בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • ויצא
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

שיחה לפרשת ויצא

חיבור ארץ ושמים

מידותיהם של האבות ,"ויותר יעקב לבדו" – המיוחד שביעקב , חשיבות הפרטים הקטנים * גדלות הפרטים אצל הרב זצ"ל.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

ו' כסלו תשע"ה
11 דק' קריאה 35 דק' צפיה
מידותיהם של האבות
הפרשה מתחילה בפסוק: "וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה" (בראשית כח, י). נתבונן בתחושות שהיו ליעקב ביציאה הזאת. יעקב בורח מבית אביו בגלל שאחיו רוצה להרוג אותו, הוא בסכנת חיים. זה עתה קיבל את הברכות המיוחדות מאביו ובמקום שהברכות תתקיימנה יעקב צריך לברוח ועשיו הוא זה שנשאר בבית. יעקב יוצא לחרן, מקום שיש שם חרון אף (ראה בראשית רבה ע, י), מקום בלתי נודע ויעקב לא יודע איך יקבלו אותו שם, לא יודע כמה זמן הוא יצטרך לשהות שם ומתי הוא יוכל לחזור לבית אבא. מה עם כל הציפיות שלו להמשיך את דרכו של אביו - האם בחרן הוא יוכל להמשיך את הדרך המיוחדת הזאת? הלב מלא תהיות לקראת הדרך הזאת, כמובן יעקב הוא איש מאמין אך יחד עם זה הוא יוצא אל הבלתי נודע. ואז: "וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם..." (בראשית כח, יא), הוא חולם, הקב"ה ניצב עליו ומבטיח לו את הארץ: "הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרֲכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה", סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, הקב"ה מבטיח לו: "וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת". החלום הזה מאוד מעודד. יעקב שומע בתוך דבר ה' שהקב"ה לא רק ילווה אותו כי הוא בסכנה והוא צריך לברוח, אלא יש כאן משהו הרבה יותר עמוק, הקב"ה אומר לו שהדרך הזאת היא לכתחילה. כדי להשיג את התפקיד הגדול שהוא צריך למלא יש צורך שיעבור את ההתמודדות הזאת, הוא צריך לצאת לדרך הקשה הזאת, להתמודד, להצליח ואז יוכל באמת להגשים את היעד הגדול המוטל עליו - להמשיך את דרך אבותיו ולהאיר את אור ה' בעולם.
יעקב הוא הנכד של אברהם אבינו, הוא השלישי להכרזה על דרך האמונה בה', הקב"ה מתגלה אליו ואומר לו: "אֲנִי ה' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק", אני אלוקי אברהם ואלוקי יצחק ואתה ממשיך את שניהם. לכל אחד מהם יש דרך מיוחדת של גילוי ה' בעולם: אברהם שמיימי, הקב"ה אומר לו: "הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם" (שם טו, ה), מדרגה מיוחדת במינה, הוא הר (ראה פסחים פח, א), משפיע לכל העולם. בשבוע שעבר (ראה שיחה לפרשת תולדות תשע"ד) הסברנו על פי דברי הרב צבי יהודה שאברהם הוא אקטיבי, פעיל, סולל דרך חדשה, הולך נגד הזרם ומצליח למשוך אחריו אלפים ורבבות כמו שאומר הרמב"ם בתחילת הלכות עבודה זרה (פרק א הלכה ג) : "עַם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם" (תהילים מז, י), יש ציבור שלם שמושפע מאברהם, מכיר בעובדה שיש ה' בעולם, ה' אלוקי אברהם. ליצחק יש אופי אחר, הוא מופנם, פסיבי - אבל פסיבי בגדלות. הוא מתבטל מאוד כלפי הגדולה האלוקית, עובד את ה' בדרך מיוחדת, מתעלה ומשפיע על כל הסביבה שלו בהתעלות הפנימית שלו. הוא כל כך מתעלה עד שכולם שמחים לסייע לו בדברים שהוא לא מסוגל להתעסק בהם - מסדרים לו שידוך ואפילו נתינת הברכות אשתו מכוונת. כאילו יצחק מובל, אבל הוא בעצם מוביל דרך גדולה מאוד בעבודת ה', דרך היראה. אברהם הולך בדרך של אהבת ה', הוא פעיל, אוהב, ויצחק הוא ירא, מתבטל, נעקד, כולו מסור לריבונו של עולם. האישיות שלו היא אישיות רוחנית מאוד ועליונה, כאילו מעל העולם הזה - ובדרך הזאת הוא משפיע, ויצחק גם נקרא שדה (ראה פסחים שם). יעקב משלב את שתי הדרכים האלו, וזה מה שיעקב רואה בחלומו: "סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה", אברהם אבינו הוא שמים, יצחק שדה - ויעקב הוא הסולם, הוא מבין שעניינו הוא סולם המוצב ארצה, פונה אל הארץ, וראשו מגיע השמימה, פונה אל השמים, הסולם הזה פונה גם לארץ וגם לשמיים. "וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ", מכל מצווה שאדם עושה נברא מלאך. בעבודת ה' אפשר להעלות את החיים אל הקודש, ואפשר גם להמשיך את הקדושה אל תוך החיים. "מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים", המצוות שמקיימים עולות אל הקודש, וגם ממשיכות את הקדושה מהקודש אל החיים, אל המציאות. זה עניינו של יעקב.

