בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • חיי שרה
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

אשר ישעיהו בן רבקה

undefined
7 דק' קריאה
ראשי פרקים:
א. מיתת שרה גורמת לאחיזה בארץ ישראל
ב. הקב"ה מקדים תרופה למכה
ג. שותפות בשליחות מאפשרת לשלם מחיר יקר
ד. עקידת יצחק - ריחוק גדול וקרבה גדולה
ה. ההבדל בין שמיעה מפי ה' לשמיעה מפי השטן
ו. העקידה לזמן גלות - מסירות נפש, לזמן הגאולה - השגחה פרטית
ז. בזמן מלחמה אנו מוסרים את הנפש והקב"ה בא ומציל אותנו

א. מיתת שרה גורמת לאחיזה בארץ ישראל
פרשת חיי שרה מתחילה בהסתלקות שרה מן העולם. התורה מקדישה פסוקים רבים לתיאור פטירתה וקבורתה. על כך אומר האבן עזרא:
"ונזכרה זאת הפרשה להודיע מעלת ארץ ישראל על כל הארצות לחיים ולמתים ועוד לקיים דבר ה' לאברהם להיות לו נחלה".

הסתלקותה של שרה מן העולם לא היתה הסתלקות סתמית, אלא היא גרמה לעוד אחיזה וקנין ארץ ישראל (אנו מאמינים שכל החיילים והאזרחים שנסתלקו מאתנו, הסתלקותם לא היתה לשוא. היא העמיקה את אחיזתנו בארץ החיים).

ב. הקב"ה מקדים תרופה למכה
הראשונים עומדים על הקשר שבין פרשת מיתת שרה לסיום פרשת וירא. אומר הספורנו:
"אחר שנולדה רבקה הראויה למלא מקום שרה ושנודע זה לאברהם, מתה שרה, כאמרם ז"ל שאין צדיק נפטר מן העולם אלא אם כן נולד צדיק כמותו שנאמר וזרח השמש ובא השמש".


לדעתו מיתת שרה באה לאחר שהשלימה שרה את תפקידה בעולם וכבר הכינה ההשגחה האלקית את האשה שתמלא את מקומה של שרה. הקב"ה דואג שלא נשָאר לרגע אחד בלי אם, חלילה (כך גם היום, כאשר מסתלקים מאתנו יקירינו, אנו מאמינים שהקב"ה כבר הקדים תרופה למכה ודאג למי שימלא את מקום ההולכים).

ג. שותפות בשליחות מאפשרת לשלם מחיר יקר
אולם רש"י מביא מן המדרש שמיתת שרה באה באופן פתאומי:
"ונסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק, לפי שע"י בשורת העקידה שנזדמן בנה לשחיטה וכמעט שלא נשחט, פרחה נשמתה ממנה ומתה".

ממה נובע ההבדל בין תגובת אברהם למעשה העקידה לבין תגובת שרה? מדוע אברהם מקבל את בשורת העקידה בשלווה ובשליטה מוחלטת על כוחותיו, ואילו שרה, פרחה נשמתה?

יתכן שכאן אנו מבחינים בין מי שמוטלת עליו השליחות, להתמסר למעשה העשיה, לבין מי שצופה מן הצד. ישנה באדם היכולת להתמסר לדברים גדולים, אף במקום שהם דורשים ממנו קרבן גדול. אמנם, קשה על האדם לעכל בשורה, שיש בה הרבה סימני שאלה ושהיא מעוררת הרבה דאגות, ללא שותפות בתהליך. זהו ההבדל בין אברהם אבינו שמעורבותו במעשה העקידה נוטעת בו כוח, לבין שרה, שרק מדוּוחת על המעשה (אשרינו שאנו יושבים בישובים ויכולים להיות מעורבים וממלאים שליחות, ולא רק לרבוץ בעמדה פסיבית, הטובעת בים הדיווחים התקשורתיים, לא עלינו).

