בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • קרח
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

רחל בת יקוט

טשטוש של המדרגות הרוחניות

מחלוקת לשם שמים ◆לא לטשטש את המדרגות ◆שלוש מדרגות בכבוד הרב ◆זהירות בכבוד הרב .

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

אור לכ"ט סיוון תשס"ט
12 דק' קריאה 41 דק' צפיה
מחלוקת לשם שמים
קראנו השבת את פרשת קורח. נאמר: "וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי" (במדבר טז, א). למה התורה מפרטת את שמו ואת שם אביו ואת שם הסבא? אולי כדי לומר שקורח בא עם ייחוס גדול, והוא הרגיש שהוא ראוי לבוא עם התביעה שלו. 'בן יצהר' שהוא מאיר כצהרים, 'בן קהת בן לוי'. וקורח טוען שכל העדה קדושים ובתוכם ה', כולם רוצים להקטיר קטורת, למה דווקא הכוהנים, למה לא כל הלווים, כולם ראויים לזה! זו טענה שיש בה רצון להתקרב יותר לריבונו של עולם, מה עושים נגד טענה כזו?
בכל פעם כשאני בא לפרשה הזו אני מרגיש קצת צער. אנשים חושבים שהם חולקים לשם שמים, אי אפשר להזיז אותם מדעתם ובעצם אין לכך פיתרון. 'הרב קורח' בא בטענות, יש לו עמדות, השקפה, אמונה ודעה משלו, הוא לא רואה סיבה לבטל את דעתו בפני משה רבינו, הרי גם הוא מבין וגדול ותלמיד חכם, והוא לא בא לבד, הוא בא עם הרבה תלמידי חכמים, נשיאי עדה, ראשי ישיבות, תלמידי חכמים, הם רוצים שדעתם תתקבל והם חושבים שהם עושים לשם שמים. הם רוצים להקטיר קטורת, הם לא מוכנים לוותר על עבודת ה'. אולי בתוך ליבם יש כל מיני נגיעות, והם לא מרגישים בזה, הם חושבים שהם מכוונים לשם שמים.
איך אפשר להזיז אנשים שטועים בדעתם כשהם חושבים שהם עושים לשם שמים, ואלו יכולים להיות רבנים, תלמידי חכמים וראשי ישיבות, וזה יכול להרוס את כל דרכה של תורה. התורה צריכה להיות מכוונת על ידי דעה אחת, הנהגה אחת. בפרשה שלנו אפשר להבין, משה רבינו הוא רבם של ישראל ואין מקום להתווכח אתו, הוא סנהדרין גדולה ומי שבא להתווכח אתו הוא 'זקן ממרא'! אסור להתווכח אפילו כשהאדם חושב שהוא צודק, יש סדר. ומי שהקב"ה קבע שהוא המנהיג התורני צריך לשמוע בקולו. אבל בדור שלנו שאין סנהדרין, ואין סדר של קביעה מי הם תלמידי החכמים שהם גדולי הדור, שלהם חייבים לשמוע - המצב הוא מורכב ומסובך מאוד.
חז"ל אומרים: "כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים" (אבות ה, יז) איך יודעים אם מחלוקת היא לשם שמים או לא, אנשים חושבים שהמחלוקת היא לשם שמים, הם לא חושבים שזה לא לשם שמים. אולי המשנה מתכוונת לומר שמחלוקת שהיא לא לשם שמים סופה להתבטל שהיא לא מתקיימת, כמו שראינו שבמשך הדורות היו כל מיני כיתות כמו הקראים שהתבטלו, וסימן שזה לא היה לשם שמים שדרכם התבטלה. בדור המדבר כשישראל יצאו ממצרים והייתה השגחה גלויה, שם הדבר התברר מיד האם זה לשם שמים או לא וסופה להתבטל, שהרי הארץ פתחה את פיה ובלעה אותם. אבל יש פעמים שלוקח הרבה זמן דורות עד שהדברים מתבררים...
