בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • שלח לך
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

נשמת ארץ ישראל

מעלת המשברים * במה חטאו המרגלים? * איך מתקנים את חטא המרגלים? * לשמור על הדיבור * לרומם את כל המציאות * מעלתן של ישראל * הופעת קדושת המקום, הזמן והאדם

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

ט"ז סיוון התשע"ד
12 דק' קריאה 43 דק' צפיה
מעלת המשברים
לב כולנו עם החטופים (אייל יפרח, נפתלי פרנקל וגיל-עד שאער הי"ד. השיחה נאמרה בזמן החיפושים אחר החטופים, לפני שנודע על רציחתם). אנחנו מתפללים שיצאו משביים והכל יתהפך בעזרת ה' לטובה ולברכה. אנחנו צריכים להוסיף הרבה זכויות בשקידה ובתפילה, ולהכריע את הכף באופן רוחני ובעז"ה הכל יהיה לטובה.
קראנו השבת את פרשת שלח. עיקרה של הפרשה היא פרשת המרגלים. מורנו הרב צבי יהודה היה מדבר הרבה בפרשיות ספר במדבר על כך שבדרך יש סכנה, יש קשיים ומשברים - וצריך לזכור שכל הקשיים והמשברים בסופו של דבר באים כדי לתקן, באים לבנות. אלו לא עונשים אלא מירוקים, מכל משבר אנו לומדים. בשנים הקודמות התעסקנו בפרשת בהעלותך בתאווה שהעם התאוו לחומר, תאווה לבשר (ראה בשיחה לפרשת בהעלותך תשע"ג). נפשם קצה במן - ועל ידי זה מתבררת לנו מעלתו של המן, "וְהַמָּן כִּזְרַע גַּד הוּא" (במדבר יא, ז), התורה מספרת לנו איזה טעם מיוחד יש למן, "וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ" (שמות טז, לא), המן היה משהו איכותי מאוד, מיוחד במינו, חז"ל כבר אמרו לנו שלא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן (ראה מכילתא בשלח ד"ה ויהי בשלח), חלק גדול מהמפרשים אומרים שזה לא רק מפני שהיו לישראל תנאים נוחים לשבת וללמוד, אלא מפני שהמן היה רוחני והוא היה בודק את ישראל, ראו שריבונו של עולם מאכיל אותם, יורד מן מהשמים כל יום ויום. ישראל כל יום נושאים עיניים לשמים שירד המן. אם אדם גנב את שפחתו של חברו והייתה ביניהם מחלוקת, זה אומר מכרת לי וזה אומר גנבת ממני - למחרת היום לפי הכמות של המן שירדה היה אפשר לדעת של מי השפחה, אם המנה של השפחה ירדה מול אוהלו של התובע סימן שזאת הייתה גנבה, ואם המנה הייתה יורדת אצל השני סימן שהוא מכר. "דִּינוּ לַבֹּקֶר מִשְׁפָּט" (ירמיהו כא, יב), המן היה מברר את המשפט. אחר כך בא הכישלון של הדיבור במשה, דיבור שמגלה לנו את מעלתו של משה, לולי כן התורה לא הייתה מספרת מי היה משה, וכך התורה מספרת שהוא לא נביא רגיל אלא: "פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת" (במדבר יב, ח), הוא במדרגה מיוחדת במינה, משה רואה באספקלריא המאירה, מה שאין כן אצל כל הנביאים.
מכל משבר יוצאים בירורים גדולים, וגם המשבר של חטא המרגלים הוא משבר שמלמד אותנו על ערכה של ארץ ישראל. לפי גודל העונש וההקפדה האלוקית אנחנו מבינים עד כמה חמור היה המעשה הזה, איך צריכים להתכונן לכניסה לארץ ישראל אחרי משבר כזה, יש צורך בארבעים שנה של הכנות כדי להיות ראויים להיכנס לארץ ישראל.

במה חטאו המרגלים?