"ויותר יעקב לבדו" – המיוחד שביעקב
יעקב הוא מיוחד, בחיר האבות (ראה בראשית רבה עו, א). מידתו של יעקב היא האמת, "שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד" (משלי יב, יט). בפרשה הבאה על הפסוק: "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ" (בראשית לב, כה) חז"ל אומרים דברים מיוחדים מאוד על יעקב אבינו (בראשית רבה עז, א):
"אין כאל ישורון רוכב שמים בעזרך" (דברים לג, כו), ר' ברכיה בשם ר' יהודה בר' סימון אמר: אין כאל ומי כאל ישורון הנאים והמשובחין שבכם, אתה מוצא כל מה שהקב"ה עתיד לעשות לעתיד לבא, הקדים ועשה ע"י הצדיקים בעולם הזה, הקדוש ברוך הוא מחיה המתים ואליהו מחיה את המתים, הקדוש ב"ה עוצר גשמים ואליהו עוצר גשמים, הקדוש ברוך הוא מברך את המועט ואליהו מברך את המועט, הקדוש ברוך הוא מחיה את המתים ואלישע מחיה את המתים, הקדוש ב"ה פוקד עקרות ואלישע פוקד עקרות... מה הקדוש ברוך הוא כתוב בו "ונשגב ה' לבדו" (ישעיה ב, יא), אף יעקב "ויותר יעקב לבדו".
זו אמירה מיוחדת במינה. המסר של כל המדרש הזה הוא שצדיקים גוזרים והקב"ה מקיים. לפעמים יש לצדיקים כח לעשות כדוגמת מה שהקב"ה עושה, דברים על טבעיים, אבל האמירה האחרונה היא חזקה מאוד. האמירה הכי עליונה שאפשר להגיד כלפי ריבונו של עולם היא שהקב"ה "לבדו", אין עוד מלבדו, על זה אנו אומרים: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד" (דברים ו, ד), הקב"ה יחיד. ואותו הדבר נאמר גם על יעקב, "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ", המילה 'לְבַדּוֹ' היא לא רק כפשוטו שיעקב נשאר לבדו מעבר לנהר. הכוונה הרבה יותר גבוהה, יעקב הוא לבד, מעין דוגמא של ריבונו של עולם בעולם הזה. יעקב כל כך מיוחד עד שאין דומה לו, הוא מצוין כל כך עד שאפשר להגיד עליו שהוא לבד, כל מה שקיים בעולם כאילו בטל כלפיו וכאילו לא נמצא. יעקב אבינו הוא גילוי שיא חדש של הופעה . הוא אדם המגלה את שם ה' בעולם.
ואמרו חכמנו זכרונם לברכה: "שופריה דיעקב אבינו מעין שופריה דאדם הראשון" (בבא מציעא פד, א), אדם הראשון היה שיא השלמות והיה גם מושלם ביופיו, הקב"ה ברא אותו בלי שותפים והוא היה הצורה המושלמת ביותר גם ברוחניות וגם בפועל בגשמיות, גם יעקב היה מעין הבחינה הזאת - הוא הגיע למדרגה מיוחדת במינה של שלמות ויופי רוחני, ואולי גם יופי גופני. זו שלמות מיוחדת במינה. "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ".

