בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • ויגש
לחץ להקדשת שיעור זה
שיחה לפרשת ויגש התשע"ג

יהודה ויוסף

שיטת יהודה ושיטת יוסף * האחדות העתידית * חיים של תורה * לעשרה בטבת.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

ט' טבת תשע"ג
11 דק' קריאה 40 דק' צפיה
יהודה ויוסף 1

שיטת יהודה ושיטת יוסף
קראנו השבת את פרשת ויגש. על הפסוק: "וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה" (בראשית מד, יח), אומר המדרש (בראשית רבה צג, ב):
"כִּי הִנֵּה הַמְּלָכִים נוֹעֲדוּ עָבְרוּ יַחְדָּו" (תהלים מח, ה), "כי הנה המלכים" זה יהודה ויוסף, "עברו יחדיו" (שם), זה נתמלא עברה על זה וזה נתמלא עברה על זה, "המה ראו כן תמהו" (שם ו): "ויתמהו האנשים איש אל רעהו" (בראשית מג, לג), "נבהלו נחפזו" (תהלים שם): "ולא יכלו אחיו" וגו' (בראשית מה, ג)... "ויגש אליו יהודה", "אחד באחד יגשו" (איוב מא, ח) זה יהודה ויוסף, "ורוח לא יבא ביניהם" (שם) אלו השבטים.
בדרשתו בסעודה שלישית שאל הרב זצ"ל (שמועות ראי"ה, תר"ץ): על דרשת חז"ל על הפסוק: "אֶחָד בְּאֶחָד יִגַּשׁוּ" (איוב מא, ח). הרי את ריבונו של עולם אנחנו מכנים בשם 'אחד', ואסור להשתמש בשרביטו של מלך (סנהדרין כב, א), אז איך מכנים את יהודה ויוסף בשם 'אחד'? הרי בשר ודם המשתמש בכלי המלך חייב מיתה; אבל ריבונו של עולם נותן רשות, כביכול, להשתמש בתארים שהוא מתואר בהם, כמו: "וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי" (ויקרא יא, מד) הקב"ה קדוש, זה תואר שלו ובכל זאת הוא אומר: 'והייתם קדושים', גם אתם תיקראו בשם הזה. כך גם: "אחד באחד יגשו" יוסף ויהודה נקראים אחד, כביכול קרואים בשם ה'.
יוסף ויהודה מסמלים שתי שיטות, יוסף קידש שם שמים בסתר ויהודה קידש שם שמים בגלוי (סוטה לו, ב). תכונתו של יוסף היא נסתרת: "וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" (בראשית מח, טז) כדגים שבים שלא רואים אותם (רש"י שם), כל עבודת ה' שלו פנימית. עבודה שבסתר, יראת שמים פנימית שידועה רק לירא השמים בעצמו, "לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר ובגלוי" (תפילת שחרית). יוסף קידש שם שמים בסתר- הרחבנו את הדיבור על כך בשבתות הקודמות (שיחה לפרשת וישב תשע"ג) - מתוך מסירות נפש, סיכון וקושי עצום, כשאיש לא יודע על כך. יוסף מתאמץ לעשות את רצון ה', זה נקרא קידוש ה'. ככל שהקושי גדול יותר, כך קידוש ה' עצום יותר. לכן ליוסף נוספה אות משם שמים בשמו, "עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ" (תהילים פא, ו; סוטה לו, ב) וכך הוא זוכה לשלוש אותיות משם שמים; י', ה', ו'. יהודה קידש שם שמים בגלוי, ולכן בשמו נמצאות כל אותיות שם הוויה. הגמרא דנה מה הדין כשאדם התכוון לכתוב יהודה אך בטעות הוא השמיט את האות ד' ויצא שכתב את שם ה', האם יש קדושה בשם הזה (גיטין נד, ב). האות ה' האחרונה היא האות המגלה, בשלושת האותיות הראשונות ההופעה האלוקית עדיין נסתרת, כביכול. יוסף מקדש שם שמים בסתר, עבודה פנימית, ויהודה מקדש שם שמים בגלוי, אלו שני סוגים של עבודת ה' ושני גילויים של שם שמים.