מה היה חטא המרגלים - יש מפרשים שאומרים שעצם הבקשה לשלוח מרגלים לא הייתה נכונה. ריבונו של עולם אומר שהוא מוביל את ישראל לארץ ישראל ונותן להם את הארץ - למה צריך לשלוח מרגלים - שיעשו כדבר ה' והכול מובטח, שהרי ריבונו של עולם הוא המכוון ומוביל את ישראל! למה ישראל מבקשים לשלוח מרגלים - אלא שעם ישראל רצה לשלוח מרגלים כי הם רצו להיכנס לארץ ישראל בדרך טבעית, שהמלחמה תהיה מלחמה טבעית. לא היה להם הכוח להמשיך את המדרגה הרוחנית של החיים במדבר. המציאות שיש השגחה אלוקית גלויה כל הזמן, שרואים את הנוכחות האלוקית וכל פעם שעושים משהו שלא כהוגן העונש מיד בא, העמידה את בני ישראל במתח רוחני כל כך גבוה, כביכול למעלה מהיכולת והרצון שלהם. לכן הם ביקשו שכשנכנסים לארץ יהיו שליחים שיבדקו את הארץ, איך ומאיפה להיכנס, הם לא רצו שהקב"ה ידריך אותם אלא שהם ידעו וינהלו את הכניסה, בלי השגחה כל כך חזקה וגבוהה. כמו שישראל עמדו לפני הר סיני ואמרו למשה: "דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים" (שמות כ, טז), הם לא יכולים לעמוד במדרגה העליונה הזאת, מבקשים מדרגה טבעית בארץ ישראל.
יש שמפרשים בדיוק להפך. עם ישראל לא רצה לעזוב את המדבר ולהיכנס לארץ ישראל. בארץ ישראל יפסיק המן, יהיה צורך לעבוד והם ישקעו בענייני החומר ולא יוכלו לעבוד את ה' במדרגה העליונה והגבוהה כמו במדבר. הם רוצים להישאר במדרגה הרוחנית הזאת ונרתעים מלהיכנס לארץ ישראל, שמא החיים הגשמיים יגרמו להם ירידה רוחנית. הם פחדו מזה, הם היו צדיקים ולא רצו לרדת ממדרגת הצדיקות שלהם. מפחדים לעזוב את בית המדרש ולצאת אל החיים. ארבעים שנות המדבר הן ארבעים שנים של בית מדרש, עכשיו צריך לצאת לחיים גשמיים וחומריים, לעבוד בשדה, לגדל תבואה ולעשות את כל המלאכות כדי ליצור לחם, הראש ישקע בענייני החומר. ...
אם כן, בלשון שלנו היו שם 'לייטים', כאלה שלא רצו עוצמה רוחנית חזקה, היו שם 'חרדים קיצוניים' שפחדו לרדת מהמדרגה הרוחנית הגבוהה שלהם - ושתי הקבוצות האלה עשו יד אחת, לא רוצים לבוא לארץ ישראל. ואמנם מדרגת ארץ ישראל היא מדרגה גדולה ושלמה, ראשה מגיע השמיימה והיא מתפשטת עד הארץ - זאת המדרגה השלמה והמיוחדת של ארץ ישראל. מצד אחד עם ישראל מתרומם בה מעלה מעלה, ארץ הנבואה הגדולה והנישאת, ומצד שני צריך להמשיך את הקדושה אל תוך המציאות, כל החיים יכולים להיות חיים של קודש. העבודה בשדה, העבודה בבית, המסחר והתעשייה - הכול בקודש, הכול עבודת ה', זו מדרגה של שלמות. כל העולם כולו הוא יצירה אלוקית, מהגובה הרוחני המופשט ועד פרטי הפרטים של המציאות המגושמת. זה עניינה של ארץ ישראל וזה עניינם של עם ישראל, לאחד את כל השלמויות בעולם ולקשר את הכול לריבונו של עולם. ארץ גדולה ועוצמתית, אלה מפחדים מהצד החומרי שלה ואלה מפחדים מהצד הרוחני שלה כי הכול קיים בגדלות הזאת - היותר חומריים מפחדים מהרוח הגדולה והרוחניים מפחדים מהמציאות הממשית .