חשיבות הפרטים הקטנים
אני רוצה להוסיף פה את דברי הרב זצ"ל על המדרש שהזכרנו וראינו שכמו שה' נשגב לבדו אף יעקב לבדו. מדרש אחר אומר שיעקב העביר את כולם את הנהר וחזר לבדו בשביל פכים קטנים (מדרש אגדה [בובר] בראשית לב, כה. רש"י שם), נשארו שם כמה כלי חרס שעדיין לא העבירו אותם, הוא לא רצה לוותר גם על מה ששווה פרוטות בודדות. חז"ל מלמדים אותנו כאן לימוד מאוד מעניין, צדיקים נותנים יחס של חשיבות ואחריות גם לדברים הכי קטנים. הדברים הולכים ביחד, מצד אחד יעקב לבדו מעין "ונשגב ה' לבדו", ומצד שני תשומת הלב לכל פרטי הפרטים. כלומר, גדלות של אדם היא לא שאדם יהיה מופשט וחי לו בשמים, מנותק מהמציאות ולא יכול להיכנס לפרטי הפרטים של החיים ולדקדק דקדוקים של עשייה ודאגה לענייני החומר - אלא אדרבה, ככל שהאדם יותר גדול הוא יותר יכול להכיל את שתי התכונות ביחד . יש אנשים שמתעלים וזה גורם שהם לא יכולים להשקיע בפרטים ויש אנשים שעוסקים בפרטים ולא יכולים להתעלות, זה מצב הביניים. המדרגה העליונה השלמה, הגדלות האמתית, מקיפה את הכול. מלמעלה ועד למטה, גדלות רוחנית של טיפוס גבוה מאוד בסולם, "ראשו מגיע השמימה" אך עם זה "סולם מוצב ארצה", יורד מטה מטה עד הארץ, מרים את הארץ ומקדש את הארציות, מקדש את החיים לכל פרטי פרטיהם.
זה מזכיר לי שפעם דקדקתי בדברי הגמרא במסכת סוטה. הגמרא אומרת (מח, ב):
מאי דכתיב: "כי מי בז ליום קטנות" מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנן לעתיד לבא קטנות שהיה בהן שלא האמינו בהקב"ה.
פשט הגמרא הוא שמה שגרם לצדיקים שיתבזבז שולחנם לעתיד לבוא זה שהם לא היו מאמינים שלמים, אם לא הייתה להם פת לחם למחר אלא רק להיום הם דאגו, חוסר אמונה וביטחון שהקב"ה ימציא להם גם למחר את מה שחסר להם. הם היו צדיקים, אבל לא חיו בשלמות של אמונה. גם מורנו ורבנו הרב צבי יהודה היה מדקדק בלשון של הגמרא שיש צדיקים שלא מאמינים. תופעה מוזרה מאוד, צדיקים הם הרי מאמינים, אבל יכולים להיות צדיקים שבכל זאת יש להם בעיה עם האמונה. הרב צבי יהודה הסביר את זה כלפי אלה שלא מאמינים במעשי ה' היום. לא מאמינים בכל המהלך האלוקי של קיבוץ הגלויות והקמת המדינה, לא מאמינים שזה מעשה ה' ותהליך של גאולה. יש כאלה שאומרים שהיום אנחנו נמצאים בגלות הכי קשה שהייתה אי פעם, גלות בתוך יהודים, גלות בארץ ישראל - זה שיא הגלות, לא היו ימים קשים כמו היום, לא היה מצב רוחני ירוד כמו היום, שיא הגלות. הם לא רואים את מעשי ה' שממש בולטים לעין ולא יודעים להודות לריבונו של עולם. מדובר כאן על בזבוז שולחנן לעתיד לבוא, בזמן העתיד כשתבוא שעה של תהליך הגאולה השלמה הם לא יראו אותה.
