כתב שהוא מדרבנן, ולכן כבוד הבריות דוחה אותו. וכן סיכם בבירור הלכה ג, יב, שזו דעת רוב האחרונים. לפי זה, בשום פנים אין לנהוג כפי שכתב במ"ב ג, כב, שכדי שלא לעבור על 'בל תשקצו' ו'לא יהיה בך עקר' ישתין באמצע הרחוב ואפילו לפני אשה, מפני שכיום זה נחשב ביזיון נורא. וכ"כ באשל אברהם בוטשאטש, שאיסור 'בל תשקצו' הוא לפי הנתפש בעיני הבריות כדבר שאינו ראוי. וע"פ זה אפשר לבאר, שגם לסוברים שהאיסור דאורייתא, אם הוא מתנגש בכבוד הבריות, הרי שגם אם יתפנה יתבזה ויעבור על 'בל תשקצו', לפיכך כבוד הבריות דוחה את המצווה להתפנות מיד. ואם אכן כך הם הדברים הרי שבנוסף לכך ש'כבוד הבריות' דוחה איסורי חכמים, הוא דוחה גם איסור מהתורה - איסור 'בל תשקצו'. וכיוצא בזה למדנו שכבוד הבריות דוחה מצוות השבת אבדה, כאשר אין מלאכת ההשבה לפי כבודו. אמנם בזה הטעם, שאין בזה השבה, שעד שהוא מועיל לחבירו בהשבת אבדתו הוא עצמו נפגע יותר.

השוהה מלהפיח אינו עובר

המשהה עצמו מלהפיח אינו עובר ב'בל תשקצו' (תה"ד, פמ"ג, מ"ב ג, לא). ויש להוסיף, כי להיפך, אם מפיח במקום רבים, עובר על 'בל תשקצו', שכן עושה דבר מאוד לא מנומס, וכפי שלמדנו באשל אברהם.

הנצרך להתאפק על פי הוראה רפואית
אם על פי הוראה רפואית הוא צריך לשהות מלהתפנות, אין בזה איסור, אמנם אם אינו יכול לעמוד בעצמו כדי מהלך פרסה, אסור לו להתפלל עמידה, ונחלקו לעניין ק"ש וברכותיה. וללמוד תורה, במצב כזה של בדיעבד, מותר (עיין פניני הלכה תפילה ה, ט, 9).

יד - דעות הראשונים אם צריך לברך ענט"י אחר ההתפנות
הטור מביא דעת יש אומרים, וכן היא דעת הראב"ד, שאחר כל התפנות של גדולים או קטנים צריך לברך ענט"י ואשר יצר. משום שלדעתו גם ברכת אשר יצר נחשבת כדבר שבקדושה, ולפיכך צריך לפני שיאמר אותה ליטול ידיים בברכה.
עוד דעה הביא הטור, שרק אחר גדולים יברך ענט"י ולא אחר קטנים, וכתב האגור שכן נהג אביו. והטעם שלמדנו ביומא כט, ב, שכאשר התפנה לקטנים ולא שפשף, אינו חייב ליטול ידיים. הרי שהתפנות לקטנים אינה מחייבת בהכרח נט"י. ואם כן מסתבר שגם כששפשף לא תקנו לו ברכה.
לדעת המרדכי (ברכות סי' כ"ב), לשם ברכת אשר יצר אין צריך לברך ענט"י, אולם אם הוא עומד ללמוד או לומר דבר שבקדושה או להיכנס לבית כנסת, יברך ענט"י.
לדעת הרא"ש, תקנו חכמים לברך ענט"י רק אם מתקיימים שני תנאים, א) ידיו מטונפות מנגיעה במקומות מכוסים, ב) הוא עומד לפני תפילת מנחה או ערבית. ולפני שחרית כיוון שמן הסתם נגע במקומות המטונפים, יברך תמיד ענט"י.
לדעת הרשב"א, רק על נטילת הבוקר ועל הנטילה שלפני הסעודה תקנו חכמים ברכה. וכן כתוב בתשובות המיוחסות לרמב"ן. וכן כתב מהר"י אבוהב בשם רבינו תם. וכתב הב"י שכן הוא מנהג העולם. וכן נפסק בשו"ע ז, א. ואמנם במ"ב ג, הזכיר דעת ארצות החיים שכתב דדעת רוה"פ דאם עשה צרכיו לגדולים, ואח"כ רוצה להתפלל, מברך ענט"י. וכן מנהג הגר"א. אבל סיכם במ"ב למעשה, שלכתחילה אין לזוז מפסק השו"ע.