יש גילוי שם שמים שבעולם, ויש גילוי אחדות ה' שמעל העולם; בשמע ישראל אנחנו אומרים את הפסוק: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד" (דברים ו, ד), ולאחר מכן אומרים: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". את 'ברוך שם כבוד מלכותו' אנחנו אומרים בלחש, ויש לכך כמה ביאורים (ראה שיחה לפרשת ויחי התשע"ב). אחד מהם הוא: לספר את כבודו של ריבונו של עולם בעולם הזה זה לא סיפור שלם, זה סיפור מצומצם, משל למלך שיש לו אלף אלפי אלפים דינרי זהב ומשבחים אותו בשל כסף (מגילה כה, א). "ברוך שם כבוד מלכותו" מתאר איך מלכותו מתגלה בעולם הזה, אך זה רק לפי הגודל של העולם הזה, ולקב"ה יש הרבה עולמות, עליונים ורוחניים יותר, עצומים ואין סופיים. ממילא, לשבח את הקב"ה במה שיש בעולם הזה זה צמצום. מצד שני, כשמשבחים את הקב"ה על הבריאה שהוא ברא לפי מה שאנחנו רואים בעיניים שלנו, אנחנו ממש חשים את השבח. בסיפור שבח שמעל לתפיסתנו אנו לא מרגישים כלום, אנחנו לא תופסים את זה, אבל בשבח הקשור בעולם אנו רואים את הגודל האלוקי, הלב מתפעם וחש שבאמת ריבונו של עולם מאוד גדול. ובכל זאת, זה גנאי. לכן חז"ל במסכת פסחים (נו, ב) ממשילים את אמירת 'ברוך שם' לבת מלך שהריחה ציקי קדירה, שהם שיירי האוכל שבתחתית הסיר. זה מאוד טעים, אבל על שולחן מלכים לא מגישים מאכלים שלא נראים יפה. אבל בת המלך רוצה לאכול... אומרים לה שתכנס למטבח ותאכל שם, בחשאי. לכן את "ברוך שם כבוד מלכותו" אומרים בשקט, זה טעים, אבל לא יפה. "מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבוֹאוֹ מְהֻלָּל שֵׁם ה'" (תהילים קיג, ג), התבוננות בכל המציאות ממלאת אותנו ברגשי הערצה עצומים כלפי הגדולה האלוקית. ההתבוננות גם בסדרי ההנהגה האלוקית, נותנים טעם לשבח לריבונו של עולם. אבל ריבונו של עולם גדול מעל כל הגבולות, הקב"ה ברא את כל העולם הזה בהבל פה, הוא ברא את העולם הזה באות ה', האות שהכי קל לבטא (בראשית רבה יב, י). אבל מבחינתנו, העולם הזה הוא מה שאנחנו מכירים. ניתן להכיר את הופעתו של הקב"ה בעולם הזה, ומתוך כך להתרומם ולחפש את ההתבוננות המופשטת, מעל כל המציאות וכל העולמות, לייחד את שמו יתברך האין סופי באופן כזה. כלומר מהפסוק "אֶחָד בְּאֶחָד יִגַּשׁוּ", אנו לומדים שיש אפשרות לשבח את הקב"ה ולקדש את שמו בסתר, ויש אפשרות לשבח ולקדש את שמו בגלוי. שבח גלוי הוא מה שרואים בעולם, ושבח בסתר הוא מה שמסתתר מעיני בני האדם. ייחוד עליון הוא בסתר, וייחוד תחתון הוא מה שבגלוי. יש "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד", ויש "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". אלו יוסף ויהודה. כל אחד מהם מבטא את האחד האלוקי באופן המיוחד שלו.

האחדות העתידית
בהפטרה אנו קוראים את נבואת יחזקאל (לז, טז - כב):
וְאַתָּה בֶן אָדָם קַח לְךָ עֵץ אֶחָד וּכְתֹב עָלָיו לִיהוּדָה וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו וּלְקַח עֵץ אֶחָד וּכְתוֹב עָלָיו לְיוֹסֵף עֵץ אֶפְרַיִם וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו: וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל אֶחָד לְךָ לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ... כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֵּין הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הָלְכוּ שָׁם וְקִבַּצְתִּי אֹתָם מִסָּבִיב וְהֵבֵאתִי אוֹתָם אֶל אַדְמָתָם: וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם לְמֶלֶךְ וְלֹא יהיה יִהְיוּ עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד.