אני חשבתי שאפשר לדקדק עוד דקדוק בלשון של חכמים: "מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנן לעתיד לבא קטנות שהיה בהן שלא האמינו בהקב"ה". 'קטנות' אלו דברים קטנים. יש צדיקים שיודעים לתת שיעורים נפלאים, אולי גם להתרומם בתפילה למעלה גבוהה, שעות של עליות נהדרות ונפלאות - אבל בחיים הפרטיים בבית הם בני אדם רגילים. ויש אנשים קדושים שבכל החיים הם בקדושה, לא בשעות מיוחדות ולא בהופעות מיוחדות, בכל החיים הם בקדושה. כל מה שהם עושים זה מתוך שיקול דעת, הכל טהור, הכול לשם שמים והכול בקדושה. "מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנן לעתיד לבא קטנות שהיה בהן" - בקטנות הם לא דקדקו, זלזלו בפרטים הקטנים ובלי הפרטים הקטנים אי אפשר לבנות גדוּלה, הפרטים הם הכלי שמחזיק את הקדושה. אנשים לפעמים מתקשים להבין את כל פרטי ההלכות של שמירת השבת, כל כך הרבה פרטים וכל כך הרבה מגבלות עד שלפעמים זה נראה מאוד מכביד. היה אפשר לעשות שבת מאוד יפה אם היינו עושים כמה קוּלות לייפות את השבת, לפעמים אנשים רוצים לכתוב דברי תורה בשבת, לראות בווידאו שיעור יפה, יש המון דברים שאפשר לעשות ולהתרומם בקודש בשבת - אבל בלי כל פרטי ההלכות האלה קדושת השבת היא כמו כלי שעשו בו חור והכול נשפך ויוצא. לא צריך חור גדול בשביל שהקדושה תעלם. לכן צריך לשמור גם על הקטנות. לא רק לעסוק בכלליות של עבודת הקודש הרוחנית, לכל הקודש הזה יש כלים, הכלים שהקב"ה קבע ואותם צריכים לשמור שיהיו סגורים באופן הרמטי ושלא יהיה בהם אפילו חור קטנטן, כי גם הוא יכול לגרום לנזק מאד גדול. 'קטנות', לדקדק בקטנות.
כשאמרתי את הדברים האלה עמד לנגד עיני מורנו ורבנו הרב צבי יהודה. הוא היה כזה. קדוש בכל הפרטים, בכל החיים, בכל הדקדוקים. גם באוכל, על כל דבר שאכל הוא אמר איזה מאמר חז"ל, מה המעלה של ביצה, מה המעלה של בשר, מה המעלה של כל דבר ודבר - חי את כל החיים בקדושה.

גדלות הפרטים אצל הרב זצ"ל
אני רוצה להמשיך את הרעיון הזה. היום זה היום השביעי של חודש כסלו והלילה זה יום השנה לרב חרל"פ. מעניין לעניין אני רוצה להזכיר את הדברים שהרב חרל"פ כותב על הרב זצ"ל (אמרות טהורות, מהדורת תשס"ב, עמ' לד; עמ' מג). הוא אומר על הרב קוק שהרב היה קדוש בכל פרטי החיים, הכל נבע מהקדושה הפנימית שלו, הגדלות הרוחנית מצד אחד והדקדוק בפרטים מצד שני. הוא נותן לזה משל מאוד יפה:
כהמנגן הגדול, הבקי בחכמת הנגינה לכל פרטיה ודקדוקיה, כשמרגיש אך פגימה דקה מן הדקה בהנגינה - נפסדת אצלו אותה הנגינה ומביט עליה בבחילה וצורמת היא את אוזניו, ואף שאחרים שאינם כל כך בקיאים כמותו בנגינה, מתענגים עליה וגומרים עליה את ההלל.