הדורות שנתקלים בבעיה הזו עומדים בניסיון לא קל. צריך להיות בעלי סבלנות ולהבין שצריך להמתין, והדברים כעת לא יכולים להיות מוכרעים, ויש משיכות לשני הצדדים. יכול להיות שתלמידי החכמים שטועים אולי יודעים בתוך ליבם שיש להם כוונות לא טובות, אבל התלמידים שלהם לא יודעים את זה, הם חושבים שהם מתכוונים ממש לשם שמים. בתקופות כאלה יש מבוכות רבות וצריך לעמוד בניסיון. אנחנו יודעים שבסופו של דבר המבוכות יסורו והדברים יתבררו, אך זה לא פשוט.
אשתו של און בן פלט הצילה אותו. הגמרא במסכת סנהדרין (קי ע"א) אומרת שאשתו אמרה לו: אם משה הרב הרי אתה תלמידו ואם קורח יהיה הרב אתה תלמידו! אמר לה: נשבעתי להם שאני איתם. אמרה לו: שמע בקולי ואני אציל אותך. השקתה אותו יין ונרדם, השכיבה אותו במיטה, ועמדה בפתח הבית ופרעה את שערותיה, הורידה את המטפחת, ישבה עם שערות פרועות, 'והצדיקים' באו לאסוף אותו כדי להתלונן נגד משה. הם ראו אישה פרועה וברחו. הרי זה לא צנוע והם צדיקים... רוצים להקטיר קטורת ולא רוצים לראות אישה לא צנועה... הפסוק "חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ" (משלי יד, א) נאמר על אשתו של און בן פלט, שבחכמתה הצילה אותו מהצרה הזו.

לא לטשטש את המדרגות
חז"ל אמרו לנו שעדת קורח חשבו שהם עושים מעשה של צדיקות. הטעות הגדולה שלהם הייתה שהם לא הבינו שיש מדרגות. הבית חרב על זה שהשוו קטן כגדול (איכה רבה א), שלא מבינים שיש מדרגות בתלמידי חכמים. יש תפקידים שונים לכל אחד, לא כולם שווים. ההדרכה הזו חשובה מאוד לדור שלנו, יש מין מחשבה נטייה כזו להשוות, שלא רואים את הפערים. צריך להבין את כולם, ולקבל את כולם, להשוות את כולם. בונים כיתות שיש בהם ילדים שלא מסוגלים ללמוד, וכל הכיתה צריכה להתאים עצמה לקצב שלהם, הרי זה 'חסד', ולא מבינים שכל דבר צריך להיות במקומו. יש השקפה כזו, הדמוקרטיה הולכת בקיצוניות של השוואה חולנית. יש ילדים שלא ראויים להיות בכיתה, לטובתם ולטובת הכיתה, לטובת בית הספר, ואומרים: 'לא! מה פתאום להפלות, כולם צריכים להיות באותה כיתה', וכך כולם סובלים. והאינטגרציה הזו, הערבוב הזה, משפיע על רמת הלימוד והיכולות של הכיתה. חסד זה דבר נכון, אבל בגבולות ובצורה הנכונה. לא לטשטש. אחר כך זה מתפשט גם לתלמידי חכמים. תלמידי חכמים קטנים וגדולים - כולם שווים, ולא חרב הבית אלא על שהשוו קטן לגדול. צריך להתבונן ולהתעמק ולא להסתכל בשטחיות. התפקיד של הלווים שונה מתפקיד הכהנים ואין לטשטש את ההבדלים. אם מטשטשים את ההבדלים אז כל הסדר מתבלבל, הורסים את קיומו של עולם.

שלוש מדרגות בעבודת ה'
הרב באורות הקודש (דרך הקודש וההשויה, ב) אומר לנו שיש שלוש מידות בעבודת הקודש. יש מדרגת הלויים, מדרגת הכהנים ויש משה רבינו. הרב נותן הסבר נפלא על כל מדרגה ומדרגה:
שלש מידות ישנן בבעלי הנפש, המשפיעים על בני דורם מאוצר רוחם... העבודה של המשמעת הפשוטה, שהצד התחתיתי שלה הוא דרוש וקבל שכר, והיא הולכת ומתעלה בדרכה, זאת היא עבודת הלויים, כי שכר הוא להם חלף עבודתם.
