ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

ואלה שמות בני ישראל

בית מדרש פרשת השבוע חומש שמות שמות Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

טבת תשס"ט

ואלה שמות בני ישראל


נערך על ידי הרב

מוקדש להצלחת
כל החיילים

ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה וגו'. (א', א').


רבינו אברהם ן' עזרא ז"ל, כתב, טעם הוא'ו, בעבור שהזכיר בסוף הספר הראשון כי ראה יוסף לבניו בני שלשים, הזכיר כי אחיו ברדתם היו מעטים, ופרו ורבו. וכו'. ע"ש. וכעין זה כתוב בדעת זקנים מבעלי התוספות, שלכך מנאן עכשיו, להודיע לך ששבעים נפש לבד, עצמו ורבו עד שש מאות אלף רגלי. ע"ש.
והנראה לעניות דעתי לבאר עפ"י דרכו של הראב"ע ז"ל, לחבר את אלה עם הילדים הנזכרים בסוף בראשית, ולא רק לענין הרבוי שהתרבו שם, אלא גם לענין הכשרות, ששם נאמר שיעקב אבינו ע"ה שאל ליוסף מי אלה לך, והשיב, בני הם אשר נתן לי א-ל-הים בזה. שהראה לו שטר כתובה ושטר אירוסין, וכי כשרים הם כדת וכהלכה, ואז אמר יעקב אבינו ע"ה, קחם נא אלי ואברכם. לזה אמר ואלה שמות בני ישראל, וכמו שכתב רש"י ז"ל בשם חז"ל בפסוק, ואלה המשפטים מה הראשונים מסיני, גם אלה מסיני. וכאן ג"כ, אמר ואלה שמות, מה הראשונים שהם בניו של יוסף כשרים היו עם שטר אירוסין ושטר כתובה, גם אלו כשרים הם, ונולדו בחו"ק כדת משה וישראל.
והוא הדבר אשר כתבתי כמה פעמים (ובפרט בהקדמה לשו"ת שמע שלמה ח"א) שהוא'ו רומזת לתורה, והיא המחברת אותנו עם הקב"ה, וה"נ "ואלה" שמתחברים עם הראשונים ע"י הוא'ו שהיא סמל התורה, והתורה היא המחברת למקור הקדושה, כי כולם קדושים ומחוברים במקור החיים חי העולמים, ובזה הם חיים וקיימים.
וכעין מה שכתבתי בעוניי, ראיתי כעת בדברי רבינו חיים ן' עטאר ע"ה וזיע"א באור החיים הקדוש כאן, וז"ל ואלה בתוספת וא'ו ללמד עליהם שכולם צדיקים כאבותיהם, ואלה מוסיף על הראשונים, מה ראשונים להם אברהם יצחק יעקב צדיקים עליונים, כמעשה אבות עשו הבנים, עכ"ל הטהור.
והוא תנא דמסייען בכל אשר כתבתי על האות וא'ו, שהיא וא'ו החיבור, המחברת עם ישראל עם הקב"ה ע"י התורה הקדושה, ושלשתם הם אחד, ורמוזים במילויים של הוא'ו, שיש בה ג' מילואים, וא'ו מלא אלף, בגימטריא אח"ד לרמוז על הקב"ה יחיד ומיוחד, וכשהוא מלא יו"ד כזה וי'ו, עולה כ"ב לרמוז על כ"ב אתוון דאורייתא, וכשנכתב רק תרי ווי'ן, עולה י"ב, לרמוז על י"ב שבטי י-ה עדות לישראל. וכמ"ש בהקדמה לשו"ת שמע שלמה ח"א בשם הגה"ק מזידיטשוב ע"ה. והארכתי לפרש בזה ענינים רבים כיע"ש. ועיין עוד בדברי הספורנו, ובדברי הכלי יקר, והמאור ושמש, וכן בליקוטי אנשי שם שבחומש רב פנינים. ועוד.

ואלה שמות בני ישראל וגו' (א, א)


עוד אפשר לומר בזה, שלכן קרא בשמותם בתחילת ירידתם למצרים, להודיע לבניהם ובני בניהם, שישמרו גם על שמותם שלא ישנו אותם, וכמו ששמות האבות ובניהם היו כולם קדש, ובהם תחינות והודיות לה' יתברך, ראובן שמעון יהודה וכו'. ואשר שמירת השמות הוא אוצר לחכמה ויראת ה', ושמירת דרכי אבות. וע"כ שם דגש על השמות. וכל כך חשוב הדבר עד שהחומש הזה המדבר על הגלות ועל הגאולה, נקרא שמו "חומש שמות", לרמז שהשמות קובעים את מעמדם של ישראל להגן עליהם גם בגלותם, ובזכות השמות נגאלו ישראל.
ואולי גם זה רמוז בדברי רבינו יעקב בעל הטורים ע"ה כאן, שכתב, שמות בני ישראל הבאים, ר"ת שבי'ה, שאף כשהיו בשביה, שמות בני ישראל לא שינו שמותם, שבשביל ד' דברים נגאלו ממצרים, בשביל שלא שינו את שמותם וכו'. וג"כ ואלה ו' מוסיף על ענין ראשון, וימת יוסף ואלה שמות, שצוה להם שלא ישנו שמותם, ואמר להם אע"פ ששינו שמי צפנת פענח, אתם אל תשנו שמותיכם. עכ"ל. וי"ל דגם התורה הדגישה ואלה שמות בני ישראל ופירטה שמותיהם, שתהיה צואתו של יוסף לאחיו, עומדת לכל דור ודור, בכל מקום גלותם, ובפרט בגלות המר הזה, שפיזרונו בכל פינות תבל, ולומדים שפתם ומנהגם, וגם משמותם לוקחים לקרא לעצמם ולבניהם, והתורה ציינה את זה בתחילת גלות מצרים, שהיא ראש לכל הגלויות ללמדנו הדבר הזה, שהוא מהיסודות האיתנים לקיומו של עם ישראל, ושהוא מארבע יסודות הגאולה.
ועיין עוד בבעל הטורים שם, שרמז בפסוק זה עוד מהיסודות שעלינו לשומרם והם סוד קיומנו, וז"ל שם: ישראל הבאים, ר"ת וס"ת מילה. את יעקב איש, ס"ת שבת, לומר לך שבשביל שבת ומילה ששמרו במצרים נגאלו. עכ"ל. ישמע חכם ויוסף לקח.


ואלה שמות וגו' איש וביתו באו (א, א).


כתב רבינו יעקב בעל הטורים ע"ה, וז"ל הפסוק מתחיל בוא'ו ומסיים בוא'ו, כנגד י"ב שבטים, משל לבונה פלטרין בעמוד א' ונפל, וחזר ובנה בשני עמודים ונפל, בשלשה עמודים ונפל, מה עשה בנאו בי"ב עמודים ועמד, כך אברהם ויצחק יצא מהם פסולת, עד י"ב שבטים שלא היה בהם פסולת, וזהו ווי העמודים, שהם עמודי העולם. עכ"ל.
והנה בהקדמה לשו"ת כרם שלמה ח"ב כתבתי עוד בענין הווי'ן, כהמשך למה שכבר כתבתי בהקדמה לשו"ת שמע שלמה ח"א, ובכרם שלמה, הוספתי שהט"ו ווי'ן שאומרים אחר ק"ש של שחרית, ויציב ונכון וכו' עד ויפה, הם מכוונים כנגד חמשה ווי'ן הנוספים ביעקוב (שנכתב ה"פ מלא) וה' ווי'ן החסרים מאליהו הנביא ז"ל (שנכתב ה"פ אליה בלא וא'ו) ועוד ה"פ שחסרים ווי'ן בראשי העמודים של הס"ת, שכל העמודים מתחילים באות וא'ו, חוץ מחמשה עמודים שסימנם "בי-ה שמו" כידוע, וכמובא בדברי הרמ"א ז"ל בש"ע יו"ד (סימן רע"ג ס"ו בהגה ) וע"ש.
ועתה עלה בדעתי פירוש נוסף, עפ"י דברי הגאון רבינו יעקב בעל הטורים, דיש כאן י"ב ווי'ן כנגד השבטים, ועוד שלשה ווי'ן כנגד אבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב. שהם ווי העמודים המעמידים את העולם ומקיימים אותו, ואולי זה נרמז בכתוב, שבטי י-ה עדות לישראל, ובזוה"ק איתא שהיו צריכים להיות ט"ו שבטים, והענין של ראובן גרם ונשארו י"ב שבטים, אך עכ"פ עם שלשה אבות הם ט"ו, וכנגדם אומרים ויציב ונכון וכו' עד ויפה, שיש בהם חמשה עשר ווי'ן, וממשיכים הדבר הזה עלינו לעולם ועד, אמת א-ל-הי עולם מלכנו צור יעקב מגן ישענו. וצ"ל למה הזכיר רק יעקב ולא אברהם ויצחק (ע"ש מ"ש בכרם שלמה הנ"ל שביארתי את זה עפ"י המדובר שם בענין הישועה). ועתה נראה לפרש בזה בעה"ו, עפ"י דרכו של בעל הטורים, שאברהם ויצחק משום שיצא מהם פסולת כלשונו של בעל הטורים הנ"ל, על כן לא הזכירם לענין זה, וַיִוָּתֵר יעקב לבדו, שהיתה מטתו שלמה וילד י"ב שבטים, והוא דינא דגרמי לקיום אומתנו, אך מונים גם את האבות שמהם ינק כל כוחו. ומהם נולד אחרי כל הבירורים, ואל בניו העביר את ברכות הוריו, וכמו שאמר בפרשת ויחי, בבואו לברך את יוסף ואת בניו, הא-להים אשר התפללו אבותי לפניו, הא-ל-הים הרועה אותי מעודי עד היום, המלאך הגואל אותי מכל רע, יברך את הנערים ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק, וידגו לרוב בקרב הארץ.
שכל הברכות עברו מאברהם ליצחק ומיצחק ליעקב בלבד, ויעקב העבירם לכל בניו. (ועיין בפרשת ויחי מה שפירשתי בפסוק זה שהתחיל באלקים וסיים במלאך, ועליו אמר הוא יברך את הנערים ע"ש). וגם בזה רמוזים החמש עשרה ווי'ן הנ"ל. והוא בר"ת הא-להים, הא-ל-הים, המלאך, שהם שלש ההי'ן כנגד הט"ו ווי'ן. וכן נמי רומז על המשך הדורות, שכן וא'ו החיבור מחברת עם הקודמים, ולזה תיקנו לנו לומר ויציב ונכון וכו', וכולם מילים של אישור וחיזוק, כלומר כל דור שבא מתחבר עם קודמיו, דור לדור ישבח מעשיך, ואחר הט"ו ווי'ן אמר הדבר הזה עלינו לעולם ועד, וחזר ופירש באומרו, צור יעקב מגן ישענו לדור ודור הוא קיים, שהשפע בא מיעקב לכל בניו וזה נמשך לדור ודור ומתקיים לעד.


ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד, ותמלא הארץ אתם. (שמות א' ז).


ובפסוק שלפניו נאמר: וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא. וכל המפרשים שאלו מה הקשר בין הדברים. ובאוה"ח הקדוש תמה למה חזר לכתוב מיתת יוסף וכבר נאמרה סוף פרשת ויחי, וכתב שהמלאך המגיד של מרן הב"י אמר לו טעם סמיכות זה והוא דרך סודי. עכ"ל.
ואולי י"ל שבחן של ישראל, שהיו חזקים בבטחונם בה' ברוך הוא, וגם קושי השעבוד וגזרותיו הרעות של פרעה הרשע, לא הרתיעו אותם, ולא נמנעו מתת פרים בעתו, ולא יבא הטוען לומר דאולי זה היה בימי מלכותו של יוסף ועליו סמכו להתרבות ולהתעצם במאד מאד, כי שקטים ושאננים היו כל ימי חייו של יוסף והיו כאדוני הארץ. וע"כ הקדים לומר וימת יוסף, ושמא תאמר שעדיין היו אחיו בחיים, וכל זמן שהיה אחד השבטים בחיים, עדיין לא החֵל השעבדו, לכן כתב, וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא. ובני ישראל פרו וגו', ותמלא הארץ אתם. כלומר שגם אחר מות יוסף ואחיו וכל הדור ההוא, שאז בודאי התחיל כבר השעבוד, וגם הגזרות היו בעיצומם, מ"מ המשיכו לקיים מצות הא-ל ברוך הוא, ולא חישְּבו חשבונות לומר איך נפרנס אותם ואיך נחנך אותם, וכו'. אלא בטחו בה' ועליו נסמכו סמיכה שיש בה ממש, ופרו והתרבו במאד מאד.
וגם עמרם שעשה חשבון זה, לא בא לכלל חטא ח"ו, רק פירש מאשתו, וכשהוכיחתו בתו לאמר לו, גזרתך קשה וכו', נכנע לאמת, וקבל דבריה והשיב אשתו אליו, ונולד לו משה מושיען של ישראל, אבי כל הנביאים ע"ה. וי"ל שחשבונו של עמרם, היה מאת ה' לשים מחשבה זרה זו בלבו להפרד מאשתו, למען הטעות כוחות הטומאה, שלא ילחמו למנוע ביאת משה לעולם (ועיין עוד להלן מזה בעה"ו).
עוד י"ל, שבא להראות חסד ה' על עמו ישראל, כי בכל צרתם לו צר, ולא ינום ולא ישן שומר ישראל, והוא קבע להם ברכה להעצימם ולהרבותם, לעשותם לעם גדול. שלא תאמר שיוסף הושיעם, או תדחוק לומר שאחד מן האחים הוא שהשתדל עבורם, ע"כ הקדים וכתב כאן עניין מיתת יוסף ואחיו וכל הדור ההוא, ואפילו הכי, ובנ"י פרו וישרצו וירבו וגו', שלמרות רדיפותיו של פרעה וכל עמו, ולמרות גזרותיו הקשות, ה' עמד לימין עמו, ופרו ורבו והתעצמו במאד מאד, וכל חכמותיהם ותחבולותיהם של פרעה ושל עמו שאמר להם, הבה נתחכמה לו פן ירבה, שהיו עושים כל מה שיכלו כדי למנוע התרבותם של ישראל, ולא הניחו דבר גדול וקטן שלא עשו להם, והעלו חרס בידם. ובני ישראל פרו והתרבו במאד מאד, ותמלא הארץ אותם. ועצת ה' היא תקום.


ויאמר אל עמו וגו'. הבה נתחכמה לו. וגו'. (שמות א', י').


פירש"י ז"ל נתחכמה לו לעם, נתחכמה מה לעשות לו (ש"ר). ורבותינו דרשו נתחכמה למושיען של ישראל וכו'. ועיין בהרמב"ן ז"ל ושאר מפרשים.
והנה הרשע הזה עשה כל מיני תחבולות, בחכמה עמוקה ובהשתדלות עצומה מאד, שהרי התורה כינתה את השתדלותו בשם חכמה, וכתבה עליו שהוא אמר "הבה נתחכמה לו". (ואפילו אם אכן אמר כך, אילולי שהשקיע בזה חכמה גדולה ועמוקה, לא היתה התורה כותבת לשון זו).
ובאמת השקיע מאמצים אדירים בחכמה גדולה מאד, ומתוך רוע לבו ולרוב שנאתו לעם ישראל, ניצל כל כשרונותיו ורובי כוחותיו, לכלות את ישראל ח"ו, בעצות עמוקות ומכוונות, מעמקי תהום שנאתו ורוע לבו.
וישב הוא ויועציו וחיפשו עצות מרחוק, איך להחזיק את העם אצלם לעבדים נרצעים, כי ידע פרעה היטב שזה עם חכם ונבון ולא יכנעו תחת ידו לעולם, ומפני שהיו נכבדים ונערצים אצל בני העם המצרי, שהיו כולם נכנעים מתוך הערצה גדולה ליוסף ואחיו, והיה קשה לו לפרעה לקומם את עמו כנגדם באחת, ומתחילה המתין עד שמת יוסף ואחיו וכל הדור ההוא, ויקם מלך חדש אשר לא ידע את יוסף. ואז נאמר, ויאמר אל עמו, הן עם בני ישראל רב ועצום ממנו. שזה דרכם של שונאי ישראל בכל הדורות שמעוררים את עמם בטענות שוא ומדוחים נגד ישראל, בטענות זדוניות של שקר נתעב, באומרם לעמם, שהם לוקחים את ממוננו, וחיים על חשבוננו ומנצלים אותנו, וסופם שישלטו בנו ובבנינו, ומוסיפים ומקוממים את עמם, נגד לומר להם, תפקחו עיניכם ותראו, שהמיעוט הזה מתרבה ומתגבר עלינו, וע"כ רצה להתחכם ולמצא עצה איך ישכנע את עמו להתקומם עליהם, ואז הוסיף ואמר, שיש להקדים ולעמוד עליהם, ויפה שעה אחת קודם, שהרי אם לא נקדים הם עלולים להלחם בנו, שאם יבא איזה עם להלחם בנו, שהוא דבר מצוי בעולם, ונוסף גם הוא על שונאינו וגו', כלומר שאפילו יעלה על דעתכם לטעון, שהם לא שונאים אותנו, מ"מ יש להם שאיפה להשתחרר מהעול של העבודה, וע"כ בהזדמנות שיבא עם מהעמים להלחם בנו, מיד יתפתו להצטרף אליו ויהיו נכונים להלחם בנו, כדי לעלות מן הארץ.
ומתוך מחשבה עמוקה, הגיע עם חכמיו לרכז את עיקר מאבקו בעם, ע"י שילחמו במושיעם של ישראל, שזו היא הסכנה הגדולה ביותר, אחר שחקרו ודרשו אצל מגידי עתידות, והשתמשו בחוזים בכוכבים שהיו ביניהם, והצליחו לגלות שעתיד להוולד ילד אחד שיושיע את ישראל, מיד שמו להם למטרה, להלחם במושיעם של ישראל, שזו בעצם המלחמה בישראל כולו. וע"כ שני הפירושים של חז"ל הנזכרים ברש"י ז"ל, אמיתיים הם, שבאמת התחכמו על העם להחלישו בכמות ובאיכות, אך לא להשמידו, כי רצו לשמר את הנאתם אשר הם מפיקים מעבודתם, אשר שיעבדו אותם בפרך בחומר ובלבנים וכו', ומאידך לדאוג למעט בכוחם וביכולתם, שלא יוכלו להלחם בהם, ואפילו ע"י הצטרפות לעם אחר.
ועוד זאת עשו להתחכם למושיעם של ישראל, כי מה יועיל להם כל מה שיעצו ועשו. אם יולד מושיעם ויגדל, מי יעצור בעדו, וסו"ס יוציא מהם את עם ישראל, וכבר התחרטו אחר ששילחו אותם אחר כל העשר מכות, וכמו שנאמר בפרשת בשלח (י"ד, ה') ויוגד למלך מצרים כי ברח העם, ויהפך לבב פרעה ועבדיו אל העם, ויאמרו מה זאת עשינו, כי שלחנו את ישראל מעבדנו. וידע פרעה וידעו עבדיו היטב, שאם כבר יולד מושיעם של ישראל ויגדל, אין מעצור בעדו מהושיעם, וע"כ ראו לנכון לרכז את עיקר מאמציהם, לפגוע במושיעם של ישראל ולהרגו, טרם יצא לאויר העולם, או תיכף לזה. בטרם יצא טבעו ויעמוד על עומדו, ולא הניחו שום עצה ותחבולה שלא עשו.
ומתוך מחשבות אלו ציוה למילדות העבריות ופקד עליהן, והיה בילדכן את העבריות, וראיתן על האבנים, אם בן הוא והמיתן אותו, ואם בת היא וחיה (א', ט"ז).
וע"ש באוה"ח הקדוש ע"ה, שבכונה לא גזר על הכל, שרשע זה נתחכם כדי שתעלה בידו העצה, שידע שהעבריות ימנעו עצמם מלהזדקק למילדות, כי מי זאת האשה שתזמין מילדת להרוג את בניה, ע"כ התחכם ואמר למילדות שיעשו בהעלם ובהסתר, ויעשו במחשך מעשיהם, מבלי שהיולדות ירגישו בדבר, ועוד קודם הלידה כשעדיין לא נודע אם בן הוא אם בת, צריכות הן לראות על האבנים, ואמרו חז"ל שמסר להן סימן שהבן פניו למטה, והבת פניה למעלה, וכשיראו שהוא בן ימיתוהו שם, ויאמרו שהולד נולד מת, ומה שאמר להחיות הבנות אינו מרחמנות לבו כי הוא משרש אכזרי, רק התחכם בזה כדי שלא יחשדו במילדות, כאשר יראו שלפעמים הולד חי ופעמים מת.
ואפשר עוד להוסיף על דברי קדשו, שעשה כן כדי שיסכימו המילדות להמית הזכרים, באומרם שהם לפחות מצילות הנקבות, אבל אם הן ימנעו מלהמית הזכרים, סו"ס פרעה ימצא מי שיבצע את גזרותיו, ולא יניח גם את הנקבות. אבל הן יראו את הא-ל-קים. ויראת ה' שלהן היתה יותר חזקה מיראתן מהמלכות, ושמו מבטחן בה' ותחיין את הילדים.