יש דרכים שונות בעבודת ה'. כשעובדים את ה' בסתר אנשים מסביב לא מבינים מה האדם עושה, ומתנכלים לו כי חושבים שהוא לא עובד נכון, נוצרים מתח, תחרות וקנאה ואולי אפילו שנאה, שנאה לשם שמים, אנשים לא מבינים אחד את השני. הנביא אומר שהמגמה העליונה היא שתהיה אחדות בישראל. יש מקום לשני עצים, אבל צריך לחבר אותם. האחדות היא התרוממות מעל חילוקי הדעות, לא טשטוש. יהיו שבטים שונים, דרכים שונות, יש מקום שלאחד תהיה עבודה יותר רגשית ולשני יותר שכלית. יש כאלה שעובדים יותר ביראה ויש שיותר באהבה. אלה מסתכלים על האחרים וחושבים שיש פגם בעבודה שלהם, ואלה מסתכלים על הצד השני ויש להם ביקורת. אך צריך לדעת שיש מקום לגוונים שונים בהופעת עבודת ה'. כשלא מבינים את זה נוצרים קרעים, חילוקי דעות ופערים גדולים, ועל זה אומר הנביא שם דברים חריפים מאוד: "וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד: וְלֹא יִטַמְּאוּ עוֹד בְּגִלּוּלֵיהֶם וּבְשִׁקּוּצֵיהֶם וּבְכֹל פִּשְׁעֵיהֶם", יש קשר בין הפירוד לבין עבודת הגילולים. כשאין אחדות באומה יש עבודה זרה, יש קילקולים פנימיים רוחניים שמגיעים עד העברה הכי גדולה, עבודה זרה. מה זו עבודה זרה? עבודה זרה זה כשלוקחים חלק מהמציאות, כח אחד מסויים בעולם ומשתעבדים אליו. בעולם יש כוחות רבים, יש מקום לכל הכוחות האלה, עבודה זרה זו היצמדות לחלק מההופעה האלוקית ולא להופעה האלוקית השלמה. זה צמצום, זו הגשמה של האמונה. כשעם ישראל לא מאוחד, יש סכנה של עבודה זרה. אבל כשיש אחדות: "וְעַבְדִּי דָוִד מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם וְרוֹעֶה אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם וּבְמִשְׁפָּטַי יֵלֵכוּ" (שם כד). האחדות והאמונה השלמה וייחוד ה' הולכים ביחד, וזה קורה דווקא בארץ ישראל, "וְיָשְׁבוּ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב", כמו שנאמר: "אתה אחד ושמך אחד, ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" (מנחה של שבת). כשעם ישראל בארץ הוא אחד, וממילא כשהוא אחד מופיע ה', "וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד" (זכריה יד, ט). "וְעַבְדִּי דָוִד מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם", המלך הוא עבד ה', "וְרוֹעֶה אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם", ולאחר מכן יש ביטוי נוסף, "וְדָוִד עַבְדִּי נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם" יחזקאל לז, כה), דוד הוא מלך, רועה ונשיא. מלך שולט על העם ומאחד אותם דרך המלכות שלו ונשיא מרומם ומנשא מצד האישיות שלו ולא מצד התפקיד. מלך המשיח יהיה נישא מעל כולם, נשיא, רועה, מחנך. משה רבנו היה רועה צאן, גם דוד, האבות, "רֹעֵה יִשְׂרָאֵל" (תהילים פ, ב), רועים את ישראל.