ארץ ישראל היא ארץ ה', ארץ שלא תחסר כל בה (דברים ח, ט), באמת יש בה הכול. השורש כמובן הוא הנשמה הפנימית, "נֹתֵן נְשָׁמָה לָעָם עָלֶיהָ" (ישעיהו מב, ה), המעלה של ארץ ישראל היא מעלה נשמתית. 'נשמתית' פירושו של דבר, פנים פנימית, עמוקה מאוד ובלתי נראית לעין. פעולותיה נגלות, אבל מהותה הפנימית לא גלויה. כמו שהנשמה של האדם ניכרת רק על ידי ההתנהגות והמעשים שלו, והיא בעצמה נסתרת ונעלמת. הנשמה היא כל האדם, מבלעדי הנשמה הגוף הוא בלי קיום, בלי מציאות. גם ארץ ישראל כך, יש לה חיצוניות גדולה מאוד, יש לה מעלות גדולות מאוד בחיצוניותה, ארץ זבת חלב ודבש, ארץ אשר לא תחסר כל בה, למטר השמים תשתה מים, ארץ מעולה מאוד. זה הצד החיצוני שלה, הצד הפנימי שלה הוא שזאת ארץ הקודש, ארץ ה', ארץ שיש בה תוכן עליון ורוחני מאוד.
הארץ מתאימה מאוד לעניינם הרוחני העליון של ישראל. כמו שלא רואים מבחוץ את ההבדל שבין ישראל לעמים, את ההבדל בין שבת לחול, כך גם לא רואים את ההבדל בין ארץ ישראל לשאר הארצות. הקדושה היא לא דבר שרואים, היא דבר פנימי. אנחנו יודעים ומכירים אותה מהמסורת, על פי התורה, אולי גדולי נשמה מיוחדים יכולים גם לחוש ממש בפועל את הקדושה. למרות שאנחנו לא יודעים ולא רואים, כמו שנשמות ודאי קיימות גם אם לא רואים אותן, אנחנו לא יכולים לראות דברים רוחניים אבל יודעים שהם קיימים, כך גם בארץ ישראל ובעם ישראל. רק בארץ ישראל עם ישראל יכול להוציא את כוחותיו האלוקיים והעליונים מן הכוח אל הפועל. כל המגמה הגדולה שהקב"ה ייעד לעם ישראל, להיות עם ה' ולשאת את שם ה' בעולם, לגלות את ההופעה האלוקית בכל המדרגות, מגבהי הגבהים ועד התחתית, הכול יכול להתקיים רק בארץ ישראל. עם ישראל בארץ יכול להוציא את כוחותיו מן הכוח אל הפועל בצורה היותר גדולה, בלי ארץ ישראל כל המגמה העליונה של עם ישראל לא יכולה לצאת אל הפועל.
חטא המרגלים היה איום ונורא, הוא הרס של כל המגמה, כל המטרה הגדולה שהקב"ה מייעד לעם ישראל לא תצא מן הכוח אל הפועל אם ישראל לא יכנסו לארץ ישראל. על זה הייתה הקפדה נוראה, יותר מאשר על חטא העגל. למדנו בספר אורות שארץ ישראל היא ארץ הנבואה, יש בה סגולה רוחנית מיוחדת במינה, הופעות הקודש בארץ ישראל הן זכות ללא סיגים. רק בארץ ישראל עם ישראל יכול להוציא את כוחותיו הטבעיים מן הכוח אל הפועל, כל מה שישראל עושים בחוץ לארץ זה לא טבעי.

איך מתקנים את חטא המרגלים?