ויאמר אל עמו, הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו. הבה נתחכמה לו וגו'. (א, ט' י'). ויצו פרעה לכל עמו לאמֹר, כל הבן הילוד היאֹרה תשליכוהו, וכל הבת תחיון (א, כ"ב).
וילך איש מבית לוי, ויקח את בת לוי. ותהר האשה ותלד בן, ותרא אותו כי טוב הוא. וגו'.(ב', א'-ב').
פרעה ראה באצטגנינות שלו, שעתיד להולד בן שיושיע את ישראל, והדבר חרה לו עד מאד, שידע היטב שלא ימצא בשום עם, עבדים נאמנים ומיומנים כעם ישראל, וברשעתו שינה הענין, וסיפר לכל עמו שיש סכנה ברבויים ובחוזקם של ישראל, והיה כי תקראנה מלחמה, ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו וגו'. כי היה חושש שאם יאמר להם, שכל החשש הוא שיצאו ויניחו אותנו, אולי לא יהיה בזה די, להעיר חמת המצרים עליהם עד כדי כך, שכל התועלת היתה למלוכה, כדכתיב ויבן ערי מסכנות לפרעה. והעם יאמר האם משום הרווחים של המלך אנחנו נילחם באנשים הללו שהם בני בריתנו. וטובים ומועילים הם לנו. ועוד כל זה לפי חזות כוכבים, ומי יודע אם יצדקו דבריו או לא, ומספק לא ילחמו בעם היושב עמם לבטח.
ע"כ התחכם להכניס פחד ישראל בלבם, ובזה הפנה דעת עמו ולבם לשנא את ישראל, ויקבלו גזרותיו לעשותם.
ואמר להם הבה נתחכמה לו, ופירש"י ז"ל, לעם. עוד כתב שם, ורבותינו דרשו נתחכם למושיען של ישראל, ע"ש. ושני הדברים רמוזים בזה, לעמו הוא אומר נתחכמה לעם, ומסביר להם עניני הביטחון הכרוכים בזה, כדי שיפחדו מפני הסכנות שישראל מסכנים את בטחונם, וישתפו אתו פעולה להתחכם על העם. אך בלבו הוא אומר נתחכמה למושיען של ישראל וכנ"ל. וידע שאם ימנע ממושיען של ישראל לצאת לאויר העולם, ממילא יהיו ישראל בידו, לכל אשר יחפוץ ויעשה.
ושתי פעולות עשה כנגד העם וכנגד מושיען, ולשתיהן היה צריך את דעת העם ושיתוף הפעולה שלהם עם דרכו הרעה.
ראשונה, נתן על העם שרי מסים, למען ענותו בְּסִבלותם ויהיו טרודים ומבולבלים, ולא יהיה להם פנאי לחשוב מחשבות של חפש וחירות, ועוד הוסיף להעבידם בפרך, ולמרר את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה וגו'. ומרוב טירדה וחלישות כוח, לא יתנו ליבם לגזרותיו הרעות, אשר הטיל עליהם כל אותה עת, שהיו כל כך מעונים ומוכים ומושפלים, עד שלא נשאר בהם כוח לראות ולהבין לאיזה מצב נקלעו, וגם אם אֶחד ראה או שמע על איזה גזרה, לא היה יכול לחשוב בדעתו לאסוף את אחיו ולדון עמם כדת מה לעשות, כי הם עסוקים ורדופים בכל שעה, וכל אחד מחפש איך לשרוד. וקיוה שזה עצמו יגרום למיעוטם, ואולי עי"ז לא תהיה להם גאולה. ומשראה פרעה שעם כל זה הם מתרבים ומתעצמים, אז נאמר: ויאמר פרעה למילדות וגו' וראיתן על האבניים אם בן הוא וגו'. וניסה להעלים זדונותיו ופשעיו בשפיכת דם טהורים ונקיים, בזה שהטיל ביצוע גזרתו על המילדות, ויאמרו שנולד מת, ויחד עם טרדתם והשפלתם לא יתנו לבם להבין שבפקודת המלך נעשה הדבר, אלא שיראת ה' שהיתה להן למילדות גברה על יראתן מפרעה ומגזרותיו, ותחיינה את הילדים. ודבר אלקינו יקום, פרעה אומר פן ירבה, ורוח הקדש אומרת כן ירבה (רש"י א', י"ב). ועצת ה' היא תקום.
ומה שפרעה אומר פן ירבה זה היה יסוד מוצק בתוכנית שלו, להמעיטן גשמית ורוחנית, כדי להתמיד שליטתו בהם ובנפשם, ולא גזר על הבנות, הן משום שהן לא יכולות היו להתקומם כנגדו ולהלחם בו. שדרכו של איש לעשות מלחמה ואין דרכה של אשה בכך. ועוד אפשר שנתן בהן עיניו, לשלם שכר לשריו ועבדיו, ולכל אשר הוא חפץ ביקרו, שכן דרכם מאז, וכמו שראינו אצל שרה, ויהללוה לפרעה, ומשם בארה, ואלו בנותיה של שרה ורבקה ורחל ולאה, וע"כ אמר להן, ואם בת היא וחיה. וכל מחשבותיו לרע, רק היה מלא תחבולות וממציא ערמות, ובקרבו ישים אורבו, והיה מפנה לבו ומחשבתו מכל ענין אחר, ומרכז כל חכמתו וחכמת חכמיו נגד ישראל ונגד מושיען של ישראל, שלא בכדי נכתב בתורה: הבה נתחכמה לו, שבאמת היתה בזה חכמה גדולה ומרוכזת מאד, להרע להם לישראל בכל דרך אפשרית.
ולא עמד להם לישראל אלא מסירות נפשן של בנות ישראל בכלל, אשר העלימו עיניהם מכל חשבון ומכל הגיון, ושמו כל מבטחם בה' לבדו, ואמרו אנו נעשה את שלנו כלפי הקב"ה, והוא ברחמיו יעשה את שלו וישלים עלינו. ומסירותן המיוחדת של שפרה ופועה ושאר המילדות אשר על ידן, שסיכנו נפשן ממש, ועברו על מצות המלך אליהן, ולא העמידו לנגד עיניהן בלתי יראת הא-ל-הים לבדו, והתעוררות דלתתא עוררה רחמים מלמעלה, והיתה יד ה' עליהם באתגליא, וכל גזרותיו וחכמותיו של אותו רשע היו כלא היו, ונאמר שם (כ'), וייטב א-ל-הים למילדות, וירב העם ויעצמו מאד.
ובינתיים היו מאנשי ישראל שגירשו את נשותיהם, וכמו שכן עשה עמרם וכמו שדרשו רבותינו ז"ל על הפסוק וילך איש מבית לוי, ויקח את בת לוי (ראה רש"י ורמב"ן ז"ל (פ"ב, א' ועוד.) ולא היה בזה שום חטא ח"ו, שעשו חשבון פשוט למה ללדת לבהלה ולמה ניגע לריק, שהרי פרעה גזר להרוג כל בן שיולד, ועבדיו ושוטריו לא מניחים אבן ופינה, ומבקשים לקיים גזרותיו במושלם. וע"כ גירשו נשותיהם, ואמרו לעצמם כשם שאנו נוטלים שכר על הדרישה, כך נטול על הפרישה, וחוי כמעט רגע עד יעבור זעם, ואולם גם מסירות נפש לא היתה במעשיהם של הגברים. ולא בכדי אמרו חז"ל, שבזכות נשים צדקניות יצאנו ממצרים.
ועד שהוכיחה אותו בתו מרים לאמר לו, גזרתך קשה משל פרעה, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה גזרת גם על הנקבות, ואז הלך בעצתה ושב ולקח את אשתו ליקוחין שניים.
והנה יד ה' היתה בזה, שאילמלי הפרישה, אפשר שלא היה אפשר להגיע ללידת מושיעם של ישראל, שכן הקב"ה יוצר אור ובורא חשך, והוא ברא כוחות הקדושה, ולעומתן ברא כוחות הטומאה המתנגדים אליהם בכל עוז, וזה לעומת זה עשה אלקים, ולו נתכנו עלילות, וגם כוח נתן בהם, ויכולים להפריע בכל מיני דרכים, כדי לתת כוח הבחירה באמיתות בלב האדם, אלא שהוא ישתבח שמו, "משגיא לגוים ויאבדם" וזאת ע"י מסירות נפש והתעוררות אמיתית מלמטה, אזי מתעוררים הרחמים העליונים לישועת ישראל, והקב"ה מטעה את כוחות הטומאה ומטרידם, וע"י זה מאבדם מן העולם. והנה בבא עת דודים להתגלות הגואל, ולהוריד הנשמה של משה רבינו ע"ה לעולמנו זה, זה היה גורם למלחמת כוחות הרע, להלחם ולהרעיש לכל העולמות, ביודעם שבנפשם הדבר. והקב"ה מטעה אותם ומסיח דעתם, כדי לקיים עצתו, והוא יתעלה שמו, נתן בלבו של עמרם לגרש את אשתו. וכשראו שעמרם עמד וגירש את אשתו, שקטה הארץ ונרגעה, והסיחו דעתם מזה, באומרם כבר נתבטל הענין לגמרי, ועצת ה' היא תקום.
ועכ"פ לפי פשוטם של דברים, יש בזה לימוד חשוב, דהמחשבה של עמרם היתה משום הדאגה מפני הגזרות של אותו רשע. ולא עלתה על דעתו שבגירושין אלו, הוא היה יכול להפסיד אותה מעלה שניתנה לו משמים, שהוא ואשתו יזכו להביא אותה נשמה יחידית, אשר אין לה אח ודומה, ובודאי שאם ידעו זאת, לא היו מתיראים לא מפני פרעה, ולא משום אדם שבעולם, כי אין כוח בכל העולם שיוכל לעכב רצון ה', ואפילו לרגע כמימריה, אלא שזאת לא עלתה על לבם, ומאידך לא עשו שום איסור, רק נמנעו בשב ואל תעשה.
ומ"מ המסירות נפש של הנשים היא שהביאה את ישועת ה', ובזכותם יצאנו ממצרים.
והמיוחד במסירות נפש של הנשים במעשה זה, שהיתה מלווה בתמימות עם ה' ברוך הוא, בלא שום חשבונות כלל ועיקר, אלא רצו לקיים מצות ה' בלא פחד ובלא מורא, וכל גזרותיו של פרעה, לא הרתיעו אותם, ואמרו אנו נקיים מצות ה' כראוי, וה' יגן על עושי רצונו, ובטחו ולא בושו, שהקב"ה עשה עמם נס ופלא, וכל התחכמותו של פרעה, העלתה חרס, שמטרתו המוצהרת היא לעצור את ריבויו של העם והתעצמותו, וכמו שאמר "הבה נתחכמה לו פן ירבה". ולא הניח דרך שלא עשה גם בהפחדות, וגם בגזרות והמתת הבנים בפועל, ועם כל זאת בני ישראל רבו והתעצמו במאד מאד, ותמלא הארץ אותם.
ומפורש בתורה שכל זה היה מכוח המסירות של המילדות והיולדות, כדכתיב: וייטב א-ל-הים למילדות, וירב העם ויעצמו מאד. וכתבו בדעת זקנים מבעלי תוספות, נראה לומר דקאי אאותו פסוק עצמו, והפירוש וייטב א-ל-הים למילדות ממה שוירב העם ויעצמו. וכו'. ור"ל דההטבה שה' הטיב להם, היא עצם ריבויו של העם והעצמתו. שזו היתה שאיפתן של המילדות להפר עצתו הרעה של פרעה, ולהציל את העם מציפורניו, וה' הטיב להן בזה שהשלים עצתן, וראו בעיניהן ישועתם, ושמחת עולם על ראשם.


אין חכמה ואין עצה ואין תבונה לנגד ה'


המתבונן ומעמיק לראות הנהגת החיים, בעיניו יראה שמי שמנסה להתחכם על גזרת ה' ועל רצונו, לא די בכך שאינו יכול להפר עצתו ח"ו, אלא המתחכם הזה, הוא בעצמו ע"י חֹכמותיו ותחבולותיו, מבצע את דבר ה', ומוציאו מן הכוח אל הפועל. וכמה נפלאו בזה דברי איוב שאמר:

לוכד חכמים בערמם.
וכזה ראינו בפרשתינו, שמשנודע לו לפרעה שעתיד להולד בן ויושיע את ישראל, החליט להלחם בדבר זה, וגמר בלבו לעשות הכל, כדי למנוע הדבר הזה. ולזה אמר: הבה נתחכמה לו, למושיען של ישראל כמו שדרשו חז"ל: (רש"י א', י'). ושיתף בזה את כל חכמיו ויועציו, והפעיל את כל עמו.