אנחנו נמצאים בשלבים של קיום הנבואה הזאת. עם ישראל חוזר לארץ ישראל ומתחבר. הגלויות מתחברות ויש תהליך של איחוד. התהליכים דורשים מאמצים, זה לא כל כך פשוט, יש זרמים שונים, דעות שונות, מנטליות שונה, וצריך למצוא את המשותף. בזמן שישראל הם אחד, יש הופעה אחת של הקב"ה. ושוב, צריך כל הזמן לזכור שאחדות היא לא טשטוש, לא ויתור על הדעות האישיות אלא התרוממות אל המשותף. לכל אחד יש עבודת ה' שלו, וביחד עבודת ה' מופיעה בכל שלמותה. "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם" (ברכות סד, א), מסביר הרב (עין איה שם) שכל אחד מוסיף עוד גוון בהופעת התורה וכך השלמות מתרבה. לא שכולם דווקא מסכימים לאותה דעה אלא כל אחד מגלה עוד פנים נכונות בתורה וכך התורה מופיעה בכל שלמותה. צריך להבין שיש מקום לעוד דרך, יש מקום לדעות שונות שהרבה פעמים נובעות מתכונות שונות. כך הקב"ה ברא את העולם, הקב"ה ברא אופי שונה לכל אדם והסתכלות שונה. אבל יש הרבה משותף. צריך להתרומם ולהסתכל בגדלות ולראות שכולנו מכוונים להבנה אחת, לריבונו של עולם, לכלל תורתו, לעמו ולארצו. מעין הדברים הללו אומר הזוהר על הפרשה (ויגש רו, ב מתורגם):
אמר ר' יהודה: סוד האמונה כאן, כאשר רצון נמצא שהעולמות מתחברים יחד ומזדמנים יחד, זה לפתוח את אוצרו וזה לקבל ולאסוף בתוכו. "כי הנה המלכים נועדו", מתחברים שני עולמות קדושים, עולם עליון ועולם תחתון, ואז העוונות עוברים ומתכפרים, ועל זה נאמר "עברו יחדיו".
'כי הנה המלכים נועדו', נפגשו שני המלכים, לאחד יש תכונה של משפיע ולשני יש תכונה של מקבל. צריך להבין שמלך צריך להיות אדם שאין לו משלו כלום, אז הוא מלך טוב. רמטכ"ל צריך לדעת להשתמש בכל החילות כולם, ולא רק בחיל שממנו הוא בא. למרות שמלך בא משבט מסויים, עליו להיות בטל כלפי האומה כולה, המלך הוא בעצם עבד של האומה, כל חייו משועבדים בטיפול באומה כולה. "וְעַבְדִּי דָוִד מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם", עבד ה', וגם עבד של האומה כולה. כך הרב זצ"ל היה חותם: 'עבד לעם קדוש על אדמת הקודש'. כאשר למלך אין כלום מעצמו, הוא לוקח את כל הכוחות שיש באומה, משתמש בהם בצורה נכונה והרמונית, ואז הוא מלך טוב. זאת אומרת שהוא מקבל. זה מה שאומר הזוהר שקורה כאשר יהודה ויוסף מתחברים, הפנימיות עם ההתגלות. ממשיך הזוהר:
העוונות עוברים ומתכפרים מפני שכולם ביחד, העוונות מסתלקים מפני שכל הפנים מאירות; 'המה ראו כן תמהו', בעלי הדינים ששמחתם לעשות דין בעולם, כשהם רואים את החיבור בין העולמות הם נבהלים, נכפפים ועוברים מהעולם.
האחדות מסלקת את העברות, כמו שראינו שהפירוד יוצר את העברה הכי גדולה, שהיא המקור של כל העברות כולם, ממילא האחדות פועלת את ההיפך.

חיים של תורה
בחנוכה הייתה לנו התאווררות קלה, וכנראה שהמדרש לפרשת ויגש מעורר אותנו ואנחנו מתחילים תקופה חשובה של לימוד עד פסח, וכמו אדם שרץ בכל המהירות ומגיע לקו הסיום ולא יכול לעצור במקום מיד, כך צריך להגיע לראש חודש ניסן בתנופה כזאת של לימוד שלא נצליח לעצור אותה במשך חודש שלם... המדרש כותב (בראשית רבה צה, ג) על הפסוק: "ואת יהודה שלח לפניו" (בראשית מו, כח):
חד אמר להתקין לו בית ועד שיהא מורה בו דברי תורה ושיהיו השבטים לומדים בו. תדע לך שהוא כן, כיון שהלך לו יוסף מאצלו היה יודע באיזה פרק פירש ממנו שהיה משנה אותו, כיון שבאו אחי יוסף אצלו ואמרו לו: "עוד יוסף חי" (שם מה, כו), "ויפג לבו" (שם) נזכר באיזה פרק פירש הימנו, ואמר בלבו יודע אני שבפרק עגלה ערופה פירש ממני יוסף. אמר להם: אם אתם יודעים באיזה פרק פירש ממני אני מאמין לכם. אף יוסף היה יודע באיזה פרק פירש הימנו, מה עשה יוסף? נתן להם עגלות שנאמר: "ויתן להם יוסף עגלות על פי פרעה" (שם מה, כא), ללמדך שבכל מקום שהיה יעקב יושב היה עוסק בתורה כשם שהיו אבותיו.