אנו צריכים לתקן את חטא המרגלים, לתקן את הוצאת דיבת הארץ ולספר בשבחה של ארץ ישראל. ככל שנרבה בשבחה של ארץ ישראל יהיה בזה יותר תיקון לחטא המרגלים, הרב אומר באיגרות שכמה שנשבח את מעלותיה וסגולותיה המיוחדות של ארץ ישראל - לא נוכל לבטא אפילו אחד מיני רבבה ממעלותיה הגדולות של ארץ ישראל. אדם בארץ ישראל זוכה לקדושה מיוחדת, והרב אומר: "ואני עד בדבר הזה", הרב היה גם בחוץ לארץ וגם בארץ ישראל, הוא ראה את ההבדל. רובנו לא היה בחוץ לארץ וגם אם היינו באים מחו"ל אני לא יודע אם היינו יכולים להרגיש בהבדל - אבל הרב ידע להרגיש ולספר.
לפני עשרות שנים ישיבת 'מרכז הרב' הייתה במצוקה כספית, המשרד של הישיבה באמריקה התחיל להעביר את הכספים למקומות אחרים במקום לישיבה, והיה צריך לנסוע לשם לסדר את העניינים. הטילו על הרב רענן, שהיה מנהל הישיבה, את התפקיד. הוא אמר שהוא לא יכול לנסוע לחוץ לארץ, אבל בסוף הסכים לנסוע רק לשבועיים. הוא נסע, הגיע לאמריקה ושם אמרו לו שבשבועיים אי אפשר לסדר שום דבר, אם רוצים לקבוע פגישה יקבעו לך לעוד שלושה שבועות לעוד חודש... הוא אמר שהוא לא יכול לחיות בחוץ לארץ יותר משבועיים, ובלית ברירה בסוף הוא הסכים להישאר עוד שבועיים. היה שם תהליך שצריך לטפל בו זמן ממושך, וכל פעם הגיע מכתב שהוא נשאר שם עוד שבועיים, ועוד שבועיים, ועוד שבועיים, בסוף הוא היה שם בערך חמישה חודשים, כשכל פעם הוא מוכן להאריך רק בעוד שבועיים... הוא לא היה יכול להיות שם, באוויר הטמא של חוץ לארץ. כשהוא חזר נסענו לקבל את פניו, זכיתי לנסוע במונית יחד עם הרב צבי יהודה והמשפחה לפגוש אותו בשדה התעופה.. הוא חזר כל כך נרגש, כאילו עשו לו החייאה, הוא חזר לחיים. הוא התחיל לדבר ולא הבנו מה הוא אומר, הרב צבי יהודה שאל אותו "מה אתה אומר? מה אתה אומר?", הוא מלמל ביטויים של שמחה, סוף סוף הוא חזר. אלו תחושות עמוקות, טבעיות ובריאות של תלמיד חכם האוהב את ארץ ישראל ולא יכול להיפרד ממנה, לא יכול לסבול את האוויר הטמא של חוץ לארץ.
לארץ ישראל יש מעלה מיוחדת, אין עוד שום מצווה שצריך לקום, לעשות ולהסתכן כדי לקיים אותה. יש מצוות שאסור לעבור עליהן עד כדי 'יהרג ואל יעבור', אבל לא צריכים לעשות פעולות אקטיביות שיש בהן סיכון של הריגה. כל מצוות העשה, לדעת רוב הראשונים חוץ מהרמב"ם, אדם לא מחויב אפילו בשעת הגזרה לקיים אותן ולהסתכן, אלא שב ואל תעשה. לעומת זאת, במצוות עשה של כיבוש ארץ ישראל אדם מחויב להשתתף במלחמה ולהיכנס לסכנות כדי לכבוש את הארץ. בלעדי ארץ ישראל חיי עם ישראל אינם חיים, מוכרחים אפילו למסור את הנפש על מנת לכבוש את הארץ. הרב אומר שקיום מצוות בארץ ישראל הוא שונה מקיום מצוות בחוץ לארץ, כשאדם מקיים מצווה בארץ ישראל יש חיבור של הנשמה עם המצווה, חיבור שמשפיע על כל העולם כולו, יש כאן מפגש של שיא מדרגת נשמת האדם עם מקורה האלוקי.