כיצד יטול ידיים אחר שהתפנה
כתב בשו"ע ז, ב, שאין צריך ליטול ידים אלא משום נקיות או משום היכון לקראת התפילה. וכן נוהגים משום נקיות.
ובסימן ד' למדנו שהיוצא מביהכ"ס אף שלא התפנה צריך לרחוץ ידיו ואין צריך נטילה, וכ"כ המ"ב ד, לט, בשם מ"א וא"ר ועוד, שאין צריך נטילה שלוש פעמים ואין צריך כלי. ואמנם הזכיר שבהיכל הקודש כתב שיטול ג"פ, מ"מ כתב שהמ"א הקשה עליו. ע"כ ממ"ב. ונראה מדבריהם שכן הדין גם למי שהתפנה בשירותים, שעליו לשטוף את ידיו פעם אחת בלבד.
והחיד"א במח"ב ד, ו, כתב בשם מהר"ח הכהן שאין צריך נטילה בכלי וג"פ, אולם סיים שחזינן לרבנן קשישאי שרחצו ג"פ, אולם משמע שאין צורך בנטילה מכלי. וכ"כ במפורש בבא"ח תולדות טז, ובעוד יוסף חי ויצא ה'. ועיין בבירור הלכה ז, ג, שסיכם את הדעות השונות, והוסיף שאביו הגרע"י נוהג להדר לרחוץ ידיו ג"פ לסירוגין בלא נטלה.
אמנם נלענ"ד, שלפי הראשונים הסוברים שצריך ליטול ידיים לקראת ברכת 'אשר יצר' או לקראת לימוד תורה - היה צריך ליטול ידיים בנטלה, שכן תקנו את הנטילה של הבוקר ונקיות כמו הנטילה לסעודה, שכן מברכים עליהם את אותה הברכה, וכמו שבנטילה לסעודה צריך כלי (כפי שלמדו מהכיור) כך בנטילה לנקיות. ואף שמספק איננו מברכים ענט"י, מ"מ יש בזה צד הידור ליטול בנטלה. ונלענ"ד שהידור זה חשוב יותר מההידור ליטול ג"פ. שכן על ההתפנות או שהייה בביהכ"ס לא נזכר בתלמוד ובראשונים נטילה ג"פ, ובנוסף לכך, י"א שבכלל בטלה הרוח רעה בזמננו. ומ"מ למעשה גם נטלה אין צריך, שכך נפסק שאין מברכים, וכיוון שלא מברכים אין כאן דומיא דנטילה לסעודה, אלא רק רחיצת נקיון.

עד מתי יכול לברך אשר יצר?
לדעת רבים אין לזה גבול. וכ"כ הלבוש (ד, א), שאם עשה צרכיו בלילה ולא בירך 'אשר יצר' מפני שידיו היו מטונפות, יברך בקומו בבוקר אף שעתה לא עשה צרכיו. וכ"כ א"ר (אליה זוטא ד, א), ויד אהרן (סימן ו הגהות הטור), שברכת 'אשר יצר' היא ברכת ההודאה "וכל שעתיה זמניה הוא". וכך פסקו הרבה אחרונים וביניהם: דרך החיים; שאילת יעב"ץ א, טו; פמ"ג ז א"א א; מאמר מרדכי ז, ב; מהר"ם שיק א; אפיקי מגינים ז, א; קיצור שולחן ערוך קצו, ג; משנה ברורה ז, א, ועוד. והביאו ראיה לשיטתם מהשו"ע ז, ג, שכתב שאם הטיל את מימיו ולא בירך והסיח את דעתו, ואח"כ הטיל מים פעם נוספת, יברך פעמיים 'אשר יצר', ומוכח שאפשר לברך אשר יצר גם אחרי זמן רב (אמנם לגבי ברכה פעמיים רוה"פ חלקו על השו"ע).
לעומת זאת, החיד"א (ברכ"י ו, ג) הביא את מהר"ם לונזאנו שהשיג על הלבוש, וכתב שאם בברכת המזון שהיא דאורייתא אפשר לברך רק עד שיתעכל המזון שבמעיו, קל וחומר לברכת 'אשר יצר' שאינה אלא מדרבנן. וסיים "שבפחות משעה הוי הפסק, ועבר זמנה ותו לא מברך". והסכים עמו הבתי כהונה. וחששו לדעתם הרבה אחרונים - כ"כ החיד"א שם, ושדי חמד (אס"ד מערכת ברכות ב, ו), שספק ברכות להקל. אך הם לא הגדירו עד אימתי יוכל לברך. ובחסד לאלפים ז, ג, פסק שאם עברה יותר מחצי שעה שוב לא יברך, וכ"כ בא"ח ויצא יב, פני יצחק מערכת א אות ח, כף החיים ז, ז ועוד. וכ"כ למעשה באור לציון (ח"ב א, יט); ציץ אליעזר (חי"א, מה, ו).
והגרע"י (יחו"ד ד, ה ויבי"א ח, כב) כתב דעת פשרה, שאפשר לברך עד שבעים ושתים דקות, ונסמך על הריטב"א שביאר שמה שאמרו 'לנטילת ידיים עד פרסה' היינו למי שנצטרך לנקביו ונפנה, שצריך ליטול ידיו כדי לברך 'אשר יצר', ואף על פי שמתעכב בינתיים מלברך 'אשר יצר', אין בכך כלום, שאינה אלא ברכת שבח והודאה. ואם כן אפשר לברך אשר יצר עד 72 דקות. והוסיף שאין לומר בזה ספק ברכות להקל, שאילו האחרונים היו רואים את דברי הריטב"א לא היו מסתפקים. (ועיין בספר ברכת איתן עמ' תצב – תקב, שכתב שרבים חלקו על הסברו בריטב"א).
ולולי דמסתפינא הייתי אומר להלכה שגם הנוהגים כמנהגי ספרדים, אם עברו 72 דקות ולא בירכו, יברכו כל עוד אין נצרכים להתפנות שוב. שכך דעת רוב ככל פוסקי אשכנזים, וכך נהגו כל האשכנזים למעשה. וכך דעת כמה מגדולי הפוסקים הספרדים, ראשון לכולם השו"ע ז, ג, וכן יד אהרן, כסא אליהו, מאמר מרדכי, ולכך נוטה ביפה ללב (סי' ו' סוף אות יד). וכ"כ בברכת ה' ח"ד ו, נט. אולם כיוון שרוב גדול של פוסקי הספרדים בדורנו מורים שלא לברך אחר חצי שעה או 72 דקות, לכל היותר נוכל לומר, שהנוהגים כמנהגי ספרדים ורוצים לסמוך על רוב האחרונים ולברך, לא הפסידו.


חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il