הרמה הבסיסית זו עבודת המשמעת, עושים רצונו של הקב"ה כדי לקבל שכר. זו גם כן מדרגה. מאמינים שהקב"ה נותן שכר. זה מיסודות האמונה. עושים את העבודה, שומעים בקול ה' ולא עוברים על רצונו על מנת לקבל שכר. 'כי שכר הוא להם חלף עבודתם'. העבודה הזו יכולה להתעלות:
כשהיא מתעלה אין עיניה נטויות אל השכר, אבל סוף ענינה היא משמעת פשוטה ותמימה.
יש מדרגה נוספת של עבודת ה', לשמוע בקול ה'. לא על מנת לקבל שכר, אלא כי זה רצון ה'.
אנשי הרוח, אשר בידם נתונים המפתחות של אוצר החיים הלזה,
האנשים שיש להם את התכונה הזו, אנשי הרוח,
הם הנם כל העובדים בקודש, המזכירים את ד', בתורה, במוסר, בהוראה ישרה, בהלכה והגדה.
כל מרביצי התורה בעצם ממשיכים את דבר ה' אל התלמידים ואל הציבור, בכל התחומים,
אותם המושפעים מהם, מושפעים הם משפעת התורה. המתגלה על פיהם, בתור צינור ומעבר הגון. המקשיבים זוכים במשמעתם הברה, והם מזכים את מזכיהם גם כן, בדרך שכר שחלף העבודה.
למלמדים יש זכות שהתלמידים לומדים מהם את התורה, וגם הם מתעלים כתוצאה מהרבצת התורה שלהם וזה בחינת שכר חלף עבודתם.
זהו יחש לויי, שומר השערים מבחוץ, ומרים קול בשיר וזמרה.
ללויים יש תפקיד לשמור ולשיר. לשמור זו עבודה חיצונית. וגם לשירה יש פן חיצוני, השירה נשמעת ויוצאת החוצה. יכולה להיות עבודה שהיא סמויה, כמו עבודת כהן גדול ביום כיפור שנעשית בשקט גמור, עבודה פנימית. אם כן עבודת הלויים זו עבודה של שמירה על המסגרת, על הסדר. בדומה לעבודת הלויים זו העבודה הרוחנית של כל מרביצי התורה בעם ישראל, הם ממשיכים את ההדרכה האלוקית, את הסדר האלוקי, לכל הציבור. הם משמיעים את קולם ולומדים מהם, זו בחינה של עבודת הלויים.
כדי להבין את זה יותר טוב נראה את המדרגה הבאה, עבודת הכהנים.
למעלה מזה היא העבודה הפנימית, שהיא מסתכלת ברזי עולם, והיא מפרנסת את הקודש שלמעלה, ברז הנאצל של תנו עז לאלקים,
יש עבודה אחרת, לא של תיקון התלמידים והציבור, אלא לתקן את העולמות העליונים. אלו שעוסקים ברזי תורה, לא רק שומעים בקולו וממשיכים את רצונו אל כל הציבור, אלא הם רוצים לעשות נחת רוח לריבונו של עולם, "אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִיחֹחִי" (במדבר כח, ב) לעשות נחת רוח לקב"ה. אלו הכהנים, הם נותנים אוכל, כביכול, מדליקים את האור, מקטירים את הקטרת, הם כאילו משרתים את ריבונו של עולם, תנו עוז לאלוקים. זה בפועל, ובתוכן הפנימי הרב אומר שאלו אנשי הרזים שעובדים את הקב"ה כדי לעשות לו נחת רוח.