האחים סיפרו ליעקב שיוסף חי, ותגובתו הייתה: 'נו, אז נמשיך ללמוד'! זה החיים שלנו, "כי הם חיינו ואורך ימינו" (תפילת ערבית), יעקב רוצה לדעת אם באמת יוסף חי וכשהאחים אומרים לו שיוסף הזכיר את הסוגיה על עגלה ערופה - הוא מאמין להם, ו"וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם" (בראשית מה, כז). יוסף הוא איש התורה, אם חס וחלילה הוא זנח את הדרך, כל השמחה של יעקוב מתבטלת ומצטמצמת מאוד. חז"ל באים לומר לנו שהאבות חיו חיי תורה. המדרש ממשיך ואומר:
ועד עכשיו לא נתנה תורה וכתיב באברהם: "וישמור משמרתי" (שם כו, ה), ומהיכן למד אברהם את התורה? רבן שמעון אומר נעשו שתי כליותיו כשתי כדים של מים והיו נובעות תורה, ומנין שכן הוא? שנאמר: "אף לילות יסרוני" וגו' (תהלים טז, ז). רבי לוי אמר: מעצמו למד תורה, שנאמר: "מדרכיו ישבע סוג לב ומעליו איש טוב" (משלי יד, יד), ר' יונתן שר הבירה אמר: אפילו עירובי תבשילין היה אברהם יודע, שנאמר: "עקב אשר שמע אברהם וישמור משמרתי".
משמרתי אלו תקנות החכמים, אברהם לא רק שמר את התורה אלא גם עשה משמרת לתורה. המדרש רוצה לומר שהאבות עסקו בתורה. יש קושי מי לימד אותם, ותשובת המדרש היא שהאבות למדו מעצמם (ע' בשיחה לפרשת תולדות). בתוך תוכו של האדם, אם הוא מזכך את מידותיו ומתרומם, מתוכו הוא יכול להשיג השגות רוחניות. כך האבות למדו תורה, מעצמם. באדם יש רמ"ח איברים ושס"ה גידים, כל איבר ואיבר מרמז על מצווה וכל גיד מרמז על איסור- כך האבות למדו. ר' לוי יצחק מברדיטשוב אומר (קדושת לוי לפורים, קדושה ראשונה), שבהגדה של פסח אנחנו אומרים "אילו הביאנו להר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו", ויש לשאול: מה העניין בהגעה להר סיני, לעשות טיול יפה?! למה אנחנו אומרים שגם זה טוב? ומבאר, שחז"ל אומרים שישראל שעמדו בהר סיני פסקה זוהמתן (שבת קמו, א); ולכן אנו משבחים את 'אילו הביאנו להר סיני', כשישראל הגיעו להר סיני הם הזדככו כל כך שהם כבר לא היו צריכים לקבל את התורה, הם ידעו אותה מעצמם, ישראל הגיעו למדרגה עצומה כזאת. בכל זאת, לקבל את התורה זה מדרגה נוספת, גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה (ב"ק לח, א). אבל עצם המעמד הזה הביא את ישראל לדבקות מוחלטת בריבונו של עולם. הביא אותם לרצון מלא לעשות רק את רצונו, הרגשה שכל עניינם בעולם הוא להיות מוארים באור ה', ושזה הדבר היותר טוב והיותר שלם, והוא ממלא את כל לבבם. כשאדם מגיע לטהרה כזו, מעצמו הוא יכול להבין מה יותר נכון ומה יותר שלם, מה לעשות ומה לא לעשות. אני לא מדבר על המצוות השכליות, לא לגנוב ולא לרצוח, דברים שכל אחד מבין בעצמו. אני גם לא מדבר על הדברים הלא מכובדים שכל אחד מבין, גם בין האדם לעצמו,אני מדבר גם על המצוות הרוחניות, כשאדם מזדכך הוא יכול להגיע למדרגה הזאת. הוי אומר, מה שאנחנו עושים בלימוד התורה זה לחזור לעצמנו, אנחנו נעזרים בתורה כמו בראי, כדי לתת לנו את התמונה מה אנחנוומי אנחנו. האבות קיימו את כל התורה כולה טרם ניתנה, כי יש בתוך האדם בעצמו נשמה אלוקית.