ואם התורה הגדירה את רשעותו של פרעה בלשון "התחכמות", סימן שחכמה גדולה מאד היתה בזה. והשקיע כל חכמתו וחכמת חכמיו להרע לישראל ככל שיכל, ואין לשער ולתאר כמה כוחות הפעילו כדי להשיג את החכמה הגדולה הזאת, בשביל להתחכם על מושיעם של ישראל, שלא יבא לאויר העולם ח"ו, ואיזה השקעה עצומה השקיעו ע"ז, עד שהצליחו לעקוב אחר כל בת ישראל, לדעת זמן לידתה, כדי לקיים גזרתו של אותו רשע, שכל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, ואפילו בימינו אלו שיש בתי חולים וקופות חולים וטיפת חלב, ויש מחשבים וכו', ויש סדר ציבורי בכל דבר ובפרט בענין זה, עדיין א"א להעלות בדעת להקים מעקב כזה אחר כל אשה לדעת אימתי היא יולדת, אפילו בעיר אחת, והרשע הזה הצליח להתחכם על מאות אלפי נשים, ולמרות שלא היו תנאים מתאימים כלל, לא חסך כל מאמץ, עד שהמעקב שלהם היה צמוד לכל בת ישראל ממש.
וכל זה למדתי מלידתו של משה רבינו ע"ה עצמו, שנולד ג' ירחים לפני הזמן, וע"ז נאמר, ותצפנו שלשה ירחים, ולא יכלה עוד הצפינו. כלומר כל מה שיכלה להצפין בנה, היה רק אותם שלשה ירחים שנולד קודם הזמן המקובל, ומשעברו ג' ירחים אלו, נאמר: ולא יכלה עוד הצפינו, בשום פנים לא יכלה למצא מפלט, והגיעו הדברים עד כדי כך שנתנה אותו בתֵבַת גמא ושמה אותו ביאור, ואם היה לה איזה מפלט, ואפילו הדחוק ביותר יעלה בדעת שהאמא הצדקת הזאת תשליך בנה ביאור, ועוד בן כזה שבלידתו התמלא כל הבית אורה. אלא שידעה היטב את המצב, שאין מקום להסתתר מפני ידו הארוכה של אותו רשע. ומזה נוכל להשיג מדת מה, מגודל החכמה ומעוצמת ההשקעה, שהשקיע פרעה ועמו בכדי להגיע להישג כזה. והחלק יעיד על הכל.
והתקיים בו הכתוב, אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה', א"א להתחכם על דבר ה'. ואין אפשרות להזיז דבר אלקינו. רבות מחשבות בלב איש, ועצת ה' היא תקום.
שכל מה שעשה והשתדל היה לאבד את מושיען של ישראל ולא עלתה בידו, ומשה ניצל וגדל וגאל את ישראל.
ואולם לא זו בלבד שאי אפשר לבטל עצת ה' ח"ו, שהוא דבר פשוט ואינו צריך לפנים, אלא מדרכי ה' שהאיש המתחכם על דברו, סופו שהוא האיש אשר יבצע את דבר ה', הוא בעצמו ולא אחר, וזה הוא שכתוב: "ה' ילעג למו". ובחכמות שהוא משיג בעומק וביגיעה ורוב עמל, כדי להפר עצת ה', בהם הוא נלכד, ומבלי להרגיש הוא מבצע דבר ה' בשלמות, וכל רואה משתאה, ונגלה כבוד ה'.
שהרי פרעה גזר להמית כל הזכרים, בגלל מושיען של ישראל, ומשהגיע זמנו של המושיע משה רבינו ע"ה, שמה אותו אמו ביאור, ועילת העילות וסיבת הסיבות, הביא את בתיה בת פרעה, ונתן רחמים בלבה, עד שלא יכלה להניחו שם, ותשלח את אמתה ותקחהו, ותפתח ותראהו את הילד, והנה נער בוכה, ותחמול עליו ותאמר מילדי העברים זה. נמצא שידעה מי הוא זה שהוא ילד עברי, וידעה גם ידעה מה שגזר אביה המלך, אבל הדבר כבר לא היה בידה, כי ה' נתן לה חמלה בלבה על הילד הזה להצילו, כמו שנאמר, ותחמול עליו, והיתה זאת חמלה גדולה ועזה שלא יכלה לשלוט בנפשה, ומאת ה' היתה זאת לה, כדי לקיים עצת ה' ברוך הוא, וניסתה לתת למניקות שיניקוהו, שיחדול מבכיו, כדי להשקיט את המיַת לבה, אשר בער כאש להבת שלהבת מהחמלה הגדולה שלא היתה יכולה לעמוד נגדה. אך הוא סירב לינוק מדבר של טומאה. עד שניגשה מרים אחותו שניצבה מרחוק לדעה מה יעשה לו, והציעה לה להביא לה מינקת מן העבריות, ובפירוש איתמר "מן העבריות", ותאמר לה בת פרעה לכי, והלכה והביאה את אמו של הילד.
ונחשוב בדעתנו לרגע קט, מה היתה מוכנה יוכבד לשלם ולתת, כדי שישיבו לה את בנה להניקו. אחר שהשליכתו ליאור, וכבר נתיאשה ממנו לגמרי, ומבשרים לה שעוד בנה חי, וישיבוהו אל חיקה להניקו.
אך לא מבעיא שלא נדרשה לשלם דבר, עוד אומרת לה בת פרעה, הילכי את הילד הזה, והינקהו לי, ואני אתן שכרך. ושני דברים יש כאן, הראשון "והינקהו לי" הרחמים אשר נתן ה' בלבה, הביאו אותה להרגיש חובה גדולה להחיותו ולקיימו, עד שאומרת לאמו תניקי אותו לי, בשבילי. והשנית גדולה מהראשונה והיא: "ואני אתן את שכרך", פרעה עשה כל מה שעשה אך ורק בשביל הילד הזה. והנה בתו מצילתו, וגם משלמת מהקופה של פרעה, משכורת קבועה לאמו של משה, שתסכים להניק אותו בשביל בת פרעה.
וכשגדל הילד הביאתו לבת פרעה, וגדל על ברכיו של פרעה, ועל ברכים תשעשעו, וכתב רבינו אברהם ן' עזרא ע"ה, שמאת ה' היתה לו, לגדול בבית המלך שילמד ממנו תכסיסי מלוכה, שידע להנהיג עמו במלכות, שעליו נאמר ויהי בישורון מלך, עד שהיה נוטל הכתר מראשו של פרעה, ומניחו על ראשו.
וזהו ה' ילעג למו, באמור לו אתה פרעה חושב שאתה מלך ומתגאה על בריותיך, ואומר מי ה', ומתחכם על עצתי, הרי בביתך יגדל, ומפיתך יאכל, וממשקך ישתה, אחר אשר בתו הצילתו, ואחר אשר שילם משכורת קבועה ליוכבד אמו, כל זמן היניקה, ומשגדל יצא לראות את אחיו, ואחר זמן שב למצרים, ובא אל פרעה במאמר ה', ואמר לו: כה אמר ה' א-ל-הי ישראל, שלח את עמי ויחוגו לי במדבר. ופרעה עומד משתומם ואומר הלא זה אתה הילד שגידלתי בביתי על ברכי וכו', ומשה משיב לו אמת נכון הדבר, קמה אלומתי וגם נצבה, ותראה איך שאי אפשר להתחכם על דבר ה', בשום פנים שבעולם, וגם עתה תקח מוסר בבקשה, ותלמד לטובתך, ולטובת עמך, ותכניע ליבך לפני דבר ה' א-להי השמים וא-ל-הי הארץ. ואל תחזיק בדעותיך הפסולות והנפסדות, ודיבר עמו תוכחת מגולה מתוך לב אוהב, ומתוך הכרת הטובה שהטיב עמו.
אך הרשע הזה בגאותו, לא נכנע לבו, והמשיך בעזות פנים להטיח דברים כלפי מעלה, ויאמר פרעה מי ה' וגו'. והמיט רעה על עצמו ועל עמו, ואחריתו עדי אובד, ועצת ה' היא תקום. קמה וגם נצבה, ובני ישראל יצאו ביד רמה, ושמחת עולם על ראשם, אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הנצחית לדורות עולם, שכן הדברים חוזרים על עצמם, בכל דור ובכל מקום, וה' מפר עצתם ומקלקל מחשבותם ומשיב גמולם בראשם, ומושיע עמו בששון וברנה, ושבים ושרים, ונותנים תהלות לא-ל עליון גואלם ברוך הוא וברוך שמו לעד.

ותפתח ותראהו את הילד, והנה נער בוכה, ותחמול עליו, ותאמר מילדי העברים זה. (ב,ו).


רבות דרשו בה ז"ל, וכן רבו הפירושים בדברי קדמונינו עליהם השלום.
ואולם דבר מחודש כתב רבינו יעקב בעל הטורים ז"ל, והנה נער בוכה, זה אהרן שהניחתו אצל התיבה, "נער בכה", בגימטריא: "זה אהרן הכהן". עכ"ל. והוא נפלא, דלפי זה נער כפשוטו שאהרן כבר היה נער ביחס לבן שלשה ירחים.
ובזה התעוררתי לראות הקשר המשפחתי בין האחים, והנשיאה בעול, למרות המצב הקשה שבו היו נתונים בעת ההיא, ההורים מכינים תבה ראויה, להניחו בה כדי להרחיקו ממקור הסכנה, שבמקרה הזה היא בבית, והם יושבים ומתפללים, ואהרן עומד ע"י התבה ובוכה, ומרים כבר נאמר עליה, ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו.
ואעפ"י שאין בכל זה כדי להצילו מטרף שיניו של אותו רשע, עכ"פ הם השתדלו לעשות כל אשר יכלו לעשות, ולא עליהם המלאכה לגמור, רק לא פטרו עצמם מעשות אשר לאל ידם, [ודומה למה שאמרו על בתיה ששלחה את אמתה, ודרשו בסוטה (י"א) ששלחה ידה, ונשתרבבה אמתה אמות הרבה. ושאלו בעלי המוסר, מה עלה בדעתה של בתיה בשולחה ידה למרחק גדול כל כך, והמקובל הוא שאדם שולח ידו עד מקום שמשער שיוכל להגיע אליו, ועלול לטעות בדבר מועט, אבל לא באמה שלמה, ובודאי לא בכמה אמות. ולמדו מזה הנהגה נכונה, שיעשה אדם כל מה שיכול, אפילו כשברור לו שאינו יכול להשלים הענין, וכשהוא עושה כל מה שיכול, הקב"ה משלים הענין, בכוחו הגדול.]
וכאן גם כן השתדלו לעשות מה שיכלו לעשות, והקב"ה השלים עליהם לטוב, ולא רק שאחיהם ניצל, אלא הקב"ה עשה ישועתו על ידם, והרבה דרכים לפניו ישתבח שמו, והוא רב להושיע, וגילגל ישועתו על ידם לזכותם ולשמחם, שראתה נער בוכה, ודין דינא דגרמי לעורר חמלתה להציל הילד, אפילו שידעה שמילדי העברים הוא, וגם המשך הצלתו באה ע"י מרים, שנצבה מרחוק ולא רצתה להניחו לנפשו, ומיד כשראתה שבתיה מתקשה, למצא לו מינקת, הציעה היא את עזרתה, והביאה לו את אמו אשר ילדתו, שהיא תניקהו בחן ובחמלה, ובקדושה וטהרה.


ותפתח ותראהו את הילד, והנה נער בֹכה, ותחמול עליו. (ב', ו').


רבינו בעל אור החיים הקדוש ז"ל הקשה למה כתוב ותראהו, והיה צריך לכתוב ותרא את הילד, וע"ש כמה פירושים, ובסוף כתב, עוד אפשר שהרגישה בשכינה שעם הילד, לצד שכשנגעה בו פרחה ממנה צרעתה, אמרה אין זה אלא בן א-ל-הי, ואולי שרמז פריחת הצרעת באומרו, ותראהו את הילד וכו', והנה נער, פירוש שחזר בשרה להיות כבשר נער קטן, ע"ד מ"ש הכתוב בנעמן, וישב בשרו כבשר נער קטן. עכ"ל. ובעצם כך אמרו בגמ' (סוטה י"ב ע"ב) שאמרו, ותראהו ותרא מבעי ליה, א"ר יוסי בר חנינא שראתה שכינה עמו.
ואפשר לפרש עוד עפ"י מה שכתבתי בדבור הקודם משם בעל הטורים, שהנער הוא אהרן, שעמד ע"י התבה, וי"ל דמתחילה היה עומד אהרן ורואה, ועדיין לא בכה, והיא התענינה במראה הזה, שנער קטון עומד ומשגיח על ילד קטן מושלך ביאור בתוך תבה. וזה משך את עיניה ואת לבה, וזה אומרו, ותראהו את הילד, את פירושו עם, כלומר שראתה את אהרן עם הילד, ואז כשפתחה את התבה, התחיל אהרן לבכות, כי חשב שהמצרית תשליך אותו אל היאור בלא תבה. ואז נכמרו רחמיה ותחמול עליו, ותאמר מילדי העברים הוא.

עוד יש לפרש בס"ד, שלכך אמר "ותראהו את הילד" שראתה אותיות ה' - ו' עם הילד, וזה שאמר ותרא – ה"ו את הילד, והוא שאמרו חז"ל והובא ברש"י ז"ל, ומדרשו שראתה עמו שכינה. (סוטה שם). ועיין באוה"ח הק' מה שכתב בזה. וראיתי כעת בשפתי חכמים (אות ש') שכתב שהוי'ו שבתיבת ותראהו מורה על השם ית' ודו"ק. עכ"ל. והוא חיזוק גדול למה שכתבתי, ושוב אחר זמן הראני חתני כבני הרה"ג עובדיה יוסף נר"ו דברי תורה תמימה בפסוק זה שכתב, באות כ"ח וז"ל, ורמז לשכינה בלשון ותראהו כתבו המפרשים נוטריקון ותרא הו את הילד שאותיות הו מן השם כמו בשעיה אני ה' הוא שמו, ובסוכה אני והו הושיענא. עכ"ל.
ולענ"ד שתי האותיות הנ"ל (שהם בחינת זו"ן) מורים על השכינה, שאביו ואמו הם בחינת [או"א שהם] אותיות י'-ה', י' של איש וה' של אשה, ואותיות ו'-ה' של ותראהו', השלים שם ה' ברוך הוא, והוא מראה השכינה אשר ראו עמו. ונמצא דהכי פירושו, ותראהו שראתה ה'-ו', את הילד, כלומר עם הילד. וזה שאמרו חז"ל שראתה עמו שכינה. ובזה יש לפרש את המשך הפסוקים, שאחר שהביאה מרים את אם הילד, אמרה לה בתיה: הוליכי את הילד הזה והינקהו לי, ואני אתן את שכרך, ותקח האשה הילד ותניקהו. והיה די שיכתוב, הניקי את הילד. ומה הלשון היליכי, וי"ל דה"ק, הי-ליכי, האותיות: ה' י' הם ליכי, כלומר הם שייכים לך, שכן את האם שלו, וה'-י' הם אבא ואמא, והניקהו, כלומר תניקי אותיות ה'-ו', שהם זעיר ונוקביה - שהיא השכינה כאמור, ואכן כך עשתה, ותקח האשה הילד ותניקהו, הניקה את הילד וגם את אותיות ה"ו, בחינת השכינה. ועוד נאמר אחריו, ויגדל הילד ותביאהו לבת פרעה, הביאה את אותיות ה'-ו' לבת פרעה שהיא בחינת י'-ה' שכן שמה בתיה. ויהי לה לבן, ותקרא שמו משה, ותאמר כי מן המים משיתהו, משיתי את ה'-ו'. שלא רק את הילד היא משתה מן היאר, אלא גם את האותיות ה'-ו' משתה מתוך היאר. שגם השכינה כביכול היתה שם עמו, ככתוב: עמו אנכי בצרה. והוא פלא שבכל ענינו של משה הרבה הכתוב כל כך לכתוב אותיות ה'-ו'.
ומעתה ניתנה ראש ונשובה ללידתו של משה רבינו ע"ה, ונראה שגם שם הרבה הכתוב לכתוב אותיות ה"ו.
ותחילה נאמר לעיל (ב' ב') ותהר האשה ותלד בן, ותרא אותו כי טוב הוא, והיה די לו לומר כי טוב, והתיבה "הוא" לכאורה יתרה, וכמו שנא' וירא א-ל-הים את האור כי טוב. ולא נאמר הוא. ואולי לרמוז שכבר אז ראו שיש עמו שכינה הרמוזה באותיות ה'-ו' של הוא, וכנ"ל. וזה מתאים למאמר הגמ' (בסוטה שם) שאמרו, כשנולד נתמלא הבית כולו אורה. ולענ"ד נרמז בתיבת הו"א. עוד נאמר שם: ותרא אותו כי טוב הוא ותצפנהו. ולהנ"ל יתפרש כך, ראתה שטוב הו'א, שהשכינה עמו. מיד צפנה את האותיות של השכינה, ותצפנ – ה'ו. והיינו שלשה ירחים להשלמת ימי העיבור שהרי גם בפרצופים העליונים, יש זמן עיבור ויש זמן יניקה, ויש קטנות וגם גדלות כידוע. והואיל והוא נולד לששה, נמצא שלא השלים העיבור כראוי, וגם הקדושה שמלוה אותו חסרה בעיבור, ע"כ ותצפנ-ה'ו שלשה ירחים, שהם בהצפנה גמורה וזה ותצפנהו שלשה ירחים. אך כשהושלמו תשעת ירחי לידה נאמר, ולא יכלה עוד "הצפינו". בתיבה זו, יש אותיות צפן באמצע התיבה, והאותיות ה'-ו' סובבים אותה, מזה אחד ומזה אחד, לומר שלא יכלה עוד להצפין את השכינה הרמוזה באותיות ה'-ו', וזה שאמר, ולא יכלה עוד הצפינו.
(ואולי גם אהרן ומרים שעמדו לעומתו, שגם הם בחינת ו-ה, אהרן בחינת ו', ומרים בחינת ה'. ושניהם עמדו עמו).
עוד עלה בדעתי לומר שמאת ה' היתה זאת להושיעו ע"י בתיה בת-י"ה, זה רומז לאבא ואמא, ועל ידם נושעו ו'-ה', שהיו עם הילד, שהם זו"ן. ואז הושלם השם הוי'ה ברוך הוא.
ועוד אמרתי לפי זה מה שאמר הכתוב והנה נער בוכה, היינו המלאך שר הפנים של מעלה, ששמו מ-ט-ט-רון עם ו' אותיותיו גימטריא נער, שהוא נמצא קרוב לשכינה, הרמוזה כאן באותיות ו'-ה' וכנ"ל, עמו אנכי בצרה שהשכינה היתה עם משה בצרתו, וע"כ נער שהוא המלאך הנ"ל, היה בוכה. ומבכיה זאת נכמרו רחמיה של בתיה, ותחמול עליו, ותאמר מילדי העברים זה. ותראה שכל דברי חז"ל טמונים באותיות תורתנו הקדושה, ברוך שבחר בהם ובמשנתם.



ויהי בימים ההם, ויגדל משה, ויצא אל אחיו, וירא בסבלֹתם וגו' (ב', י"א).


בא ללמדנו שאין אפשרות לקרב אנשים לעבודת ה', רק במילי דשמיא בלבד, וחייבים תחילה לראות בסבלותם, ולדאוג דאגתם ולהיות עמם בצרתם, וכך עושה משה רבינו ע"ה, בתחילת מעשיו כשגדל והבין שצריך לחשוב על העם, ראשית דרכו, ויצא אל אחיו, וירא בסבלותם. ופירש"י ז"ל משם המדרש, שנתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם. כלומר שהיה הדבר ברור ואמיתי, גם עיניו נתן שיראו ויבינו דאגתו עליהם, וגם לבו, שהיו הדברים מעומק לבו הטהור.
וע"י זה כששב ובא בשם ה' לחזקם באמונה, ולעודדם ע"י שיבטחו בה', התקבלו דבריו על לבם, ויאמינו בה' ובמשה עבדו.


וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו, ויפן כה וכה, וירא כי אין איש, ויך את המצרי, ויטמנהו בחול. ויצא ביום השני וגו', ויאמר לרשע למה תכה רעך. ויאמר מי שמך וגו', הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי וגו'. (ב', י"א – י"ד).