בעל המסילת ישרים אומר מעין הדברים הללו במידת החסידות. הוא אומר שאלו האנשים שרוצים להיות צדיקים ולעשות רצונו של הקב"ה ולזכות לגן עדן בין הצדיקים, להיות מושלמים ולעשות כל מה שהקב"ה רוצה. אף על פי שאי אפשר להגיד שזה דבר לא טוב, כי כל המטרות שלהם טובות וחיוביות, יש יותר מזה. מה יותר מזה - מי שרוצה לעבוד את ה' לא בשביל שהוא יהיה טוב ושהוא יזכה לעולם הבא, הוא לא עובד על שלמותו האישית, או אפילו על שלימות הסביבה שלו, אלא בשביל לעשות נחת לקב"ה, הוא עובד בשביל ה'. לא בשביל עצמו. אמנם אפשר לעבוד את ה' בשביל עצמו, 'שכר הוא לכם חלף עבודתם', מקבלים שכר, זו גם כן עבודה נפלאה, אבל עבודה יותר גבוהה זו 'עבודת מתנה', זו עבודת הכהנים. מתנה שלא על מנת לקבל תמורה, מתנה לא נותנים בשביל לקבל תמורה, יש כאלה שכן מתכוונים שיתנו להם תמורה, אבל זו לא מתנה אמיתית. הגמרא אומרת במסכת מגילה שמתנה זה כמכר. כי מי שמקבל מתנה לא נעים לו שלא להחזיר, אז זה יוצא שמתנה זו חצי מכירה. אבל מתנה ביחס למסחר זו מתנה בלי שכר. עבודת הכהנים היא עבודת מתנה. היא עבודה לא תמורת שכר.
וישראל מפרנסים לאביהם שבשמים, ובזמן שהם עושים רצונו של מקום הם מוסיפים כח בגבורה של מעלה.
ולעומת תוכן זה בעבודת הקודש של טהורי הנשמה, צדיקים יסודי העולם, שהמתדבק בהם הרי הוא מתדבק בשכינה, וכל המתדבק בם מוסיף בהם כח וגודל, נהרה וחיי עלמות, זאת היא מדתן של כהנים, עבודת 'מתנה אתן את כהונתכם', וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב, קדוש יהיה לך.
במובן מסוים אפשר לומר ששתי דרכי העבודה האלו הן דרך היראה ודרך האהבה. מי שעושה מיראה, מקבל משמעת. גם יראה היא דרגה גבוהה, היא לא באה מפחד העונש אלא מהרצון לקבל שכר. הוא ירא מה' ולא יכול לעשות שום דבר נגד רצונו, זה לא שייך ולא נעים. ריבונו של עולם גדול, קדוש ועליון, וזה לא שייך. זו מדרגה יפה שהוא מכיר את הגדלות האלוקית, את האמת האלוקית, ומתבטל. הוא לא עושה דבר נגד רצונו של ה', הוא עושה כל מה שהקב"ה מצווה אותו. זו מדרגת עבודת ה' ביראה.
עבודת ה' באהבה היא כמו שהאדם אוהב מישהו, והוא מטיב איתו, הוא לא עושה כדי לקבל תמורה, אלא הוא רוצה שלשני יהיה טוב, אז הוא נותן לו בלי תמורה. זו בחינה מסוימת של דמיון לעבודת הכהנים, 'עבודת מתנה', לא בשביל שכר, ואף לא בשביל ההתבטלות, אלא חפץ שלשני יהיה טוב. כלפי שמיא, עבודת ה' מאהבה זו עבודה שרוצה להגדיל את כבודו של ריבונו של עולם, שאור ה' יופיע ויתגלה. זו עבודת מתנה, עבודה מאהבה.
היכולה להיות מדרגה יותר גבוהה מאהבה ויראה - אומר לנו הרב שיש. אך תדעו לכם שאי אפשר לקפוץ על מדרגות. צריך בהתחלה יראה אמיתית, בהתחלה בשביל שכר. אחר כך להתעלות ליראה של התבטלות, בלי רצון לקבל תמורה. אחר כך אהבה, המדרגה העליונה. יש כאלה שרוצים להתחיל מלמעלה, וזה לא הולך. מה המדרגה הכי עליונה - היא מדרגת משה רבינו.