לעשרה בטבת
אנחנו נמצאים עכשיו בערב עשרה בטבת, ואני רוצה להביא עוד מדרש מהזוהר על הפרשה שלנו. על הפסוק:
"וַיִּפֹּל עַל צַוְּארֵי בִנְיָמִן אָחִיו וַיֵּבְךְּ" (בראשית מה, יד), אומר הזוהר (ויגש רט, ב מתורגם):
"כְּמִגְדַּל דָּוִיד צַוָּארֵךְ בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת אֶלֶף הַמָּגֵן תָּלוּי עָלָיו כֹּל שִׁלְטֵי הַגִּבּוֹרִים" (שיר השירים ד, ד)... מהו המגדל הזה? זו ירושלים של מעלה. "צווארך": זה בית המקדש של מטה שעומד ביופיו כצוואר לגוף, שהוא היופי של כל הגוף. "בנוי לתלפיות": שכל הפיות משבחים אותו ומתפללים אליו, כמו תכשיטים שתולים על הצוואר. "אלף המגן תלוי עליו": כך בית המקדש, כל התיקונים נהיים מתוקנים בו. "כל שלטי גיבורים": מצד מידת הדין הקשה, וזה מה שכתוב: "על צוארנו נרדפנו" (איכה ה, ה), גם כל הקשיים תלויים בבית המקדש... מה צוואר שנשחת, נשחת כל הגוף, כך בית המקדש שחרב, נחרב הכל, והכל חשך. לכן יוסף בכה על צווארי בנימין. אחר כך יוסף בכה על כל השבטים שגלו בעקבות חורבן בית המקדש. יוסף בכה כי ניצנצה בו רוח הקודש, והאחים לא בכו כי לא שרתה עליהם רוח הקודש.
מצד אחד יוסף שמח בפגישה עם בנימין, אך מצד שני הוא רואה את המשך הדורות. הזוהר מסביר את סיבת הבכי - אם אין בית מקדש, חסר הכול. יש בית מקדש של מעלה ויש בית מקדש של מטה, הצוואר הוא המחבר בין העליונים אלינו. חזרנו לארץ, ברוך ה', חזרנו לירושלים, הר הבית בידינו במובנים מסויימים, אבל אין לנו בית מקדש. אנחנו מגיעים לעשרה בטבת, היום שבו התחיל המצור על ירושלים, והתחלה היא תמיד השורש של הכול. לכן, עניינו של היום הזה הוא להתבונן בחיסרון שבחורבן הבית, ולדעת שיום כזה יכול להיות גם התחלה לטובה. בכל הימים שהם ימי אבל על החורבן יש סגולה, יש בהם כח ועוצמה. אם זוכים העוצמה הזאת פועלת לטובה וכוחו של היום הזה הוא לעשות תהליך חדש וטוב שמשמח, ואם חלילה להפך, אז להפך. לכן, אסור שהיום הזה יעבור רק בצום, בלי התייחסות לתוכן של היום. התפילות צריכות להיות שונות, הלימוד צריך להיות שונה. הבקשות שלנו מריבונו של עולם הן שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, ולא מן הנמנע שזה באמת יקרה. לכן, מוטל עלינו לעשות כמיטב יכולתנו, עוד קצת השתדלות, והקב"ה יעשה הטוב בעיניו ונזכה במהרה לבניין בית המקדש.




^ 1.. שנת תשע"ג.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il