ניתן לומר, שהרגש האימהי, מסירותה המוחלטת של שרה ליצחק בנה, אינו מאפשר לה להוסיף ולחיות אפילו רגע אחד בלעדיו. כל חייה מסורים ליצחק. היא מרגישה ששליחותה בעולם היא ללוות את יצחק. אם אין יצחק – גם אין שרה (לפעמים, כשאנו פוגשים בקהילתנו חברים שיש להם רגישות מיוחדת למה שקורה, אין זה נובע מחולשתם, אדרבה, נובע הדבר מכוחות אנושיים חיוביים הישנם בהם, כוחות שאנו מאד מכבדים).

ד. עקידת יצחק - ריחוק גדול וקרבה גדולה
אולם מעיון בפרקי דרבי אליעזר ניתן לראות הסברה אחרת להבדל שבין אברהם אבינו לשרה. וכך לשון המדרש:
"וכששב אברהם מהר המוריה חרה אפו של סמאל שראה שלא עלתה בידו תאוות לבו לבטל קרבנו של אברהם אבינו. מה עשה? הלך ואמר לשרה: הלא שמעת מה נעשה בעולם? אמרה לו לאו. אמר לה: לקח אישך הזקן לנער יצחק והקריבו לעולה והנער בוכה ומילל שלא יכול להינצל, התחילה שרה לבכות ומיללת שלשה יבבות... ופרחה נשמתה ומתה ובא אברהם ומצאה שמתה..."


במעשה העקידה יש שני חלקים, שאינם דומים זה לזה. החלק הראשון, תחילתו בציווי הקב"ה לאברהם ללכת לעקוד את בנו, עד לרגע שבו אברהם שולח את ידו למאכלת כדי לשחוט את יצחק בנו. בחלק זה מערכת היחסים שבין הקב"ה לאברהם דומה למלך שיש לו עבד, הממלא כל פקודותיו שהוא מצוהו. אין קשר קרוב בין המלך לעבד, להיפך, יש אוירה של ריחוק מכוון. הקב"ה נותן פקודה לאברהם, בלא כל הסבר על מה ולמה, בלא לגלות את אזנו מה עתיד להיות, יתירה מזאת, בלא לומר מספר מילות עידוד ותמיכה. אברהם, למרות הקושי הגדול והגבורה העל אנושית הנתבעים ממנו על מנת לקיים את מצות המלך, עושה כל שצוּוה ללא מילים, ללא שאלות, ללא טרוניה וללא פקפוק. גם מצד אברהם אין כל דו שיח, אין תפילות ותחינות לבטל את הגזירה והציווי האלוקי. רק הוא משכים בזרירזות והולך לעשות רצון בוראו.

החלק השני מתחיל בקריאתו של הקב"ה לאברהם: "אל תשלח ידך אל הנער", ומסתיימת בשבועה-ההבטחה האלוקית לאברהם, שיירש זרעו, ינצח את כל אויביו, ותמיד תמיד יהיה מבורך. כאן משתנה מערכת היחסים. מעתה היא כמערכת יחסים שבין אב לבנו האהוב. הקב"ה מופיע במצב של קירבה, חיבה ודאגה לאברהם ויצחק. הוא מפציר, כביכול, באברהם, לבל יעשה ביצחק בנו אפילו מום קטן, שלא תיפול אפילו שערה אחת משערות ראשו. אברהם אבינו מצידו, רואה באייל שהוא מקריב תחת בנו, דרך לבטא את הקירבה בינו לבין הקב"ה, ומכוחה הוא אף נושא תפילה לקב"ה: "ה' יראֶה" - אברהם מבקש מאת ה', כי גם בעתיד יזכו בניו שתתמיד אותה קירבה מיוחדת שחש אברהם דרך הקריאה האבהית שקרא ה' אליו בשעת העקידה.