וכתב רש"י ז"ל בשם חז"ל, הלהרגני אתה אומר, מכאן אנו למדים שהרגו בשם המפורש. עכ"ל. ועיין בפירוש הרמב"ן ז"ל.
וידוע בשם רבינו האר"י זללה"ה, דהשם שבו הרג משה את המצרי הוא אותיות ת'-כ'-ה', וזה שאמר, ויאמר לרשע למה תכ'ה רעך, ואפשר שהרשע הזה ראה שמשה רבינו ע"ה מכוין בתיבה זו ליחד ייחודים ולצרף צירופים הראויים לכונה זו, וע"כ אמר לו, הלהרגני אתה אומר, כאשר הרגת את המצרי.
ושם זה רמוז במקומות רבים, כמו סופי תיבות של "ול'ך נא'ה להודות', וראשי תיבות, כ'ל ה'נשמה ת'הלל. ועוד רבים.
ועפי"ז פירש רבינו האר"י זיע"א במקום אחר, את הענין של רבי עקיבא ע"ה, שהיו סורקים בשרו במסרקות של ברזל, והוא ע"ה היה קורא קריאת שמע ומאריך באחד. אמרו לו תלמידיו, רבינו עד כאן, אמר להם כל ימי הייתי מצפה מתי תבא מצוה זו לידי ואקיימנה, דכתיב בכל לבבך ובכל נפשך, אפילו נוטלים את נפשך, ועתה שבאה לידי לא אקיימנה. ושאל רבינו האר"י ע"ה, מה עלה בדעת תלמידיו הקדושים ע"ה, באומרם אליו, רבינו עד כאן. וכי עלה בדעתם ח"ו שלא ימסור נפשו על קידוש ה', והיא מצוה ידועה ומפורסמת, שחייב אדם למסור את נפשו על קידוש ה'. ומה שואלים לו, עד כאן.
ותירץ רבינו האר"י זיע"א, שהתלמידים היו מלאים צער ובהלה על רבם, ומשהתחיל בקריאת שמע, מצאו בזה נחמה, שחשבו, שתיכף ומיד, יאמר ואהבת א'ת ה' אלקי'ך, שבסופי התיבות הללו רמוז אותו השם שבו הרג משה את המצרי, את ת', הוי'ה ה', א-ל-היך ך', שהם אותיות ת-ה-ך והוא השם הנ"ל. וכל אויביו יפלו לפניו, והוא על במותימו ידרוך חי ובריא אולם, לחיים טובים ולשלום, ולהפתעתם הם רואים, שרבי עקיבא ע"ה מאריך באחד, ולא ממשיך לקרא ואהבת וגו', והמה ראו כן תמהו, ושאלוהו, רבינו עד כאן, כלומר רק עד כאן אתה קורא, ולמה לא תקרא ואהבת וגו', ותפול עליהם אימתה ופחד. ותציל נפשך מידם, לזה השיב להם הוא ע"ה, ואמר, כל ימי אני מצפה מתי תבא מצוה זו לידי ואקיימנה, ועתה שבאה לידי אתם אומרים לי להמשיך ולהמית אותם רשעים, איני שומע לכם אלא מאריך באחד ותו לא. וש"י משיב דברים נכוחים.
וע"פ זה פירשתי בזמנו את הפסוק, יושב בסתר עליון בצל שדי יתלונן. שהוא שיר של פגעים, ומגן מפני המזיקין רח"ל, ואולם המזיק הקשה ביותר הוא אדם המזיק, משום שהוא בעל בחירה להטיב או להרע, וממנו צריך לשמירה מיוחדת, כמאמר הכתוב, שִמרו לכם מן האדם, שאם בחר להזיק צריך שמירה מיוחדת, ולא מספיקה השמירה הרגילה.
ואפשר דלזה אמר הכתוב, יושב בסתר עליון, דזה מועיל ומציל כנגד כל המזיקים, דע"י שיושב בצילא דמהימנותא, צילו של קוב"ה יש בו די להסתירו, ולהגן בעדו. וזה הוא יושב בסתר עליון. אך מה יעשה בקום עליו אדם רח"ל, לזה אמר, בצל ש-ד-י יתלונן, ועלה בדעתי בס"ד לומר, שצל ש-ד-י הוא השם הקדוש הנז', שבו הרג משה את המצרי, שהרי הצל הוא אחרי האור כידוע, והצל של ש-ד-י הן המה האותיות שאחרי אותיות של שם ש-ד-י, שהם ת' ה' כ', שהם אותיות השם הקדוש הזה. ורמז הפסוק לשם זה, אשר הוא צל ש-די, ובו יתלונן ויתגונן גם נגד המזיק הקשה, שהוא אדם המזיק, ה' יצילנו.
ולפני שנים רבות, אמרתי הפירוש הזה לפני מו"ר הרה"ג המקובל החסיד האמיתי כמוהר"ר משה חדד זללה"ה וזיע"א, ונענע לי בראשו, וגם ראיתי שהיה לו נח"ר בזה.

ויהי בימים ההם ויגדל משה, ויצא אל אחיו, וירא בסבלותם וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו.ויפן כה וכה וגו'. ויצא ביום השני, והנה שני אנשים עברים נצים, ויאמר לרשע למה תכה רעך.ולכהן מדין שבע בנות וגו'. ויבואו הרועים ויגרשום, ויקם משה ויושיען, וגו'. (ב, יא-יז).


המתבונן יראה תכונתו של משה רבינו ע"ה, עוד בטרם נגלה אליו ה', ועדיין לא שמע קולו, ואיש לא מינהו לנגיד ושר עדיין, וכבר יוצא לראות שלום אחיו, ושלום הסובלים והכואבים, ולהציל עשוק מיד עושקו, ותורה לא ניתנה עדיין, וחוק אין בארץ, ובודאי לא קיים בית דין ולא מחוקק, אבל עיקרון הצדק בוער בלבו הטהור והזך, כמו אש להבת שלהבת. והוא שמנחה אותו לפעול בנמרצות ונחרצות כי לא יכול לסבול עוֶל, ולא ישא רֶשע, ולא איש כמשה יעלים עיניו מן האמת, אלא מיד מוחה ומוכיח, ובשעת הצורך גם מעניש לרשע, ומציל העשוק מיד עושקו.
ואכן אלו הן מקצות תכונותיו של האיש המעותד להנהיג את עם ישראל לדורותיהם.


ויואל משה לשבת את האיש, ויתן את צפורה בתו למשה. (ב, כ"א)


ועיין בתרגום יונתן בן עוזיאל על פסוק זה, שכתב, שכשנודע לרעואל שמשה ברח מפני פרעה, השליכו לבית כלא, וצפורה היתה מפרנסת אותו בסתר במשך עשר שנים, ולסוף עשר שנים הוציא אותו מן הבור, והיה משה בין הגינות של רעואל, והיה מודה לה' ומתפלל אליו, שעשה לו נסים ונפלאות, וראה המטה שנברא בין השמשות, וחקוק עליו השם הגדול והחשוב, שבו עתיד לעשות אותות ומופתים במצרים, ובו עתיד לבקוע את ים סוף, ולהוציא מים מן הסלע, והיה נעוץ בתוך גינתו (של רעואל), ומשה הושיט את ידו ולקחה, ובכך התרצה משה לשבת עם אותו האיש, וזה נתן את צפורה בת בנו למשה. ע"כ. וכל זה דרשו חז"ל מהתיבות "ויואל משה לשבת את האיש".
וממדרש זה נוכל ללמוד עוד על מדותיו של משה רבינו ע"ה, אשר למרות התנהגות יתרו כלפיו, להשליכו בבית כלא עשר שנים, מ"מ אחר כל זאת התנהג אליו משה רבינו בכבוד מלכים, גם כחתן וגם כאישיות מדינית, ובבואו אל משה במדבר, קיבלו משה בכבוד מלכים ונאמר שם, ויצא משה לקראת חותנו, וישתחו וישק לו, וגו'. (י"ח,ז) וכתב רש"י ז"ל על זה, כבוד גדול נתכבד יתרו באותה שעה, כיון שיצא משה, יצא אהרן נדב ואביהו, ומי הוא שראה את אלה יוצאין ולא יצא. עו"כ רש"י ז"ל וישתחו, שמשה הוא שהשתחוה. וע"ש. וגם קיבל עצתו באמור לו, עתה שמע בקולי איעצך, ויהי א-ל-הים עמך וגו' (י"ח, י"ט).
ולא זכר לו מאומה מאותה רעה שהושיבו עשר שנים בכלא ואפילו אוכל לא נתן לו, ורק צפורה היתה מפרנסת אותו בסתר, ואדרבה זכר לו רק טוב שהוא חותנו אבי אשתו, ונהג בו בכבוד אמיתי.
ומאידך יש ללמוד מזה שמאותו זמן, היה משה מודה ומתפלל ומתיחד עם קונו, ומסתמא זה היה במשך איזה שנים, שבאותו זמן נשא את צפורה, ונולדו להם שני הבנים גרשום ואליעזר, ופשוט שיתרו שאז היה מחפש דרך האמת, והנה הזדמן לפניו האדם הגדול בענקים, ועומד ורואה איך האדם הזה עומד ומייחד ייחודים ומתבודד עם קונו ושופך שיחו ומר רוחו, בהתחננו לפני הבורא ב"ה כעבדא דמתחנן קמי מריה, בודאי שזה נתן בלבו התעוררות לראות דבר חדש שונה מכל העבודות של הבל וריק, כשמשוה מראהו של משה האיש, לפני כל מה שידע וראה, התחיל לבו לפעום בחזקה, ומיד הבין את גודל השקר ועומק המרמה בה חי עד היום, שהיה שקוע בעבודה זרה ומוזרה, האומר לעץ אבי אתה ולאבן את ילידתנו, וזאת היתה ההכנה הראויה להעלותו על הדרך הנכונה, שהביאתו בבא היום ששמע את כל אשר עשה ה' למשה ולישראל, ושמע ובא, וחקר ודרש והגיע לאמת, ואמר בפה מלא, עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים וגו', וגם קיבל עליו עול מלכות שמים ונדבק בשכינה.

ותלד בן, ויקרא את שמו גרשֹם, כי אמר גר הייתי בארץ נכריה. (ב, כ"ב).


ורבינו חיים ן' עטאר זיע"א בספה"ק אור החיים, כתב, גר הייתי לשון עבר, כי בזמן שנכתבה תורה ידבר הכתוב, או ירצה על זה הענין, גר הייתי על דרך אומרו גר אנכי בארץ, כי הצדיקים אינם בעולם הזה אלא כגרים בלא שום יישוב, והוא אומר גר הייתי מעודי, ונוסף לי בארץ נכריה לצד שהיה חוץ מאחיו ובית אביו. עכ"ל הטהור.
עוד אפשר לומר דבא ללמדנו דרך חיים שנוכל להחזיק מעמד, גם ביושבנו בגלות רדופים ומאויימים, והוא בחיזוק המחשבה שזה דבר זמני ולא קבוע, וכל יום וכל שעה שחולפים נשכחם מליבנו, וע"כ גם בעודו יושב בארץ נכריה, הוא אומר גר הייתי וגו', ולא נותן חשיבות או קביעות לישיבתו וסִבְלו אשר הוא סובל שם, רק רואה את הכל בראיה של העבר. וע"כ תוך כדי הבעת צערו על ישיבתו בנכר רחוק מאחיו ובני עמו, כבר ביטא את זה בלשון עבר. שאינו יושב ומצטער על זה, רק מקוה ומיחל לישועת ה' שהיא כהרף עין.

ויהי בימים הרבים ההם, וימת מלך מצרים, ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו, ותעל שועתם אל הא-ל-הים מן העבודה. וישמע א-ל-הים את נאקתם, ויזכור א-ל-הים את בריתו, את אברהם את יצחק ואת יעקב (ב', כ"ג כ"ד)

ופירש"י ז"ל, ויהי בימים הרבים ההם, שהיה משה במדין, ע"ש. וימת מלך מצרים, נצטרע, והיה שוחט תינוקות ישראל ורוחץ בדמם, והוא ממדרש רבה.
ובתרגום יונתן בן עוזיאל, ג"כ פירש שנצטרע מלך מצרים, וציוה להרוג בכורי ישראל בשביל לרחוץ בדמם, ע"ש. וזה מסביר לנו גודל צערם והחידוש שהיה בו, עד שלא יכלו עוד לסבול ולשאת הצער הגדול הזה, והגדילו זעקתם ועלתה שועתם אל הא-ל-הים מן העבודה.
דלפי פשטות המקרא, שהמלך מת, אינו מובן ההמשך, ויאנחו ותעל שועתם, אשר לכאורה לא נתחדש דבר, שיצדיק גודל הצעקה ועומק האנחה המחודשת הזו, אבל לדברי חז"ל שנצטרע והיה רוחץ בדמים של ילדי ישראל, בודאי מובן היטב ההמשך של הפסוק.

ועדיין צריכים לשים לב למה שנאמר וישמע אלקים את נאקתם, שבפסוק הקודם נאמר, ויזעקו, וכן נמי בשאר ותעל שועתם, וא"כ היה ראוי לומר וישמע א-ל-קים את צעקתם או זעקתם, ומה היא נאקה זו.
וראיתי לרבינו עובדיה ספורנו ע"ה שכתב, ויזעקו זעקו מכאב לב על עבודתם, כענין הלילי שער, זעקי עיר. ותעל שועתם אל הא-ל-הים מן העבודה, לא בשביל תשובתם ותפלתם, אבל בשביל צרתם, כאומרו וגם ראיתי את הלחץ.
וישמע א-ל-הים את נאקתם, ותפלת קצתם שהתפללו אליו, מצדיקי הדור, כאומרו, ונצעק אל ה' וישמע קולנו. עכ"ל. והנה הוא מפרש את הענין בטוב על נכון, אך לא עמד השינוי במלים של זעקה ושועה ונאקה.
ועיין ברמב"ן על הפסוק ויהי בימים הרבים ההם, שבסוף דבריו ז"ל הביא דברי רש"י משם המדרש, הנ"ל. וכתב, ועל דרך הפשט, מנהג כל העבדים למלך בליעל רשע שהיו מצפים למותו, וכאשר ראו שמת, האנחו מאד ממלוך אדם חנף מרשיע מן הראשון, כי אמרו אבדה תקותי נגזרנו לנו, ויבחרו מות מחיים, וזה טעם נאקתם, כי נאקו נאקת חלל. עכ"ל.
ומשמעות הדברים היא אחת בין לפי מדרש חכמים, ובין לדרך הפשט. שהמצב העמיק והחמיר במאד מאד, וע"כ גם נאקתם מראה על עומק גדול מרוב כאב וצער, וכמו שכתב הוא ז"ל נאקת חלל.
וכעין זה פירש בדעת זקנים מבעלי התוספות שכתב, כל זמן שאותו מלך קיים, היו מצפין מתי ימות, שמא תתבטל הגזרה, וכשמת ולא נתבטלה, אמרו מעתה ידענו שאין לדבר סוף, לכך ויאנחו. וע"ש עוד. ומדבריהם נראה שהכונה שהיו כמו מיואשים וע"כ זעקו כנאקת חלל. ויש מקום עוד לומר עפ"י דרכם, דאחר שגם המלך השני היה רע ומר, ידעו שאין להם עוד על מי להשען, ואין עוד תקוה בבשר ודם, ואז שמו מבטחם רק בה' לבדו, וידעו כי אפס זולתו, וזעקו בכל לבם אליו וידע א-ל-הים.
ובזמנו שמעתי מהרה"ג הצדיק רבי אברהם יגל זצ"ל ראש ישיבת סלונים ברמת גן, שאמר בשם המפרשים שיש הבדל בין צעקה ובין נאקה, שצעקה או זעקה מבטֵא כאב וצער של האדם הכואב כאב גדול, שאינו יכול להתאפק עוד ולשמור את הכאב לעצמו, וצועק והדבר יוצא החוצה, והקול נשמע, אלא שכל זמן שהאדם הזה עדיין מסוגל לבטאת כאבו באומר ודברים, וצועק ואומר אוי כואב לו דבר זה, אוי כואב לו ענין אחר, זו היא זעקה וזו היא צעקה.
אבל כשהכאב מעמיק יותר ומתעצם כל כך עד שאינו מסוגל לבטאת כאבו ונאלם דומיה, ואין אומר ואין דברים, אלא מצטמק ורע לו ובלבו יניח כאבו, מבלי יכולת לבטאת מה שכואב לו ומצערו, ורק כפעם בפעם מתמלט איזה קול הברה בעלמא. קול פשוט סתום וחתום, הפורץ בחוזקה ממעמקי לבו, מבלי שהוא יכול לבלום אותו, והוא בא ממקום עמוק ביותר מקירות לבו ממש, לזה יקרא: "נאקה", והואיל ורחמנא ליבא בעי, הרי שהנאקה מגיעה אליו, וישמע א-ל-הים את נאקתם, דוקא נאקתם. ע"כ שמעתי ממנו ע"ה.
ובו בפרק אמרתי לו, שאפשר עוד להוסיף בה דברים בעה"ו, דהשתא דאתינן להכי, שהנאקה היא קול בלי דברים, יש מקום בראש לבאר עוד, דכל זמן שאדם זועק ואומר צרותיו וסִבלותיו, השטן עומד כנגדו ומקטרג באומרו, אתה אומר כך והרי אתה בעצמך עשית כך, ונהגתה כך, ועל כל דבר שאומר, השטן משיב דברים כנגדו, ויש בקטרוג זה עיכוב קבלת התפלה.
אבל כשאדם מביע צערו וכאבו, באין אומר ודברים, רק בקול הברה בעלמא הבוקע ממעמקי לבו, והקול הזה מהול ומלווה בשברון לב, והרהורי תשובה, קול זה בוקע כל החומות והולך ועולה עד לפני המקום ברוך הוא, וזאת עפ"י מה שכתבו התוספות בב"מ.....
שהמלאכים אינם יודעים מחשבות, ואשר ע"כ כל זמן שהוא מדבר, השטן שגם הוא מלאך מבין וגם משיב על דבריו ומשטין ומקטרג רח"ל, ומעכב תפילתו.
אבל בשעה שחדל מן הדברים, ואין נשמע דבר כי אם קול הברה בעלמא, ואולם אותו קול מהול ומלווה עם מחשבות דקדושה לרוב, וגם הרהורי תשובה עולים עמו באמיתות מעומק הלב ממש, והכל גלוי וידוע לפני יודע תעלומות היודע מחשבות בני אדם, וצופה ומביט לשורשם של הדברים, אבל השטן אינו יכול לקטרג על זה, כי אין השטן מבין שפה זו ונאלם דומיה, ואינו יכול לקטרג כלל וכלל, ובאין קיטרוגים התפלה עולה ומתקבלת ברצון. וע"ז נאמר וישמע א-ל-הים את נאקתם, שאפילו מדת הדין מקבל את הנאקה, שאין ע"ז שום קטרוג.
וע"פ זה יובנו דברי חז"ל שאמרו שיש תפלות ואמירות שנאמרים רק בארמית, כגון קדיש ועוד, שלא יבינו המלאכים שפתם.
וגם איתא בזהר הקדוש, שאין להשמיע קולו בתפלה (תפלת שמנה עשרה שהיא עיקר התפלה) משום שיש מארי דאודנין, שחוטפים התפלה, וצ"ל בכונתו, שהן הם המקטרגים, שבשעה שמשמיע קול לפני ה', גם הם שומעים ובאים וחוטפים כאשר תשיג ידם, וצריכים לומר שגם הזהר ס"ל בזה שאינם מבינים מחשבות, דאל"כ אפילו לא ישמיע קולו, הרי אומר בשפתיו, ובודאי שיש בזה מחשבה שבכלל מאתים מנה, וא"כ גם בלי השמעת קול יכולים לקטרג, אלא בודאי שאינם מסוגלים לקטרג אלא על דברים היוצאים מפיו של המתפלל דוקא, וע"כ נקבע שיש להתפלל בלחש, וכן יש להוכיח ג"כ, ממה שאמרו בפסחים (נ"ו ע"א) שמשה רבינו ע"ה הביא לנו מן המלאכים, את אמירת ברוך שם כבוד מלכותו לע"ו. וע"כ אומרים אותו בלחש כל השנה, שלא ירגזו עלינו המלאכים, ורק ביום הכיפורים שבו אנו דומים למלאכים רק אז אומרים אותו בקול רם, ואם יכולים לקטרג גם על דברים שבמחשבה, הרי קל וחומר על הדברים הנאמרים בפה בלחש, שיש בה גם מחשבה וגם אמירה, אלא ודאי שאינם יכולים לקטרג אלא על הדברים הנאמרים בדיבור ממש בלבד, והוא ברור בס"ד.
וע"כ כשהגיעו בני ישראל לכאב עמוק כל כך, עד כי חדלו לדבר, כי לא נותר להם הכוח לבטאת כאבם בקול רם, ורק אנקה עלתה מקירות לבם, אותה "אנקה" עלתה, וגם מדת הדין קיבלתה, ויזכור א-ל-הים את בריתו, את אברהם את יצחק ואת יעקב.