למעלה מכולם היא מדתו של משה, רועה נאמן, שעיניו ולבו רק אל צאן עמו... דוגמתו היא התכונה העליונה, שאין כל עולמים כדאים לה, לא פרנסה ולא תוספת גדולה, כי אם דעה בהירה ואספקלריא המאירה, שכל השפע והטוב בטלים לגבה יותר משרגא בטיהרא.
מדרגה עליונה זו מדרגת עבד. ולא עבד נמוך כנוע שעושה רצון רבו כי אין לו ברירה, אחרת הוא יכה אותו או יעניש אותו, או שאם הוא עושה טוב הוא ייתן לו יום חופשה, או איזה שכר אחר על מאמציו. אלא זה עבד שרוצה שלאדון שלו יהיה טוב, הוא לא עוסק בעצמו בכלל, הוא מתבטל התבטלות גמורה. ומה פירוש התבטלות - פירושו שמה שהאדון שלו רוצה זה מה שהוא רוצה. הוא רוצה את רצונו של האדון שלו. הקב"ה אוהב את ישראל אז גם הוא אוהב את ישראל. לא מפני שהקב"ה ציווה אותו לאהוב את ישראל אלא מפני שהוא מזדהה עם הרצון האלוקי.
זה מזכיר לי שראיתי דבר יפה מאוד בשיחות של הרי"צ מחב"ד. יש לו הרבה סיפורים ותיאורים מהדורות הקודמים, והוא מספר שפעם ישבו בהתוועדות חסידית ודיברו דברי חסידות. וחסיד אחד הרים את הכוס ואמר: 'לחיים! שאזכה להיות באהבת ה' גדולה ומלאה!'. היה שם גם האדמו"ר האמצעי, בזמן שהוא עדיין לא היה אדמו"ר כי זה היה בחיי האדמו"ר הזקן, בעל התניא. אחרי כמה זמן הוא אמר: 'שאזכה לאהבת ישראל גדולה'. התחיל דיון, מה יותר גדול, אהבת ה' או אהבת ישראל. הרי הבן של הרב'ה אמר אהבת ישראל, האם זה יותר מאהבת ה'. אמרו שצריך לשאול את הרבי, את האדמו"ר הזקן. והוא אמר: שתיהן חשובות, והקב"ה אמר: "אָהַבְתִּי אֶתְכֶם" (מלאכי א, ב) הקב"ה אוהב את ישראל. גדול מי שאוהב את אהובו של האהוב!'. כלומר, האדם כל כך מזדהה עם מי שאתה אוהב, עד שמה שהוא אוהב גם אתה אוהב! הקב"ה אוהב את ישראל אז גם האדם אוהב את ישראל, שוב, לא מפני שהאדם מצווה והוא עושה את רצון ה', אלא מפני שהאדם מזדהה, הוא בטל כלפי הרצון האלוקי. מה שהקב"ה רוצה גם הוא רוצה. לא מה שהוא רוצה מהאדם, אלא מה שהוא רוצה מעולמו. מה שהקב"ה רוצה מהמגמה של עולמו זה מה שהאדם רוצה. עבד שאדונו עשיר גדול והוא לא רוצה להיות עשיר, הוא בטל לאדון, לאדון יש הכול והוא מתבטל לאדון. הוא לא צריך כסף, לאדון יש כסף, אז יש לו הכול. זו המדרגה היותר עליונה, שהאדם ממש מזדהה ושותף עם רצונו של ריבונו של עולם. זו הייתה מדרגת משה.