ה. ההבדל בין שמיעה מפי ה' לשמיעה מפי השטן
אברהם אבינו, המקבל את הציווי לעקוד את בנו, הולך יחדיו עם יצחק בנו דרך שלושת ימים. בה בשעה מתחיל בשניהם יחדיו, המסע הארוך של התחברות לקב"ה. הם רואים בציווי מאת ה', הזדמנות לפתח ולהאדיר את אהבתם אל ה'. בד בבד עם התקרב רגע מסירות הנפש, הולכת וגדֵלה אהבת ה' היוקדת שבלבבם, וזה הוא הנותן להם כוח, להיות נכונים לשלם על כך מחיר כה יקר. בטוחים האב ובנו ביטחון גמור, שכמו אהבתם את הקב"ה, כן אהבת הקב"ה אליהם. אמנם, היאך תבוא אהבה זו לידי ביטוי במעשה העקידה, זאת עדיין אינם יודעים. כי בהיות שני אוהבים, יחשוב וידאג כל אחד מן האוהבים לא על עצמו, אלא על אוהבו לבדו, ביודעו בהכרה פנימית, כי אף רעהו ישיב לו אהבה שאינה תלויה בדבר.

ואכן לבסוף, לאחר שקוראו המלאך מן השמים: "אל תשלח ידך אל הנער", אותה שעה נודע לאברהם גודל אהבת ה' אליו. ולא פחות, כה גדולה אהבת הקב"ה ליצחק בנו, עד שידאג שיצחק לא ייעקד, אלא ישוב לחיות כאן, בעולם הזה. אין כל סתירה בין אהבת יצחק לאהבת ה'.
לעומת זאת, סמאל (הוא השטן), כאשר הוא מדווח לשרה על מעשה העקידה, הוא מדווח בפניה את החלק הראשון לבדו, ואף אותו ידווח לה סמאל בצורה מעוּותת. במקום לתאר בפניה אותה הרמוניה נפלאה שבתהליך ההתעלות, העוברים על האב ובנו בדרך לעקידה, מתאר רשע זה את אברהם כאב אכזר וחסר לב המתאכזר על בנו, ואת יצחק יתאר בעיניו השקריות, כבן מרדן המתנגד למעשה העקידה. תיאור מעין זה, כל אשה החדורה איזה רגש אימהי, לא תוכל לסבלו בשום אופן. על כן פרחה נשמתה של שרה.

ו. העקידה לזמן גלות - מסירות נפש, לזמן הגאולה - השגחה פרטית
מה נטל עימו עם ישראל לדורות ממעשה העקידה?
ודאי שעקידת יצחק, היא השורש לכל מסירות הנפש שהופיעה בעם ישראל במשך כל הדורות, הוה אומר - נכונותנו לתת את היקר מכל למען שמו יתברך. זהו עמוד האש והענן, שלאורם הלכנו אחריו בכל התקופות הקשות שפקדונו במשך אלפיים שנות גלות. עם ישראל מסר עצמו להיות נעקד ביסורים קשים ונוראים, ובלבד להישאר נאמן לאלקיו.

אולם לעקידת יצחק ישנו גם חלק שני! עקידת יצחק היא גם הקריאה האלקית השמימית המצוה בקול גדול: "אל תשלח ידך אל הנער, ואל תעש לו מאומה!" הקב"ה המשקיף לטובה, בראותו את בניו הנכונים למסור את נפשם, באהבתם אותו, עתה הוא קורא אלינו בהשגחתו הפרטית מן השמים ואומר: "אני חפץ בכם, מאד חפץ בכם, בחייכם אני חפץ בכם, לא במותכם! כאנשים המקדשים את שמי בעולם". באותו הרגע שאנו מבינים, כי אנו חיים כאן לא למענינו כי אם למענו, אזי הקב"ה דואג לחיינו בכפל כפליים.

במשך הדורות, בהם עם ישראל היה בגלות, התקיים בנו בעיקר החלק הראשון של עקידת יצחק - עם ישראל עשה את חלקו שנצטוה בו בלא הרהור קל שבקלים, במסרו את נפשו על קידוש השם, "כי עליך הורגנו כל היום". אולם בגלות, זהו מצב של סילוק שכינה. בגלות איננו שומעים את קול ה' הקורא אלינו: "אל תשלח ידך אל הנער". בגלות אי אפשר לקדש את ה' בחיים, עיקר קידוש השם בגלות היה במיתתנו. בגלות, מערכת היחסים שבין הקב"ה לעם ישראל היא במצב של ריחוק, כבנים הגולים מעל שולחן אביהם.