לשמור על הדיבור
החטא של המרגלים היה בדיבור, בהוצאת דיבת הארץ. מו"ר הרב צבי יהודה היה מדבר בפרשה כאן על כח הדיבור. הדיבור הוא זה שמייחד את מעלת האדם, ובישראל זוהי המדרגה המיוחדת של ישראל, "הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב" (בראשית כז, כב), חיבור הרוח עם החומר. אמרנו מקודם שעניינה של ארץ ישראל הוא לחבר את המדרגות העליונות עם התחתונות ולהשלים את כל המדרגות, שכולן יאירו באור אלוקי. כוח הדיבור הוא בעצם הכוח שמחבר בין נשמתו ובין גופו של האדם, בין הכוח הרוחני לכוח הממשי. מצד אחד הדיבור נחשב למעשה ומצד שני הדיבור מכיל בתוכו תוכן רוחני פנימי. זה כוח קדוש, ולקלקל ולטמא את הכוח הזה זה הדבר היותר נורא שיכול להיות. לכן לשון הרע זוהי עברה מאוד חמורה, אפילו יותר מכמה דברים מעשיים. אולי אין על לשון הרע אותו העונש בבית דין אך זה מפני שזאת עברה רוחנית ולכן גם העונש שלה הוא רוחני ולא גשמי.
מכאן לומדים כמה צריך לשמור על הפה, כמה צריך להיזהר שלא לדבר את מה שלא צריך - וכמה צריך להכיר את החשיבות של הדיבור הקדוש. מידה טובה גדולה ממידת פורענות פי חמש מאות, ולכן אם לשון הרע הוא דבר חמור מאוד על אחת כמה וכמה, פי חמש מאות לטובה, מעלת הדיבור של קדושה, דיבור של טוב וחיובי. צריך לדעת להסתכל במבט נכון. אמנם היום בארץ ישראל אפשר לראות דברים שאולי הם לא קלים ויש מקום לביקורת, אבל בפרשה אנחנו רואים שהתורה מחנכת אותנו שעל ארץ ישראל ביקורת צריכה להיות בונה, אף פעם לא להגיד דבר שלילי סתם, זו פגיעה בכבוד שמים, צריך לראות את המעלות. גם עכשיו, מוטל עלינו לראות את המעלות של ארץ ישראל, ארץ החיים. כל ההתמודדויות שלנו כאן בארץ הן בונות, הקשיים הם קשיים מאתגרים, עלינו להסתכל בצורה חיובית ולדבר דברים טובים על המצב בארץ ישראל, אחרת נכשלים חס וחלילה בחטא המרגלים. אם מוציאים את דיבת הארץ רעה, אם אומרים ביקורת על המציאות, כמו "כאן לא טוב, כאן יש קשיים" זה חטא המרגלים.

לרומם את כל המציאות
אנחנו ממשיכים בפרשה. אחרי שהקב"ה מודיע לישראל שצריכים להתעכב ארבעים שנה במדבר, כתובה בתורה פרשת הנסכים. הקב"ה מודיע לבני ישראל שהם יכנסו לארץ ישראל, שלא יאבדו את הביטחון. יש עונש, יש מירוקים, אבל המטרה בעינה נשארת, הולכים לארץ ישראל.