ובזה נוכל לפרש עוד בסייעתא דשמיא, את מה שאמרו במסכת ר"ה (ט"ז ריש ע"ב) דאמר רבי יצחק למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין, ותוקעין ומריעין כשהן עומדין. (שחוזרים על התקיעות בתפלת מוסף) כדי לערבב השטן. ופירש"י ז"ל שלא ישטין כשישמע ישראל מחבבין את המצות, ומסתתמין דבריו. והתוספות שם פירשו בשם הערוך שהוא כדאיתא בירושלמי, בלע המות לנצח, וכתיב והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול, כד שמע קול שיפורא זימנא חדא, בהיל ולא בהיל, וכד שמע תניין אמר ודאי זהו שיפורא דיתקע בשופר גדול, ומטא זימניה למתבלע, ומתערבב ולית ליה פנאי למעבד קטגוריא. עכ"ל.
והר"ן ז"ל שם (על הרי"ף) פירש, להכניע את היצר, כדכתיב, אם יתקע שופר בעיר, ועם לא יחרדו, דשטן היינו יצר הרע, וכדדריש ריש לקיש (בב"ב ט"ז ע"א) הוא שטן הוא מלאך המות הוא יצר הרע. ואח"כ הזכיר דברי הערוך בשם הירושלמי וכמו שכתבו בתוספות הנז'. ושמעתי מפרשים עפ"י הר"ן ז"ל שפירש להכניע את היצה"ר. דזה עצמו גורם לשטן בלבול, דמצד עצמו רוצה לקטרג ולהראות את העוונות ואת החטאים רח"ל, וכששומע קול שופר, הוא חושש שיתעוררו ויחזרו בתשובה אמיתית, וגדולה תשובה שמהפכת זדונות לזכויות, ונמצא דבמקום לקטרג הרי הוא מסנגר עליהם, שהרי כל העברות שהוא מציג כבר נהפכו לזכויות, ואחרי זה שב ואומר, ואולי לא יחזרו וכדאי להביא עונותיהם ולהשטין רח"ל, ואולי לא כדאי, וזה הוא הערבוב שהשטן מתערבב.
ואענה חלקי גם אני בס"ד עפ"י האמור לעיל, דכל זמן שעסוקים בתפלות ובקשת רחמים, הוא עדיין לא מתערבב, שהרי הוא שומע את מה שאומרים ומבין שפתם, ויש לו תגובות ופירכות וכו', ועומד ומקטרג. אבל בשעה ששומע קולות שופר הראשונים, בהיל ולא בהיל, כלשון הירושלמי הנ"ל, אלא שיש לפרשה מטעם אחר לגמרי, דבהיל משום שאינו מבין ואינו יודע מה אומרים דאין זה אלא קול בעלמא, באין אומר ואין דברים, אך הוא רואה ומביט שהקול הזה מרעיש את כל העולמות, והקב"ה עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים, כדכתיב עלה א-ל-הים בתרועה, הוי'ה בקול שופר. ולא מבין מה כוח יש בקול זה, כי ה' יודע מחשבות אדם, ורואה כל ההתעוררויות, וכל הרהורי התשובה שעולים עם אותם קולות, ומתמלא ברחמים, וכל הדינים מתמתקים. אבל השטן שאינו יודע מחשבות אינו מבין, אך לא בהיל לגמרי כי עדיין מצפה שיעברו התקיעות ועולם כמנהגו נוהג, אך בתקיעות השניות והוא עדיין לא מבין מאומה, כבר מתערבב השטן לגמרי, ואז בעוד הספרים פתוחים לפני המקום ב"ה וברוך שמו, והשטן נאלם, ואינו יודע על מה להשיב ומה לקטרג, הקב"ה כותבנו לחיים טובים ולשלום.

עוד יש לישב בדרך זו, את מה שכתבו, שבעת המילה כשהתינוק בוכה מהצער של המילה, אותה שעה היא שעת רחמים, והיא שעה מסוגלת שיתקבלו בקשתינו ברצון, וצ"ל הענין, הרי זכות המילה גורמת, דתנן בנדרים סוף פ"ג, גדולה מילה שנכרתו עליה י"ג בריתות, וכו'. א"כ למה תלו בבכיו של התינוק, והרי גדלות המילה היא בעצם המצוה. והבכי הוא פועל יוצא מאותה מצוה, וגם אם לא יבכה המצוה במקומה וברמתה עומדת, וגם זכותה קיימת ויכולים להתפלל בזכותה של המילה, ותתקבל תפלתם ברצון.
ועפ"י האמור נראה דגם בזה יש עירבוב לשטן כמו בתקיעת שופר, דהתינוק הזה שבוכה מהצער של קיום המצוה, לכרות ברית עם הקב"ה, בדמו ובבשרו, בודאי יש מעלה גדולה לאותו בכי, ודמעותיו בוקעים כל החומות המפרידות, ואין השטן יכול לקטרג כלל וכלל, משום שהתינוק לא מדבר, רק קולו נשמע בבכיו, והקב"ה ישתבח שמו רואה ומביט את התעוררות הוריו, אשר בשמחת לבם מודים ומהללים לה', וחפצים בקיום מצות המילה. וגם רואה הדם והצער של התינוק, ומתמלא ברחמים, אבל השטן שומע קול בכי, ואינו יודע ואינו מבין למה הקול הזה עושה רעש גדול בעולם העליון, ואז מסתתמים טענותיו ומתערבב, ובאותה עת אנו מתפללים אל ה', ישוב וירחמנו וישמע ויושיענו ברחמיו, והתפלה מתקבלת, בעוד השטן מבולבל על ידי צעקותיו ובכיותיו של אותו תינוק, הצועק מתוך כאב של מצוה על בריתו של הקב"ה שחתם בבשרינו לאות ולמופת.

ומשה היה רֹעה את צאן יתרו חותנו וגו', וינהג את הצאן אחר המדבר, ויבא אל הר הא-ל-הים חורבה. וירא מלאך ה' אליו וגו', וירא והנה הסנה בוער וגו', ויאמר משה אסורה נא ואראה, וגו'. וירא ה' כי סר לראות, ויקרא אליו א-ל-הים מתוך הסנה, וגו'. (ג', א-ד).


יש הרבה לדקדק בפסוקים אלו, ובפרט במה שכבר הקשו ראשונים ואחרונים, דמתחילה נראה אליו מלאך ה' בלבת אש, מתוך הסנה, ואח"כ נאמר, ויקרא אליו א-ל-הים מתוך הסנה, ויאמר משה משה. פתח במלאך, ובסיום, הקב"ה בכבודו קורא ואומר לו משה משה וגו'. ורבינו אברהם ן' עזרא ע"ה כתב (בפסוק ד') ונקרא המלאך בשם הנכבד, כדרך כי שמי בקרבו, ושם אפרשנו. וכך המלאך שנראה לגדעון, ושם כתוב ויאמר לו ה'. או השם ראה כי סר לראות, וצוָה את המלאך לקרא אליו, על כן מלת א-ל-הים, וזה השם איננו שם העצם רק שם תואר, כאשר אפרש, והוא כולל וכו', והנה א-ל-הים במקום הזה הוא המלאך הנזכר. עכ"ל. [ועיין בפסוק וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן וגו'. (בפרשת בשלח) שכתב הרשב"ם ז"ל וה' הולך הוא מלאך ע"ש.]
ועיין ברמב"ן שגם הוא ז"ל עמד על קושיא זו, והזכיר דברי הראב"ע ז"ל, וכתב עליו שאינו נכון, כי משה גדול הנבואה, לא יסתיר פניו מפני מלאך. עו"כ, ורבותינו אמרו בבראשית רבה, מלאך זה מיכאל, רבי יוסי הארוך בכל מקום שהיו רואים אותו, היו אומרים שם רבינו הקדוש. כך בכל מקום שמיכאל נראה, שם כבוד שכינה, והוא לא ראה את הכבוד, כי לא הכין דעתו לנבואה, וכאשר כיון לבו וסר לראות, נתגלה אליו מראה השכינה, ויקרא אליו א-ל-הים מתוך הסנה. וע"ש מה שכתב בזה על דרך האמת.
וגם שאר הראשונים פירשו בזה כל אחד לפי דרכו, בדברים חזקים ועמוקים מאד, הלא בספרתם.
ובהקדמה לשו"ת שמע שלמה ח"ב, כתבתי לבאר ענין זה בעה"ו, וזאת עפ"י הקדמה ידועה ומפורסמת, שכל דבר שבקדושה אין אדם יכול להשיגו, אלא על ידי הכנה כראוי, בבחינת והכינו את אשר יביאו. וכמו שאין אדם זוכה לאור של השבת וקדושתה, אלא ע"י הטירחה של ערב שבת, ומי שלא טרח בערב שבת, אינו זוכה לשפע שהשבת נותנת, וכגודל ההכנה כן גודל השפע שמקבל המכין עצמו, כי הקב"ה משפיע ברכה בלי מצרים, והריקותי לכם ברכה עד בלי די, והנותן בעין יפה הוא נותן, והמגבלות הם במקבל בלבד. והדוגמא לזה הוא במעשה של אשתו של עובדיה הנביא ע"ה, שאמרה לאלישע שהנושה בא לקחת שני בניה לעבדים, ואמר לה אלישע מה יש לך בבית, ואמרה לו, אין לאמתך כל, כי אם אסוך שמן (כדי לסוך אצבע קטנה) ואמר שתאסוף כלים רקים רבים, וכך עשתה, ובניה היו מגישים לה, והיא מוצקת. ויהי כמלאת הכלים, ותאמר אל בנה הגישה אלי עוד כלי, ויאמר אליה אין עוד כלי, ויעמוד השמן. הרי שגם אחר מלאת כל הכלים הרבים ההם, לא נגמר השמן, רק עמד, כי אין קצבה לברכת ה', והקצבה היא בכלים בלבד, שכאשר אין מקום לקבל עוד שפע אז, ויעמוד השמן.
וק"ו בן בנו של קל וחומר בשפע הרוחני, שהקב"ה משפיע עלינו בטובו, שאין לו גבול כלל, וככל שיכין האדם את עצמו לקבל, כך הוא יקבל ואין מחסור.
אלא שצריכים להבין, מה היא ההכנה לקבלת שפע רוחני ולעליה בתורה וביראת ה', דכשאמר אלישע הנביא לאשת עובדיה, שתכין כלים רבים כדי לקבל בהם שמן, ידעה בבירור מה הן הכלים המתאימים לשמן, ואם היה אומר לה שתכין כלים לקבל פירות, היתה מכינה הכלים הראויים להם. אבל כשאנו באים להכין ולהתכונן לקבל שפע של תורה ושל רוחניות, צריכים אנו לימוד לדעת באיזה כלים ניתן להחזיק רוחניות, ומה היא ההכנה שיעשה אדם וישיג מבוקשו בזה.
ואמרתי בס"ד, שעיקר ההכנה בזה היא, לפנות את בתי הנפש, כי נפש האדם גדולה ועמוקה ויכולה להכיל תורה ויראה לאין קץ. אלא שכשאדם נמשך אחר תאות לבו, ורצונות גשמיים, הרי הוא סותם ואוטם את השערים של הנפש, וממלא אותם בקש ותבן מהבלי העולם ותאוותיו, ואין מקום לקדושה להגיע עדי נפשו, כי סתמום פלישתים וימלאום עפר. ולזה צריך הכנה לנקות ולפנות, בבחינת ואנכי פיניתי את הבית, אבל האדם שמחזיק בתאוותיו ונמשך אחר רצונותיו, וחושב להשיג תורה ויר"ש, יחד עם אותם רצונות, זה וזה לא מתקיימים בידו, שהתורה לא חלה עליו ולא זוכה לקבלה, מפני שאין לו כלי מוכן לקבלה, ומאותם הנאות לא יהיה יתרון כי אם חסרון, שהתאוה מוציאה את האדם מן העולם רח"ל.
וברור שמשה רבינו ע"ה, אעפ"י שהוא קדוש מרחם ומלידה, וברגע שנולד נתמלא כל הבית אורה, ושכינת ה' עמו תמיד באתגליא, מ"מ גם הוא היה צריך הכנה דרבה, לפי רום מעלתו, ואין ספק בזה.
ובזה יובן, מה שפתח ענין זה בפסוק, ומשה היה רועה את צאן יתרו חותנו כהן מדין, וינהג את הצאן אחר המדבר, ויבא אל הר הא-ל-הים חורבה. וכבר נאמר ע"ז בזהר הקדוש, שהיה הולך בדד במדבר ומתיחד עם קונו, ופורש מדרכי בני אדם, ומפנה לבו לקדושה. וזו היתה הכנה של שנים רבות, עד שהיה ראוי ומוכן לקבלת פני שכינה, וזה שאמר, ויבא אל הר הא-ל-הים חורבה, שכל הליכתו לרעות צאנו במדבר, הוא כדַי לבא אל הר הא-ל-הים חורבה, ולקבל שם את השפע הרוחני הראוי.
ובבא העת שהיה ראוי לפי הכנתו נגלה אליו מלאך ה' בסנה, ונראה לפי דרך הפשט, שבאמת הגילוי הראשון בסנה, היה גילוי של מלאך, כי זו היתה מדרגתו עד לאותו הרֵגע. ואולם משה רבינו ע"ה כשראה שהזמן מתאים והמקום ראוי להשראת שכינה ולהתעלות אין קץ. וירא והנה הסנה בוער באש, והסנה איננו אוכל, שמזה למד שיש כאן מקור לשפע של קדושה, בוער באש דקדושה, ואיננו אוכָּל, שאינו כלה ולא נחסר רק הולך וגדל. מיד נאמר, ויאמר משה, אסורה נא ואראה, את המראה הגדול הזה. שבאותה שעה התעלה משה ונתגבר להרחיק מעליו, גם המעט גשמיות שנשארה בו, וזה אומרו, אסורה נא, שהסיר מעצמו כל השאריות של הגשמיות שנותרו בקרבו. כדי לפנות נפשו להיותה פנויה ונקיה בתכלית, כדי להשיג את כל מה שאפשר ויכול אדם להשיג, מן השפע העליון המשתלשל ממרומים, מספירה לספירה וממשפיע לנשפע, עד לדרגא שיהיה האדם מסוגל וראוי לקבל משם, וזהו אסורה נא ואראה. ואונקלוס תרגם, אתפני כען ואחזי, ואפ"ל אתפני מלשון פינוי, אתפני כבר עתה, ואחזי, להשיג מה שאפשר. והתפנות זו של רגע זה, שהיתה בדרגה כל כך גבוהה וחזקה, העלתו במדרגות גבוהות כל כך, שזכה שהקב"ה מדבר עמו ולא המלאך, וכמו שנאמר בהמשך הפסוקים, וירא ה' כי סר לראות, ותירגם אונקלוס, וחזא ה' ארי אתפני למחזי, שראה קודשא בריך הוא, את גודל הכנתו, ויקרא אליו א-ל-הים מתוך הסנה, ויאמר משה משה וגו'. שבהכנה זו עלה ונתעלה, עד שהקב"ה הפסיק את המלאך, וקרא אותו הוא ישתבח שמו בכבודו ובעצמו, ולא ע"י מלאך. ומעתה לא יקשה למה פתח בהתגלות מלאך, וסיים בקריאת ה' ברוך הוא. דשתי בחינות ושתי מציאויות היו, בהתחלה היה המחזה במדרגה אחת, ובאותו זמן עלה למדרגה גבוהה ביותר, שהיה ראוי לקבל מפי הגבורה באופן ישיר, בלי מלאכים ובלי שרפים. וע"כ אפשר לומר, שלא המלאך שנראה אליו הוא שקרא לו, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו קרא לו בחיבה, ויאמר משה משה, ויאמר הנני, כלומר אני מוכן ומזומן (וכמו שפירש"י ז"ל גבי אברהם אבינו ע"ה) ובאמת שרש"י ז"ל כתב, אסורה נא, אסורה מכאן להתקרב שם. עכ"ל. ולפי מה שפירשתי, דברי רש"י ז"ל הם קילורין לעינים.
ויש כעין סמך לזה בדברי הגמרא (סנהדרין ...) שהקשו בפסוק, ואל משה אמר עלה אל ה', והלא ה' מדבר עמו, והיה לו לאמור לו עלה אלי, ובאמת כן כתוב במקום אחר, ואל משה אמר עלה אלי ההרה, ופירשו בגמ' שם, שמלאך מ"ט שר הפנים של מעלה הוא היה מלמד את משה תורה, ומשה כבר עלה ונתעלה, והמלאך אמר לו אני לא יכול עוד ללמדך, אלא עלה אל ה', והוא ילמד אותך בכבודו ובעצמו. וה"נ אמר לו הקב"ה למלאך שקרא למשה, אתה לא יכול לדבר עמו בזה, כי כבר עלה ונתעלה, אלא אני בעצמי אדבר בו. ויקרא אליו א-ל-הים מתוך הסנה.