אולם משעה שאנו שבים אל ארץ ישראל, מערכת היחסים משתנה. כאן הקב"ה אינו מרחיקנו עוד מעליו, אלא מביא אותנו אל ביתו. הקב"ה משנה דרך השגחתו עלינו. כאן, בארץ חיינו, ניתן לקדש את השם גם ובעיקר - בחיים! כאן דואג הקב"ה, שככל שנמסור יותר את הנפש, כך יהיו לנו יותר חיים. בגלות הארוכה מסרנו נפשנו למוּת, בארץ ישראל אנו מוסרים נפשנו לחיות!

ז. בזמן מלחמה אנו מוסרים את הנפש והקב"ה בא ומציל אותנו
הרמב"ם בהלכות מלכים מתאר את התהליך העובר על כל מי שנקרא לחזית המלחמה:
"ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישעֵן על מקווה ישראל ומושיעו בעת צרה וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זיכרונם מלבו ויִפַנה מכל דבר למלחמה וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו עובר בלא תעשה… וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעהו רעה ויבנה לו בית נכון בישראל ויזכה לו ולבניו עד עולם ויזכה לחיי העולם הבא שנאמר כי עשה יעשה ה' לאדוני בית נאמן כי מלחמות ה' אדוני נלחם ורעה לא תמצא בך וגו' והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך".

בהלכה זו, נוטל הרמב"ם את העקידה כדגם לכל מי שמוסר נפשו על קידוש השם. הלה נכון לשלם מחיר יקר, היקר ביותר. יכולת האדם לכבוש את מחשבותיו, עד כדי לא להרהר בבני משפחתו בעת יציאתו למלחמה, הינה ביטוי לעשית רצון ה' ללא פניה ביחס לטובתו האישית. פתיחה זו מקבילה לחלק הראשון של העקידה. הנכונות למסירות נפש, היא זו הגורמת, שהקב"ה "מתאהב" באדם, ועל כן מכאן ואילך, הוא דואג לו בהשגחה פרטית יתירה. לא זו בלבד שאדם יישמר מן הסכנות, אלא שהוא יזכה להרחיב ולהגדיל את משפחתו בעולם הזה (ומה שאנו נפגשים במקרים, בהם מי שמוסר את הנפש נהרג במלחמה, ניתן לומר שהוא נהרג בה לא בשל היותו במלחמה, אלא למרות היותו בה. כך נגזר עליו ללא קשר היותו במלחמה. או גם לחילופין, מיתתו היא כמיתת צדיקים המכפרת, וכפי שנזכיר במאמר הבא).

גם אנו בישובים, מוכנים להתגורר במקומות שמצויות שם סכנות שאינן מצויות בשאר מקומות. זאת אנו עושים רק משום מצות ה' עלינו. אנו, מצידנו, מוכנים להתמסר למען ישראל ואיננו חושבים על טובת עצמנו. אולם הדבר גורם שמישהו אחר חושב עלינו! במקום שאנו נדאג לעצמנו, הקב"ה בכבודו ובעצמו מעניק לנו טיפול אישי. גם מי שרוצה חיים, כפשוטו, יקום ויבוא למקומות שנצרך שם למסור את הנפש למען ה'.

ייסורים ומיתות משונות, עלולים לבוא עלינו מסיבות רבות ושונות: מחלות, תאונות וכדומה, לא עלינו. הננו בטוחים, שבשל כל הסכנות שאנו מוכנים לקבל על עצמנו, מאהבתנו את ה' יתברך, הקב"ה מסיר מעלינו רבים מכל אותם ייסורים אחרים, אמיתיים ומדומים. אמנם, לצער הלב, עיתים אנו רואים, אף בתקופתנו עתה, שעדיין מעשה העקידה מתקיים רק בחלקו הראשון. לא תמיד אנו שומעים את הקב"ה האומר: "אל תשלח ידך אל הנער". ואנו מתפללים, כי מכאן והלאה, נזכה בע"ה, שבכל מקום שיש שמה מסירות נפש, יתקיים מעשה העקידה על שני חלקיו. ה' יסיר מעלינו ומעל כל עם ישראל את חרפת המות, ומחה ה' דמעה מעל כל פנים.

( מתוך החוברת "חזק ויאמץ לבך").
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il