לאדם שיש לו חוש מוזיקלי מאוד מפותח, כשהוא שומע אפילו זיוף קטן זה מפריע לו להנות מהמנגינה כולה. בדידי הווה עובדה, הייתי פעם בשבת חזנות שערוץ 7 ערך, והזמינו אותי כדי שיהיו גם דברי תורה בקונצרט הזה. בתפילת מוסף עלה חזן מפורסם מאוד, הוא התחיל לחזן ואני רואה אנשים שמעקמים את הפרצוף ומתלחשים אחד עם השני. לי היה נראה שהחזן הוא בסדר גמור, לא שמעתי שום בעיה, הוא שולט במנגינות, לא צרוד, הכול נאה. אחרי שהתפילה נגמרה האנשים המומחים אמרו שהחזן נחלש וזו לא הרמה שהייתה לו פעם,הקול שלו כבר לא צלול וחזק כמו שהיה, הייתה להם ביקורת... אנשים שיש להם חוש דק רוצים שהדברים יהיו בשלמות. כך גם בעבודת ה'. זה לא דקדוקי עניות, אלו דקדוקי שלמות. כשאדם רגיש פגם הכי קטן מפריע לו ופוגם בשלמות, והוא מקפיד על זה בגלל הרגישות הגבוהה מאוד שלו, מפני שלא השיגו את השלמות שהוא ציפה לה. זה מה שאומר הרב חרל"פ על הרב זצ"ל, כל דבר קטן אצלו היה כדבר גדול:
כל מה שהאדם יותר גדול, חדור ועמוק בנשגבות קדושת התורה וקיומיה, יותר מכיר איך כל התורה כולה היא זמרת י-ה, ומרגיש יותר בפגם כל שהו, אם חסר אף תג אחד מתגי התורה האלוקית, אם יחסרו מלקיים אף רק תג אחד מתגי הפקודים והמצוות להלכותיהן לכל פרטיהם ודקדוקיהם, הרי זו פגימה מהזמרה האלוקית, שירת א-ל חי, ומפסדת כל הנמצא והיש, ואין פלא אם יחוסו של הגדול האמיתי לכל קטנות כמו לכל גדלות.
כלומר, האדם הגדול מתייחס לדבר קטן כגדול, דין פרוטה כדין מאה (סנהדרין ח, א). הוא אומר על הרב שהיתה לו איזו רוממות רוחנית כזאת שאנשים אהבו אותו ונמשכו אליו מאוד מאוד "והלבבות נמשכו להיות קרובים אל מרן הרב" (שם עמ' לב; עמ' מ). הייתה לו גדלות רוחנית גדולה מאוד ועם זאת הקפדה על פרטי פרטים. אני מציין את הדברים שהרב חרל"פ אמר על הרב, כי כל פעם שמורנו ורבנו הרב צבי יהודה היה מזכיר את הרב חרל"פ הוא היה אומר שהדבר הגדול שאפשר ללמוד ממנו זו ההתבטלות שלו אל הרב זצ"ל, ההתבטלות של תלמיד אל הרב. מבחינת הגיל, הרב חרל"פ היה צעיר מהרב בסך הכול בשלוש עשרה שנים, בגילאים המבוגרים ההבדל מתמעט וזה לא הבדל כל כך גדול, הוא גם היה תלמיד חכם גדול - אחרים אמרו שהוא תלמיד חבר של הרב והוא אמר שהוא אפילו לא ראוי להיות תלמיד של הרב. פירשו את הדברים שלו בתור ענווה, אבל הרב צבי יהודה סיפר שכשהרב חרל"פ היה ניגש אל החדר של הרב ידיו היו רועדות מהתרגשות של יראה, בכל השנים, גם בשנים האחרונות, יחס של הערצה עצומה, הנה הוא ניגש אל קודש הקודשים.

שלמות התורה, העם והארץ אצל הרב חרל"פ
עוד דבר מפורסם של הרב חרל"פ שיש מקום להזכיר גם אותו. אהבת ארץ ישראל הגדולה והמיוחדת שלו, השמחה הגדולה שהייתה לו בתקומת המדינה, אבל גם לפני כן כשהיו דיונים על חלוקת ארץ ישראל בשנת תרצ"ז הביע את אהבתו העצומה לארץ ישראל. בהתחלה הובטחה לנו כל ארץ ישראל השלמה כולל עבר הירדן, אך אחר כך התחילו דיונים בעקבות הלחצים של הערבים. הרבה גדולי ישראל התאספו, הייתה כנסיה גדולה של אגודת ישראל וכולם דנו איך להתייחס לשאלת החלוקה של ארץ ישראל. הם החליטו וגם הכנסיה הגדולה החליטה - שלא מסכימים, מתנגדים לחלוקת ארץ ישראל. הרב חרל"פ כותב:
כשם שהאומר כל התורה מן השמים חוץ מאות אחת הרי הוא כופר בעיקר, כן האומר כל ארץ ישראל לישראל חוץ משעל אחד הרי הוא נוטל מקדושת הארץ ואת נפש ישראל הוא קובע (שם, עמ' ר).