של נעליך מעל רגליך וגו' (ג', ה')


וראיתי בדעת זקנים מבעלי התוספות שכתבו, לכך הוצרך לומר מעל רגליך, משום שיש נעל שהוא של היד, ובלע"ז גנ"ט, והוא הנעל שנתן בועז לגואל, דכתיב שלף איש נעלו ונתן לרעהו, וגם עכשיו רגילים השרים והשלטונים לקנות בגנ'ט שלהם. ע"ש. ובאמת בזמנו הראני ידי"נ הג"ר עמרם אבוזגלו שליט"א אב"ד בת"א יפו, בתרגום של רות בפסוק, שלף איש נעלו, ונתן לרעהו. שתירגם נעלא דידא. ובזה השבתי לאחד שהיה מתקשה, האם כך נאה לשלוף נעל ולתת ביד חבירו בשביל הקנין, ולק"מ שהוא כפפה של יד.
ולעצם הענין צריך להבין דברי רבותינו בעלי התוס', דלדבריהם לא אמר לו לשלוף אלא נעל של רגל, ולא של יד, ואיך סלקא דעתין שידבר עם הקב"ה ובידיו כפפות, ובזה הסתיר פניו, דכתיב ויסתר משה פניו. ואולי אפ"ל דכונתם היא, דשל ידים לא הוצרך לצוותם לשולפם, שגם בפגישות עם מלכים ושרים דרך העולם, להורידם, שאינו ממדת דרך ארץ שיושיט להם את ידו, ויעמוד וידבר עמם וידיו מכוסות בכפפות. אבל נעלים של רגלים שאין דרך לחולצם בהיותו עם שרים ורוזנים, בזה הוצרך לצוותו, שלא יעמוד במקום הקדוש ונעליו ברגליו.


ויאמר אל תִקרב הלֹם, של נעליך מעל רגליך, כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא (ג', ה').

לפי מה שביארתי שמשה בראותו שהשכינה שורה בסנה, והוא יכול להשיג כאן מעלות רמות ונשגבות, לא הסתפק במה שהיה לו עד עתה, והחליט להמשיך בעלייתו לכלות כל שארית הגשמיות שבו. אפ"ל שהקב"ה ישתבח שמו, מדריך אותו בזה, לתת גם בזה מדה נכונה, כי אם יתלהב ויבער באש הקדושה מעבר למדה, ימצא עצמו נדבק בשכינה לגמרי, ולא יוכל להמשיך בהנהגת עם ישראל, כי החלק ידבק בכל ברוך הוא, ויהיה כאחד משרפי מעלה, ולא יהיה עוד מיושבי הארץ, ולא זה הוא חפץ ה' בעת הזאת. ועל כן אמר לו: אל תקרב הלֹם, וגו', שגם בדבקותו בה', יהיה הדבר במדה ובמשקל הנכונים, למען יעמדו ימים רבים.
וכמו שכתב מהרש"א ז"ל בחגיגה (יד) גבי ארבעה שנכנסו לפרדס, ובן עזאי לא שב משם, דנח נפשיה, ופירש מהרש"א ז"ל דמיד שזכה לחזות בנועם ה', התלהבה נפשו להדבק בבוראו, ולא שבה אליו עוד. ע"ש. אבל ברבי עקיבא אמרו נכנס בשלום ויצא לשלום, וי"ל דר"ע הוא בחינת משה רבינו ע"ה, שאמרו שראוי שתינתן תורה על ידו, וע"כ ידע לעצור בעד עצמו, עצרת תהיה לכם. ושב אל מקומו בשלום.
וזה הענין שהקב"ה כאן מלמדו למשה, בענין זה, לאמר לו, אל תקרב הלם, וגו'.
ובתרגום יונתן בן עוזיאל כתוב, ואמר לא תקרב הלכא וכו', ארום אתרא דאנת קאי עליו אתר קדיש הוא, ועלוי אנת עתיד לקבלא אורייתא למילפא יתה לבני ישראל. עכ"ל. והיינו שיש לך עוד תפקיד חשוב, ולא זו העת להתקרב יותר. וכנ"ל.

ויאמר כי אהיה עמך, וזה לך האות, כי אנכי שלחתיך, בהוציאך את העם ממצרים, תעבדון את הא-ל-הים, על ההר הזה. (ג', י"ב).

ופירש"י ז"ל (בתוך הדברים) דבר גדול יש לי על הוצאה זו, שהרי עתידים לקבל התורה על ההר הזה, לסוף שלשה חדשים שיצאו ממצרים. (ועיין שפתי חכמים אות ה', שנשא ונתן בענין ג' חדשים).
והמעיין בדברי המפרשים יראה שהתקשו לפרש פסוק זה, ע"ד הפשט.
ואולי נפרש ע"ד הרמז, שהמעיין יראה שבפסוקים אלו נאמרה תיבת "אנכי" פעמים רבות, ואולי לרמוז על מתן תורה, שהיא על ההר הזה, שפותחת באנכי ה' א-ל-היך. והנה בפסוק ו' נאמר: ויאמר אנכי א-ל-הי אביך וגו'. ובפסוק י' אמר לו, ועתה לך ואשלחך אל פרעה וגו'. ומשה השיב (בפסוק י"א) ויאמר משה אל הא-ל-הים מי אנכי, כי אלך אל פרעה, וכי אוציא את בני ישראל ממצרים. ואולי כונתו לאמר "מי אנכי", אתה אמרת: אנכי א-ל-הי, ולא הודעת לי שמך, וזה אומרו, מי אנכי, ואיך אבא אל פרעה ואל בני ישראל בלי שם ה'. ואז השיבו הקב"ה (בפסוק י"ב), ויאמר כי אהיה עמך, וזה לך האות כי "אנכי" שלחתיך, וגו'. ואולי רמז לו על השם "אהיה" שבו נגאלו ממצרים, וזו כונת הפסוק, כי אהיך עמך, וזה לך האות כי אנכי, כלומה מה ששאלת מי אנכי, אהיה הוא אנכי. אך משה רבינו ע"ה עדיין היה חושב שגאולת מצרים היא בהוי'ה ב"ה, וכמ"ש רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות בענין פסח, על הפסוק וירא ה' כי סר לראות. שמשה חשב שהגאולה היא בהוי'ה ועשר הויו'ת עולה בגימטריא ס"ר. וה' גילה לו שהגאולה באהיה, ועשר פעמים אהיה עולה "רד'ו". ע"ש.
וכאן עדיין חושב היה משה שהכל תלוי בהוי'ה, וע"כ המשיך לשאול (בפסוק י"ג) ויאמר משה אל הא-ל-הים הנה אנכי בא אל בני ישראל, ואמרתי להם וגו', ואמרו לי מה שמו, מה אומר להם. והיינו שעדיין לא ידע שבשם אהיה נגאלים, ומה שאמר לו, כי אהיה עמך, הוא חשב, שאין רומז לו על השם הזה, רק אומר לו שיהיה עמו, עזרו ומגינו, וע"ז שב ושאל, מה אומר להם כשישאלוני לשמו, והדגיש שוב תיבת "אנכי", שאמר הנה אנכי בא אל בני ישראל, משום שבאמת חשב, שעדיין לא אמר לו באיזה שם יבא אליהם, רק עדיין נשאר באותה תיבה: אנכי א-ל-הי אביך א-ל-הי אברהם וגו'. לזה ממשיך לשאול מה אומר להם, כלומר מי הוא "אנכי", שאתה אומר לי.
ואז נאמר (בפסוק י"ד), ויאמר א-ל-הים אל משה, אהיה אשר אהיה, ויאמר כה תאמר לבני ישראל, אהיה שלחני אליכם. וכאן אומר לו בבירור גמור, ולהסיר כל ספק שלא יחשוב שהכונה של אהיה אשר אהיה הוא, כאומר יהיה אשר יהיה, הוסיף ופירש לו, כה תאמר אל בני ישראל, אהיה שלחני אליכם. ואז ידע משה בבירור שבשם זה הוא גואל אותם.
ועיין היטב בדברי רש"י ז"ל על פסוק זה שכתב, אהיה עמם בצרה זאת, אשר אהיה עמם בשעבוד מלכויות (ברכות ט') אמר לפניו רבונו של עולם, מה אני מזכיר להם צרה אחרת, דיים בצרה זו. אמר לו יפה אמרת, כה תאמר וגו'. (שמות רבה). ופירש"י ז"ל שאין הכונה שה' חזר בו ח"ו, אלא אמר לו הקב"ה, שמלכתחילה כך התכוין שלישראל יאמר רק אהיה שלחני אליכם, ומה שאמר אהיה אשר אהיה, זה אמר למשה לבדו, אלא שלא הבין וחשב שצריך לומר את זה לבני ישראל. ע"ש. נמצא שגם לפי הפשט היתה איזה אי הבנה אצל משה, עד שה' הוצרך לשוב ולפרש לו. וע"כ לא יפלא מה שכתבתי בעוניי שהקב"ה רמז לו השם הזה (בפסוק י"ב) שאמר לו כי אהיה עמך, אלא שמשה חשב שאומר לו שיהיה עמו.

ושו"ר בחסדי ה' ברוך הוא, שיש יסוד ושרש למה שכתבתי, בדברי קדוש מוהר"ח ן' עטאר זיע"א בספרו אוה"ח, וז"ל הטהור. ויאמר אהיה וגו', פירוש הודיעו מדה שבה מדבר עמו, ושם זה יתייחס למדת הרחמים, ואשר היא בחינה המוציא מעבדות לחירות. צא ולמד מ"ש בספר התיקונים סי"ד, חמשים פעמים שנזכרה יציאת מצרים בתורה וכו'. ושם זה כבר רמזו א-ל עליון בנועם דבריו, באומרו לו כי אהיה עמך. [נמצא דמפרש שמה שאמר בפסוק י"ב, כי אהיה עמך שכיון לשם אהיה, והוא כמו שפירשתי בס"ד.] ואולי לזה סמך ואמר וזה לך האות כי אנכי שלחתיך, פירוש בחינת אנכי, והוא שהזכיר ה' בהר סיני פתח דבריו, אנכי וגו' אשר הוצאתיך וגו', אלא שמשה לא הבין עומקן של דברים, כי ה' ידע כי יבא משה לשאול על הדבר, ונתן אומר המבשר צבא רב בחינה המדברת וסודה, ואולי כי משה השכיל והבין אלא ששואל אם יזכיר שם זה לישראל וכו' יע"ש בדב"ק. ונתתי שמחה בלבי, שחלק מהיסודות שכתבתי בזה בנויים על אדני פז בדברי קדוש ה' זיע"א. ועיין עוד בדב"ק שם בהמשך דבריו הפלא ופלא.
[ועיין עוד בדברי רבינו אברהם ן' עזרא ז"ל בפסוק ט"ו, אריכות גדולה, לא ראינו דוגמתה בכל פירושיו, וספרים רבים נכתבו על שני עמודים אלו, ונילאו מהבין דבריו העמוקים מני ים, כי בדעתו תהומות נבקעו, ומי יוכל לעמוד על תכליתם עמוק עמוק מי ימצאנו. ולפני קרוב לארבעים שנה היינו לומדים בשבתות פירוש רבינו הראב"ע ז"ל כסדר, ביחד עם רבה של שלומי המנוח הרה"ג רבי מסעוד ריוח ז"ל ורבי דוד דנינו ז"ל ועוד, ועמדנו על הפירוש של פסוק זה כמה חדשים תוך עיון בספרים שונים, עד שלא יכולנו עוד, והיינו עוד רחוקים מדברות קדשו.]

ויאמר אליו ה' מזה בידֶך, ויאמר מטה, ויאמר השליכהו ארצה, וישליכהו ארצה ויהי לנחש, וינס משה מפניו. ויאמר ה' אל משה, שלח ידך ואחוז בזנבו, וישלח ידו ויחזק בו, ויהי למטה בכפו. (ד', א-ד).

וכתב רש"י ז"ל מזה בידך, לכך נכתב תיבה אחת, לדרוש מזה שבידך, אתה חייב ללקות שחשדת בכשרים. ופשוטו כאדם שאומר לחבירו מודה אתה שזו שלפניך אבן היא, אמר לו הן, אמר לו הריני עושה אותה עץ. עכ"ל.
ורבינו יעקב בעל הטורים ז"ל כתב שהמטה של משה, משקלו מ' סאה. ואמר לו, מ'-זה שבידך, ד"א מ' שנה יהיה זה (גימטריא י"ב) הם י"ב שבטים (הכונה מ' שנה במדבר). עכ"ד.
ושמעתי מאחד מזקני חכמי ירושלים (לפני שנים רבות ואיני זוכר שמו) שאמר שתבה זו, "מזה" בגימטריא ב"ן, והקב"ה גילה למשה רבינו ע"ה, רבם ומחנכם של כל ישראל לדורותיהם, את סוד החינוך של הילדים, שזה עמלנו בעולמנו, כמאמר חז"ל (בהגדה של פסח) "ואת עמלנו אלו הבנים". ואמר לו מז'ה שהוא הבן, יהיה בידך, שלא תסיח דעתך ממנו, ולא תזניחנו, להשליכו אחרי גֵיוְךָ, אלא יהיה בידֶך ושים עינך ולבך עליו.
ועוד אמר לו אם אתה רוצה לדעת כמה חשוב שיהיה בידך, בא ואראך מה הן התוצאות של עזיבת הבן לעצמו. ויאמר השליכהו ארצה, תעזוב אותו יום אחד מידך ותשליכהו ארצה, ותראה לאן זה יכול להגיע. "ויהי לנחש". אם עוזבים את הבן מהיד יכול להדרדר עד כדי שיהיה בשיא השפלות ובעומק הטומאה, שהנחש הוא סמל הטומאה, והוא הראשון שהחטיא אדם ואשתו, כלומר אין קץ לאן יכול להדרדר ולרדת כשעוזבים אותו מתוך היד, עד שאי אפשר לעמוד במחיצתו, וינס משה מפניו, שאין בכוחו להסתכל בפניו.
והקב"ה אומר לו שגם בזה אין להתיאש, ולהמשיך להשתדל בקירוב ובמאור פנים. וזה שאמר לו:

ויאמר ה' אל משה שלח ידך ואחוז בזנבו, תשיבהו אל תוך ידך ותחזיק בו, וישלח ידו ויחזק בו, ויהי למטה בכפו. וראה משה שכשמחזיקים את הבן אל היד, מיד משתנה והיה לאדם אחר, ומנחש נהפך למטה, ושב ורפא לו. והשרש לזה הוא, שעם ישראל קדושים הם, וכל חפצם ורצונם, הוא לעשות רצון קונם, אלא שההשפעה הרעה, ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם, הם מפרידים בינם ובין הקדושה, וכאשר מנקים ומסירים הזוהמה וההשפעה ההיא ממנו, מיד חוזר לשורשים שלו, ותרא אותו כי טוב הוא, ואינו נחש ח"ו אלא מטה, ולא סתם מטה, אלא מטה האלקים אשר תעשה בו את האותות, ויהיה למופת ולאות.
והוספתי בזה שתי נקודות קטנות, מתוך דקדוק בלשון הפסוק, שא"ל ה': "שלח ידך ואֶחֹז בזנבו. יש כאן שתי אמירות, "אחוז" ולא אמר קח או תפוס, ועוד דקדק להראותו מקום האחיזה שהוא "בזנבו".
המילה "אחוז" מראה על אחיזה ממושכת ועקבית, כמו אחזתיו ולא ארפנו (בשיר השירים), והיינו שהקב"ה מלמד עוד למשה רעיא מהימנא, דמה שאמר לו "מזה" בידֶך, אינו רק לפעמים, וכדרך רובא דעלמא, שהם עסוקים וטרודים על המחיה ועל הכלכלה, ושאר טרדות העולם אשר רבו כמו רבו, ואין לך יום שאין טרדותיו מרובות משל חברו. ולא נותנים ליבם ועינם על חינוך ילדיהם כראוי, ורק כשבא איזה משבר, או נעשה דבר מה קשה ונורא, אז מתעוררים באחת ובחוזק גדול, ומחליטים שיש לטפל ולחנך וכו'. ויש טובים יותר אשר מדי פעם מתעוררים ומתחילים לשוחח עם הילדים, ומתענינים, ומוכיחים אותם באמירה רכה ובנעימה, אך מיד למחרת שוקע אותו אב או האם בענינים מענינים שונים ומגוונים, חשובים יותר וחשובים פחות, ולא נזכרים ולא מתעוררים רק אחר שבוע או יותר ושוב מחליטים שהפעם אני אשים לב ואטפל וכו', וחוזר חלילה, אחת למעלה, ושבע למטה. והילדים חכמים המה, ולמרות גילם הרך, יש להם עינים לראות וכו', ורואים שהאב או האם או שניהם, לא רציניים, ואעפ"י שיש להם רצון אמיתי לגדל ולחנך את בניהם, בדרך הישרה, עפ"י רוח התורה, ויראת ה' טהורה, על כל פנים כל רוח קלה מעבירתם על דעתם, והילדים ג"כ לא מתיחסים כראוי, ולא מעריכים את מאמצי ההורים והשתדלות, ועושים מה שלבם חפץ. ביודעם שאין הוריהם רציניים בדבר, וכל רוח קלה מעבירתם מדאגתם לחינוך ילדיהם, ועניני פרנסה וחברה, וטיול ומשחק, יקר בעיניהם יותר מכל החינוך, וע"כ אינם מתיחסים ברצינות לדיבורים החשובים, והאמירות שמרעיפים עליהם הוריהם, ועושים מה שלבם חפץ.
לזה א"ל הקב"ה, למשה, אחוז בזנבו, דהיינו לא התעוררות רגעית וחולפת, אלא אחיזה ממושכת ועקבית ולא חלשה ורופפת. אך מאידך אם יתפוס ויאחז אותו בחוזק גדול, עלול להשיג את ההיפך, שמרוב דוחק ורוב לחץ, יחפש לו הילד מפלט להשתמט מתחת ידו, ויפרוק עולו מעל צוארו, ויכול לעשות צעדים חמורים ביותר. לזה אמר הכתוב, אחוז בזנבו, שלא תאחזנו בצוארו ותחנוק אותו לגמרי, אלא אמנם צריכה האחיזה להיות תמידית, אך תהיה בבחינת אחוז בזנבו, והוא לא צריך להרגיש בזה יותר מדאי, אלא תדריך אותו באהבה וידידות, ותתוה לו הדרך בעדינות ותעודד אותו לילך בנתיב הנכון, ותשאיר לו מרחב למחשבה ופעולה, שמצד עצמו ימשיך ללכת באותה דרך, וגם שירגיש שהוא מאן דאמר בכל הענין, ולא איזה חפץ שלוקחים ומעבירים ממקום למקום, גם הכל יהיה בכבוד והערכה, ולתת לו הרגשת ביטחון עצמי, וגם יראה שסומכים עליו. כדי שילך ברצון ובהליכה עצמאית, ולא ירגיש שאתה מוליכו שם בעל כרחו, ויבעט ויברח ממך, וזהו אחוז בזנבו. "בזנבו דוקא" ויהיה כנראה ואינו נראה, מטי ולא מטי.
ועוד אמר שלח ידך ואחוז וגו', שהוא מיותר לכאורה, דבמה יאחוז אם לא בידו, אלא רומז לנו, שהדברים יעשו במחשבה תחילה, ולא יאחזנו תיכף מיד להוכיחו וליסרו בדבריו, אלא תמיד יקדים מילי דחבה ורצון, לרכך לבו, ולהכינו לקבל הדברים בשובה ובנחת, וזהו שלח ידך, כאומר תקדים דברי נועם וידידות, ותשאלנו לשלומו ולמצבו תחילה, וכן איך מסתדר עם החברים, ואם חסר לו דבר מה, ורק אחרי כל זה, תתחיל בדרך חברות ובקירוב, לדבר עמו על עניני לימוד וחינוך, והכל יהיה בעדינות ואדיבות בלא לחץ ובלא כוח, רק כמדריכו ממרחק, אך בעקביות ובהתמדה בלי להרפות לגמרי, ואז יהיה למטֶה בידך, אשר תעשה בו את האותות. שיהיה מטֶה משגשג ופורח למופת ולאות.
ועיין בספר הקדוש, אור החיים פירוש נפלא בענין זה, ותרוה נחת.