היה מישהו ששאל אותי אחרי שהסברתי את הדברים, שאם משה רבינו כל כך התבטל לרצון הקב"ה, איך הוא מתווכח עם הקב"ה, הרי עבד לא מתווכח עם האדון?! אמרתי: אדרבה, שם הקב"ה רומז לו, הקב"ה אומר לו: "הֶרֶף מִמֶּנִּי" (דברים ט, יד) חז"ל אומרים (ברכות לב ע"א) שהקב"ה אמר למשה אל תפריע לי. רמז למשה שהוא יחזיק אותו ויכול לעצור אותו, בעצם הקב"ה נתן לו רמז: תפריע. זה היה הרצון האלוקי שמשה רבינו ילמד זכות. לפעמים האבא כועס והוא צריך שהאמא תגיד: אל תכה. הוא רוצה שהאמא תגיד כך. הוא צועק וצועק והוא לא רוצה להעניש, אלא רק לכעוס בלי להעניש, ולכן הוא צריך את האמא שתגיד שלא יכה. מבין שניהם יוצא דבר טוב מאוד, שהבן נבהל מאוד מאוד, ובמקרה הפעם הוא ניצל, ולא ירגיז עוד פעם בעתיד. כך גם פה, ריבונו של עולם מקפיד על עם ישראל, ומשה מצליח לעצור, אבל תזהרו... עליהם להיזהר שלא לעשות טעויות כאלה עוד פעם...
להיות עבד שבטל לגמרי, לא עבד נמוך שאין לו ברירה. "אֲנִי עַבְדְּךָ בֶּן אֲמָתֶךָ" (תהלים קטז, טז) הוא רגיל בזה, הוא בכלל לא חושב שיש מצב כזה שלא להיות עבד. זה הטבע שלו, להיות בטל כלפי ריבונו של עולם. זו הייתה בחינת משה רבינו. לכן הוא בבחינת אספקלריא המאירה. אין כאילו מחיצה בינו לבין ריבונו של עולם. אור ה' מאיר עליו בבהירות מלאה. כל הנביאים לא התנבאו אלא באספקלריא שאינה מאירה, ומשה רבינו התנבא באספקלריא מאירה. משה רבינו העניו מכל אדם, זו מידה של ענווה. הוא כשלעצמו כלום, הוא לא הכי קטן אלא הוא כלום. הוא בלוע בגדולה האלוקית. הוא שייך לשם, הוא כבר ענק, הוא לא עצמי, אלא הענקיות של ריבונו של עולם ממלאת אותו. הוא כשלעצמו כלום, אלא אור ה' ממלא אותו בלי שום מחיצות. אספקלריא המאירה. המדרגה הזו היא מדריגה של אדם שלא זקוק לשום דבר. אין לו צרכים, אין לו מציאות, כל המציאות שלו היא בתוך הגדולה האלוקית. כל המציאות שלו זה לתת, לסייע, להוביל את עם ישראל, להטיב עם ישראל, מה שריבונו של עולם רוצה.
מדרגות מדרגות בעבודה ה'. אין לטשטש את המדרגות. בשביל לעלות במדרגות צריך לעלות ממדרגה למדרגה, אי אפשר לקפוץ. צריך להתחיל ביראה בסיסית, שהאדם מאמין שיש שכר ועונש והוא ירא מהעונש, הוא ממש ירא, לא רק מדבר פילוסופית, אלא ממש מרגיש יראה בלב שאם הוא יעשה לא טוב הוא יקבל מכות, ואם הוא יעשה טוב הוא יקבל שכר. מאמין בזה וחי את האמונה הזו. אחר כך הוא צריך לעלות למדרגה שקבלת השכר לא שייכת... אי אפשר בכלל שלא לעשות רצונו של הקב"ה. מכירים את הגדולה האלוקית הממלאת את כל העולם, ולא שייך שלא לעשות את רצונו של ריבונו של עולם. וגם במדרגה הזו צריך לעשות קניין גדול, זו מדרגה גדולה.
אם אדם יודע שהוא יקבל שכר, למשל הורים אומרים לבן שלהם שיעשה להם משהו ויתנו לו תמורה גדולה מאוד, הוא היה מבצע את הבקשה גם בלי תמורה, אבל אם מבטיחים לו תמורה זה משחק אצלו בעשיה... ויכול להיות שהוא יעשה את הדברים יותר יפה ויותר בשלמות בגלל השכר שהוא יקבל. צריך להתרומם מעל זה ולעשות את הדברים שלא על מנת לקבל שכר. ואחר כך להגיע למדרגה גדולה עוד יותר של לעשות נחת רוח לריבונו של עולם, לא בשביל שהאדם יהיה שלם, ולא בגלל שלא שייך אחרת, אלא 'תנו עוז לאלוקים'. אם אפשר להגיע למדרגה של משה רבנו... אבל אפשר לראות אותה... מדרגה מאוד גדולה...