תורה שיש בה אות אחת חסרה היא תורה פסולה, גם ארץ ישראל, אם חסר שעל אחד - כבר חסר משלמות הקדושה של ארץ ישראל ואי אפשר בשום פנים ואופן להסכים לדבר הזה. זו ארץ החיים וחיים אי אפשר לקטוע ולוותר עליהם, זאת לא איזו תוספת, זה עצם החיים. על כן הוא אומר (שם עמ' קצט):
ואין ספק כי אם יגיעו הדברים ויצטרכו חלילה לחתום על כתב חוזה בן לאומי שמשמעו יהיה ויתור איזה שהוא מכל זכותנו על ארץ ישראל, נוח יותר לחותמים לקצץ בהונות ידיהם ולא יקצצו בנטיעות גן רווה, "מציון מכלל יופי אלוקים הופיע" (תהילים נ, ב)
צריך למסור את הנפש על זה. את אותו הכיוון ראיתי בספר מאור העינים, ספר של ר' נחום מצ'רנוביל, הוא היה מהתלמידים הגדולים של הבעל שם טוב וגם של המגיד ממעזריטש, והוא אומר במצב שחסרה אות אחת בתורה אי אפשר לקרוא בה והיא מאבדת את קדושתה השלמה, כך בעם ישראל, ומזכיר שלכל אחד מישראל יש אות בתורה, ואם יש יחס של ניתוק מאחד בעם ישראל, אם מבתרים את האומה ומוציאים אפילו אחד מעם ישראל - כבר חסר בשלמות הקדושה של האומה הישראלית. והרב חרלפ הוסיף שגם בארץ ישראל זה כך. עם ישראל זה עם שלם, התורה צריכה להיות שלמה וארץ ישראל צריכה להיות שלמה. אי אפשר לוותר על אף אחד משלושת הדברים האלה ואי אפשר גם להעמיד את זה מול זה. אי אפשר לשאול שאלות של חיי נפש - מה עדיף, לשמור את הלב, לשמור את המוח או את הכבד. אי אפשר לחיות בלי האיברים האלה, אלה שלושת היסודות של קיום האדם, ואותו הדבר - האומה הישראלית השלמה מקומה בארץ ישראל השלמה ובשלמותה של התורה. דרך אגב, לרב קראו אברהם יצחק, ולרב חרל"פ - יעקב משה, כאילו המשך. זה מאוד מעניין...

הסולם - מחבר שמים וארץ
אנחנו חוזרים ליעקב אבינו. חז"ל אומרים שסולם זה סיני - תורה, וסולם זה מזבח (בראשית רבה סח, יב), הם רוצים להסביר לנו מה עניינו של הסולם הזה. הם אומרים שהסולם מחבר בין הארץ ובין השמים, מה מחבר באופן רוחני בין הארץ ובין השמים - המזבח, עבודת ה', התפילה, עבודת הקרבנות, העלאת הקרבנות אל ה', הארץ פונה אל ריבונו של עולם, העולם פונה אל ריבונו של עולם בתפילה. דרך נוספת שמחברת שמים וארץ זו כמובן התורה, היא שמיימית והיא מופיעה בארץ, התורה ניתנה מן השמים "מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם" (שמות כ, יט), אנחנו יושבים בארץ ומקבלים את האמירה הזאת מהשמים. זאת אומרת שזה עניינו של הסולם, הסולם מחבר שמים וארץ ושני הדברים שמחברים שמים וארץ זה התורה - שאותה אנחנו מקבלים מלמעלה, והתפילה, עבודת ה' והקרבנות - שבהם אנחנו פונים כלפי שמיא. יהי רצון שנזכה בעזרת ה' לכל השלמויות ביחד במהרה בימינו, ושנזכה לגאולה שלמה.



^ 1.. שנת תשע"ד.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il