ויאמר ה' אליו, מי שם פה לאדם, או מי ישום אלם, או חרש, או פקח או עִוֵּר, הלא אנכי ה'. ועתה לך ואני אהיה עם פיך, והוריתיך אשר תדבר. (ד, י"א – י"ב).


דברים אלו אומרים דרשני, למה צריך לכל זה, ומה ה' מודיעו שהוא ישתבח שמו, השם פה לאדם, והוא ישום אלם או חרש, ומי לא ידע את זאת, והיה די לומר לו, לך ואני אהיה את פיך וגו'.
וכנראה שקושיות אלו ודומיהם שמתעוררות בפסוק זה, הן הם שהביאו לחז"ל לדרוש בה דרשות, וכמו שכתב רש"י ז"ל, מי שם פה וגו', מי לימדך לדבר כשהיית נדון לפני פרעה על המצרי. או מי ישום אלם, מי עשה פרעה אלם שלא נתאמץ במצות הריגתך, ואת משרתיו חרשים שלא שמעו בצוותו עליך (שבת ק"מ) לאספקלטורין ההורגים, מי עשאם עורים שלא ראו כשברחת מן הבימה ונמלטת. הלא אנכי ששמי ה' עשיתי כל זאת. עכ"ל.
ובדרך פשט י"ל שהקב"ה משיב למשה, על מה שאמר, לא איש דברים אנכי וגו', כי כבד פה וכבד לשון אנכי. ובזה רצה לפטור עצמו מהשליחות, וכונתו בטענתו זו, לומר שהוא לא יוצלח לשליחות גורלית זו, וצריך ה' למנות איש דברים ממולח ושנון, היודע לשכנע ולצאת ולבא עם מלכים ורוזנים, וקל הלשון ובעל חיתוך אותיות יפה, וכו'.
וע"ז ה' משיבו ומלמדו להשכיל, שההצלחה היא לא בכל אלה, אלא ממנו יתברך, שדרך האדם לתלות ההצלחה בחכמתו וחריצותו של המצליח, ואם הוא דבר התלוי באומנות ידים, תולים בידיו הטובות והמאומנות הדק היטב, ואם השליחות היא מדינית תולים ההצלחה בכשרון הדיבור, ויתרון הידיעה הדיפלומטית וכו', ואת זה רצה הקב"ה לעקור מן היסוד, באומרו לו מי שם פה לאדם, או מי ישום אלם או חרש, כלומר, הרי כל הנעשה בעולם, נעשה על פיו ורצונו של הקב"ה בלבד, המשגיח השגחה פרטית על כל פרט ופרט, הוא המוליך והמביא דבר גדול וקטן, בלא יוצא מן הכלל. ומה שחושבים שחכמת האדם וכשרונו, הם יסוד ושורש ההצלחה, וכן יתרון הלשון וחכמת ההתקשרות, שהם הכלים הנאותים להשיג הצלחה, על זה משיבו, מי שם פה ומי נותן הכוח לחשוב וכוח הדיבור ומציאות חן ועוד, הלא אנכי ה', נמצא שהוא יתברך קובע מי יצליח ומי יפסיד, מי יתחזק ומי יחלש, והוא הוא שנותן כשרונות ותכונות לכל אדם, והוא המספק לו כוח ועוז וחן להצליח, או מחסיר ממנו תכונות מסויימות, כדי שלא יצליח, שלזה המשיך ואמר אליו, או מי ישום אלם או חרש, או פקח או עיוֵר. ובודאי שהוא ממנה השליח הנכון לכל ענין וענין, בדרך ישירה, או בגלגול הענינים, שהוא עילת העילות וסיבת הסיבות, ומגלגל הדברים עד הביאם כחפצו ורצונו במושלם.
וכל זה שולל טענתו של משה רבינו ע"ה, שרצה לדחות השליחות בטענה שהוא לא יצליח בה, כי הוא כבד פה וכבד לשון, שכונתו היא שמשום שהוא לא איש דברים לא יוכל להצליח בשליחות, והתשובה פשוטה, שהקב"ה ששולח אותו למשימה זו, וחפץ בהצלחת השליחות, הוא השם פה לאדם והוא השוללו, הוא הנותן תכונות שעל ידם יכול להצליח, והוא ששולל אותם תכונות מאחרים, ועל כן כאשר הוא שולחו, הוא ישתבח שמו יכין צעדי הצלחתו כראוי.
וזה שסיים ואמר לו, ועתה לך ואנכי אהיה עם פיך, והוריתיך אשר תדבר.


ויאמר בי א-ד-נ-י, שלח נא ביד תשלח. ויחר וגו', ויאמר הלא אהרן אחיך הלוי, ידעתי כי דבר ידבר הוא, וגם הנה הוא יוצא לקראתך, וראך ושמח בלבו. ודברת אליו, ושמת את הדברים בפיו וגו'. ודבר הוא לך אל העם, והיה הוא יהיה לך לפה, ואתה תהיה לו לאלהים. (ד', י"ג-ט"ז).


הנה בודאי שכן היה מראש ומעיקרא שהכל גלוי וצפוי לפניו יתברך, קורא הדורות מראש גזר בחכמתו, שאהרן יהיה המביא הדברים לפני העם, ויהיה לפה למשה רבינו ע"ה.
ואם היה ממתין משה רבינו ע"ה, היה מתברר לו רצון ה' בזה שאהרן הוא המדבר, ולא היה נצרך לטעון שהוא לא איש דברים וכו'.
אבל יש כאן לימוד גדול יותר, שע"י שהשיב בענוה לאמר שלח נא ביד תשלח, ואני כבד פה וכו'. כשנתגלה רצון ה' שאהרן הוא הדובר, היה הדבר מתאים ומשלים גם רצונו של משה. אבל אם היה נחפז לקבל עליו השליחות עם מחשבה שהוא יחיד לשליחות זו, וגם מושלם בה, אזי בבא דבר ה' על אהרן שהוא יהיה לו לפה, היה נוחל אכזבה, כלפי מחשבתו שחשב שהכל שלו בלבד.
והנה רבינו האר"י ז"ל כתב בשער הכונות שפסח הן אותיות פה – סח, לספר ולשוחח על יציאת מצרים. וידוע שפרעה הוא "פה – רע" שאמר מי ה' וכו'. וי"ל שהקב"ה מינה על פרעה את האיש כבד פה, שפרעה פזיז (מלשון כי פרעו אהרן), מורה על פזיזותו של פרעה שממהר ומוציא מפיו דברים שאינם שקולים, כאשר יעלה המזלג, בלא מחשבה תחילה. וכנגד זה הביא להם את משה שהוא כבד פה, שהיה שוקל דבריו במשקל הזהב, לפני שמדבר וזה הוא כְּבַד פֶה, שוקל וחושב תחלה, הדק היטב היטב, ולא מוציא דבור מפיו רק אחר ששקל אותו מכל צדדיו, וראה כי טוב ונכון הוא, והראיה שלאורך כל המו"מ שניהל עם פרעה ושריו ועבדיו, במשך זמן ארוך ומיגע כל כך, ובתנאים קשים ביותר, ומעולם לא נפלטה מפיו מלה שאינה ראויה והגונה, ולא נפל מכל דבריו דבר אחד ארצה. והפח הכבד והשקול של משה רבינו ע"ה, שעמד נגד פה רע של פרעה הרשע, הוליד פה שלישי שהוא "פסח", שהיה לפה – סח, שנעשו לנו נסים ונפלאות ואנו סחים ומרבים לספר ביציאת מצרים, שיחו בכל נפלאותיו.


וילך משה וישב אל יתר חותנו וגו' (ד' י"ח).

וכתב רש"י ז"ל שבעה שמות היו לו רעואל, יתר, יתרו, קני וכו'.

ועיין ברש"י ז"ל (ריש פרשת יתרו) שכתב יתרו. שבע שמות נקראו לו, רעואל יתר יתרו חובב חבר קיני פוטיאל.
יתר, על שם שיתר פרשה אחת בתורה, ואתה תחזה. יתרו, לכשנתגייר וקיים המצות, הוסיפו לו אות אחת על שמו. דהיינו וא'ו. חובב, שחבב את התורה, וחובב הוא יתרו שנאמר (שופטים ד') מבני חובב חותן משה. וי"א רעואל אביו של יתרו היה, ומה הוא אומר ותבאנה אל רעואל אביהם, שהתינוקות קורין לאבי אביהן אבא. (ספרי) עכ"ל.
ובאמת בתרגום יונתן בן עוזיאל לעיל (ב, י"ח) תירגם ואתאה לות רעואל אבוהא דאבוהון. וכן בפסוק כ"א שם תירגם, וכד חכים רעואל וכו', והית צפורה ברתיה דבריה וכו', ויהַב ית צפורה ברת ברתיה למשה. ע"כ. [וצ"ל ברת בריה כנ"ל.] ואולם אונקלוס תירגם, ואתאה לות רעואל אבוהֶן, ובפסוק כ"א, ויהב ית צפורה ברתיה למשה. וכ"נ דעת רוב הראשונים.
וגם בדעת זקנים מבעלי התוספות (ריש פ' יתרו), כתב די"א שרעואל הוא אביו של יתרו. וע"ש שהקשה דלמ"ד רעואל הוא יתרו, אי סבירא ליה דחובב נמי הוא יתרו, כמ"ש רש"י חובב ע"ש שחבב את התורה, א"כ מאי דכתיב ויאמר משה לחובב, (כונתו להמשך הפסוק ויאמר משה לחובב בן רעואל המדיני חותן משה. וכאן רואים שחובב הוא בן רעואל). וי"ל דמ"ד חובב הוא יתרו ומה ת"ל ותבאנה אל רעואל, שהתינוקות וכו'. (ר"ל שמ"ד זה ס"ל דרעואל הוא אביו של חובב וחובב הוא יתרו, ומ"ש רעואל אביהם, שקוראים לאבי אביהם אבא). עוד כתב להלן, ומ"מ קשה דליכא ז' שמות (דלהנ"ל רעואל הוא אבי יתרו, ונשארו רק ו' שמות) וע"ש עוד מה שהוסיף להקשות בזה.
וגם הרא"ם ז"ל והובא בשפתי חכמים (אות ג'), הקשה דאין כאן כי אם שש שמות, דקודם גירותו היה נקרא יתר ולא היה נקרא יתרו. ואחר גירותו שנקרא יתרו כבר לא נקרא יתר. ואין ראוי למנותם כשנים כמו שאין מונים אברם ואברהם לשני שמות. וע"ש עוד מזה. ואפשר שכונת חז"ל דמצאנו לו "שבעה שמות", ואולם בחלק מהם נקרא בתקופה זו, ובחלק בתקופה אחרת. כגון לפני גירותו ולאחר מיכן, על כל פנים בסך הכל מצאנו לו שנקרא בשבעה שמות.
וה"נ למ"ד שרעואל הוא אבי יתרו, מ"מ גם ליתרו קראו רעואל ע"ש אביו, וכמו שבנות בנו קראו לו אבא, שכן דרך התינוקות, ה"נ היו שקראו רעואל ליתרו עצמו ע"ש אביו. ואפשר שזה היה בעודו צעיר שעדיין לא נתפרסם שמו. ולפי"ז יתרו הוא חובב, וע"כ נאמר חובב בן רעואל, ולמ"ד שרעואל הוא יתרו, צ"ל בע"כ דחובב הוא בן יתרו, ועם כל זה החשיבו את השם חובב לאחד משמותיו של יתרו, משום שלפעמים נקרא ע"ש בנו, וכמו שכן נהוג גם בימינו באיזה ממדינות ערב, שקוראים האב ע"ש בנו בכורו, ואומרים לו אבי פלוני, וגם יש עדות יהודים שקוראים כן. ואעפ"י שלפי זה חובב הוא בן יתרו, אבל כיון שנקרא ע"ש בנו, נחשב לעוד שם שנקרא בו, ומכל השמות שנקרא בהם יש שבעה שמות.
ומה שהוסיפו לו אות וי'ו בהתחברו לשכינה שנתגייר, ולא הוסיפו לו אות ה'א או יו'ד, הטעם דהתורה נקראת ו', כמ"ש בזהר הקדוש פעמים רבות מאד, וכן בב"ב (י"ד ) אמרו הלוחות אורכן ו' טפחים ורוחבם ו' טפחים, והיקף הס"ת ו' טפחים, וע"כ כשנתגייר וקיבל על עצמו עול תורה הוסיפו לו ו'. והוא ו' החיבור המחברת לישראל עם קוב"ה ע"י התורה, וגם הוא נתחבר עם עם ישראל ועם השכינה ע"י שקיבל עליו עול תורה, ועיין מ"ש מזה באורך גדול, בפסוק ושמתי פדת בין עמי ובין עמך, למחר יהיה האות הזה.

ויאמר ה' אל משה במדין לך שֻב מצרים, כי מתו כל האנשים, המבקשים את נפשך. (ד', י"ט).
וכתב רש"י ז"ל כי מתו כל האנשים, מי הם דתן ואבירם, חיים היו אלא שירדו מנכסיהם, והעני חשוב כמת. והוא מהגמ' בנדרים (סד ע"ב).
ושם אמרו שלשה חשובים כמת וזה אחד מהם.
ולפני שנים רבות כשגרתי בחיפה ת"ו, הייתי מתפלל בליל שבת בביכ"נ בשכונת חליסה, ושם עמנו זקן א' מופלג בשנים וביר"ש, והייתי מלווהו אחר התפלה, ובאחת הפעמים, אמר לי למה כתוב עני חשוב כמת, ודי שיאמר עני כמת. ופירש, דעני שהוא רגיל לפשוט ידו ולבקש די מחסורו, אינו כמת. שכבר רגיל בזה ובעיניו הוא כמו עבודה וכיו"ב, ואינו מתבייש בזה כלל וכלל. אבל עני שהוא חשוב, ומתבייש לבקש מאחרים, והוא מצטמק ורע לו, וסובל מחסורו בסתר, הוא חשוב כמת, לזה אמרו: עני חשוב, כמת. וש"י.

ויקח משה את אשתו, ואת בניו וירכיבם על החמור, וישָב ארצה מצרים, ויקח משה את מטה הא-ל-הים בידו. (ד', כ').


וכתב רש"י ז"ל על החמור, חמור המיוחד, הוא החמור שחבש אברהם לעקידת יצחק, והוא שעתיד מלך המשיח להגלות עליו, שנאמר עני רוכב על החמור (זכריה ט').
וקשה לפרשו כפשוטו, ולומר שהוא אותו החמור ממש, ומה ענין שיהיה דוקא אותו החמור, והוא פלא לא היה לו דוגמא, שיחיה חמור מאברהם אבינו ועד מלך המשיח, והדבר אומר דרשני.
ובפשוטו י"ל דאין הכונה לאותו חמור, אלא לאותו הענין, שאברהם אבינו שהיה יחיד בעולם בעבודת ה', והגיע לרום המעלות, לא בא לזה עד שחבש את חמורו, שגבר על כל רמ"ח אבריו ושלט בהם שלטון בלי מצרים, וזה שאמר ויחבוש את חמרו, את כל החומריות שבו. עד שהיה בידו כחומר ביד היוצר, וכבר אמרו חז"ל: צדיקים לבם ברשותם.
לזה אמרו שגם משה רכב ושלט על החמור שלטון גמור, אז יכל לשוב למצרים לקיים שליחותו ולגאול את ישראל, אבל כל זמן שיש בו התעוררות החומר, עדיין לא יוכל להיות הגואל לישראל, כי עדיין יהיו לו פניות אחרות מצד החומר שבו. אבל כששלט בכל החומר ונתעלה מעליו, מעתה אין מעצור מהושיע.
וזה שנאמר אצל מלך המשיח, עני ורוכב על החמור, עני, כלומר שפל ונדכא בעיני רוחו, שאין לו עוד ענין בתאוות העולם הזה והבליו, וכל שאיפותיו וציפיותיו, הם אך ורק להשיג רצון יוצרו, ולעשות נח"ר לפני הבורא ב"ה, ובזה הוא רוכב על החמור, ושולט בו שלטון גמור, ורק הוא יכול להיות בחינת משיח.


ויקח משה את מטה הא-ל-ה-ים בידו. (ד', כ').


וכבר כתבתי לעיל (פרק ב' פסוק כ"א), משם תרגום יונתן בן עוזיאל שכתב, שיתרו השליך את משה לכלא, ואחר שיצא, ראה משה את המטה שנברא בין השמשות, וחקוק עליו שם המפורש, והיה נעוץ בגינתו של רעואל, ולא היה אדם יכול לקחתו, וכשהושיט משה ידו מיד לקחו משם. ע"ש.
והנה כאן הוסיף התרגום יונתן בן עוזיאל, ודיבר עוד במטה, וז"ל, ונסיב משה ית חוטרא דנסב מן גינוניתא דחמוי, והוא מספיר כורסי יקרא, מתקליה ארבעין סאין, ועילוי חקיק ומפרש שמיה רבא ויקירא, וביה אתעבידו ניסין מן קדם ה' בידיה. עכ"ל.
ואולי בזה יובן למה נברא "בין השמשות" דוקא, דהואיל והוא מכסא יקרא דקודשא בריך הוא, ואינו שייך לעוה"ז ועניניו, ועם כל זה ניתן בידי אדם, אעפ"י שהוא משה עבד ה', מ"מ עצם הדבר שיבא חפץ מכסא כבודו יתברך, ויהיה נתון בידי אדם, ובני אדם רואים אותו בעיניהם, הוא דבר בלתי אפשרי, לפי מה שהטביע הקב"ה בעולמו אשר ברא בששת ימי המעשה, וע"כ בריאה זו היתה ביום ששי בין השמשות, בין הרוחניות ובין הגשמיות, בין קדש לחול.