זהירות בכבוד הרב
מה אנחנו יכולים ללמוד בפועל מהפרשה שלנו, כמו שאומרת הגמרא בסנהדרין (קי ע"א), שמי שמהרהר אחר רבו כאילו מהרהר אחר השכינה. בהתחלה דיברתי על מקום שיש מחלוקות שקשה לאלה לשכנע את אלה. אבל ביחס לרב, שהאדם תמיד אצלו וקרוב אליו, המהרהר אחר רבו כאלו מהרהר אחר השכינה. החולק על רבו כאילו חולק על השכינה. הרב כאילו מייצג את דבר ה' לתלמיד. זה שלרב יש דעות אחרות מאשר לתלמיד, על פי הרוב זה בגלל שהוא למד יותר תורה. לא בגלל שיש לו אופי אחר או תכונות אחרות אלא מפני שהוא למד יותר תורה. לא כמו שהתלמיד חושב שאם לרב היה אופי אחר הוא היה חושב כמוני. הרב למד יותר תורה, אולי כשהוא היה צעיר היו לו דעות כמו לתלמיד, אבל אחרי שהוא התמלא בתורה, שינה את דעותיו וביטל דעותיו כלפי התורה, ולכן החולק על רבו כאילו חולק על השכינה. כל המתרעם על רבו כאילו מתרעם על השכינה, כל העושה מריבה עם רבו כאילו עושה מריבה עם השכינה.
כל אחד צריך לבחון את עצמו תמיד שכל ויכוח וכל מחלוקת לא תהיה מתוך נגיעה אישית אלא מתוך חיפוש האמת. אם מטרת קורח הייתה שכבוד ה' יעלה בעולם, מה אכפת לו מי עושה את העבודה, .מה אכפת לו איזה כהן עובד, הוא רצה לעבוד בעצמו, לכבד את עצמו, למה הוא ולא אני. זה לא שיקול טוב. קורח לא חשב שהוא יקטיר את הקטורת יותר טוב, עם כוונות יותר מעולות, אלא השיקול הוא למה הוא ולא אני. אדם שרוצה שכבוד ה' יתעלה, לא מעניין אותו מי עושה את העבודה, שיעשה מישהו אחר. הוא לא דוחף את השני, הוא לא מתחרה עם השני.
אני חושב שלפי דרכה של תורה אין מקום לבחירות לרבנות, שכל אחד מציג את עצמו ואוסף אנשים שיתמכו בו. צריך לברוח מהרבנות, מי מתאים להיות רב - מי שהוא כמו משה רבינו, שהקב"ה פונה אליו פעם ועוד פעם והוא מסרב עד שהוא כופה עליו לשמש בתפקיד. המציאות היא לא מציאות מושלמת. אדם צריך לרצות שכבוד ה' יתעלה, ואם יש מישהו אחר שיעשה את התפקיד, הוא ימצא לעצמו תפקיד אחר להוסיף כבוד שמים. לא צריך להיכנס לתפקידו של השני, אם יש מישהו אחר שיעשה את הדברים מה טוב. ואם אדם חושב שהוא ימלא את התפקיד הכי טוב, יותר טוב מאחרים, זה צריך להיות אמתי מאד, ולא מתוך חשבון אישי ונגיעה אישית, לא בגלל שהוא רוצה לעשות אלא מפני שהוא יעשה את זה יותר טוב. לפעמים זה נכון אבל צריך לבדוק את הרצון הזה באופן אמתי. צריך כל אחד לחנך את עצמו להיות איש אמת, להיות מסולק מנגיעות, להיות עניו, לא לחפש את עצמו אלא לחפש את עבודת ה'. זה מה שאנחנו לומדים מהפרשה הזו. שנזכה באמת להפנים את הדברים ולהיות בני תורה אמתיים.
֎ ֎ ֎
לקבל השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת bogrim@yeshiva.org.il , או למספר 0547881227
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il