ויהי בדרך במלון, ויפגשהו ה', ויבקש המיתו. ותקח צפרה צור ותכרות את ערלת בנה ותַגַע לרגליו, ותאמר כי חתן דמים אתה לי. וירף ממנו, אז אמרה, חתן דמים למולות. (ד', כ"ד–כ"ו).


פרשה זו צריכה לימוד ובאה בין המשפטיים, בין ההוראה של הקב"ה למשה וזירוזו על השליחות, ובין ביצוע השליחות בפועל. והיה מקום לחשוב שאחר שסוף סוף השתכנע משה לקבל עליו השליחות, מן הראוי להקל עליו הדרך, שיראה שאכן ה' בעזרו עומד לימין משה לבצע שליחותו. ויתחזק במעשה השליחות, לעמוד איתן נגד כל הנסיונות שבשליחות גדולה כזו, הן מצד פרעה ועבדיו, והן מצד הצרות והמרירות של בני ישראל. ואם מצד התרשלות במילת אליעזר בנו, וכמ"ש רש"י בשם חז"ל בנדרים (ל"א ), היה יכול להוכיחו ולזרזו ברחמים, ולמה ביקש המיתו, ועוד יותר קשה לדעת רבי יוסי, שאמר ח"ו לא נתרשל משה במילת בנו, אלא אמר, אמול ואצא לדרך סכנה היא לתינוק עד שלשה ימים, אמול ואשהה שלשה ימים, הקב"ה ציוני לך שוב מצרימה, ומפני מה נענש מיתה לפי שנתעסק במלון תחילה. עכ"ל רש"י ז"ל. והוא ע"ה נזדרז שלא לעכב ביצוע השליחות, ומפני שנתעסק במלון, תחילה, שבזה עיכב מצות מילה נתחייב מיתה.
ואולי י"ל דהקב"ה מזרז את עבדו נאמן ביתו, בדקדוק נורא כזה, שמדקדק עם חַסִידוֹ הגדול, למען ידע וישכיל, שאעפ"י שהקב"ה הועידו לגאול את ישראל ולהביאם עד הר סיני לקבל תורת א-ל-הים חיים, שזה תכלית יצירת כל העולמות כולם, שבשביל התורה שנקראת ראשית, ובשביל ישראל שנקראו ראשית ברא א-ל-קים שמים וארץ, וכל זה ניתן ע"י משה נאמן, להוציאו אל הפועל, וא"כ יכול לומר בדעתו ח"ו, גם אם לא ידקדק באיזה דבר, אין הדבר נורא עד כדי כך, ע"כ מיד שהתחיל בביצוע השליחות שקיבל עליו דקדק עמו בחומרת הדין, ויבקש המיתו, לאלפו בינה עד כמה צריך לשים לבו ועיניו, שלא יסטה מדבר ה' אפילו כחוט השערה, ולא יקדים המאוחר, ולא יאחר המוקדם. וצפורה אשתו, שכבר הכירתו כראוי, במשך י"ב שנים שהיה בכלא של רעואל, והיתה מפרנסת אותו בסתר, וכמ"ש לעיל משם תרגום יונתן בן עוזיאל, וגם מאז שיצא משם והיה מתייחד עם קונו, ועוד יותר מאז היתה לו לאשה, לא תמהה על הדבר הנורא הזה, כי ידעה מדרגתו, ושהכל מיד ה' עליו לפום רום מעלתו הגדולה למעלה.
רק היתה מסתפקת בשלמי הרעה הזאת אם בשביל עיכוב מילת בנה, או בשבילה היא עצמה, שנשאה ואולי אינה ראויה אליו. וכמ"ש בדעת זקנים מבעלי התוספות, ע"ש, וניסתה הדבר בלוקחה צֹר ותכרות את ערלת בנה, ותגע לרגליו וגו', אז אמרה חתן דמים למולות, אז שראתה שעם כריתת ערלת בנה הרף ממנו, אז הבינה וידעה שאין זה בשבילה, אלא עיכוב המילה גרם, אז אמרה חתן דמים למולות, ולא בשביל ענין אחר.
ואולי גם חרון ה' שהיה שם, כמו שנאמר (לעיל פסוק י"ד) ויחר אף ה' במשה וגו', גרם שנהג בו במדת הדין, ואעפ"י שאמר ר"י בן קרחה בזבחים (ק"ב ) שבחרון זה לא נאמר בו רושם הובא ברש"י ז"ל שם, וגם רבי יוסי שאמר לו שגם בזו נאמר רושם הלא אהרן אחיך וגו' שהוא יהיה כהן ולא אתה, עכ"פ לא נזכר מאומה עם המילה של בנו ותוצאותיה. י"ל דזה לא בגלל חרון אף ה' ההוא, אלא עיכוב מילת בנו גרם לו, ומ"מ מיצוי הדין ההוא נמשך מאותו חרון רח"ל, שכיון שכבר חרה בו אף ה' אעפ"י שלא עשה רושם, מ"מ כבר היתה מדת הדין מתוחה, ובשעה שהתרשל, מצא בעל חוב לגבות את חובו. עד שהצילתו צפורה בדם מילת בנם, והתקיים בהם בדמייך חיי.

וידבר אהרן את כל הדברים אשר דבר ה' אל משה, ויעש האותות לעיני העם. ויאמן העם, וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל, וכי ראה את עָנים, ויקדו וישתחוו. (ד', ל-לא).


לכאורה היה צריך לכתוב, וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל, ויאמן העם. וממה שהקדים אמונת העם למה ששמעו על פקידת ה', נראה שהאמונה היתה מכוח האותות אשר עשה לעיני העם, אך עדיין קשה, שהכתוב התחיל, וידבר אהרן את כל הדברים אשר דבר ה' אל משה, ובודאי שאמר להם שה' פקד אותם ושועתם עלתה לפניו וראה בעונים ובמרירותם, ובא עת פקידתם, ומה זה שחוזר ואומר אחר ראיית האותות, ואחר שהעם האמין ויקדו וישתחוו, שב ואומר, וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל, וכי ראה את ענים. והרי כבר השמיעם כל זה מראש ומעיקרא.
ועוד דכאן משמע דהאמינו לו ע"י האותות שעשה לעיניהם. וה' אמר לו (ג' ט"ז) לך ואספת וגו', ה' א-ל-הי אבותיכם נראה אלי א-ל-הי אברהם וגו' וגו', פקֹד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם. ובפסוק י"ח שם נאמר, ושמעו לקוליך, וכתב רש"י ז"ל על זה, ושמעו לקולך, מאליהם, מכיון שתאמר להם לשון זה (פקד פקדתי) ישמעו לקולך, שכבר סימן זה מסור בידם מיעקב ומיוסף, שבלשון זה הם נגאלים, יעקב אמר וא-ל-הים פקד יפקוד אתכם. יוסף אמר להם (בראשית נ') פקוד יפקוד א-ל-הים אתכם. עכ"ל. הנה מפורש בדבריו שמאליהם יאמינו לו, ולא מכוח האותות, אלא מכוח הסימן המסור להם מיעקב ויוסף שבלשון זה הם נגאלים. וכאן אמר, ויעש האותות לעיני העם. ויאמן העם.
ואפ"ל דעיקר אמונתם היא מכוח המסורת שהיתה בידם מאבותיהם שבלשון זה הם נגאלים, והוא סימן שבא זמן הגאולה ועת דודים הגיע. וגופה של האמונה נטועה בליבם עמוק, ורק ממתינים לסימן כי בא בא. וגם משה רבינו ע"ה ידע דבר זה בבירור, ומה שאמר שם, (ד',א') ויען משה ויאמר, והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי, היינו שמרוב העבודה והמרור לא נשאר בהם הכוח לשמוע דברי, וכמו שנאמר בפרשת וארא (ו', ט') ולא שמעו אל משה, מקוצר רוח, ומעבודה קשה. דכל כך היו שבורים ונדכאים שאין להם כוח לשמוע אל משה, וכשלא שומעים אז בודאי לא מאמינים, שהסימן לא הגיע לאוזנם.
ובזה יובנו הפסוקים הללו בס"ד. וידבר אהרן את כל הדברים וגו'. אך ראה בעיניו שהם שבורים ורצוצים ולא שמים הדברים על לבם, ואז נאמר, ויעש את האותות לעיני העם. ולא שהם מאמינים באותות, אלא שהאותות מעוררים תשומת לבם, ומטים אזנם לשמוע את אשר ציוה ה' את משה. ויאמן העם, וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל, עכשיו ששמו לבם והטו אזנם כראוי האמינו, כי שמעו כי פקד ה', דהיינו שמעו את הסימן המסור להם, שבלשון זה הם נגאלים, ויקדו וישתחוו, ונתנו תהלות לא-ל עליון גואלם.

ויאמר פרעה, מי ה' אשר אשמע בקולו, וגו', לא ידעתי את ה', וגם את ישראל לא אשלח. ויאמרו א-ל-הי העברים וגו'. ויאמר אליהם מלך מצרים, למה משה ואהרן תפריעו את העם וגו'. ויצו פרעה ביום ההוא וגו'. לא תאסיפון לתת תבן לעם וגו'. ואת מתכונת הלבנים וגו' תשימו עליהם וגו', כי נרפים הם, על כן הם צועקים לאמר נלכה נזבחה לאל-הינו. תכבד העבודה וגו'. (ה', ב-ט).


ההתבוננות בפסוקים הללו, מלמדת על התחכמות גדולה גם בשעה שדוחה את דרישת הא-ל-הים, שהובאה אליו ע"י משה רבינו ע"ה. תחילה מי ה' וגו', והיה יכול לומר איני רוצה לשמוע, ולא אשלח, ודי לו בכך. אבל הוא העדיף להתחכם כדי לשמור על דמות רצינית כביכול, כדי להצדיק דרכיו ומדותיו הרעות. וכנראה שזה חלק מתחבולותיו, להמשיך להחזיק בהם ולהעבידם בצורה משפילה כל כך, ולשמור על תדמית אנושית לעיני עמו ולעיני ישראל, וע"כ הוא לא רצה להצטייר כמי שפורק עול, ולא מתחשב בצו א-ל-הי, וע"כ אומר, מי ה' לא ידעתי את ה', ותירגם יונתן בן עוזיאל, שמא דה' לא אתגלי לי דאקבל במימריה למפטרית ישראל, לא אשכחית בספר מלאכיא כתיב ית שמא דה' מינה לית אני דחיל, ואוף ישראל לא איפטור. עכ"ל. כלומר שהוא התיחס וגם בדק בספריו, אך שם זה לא מופיע, וע"כ אין לו להתיחס למצותו ולשלח את ישראל, והרשב"ם ז"ל, כתב, מי ה' אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל שהם עבדי, מארצי, לעובדו, מה חלק יש לו בעם הזה שיעבדוהו. עכ"ל.
והם השיבוהו לאמר א-ל-הי העברים נקרא עלינו וגו', כלומר שזה שלא מצאת את שמו בספרי מדעך, אין בכך כלום, כי זה א-ל-הי העברים, ואין לך השגה וקשר עמו וע"כ אינו מופיע אצלך בספרים. ועוד הוסיפו ואמרו, שהם בסכנה אם לא ילכו אליו: פן יפגענו בדבר או בחרב.
ויאמר אליהם, למה משה ואהרן תפריעו את העם, כלומר למה תחלישו את כוחו של העם, ותגבילו את רצונו לעבוד במסירות, במהלך זה, מנסה פרעה להתחכם ולהפוך את הדרישה הא-ל-הית האומרת "שלח את עמי". לדרישה "פרטית", ואולי "פוליטית", של משה ואהרן, ולזה התחיל בהכחשת הא-לקות, ומאידך פונה אל השליחים: למה משה ואהרן תפריעו, לכו לסִבְלוֹתֵיכֶם, ועוד הוסיף, ויאמר פרעה, הן רבים עתה עם הארץ, והשבתם אותם מסיבלותם. תולה הכל במשה ואהרן גרידא. ומתוך מחשבה שדבריו עשו את הרושם הראוי, פונה תיכף אל הצד המעשי, ויצו פרעה ביום ההוא את הנוגשים בעם ואת שוטריו לאמר. לא תאסיפון לתת תבן לעם וגו'. ואת מתכונת הלבנים וגו'.
ראה פרעה את הסכנה האמיתית שבדברי משה ואהרן, אשר מדברים בשם הא-ל-הים, והוא כופר בכל לאמר מי ה', לא ידעתי את ה'. אך ידע והשכיל נכונה, שאצל בני ישראל זה יפעל בנפשם להתעורר לתקוה ולתחיה, כמים קרים על נפש עיפה.
ואולי גם ראה את הניצוץ של אש האמונה שניצת בעיניהם, ואת סימן החיים ששב והופיע על פניהם, ומיד מנסה בחכמתו ובעורמתו לכבות את הניצוץ הזה, כנ"ל. וגם הכביד עליהם את עולו במונעו מהם תבן ללבנים, וכך לא השאיר להם זמן לעצמם בכלל, וגם מנסה למצות כל כוחם בעבודת פרך, שלא יהיה להם לא כוח וגם לא זמן, לחשוב מחשבות באמונה ובדרכי ה', וכמו שאמר בפירוש, תכבד העבודה על האנשים ויעשו בה, ואל ישעו בדברי שקר.
אבל לא ידע ולא יכול לדעת עומק האמונה, וחוזק הביטחון שבליבם של בני ישראל, ומרגע שהזכיר להם את הלשון של הגאולה, שמסור להם מאבותיהם, שהוא: פקוד פקדתי אתכם, כבר האמינו, ושוב לא קיים כוח שיערער את אמונתם. ותקותם קמה וגם ניצבה לחיי נצח.

וישָב משה אל ה', ויאמר, א-ד-נ-י למה הרעותה לעם הזה, למה זה שלחתני. ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך, הרע לעם הזה, והצל לא הצלת. ויאמר ה' אל משה עתה תראה וגו'. (ה', כ"ב – כ"ג. ו', א').

חז"ל דרשו במדרש, באז חטא משה ובאז תיקן משה. באז חטא, שנאמר ומאז באתי וגו', ובאז תיקן משה, שנאמר אז ישיר משה וגו'. וראיתי לפני זמ"ר להגרש"י זוין ז"ל בספרו שבת בשבתו שפירש שהחטא הוא בזה שהתרעם על קושי השעבוד, ואמר הרע לעם הזה, והצל לא הצלת, ולא הביט הלאה לראות שזה היה לטובתם לקרב הצלתם, שאלמלא קושי השיעבוד, היו צריכים להשלים שנות העבודה, והיו עלולים להגיע לחמשים שערי טומאה ח"ו, ולא היו יכולים להגאל. וכדברי חז"ל. וע"י קושי השעבוד קיצר שהותם שם, ומיהר להוציאם בבהילו ובחיפזון. ונמצא שרעתם היא הצלתם, והוא אומר והצל לא הצלת. ולכן נאמר לו, עתה תראה ואמרו בסנהדרין קי"א, והובא ברש"י ז"ל, הרהרת על מדותי, לא כאברהם שאמרתי לו (בראשית כ"א) כי ביצחק יקרא לך זרע, ואח"כ אמרתי לו, העלהו לעולה, ולא הרהר אחר מדותי. לפיכך, עתה תראה, העשוי לפרעה תראה. ולא העשוי למלכי ז' אומות כשאביאם לארץ עכ"ל. [ויוצא שהענישו מדה כנגד מדה, משה הסתכל על הרע של עתה בלבד, ע"כ א"ל ה' עתה תראה, ולא בכניסה לא"י.]
ובאז תיקן משה, בקריעת ים סוף שנאמר: אז ישיר משה, ואמרו חז"ל על זה, אז שר לא נאמר, אלא אז ישיר, (לשון עתיד) מכאן לתחיית המתים מן התורה, שיעמדו משה ובנ"י אז וישירו את השירה הזאת לה'. נמצא שלמד ותיקן עצמו וכבר לא הסתפק רק במה שלפניו זה עתה, אלא הביט לעתיד הרחוק, והיה צופה ומביט עד סוף הדורות. עכ"ד.
ועפ"י דברים אלו אמרתי לישב קושיא שהיתה לי, שכאן אמר לו הקב"ה למשה רבינו ע"ה, שלא יראה העשוי למלכי שבעת מלכי האומות, בכניסת ישראל לארץ ישראל. ובפרשת .... כשהכה משה את הסלע להוציא להם מים, אמר לו הקב"ה, יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני ישראל, לא תביא את העם הזה. שמע מינה שבגלל חטא זה נגזר עליו שלא יכנס לא"י, ולא בגלל התרעומת שנאמרה כאן.
ועתה ראיתי שהשפתי חכמים הקדים בקושיא זו, (באות ב') וז"ל וא"ת דהכא משמע שהיה מרמז לו עכשיו שלא יכנס משה לארץ, ולקמן בפרשת בהעלותך, על פסוק נוסעים אנחנו אל המקום, פירש"י בעצמו דסבר משה שיכנס לארץ. וע"ש שתירץ שהיה משה סבור שיהיה נכנס שם וימות קודם שיכבשו השבע אומות, דזמן ארוך היו ישראל לוחמים קודם שכבשום, ושוב הקשה דלעיל פירש"י על פסוק שלח נא ביד תשלח שאין סופו להכניסם לארץ, משמע שידע שהוא לא מכניסם לארץ, ותירץ שחשב שהוא לא יכניסם כשר ונגיד, אך יכנס כשאר ישראל, וע"ש עוד.
ובעוניי אמרתי דבאמת בשעה שאמר ומאז באתי אל פרעה, נקנס שלא יכנס לארץ, אך היה מקום לבטל גזרה זו, וכשתיקן דבר זה, באומרו אז ישיר משה, ולא אז שר משה, נתבטלה אותה גזרה לגמרי, וע"כ אמר בפרשת בהעלותך נוסעים אנחנו, ופירש"י שהיה סבור משה שיכנס לא"י, דאחר שתיקן והתבשר על ביטול הגזרה, בודאי שהיה סבור ליכנס לא"י, אבל כשהכה בסלע, חזר וגזר עליו שלא יכנס, וחשב משה שגם הפעם יוכל לבטל הגזרה, והרבה תפלות ותחינות כמספר ואתחנן, וה' אמר לו שהפעם לא יבטל גזרתו, רב לך אל תוסף וגו'. עד יקומו ישני עפר ומשה בראשם, ובאו ציון ברינה ושמחת עולם על ראשם בב"א.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il