בארץ ישראל הקרבת הקרבנות היא לא רק מן החי אלא גם נסכים, אפשר להביא גם מהצומח, ובסוכות מביאים גם מהדומם, מים. התוכן של המגמה הזאת היא לקדש את כל המדרגות של המציאות ולא רק את מדרגות החי, לא להביא רק קרבנות של בעלי חיים, גם את הצומח מקריבים בעבודת ה', צריך להראות את התוכן הפנימי האלוקי בכל המציאות. אפשר לזלזל ולהגיד שלכאורה לא שייך להביא ירקות מהצומח, להביא בשר זה מכובד אבל להקריב מהצומח ומהדומם זה לא מכובד, מה מיוחד במים טבעיים על המזבח - לא כן הדבר, כל המציאות הטבעית מורה על ההופעה האלוקית, מכולה צריכים להביא קרבן לה'. ללמדך שצריך לראות את ריבונו של עולם בכל המציאות, גם במדרגות היותר נמוכות. כשעובדים את ה' לא לזלזל ולחשוב שרק בדברים המיוחדים אנחנו עובדים את ה', אלא גם בדברים הקטנטנים והשוליים עובדים את ה'. לא רק כשעומדים להתפלל בבית הכנסת עובדים את ה' - גם כשאוכלים, גם כשמסדרים את החדר, בכל פרט ובכל דבר, הכול צריך להיות מלא בעבודת ה'. צריך לדעת שריבונו של עולם נמצא בעולם וכל דבר שאנחנו מתעסקים בו, כל חפץ וכל פעולה, הכול קשור בפעולה אלוקית, אין מקום פנוי ממנו (ראה תיקוני זוהר נז. א).

מעלתן של ישראל
לאחר מכן נצטווינו במצוות חלה. הפרשת חלה היא מצווה מיוחדת במינה, מיד כשישראל נכנסים לארץ ישראל הם חייבים בחלה. זו המצווה הראשונה שצריכים לקיים בכניסתם לארץ. לא צריך להמתין שהתבואה תהיה גדלה בארץ, כל עיסה שעושים בארץ ישראל מחויבת בחלה מדאורייתא, גם אם הקמח הוא מחוץ לארץ. אם מישהו נאלץ לצאת לחוץ לארץ והוא לוקח אתו קמח מארץ לישראל, כשהוא עושה שם עיסה הוא פטור מדאורייתא מהפרשת חלה, כי זו מצווה ששייכת לארץ ישראל.
חז"ל אומרים לנו שהאישה היא צריכה להפריש חלה, כי היא פגעה בחלתו של אדם (אבות דרבי נתן נוסחה ב פרק ט), היא גרמה לקלקול באדם הראשון שהיה המובחר. "רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה" (במדבר טו, כ), "ראשית" זה תמיד הדבר שהכי קרוב למקור, היציאה הראשונה היא הכי קרובה למקור ולכן הבכור קדוש, הביכורים קדושים. בהתחלה הקדוּשה מופיעה בכל עוצמתה. גם בישראל כך, "קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה" (ירמיהו ב, ג), קדושתם היא הראשית, נשמתם של ישראל קדמה לעולם (בראשית רבה א, ד). כמו שיש עיסה שלמה ומתוכה מפרישים חלה מיוחדת שהיא קדושה, כך עם ישראל הוא הנבחר באומות. מצוות חלה מלמדת אותנו על סגולת ישראל, ישראל מקיימים את המצווה הזאת ומבטאים בכך את המהות והעניין המיוחד שלהם, הם הראשית והתמצית, הם הלב שבאומות. צריך לזכור את המדרגה הזאת, המדרגה שאיתה אנחנו נכנסים לארץ ישראל.
אחרי כל הרוממות הזאת, אחרי שהקב"ה מלמד אותנו את המדרגה המיוחדת של ישראל - באה התורה ומלמדת כמה ישראל מעולים וקדושים, שאפילו אם הם נכשלים חס ושלום בחטא היותר נורא שיכול להיות, בחטא עבודה זרה - יש להם כפרה. החטא הוא חיצוני, הוא כמו לכלוך שאפשר לשטוף ואפשר לחזור למצב של ניקיון וטהרה, ללמדך את גדולתם וסגולתם של ישראל. החטאים הם לא פנימיים, על ידי קרבן שמביאים יש כפרה גם על חטא עבודה זרה שנעשה בשגגה, ואפילו אם החטא היה חטא של הציבור שהוא חטא יותר איום ונורא. צריך כפרה גם כשהחטא ביחיד וגם כשהוא בציבור, יש לזה שני צדדים: מצד אחד חטא של רבים הוא חמור מאוד מאוד ואף על פי כן יש לו כפרה, ומצד שני כשרבים מבקשים כפרה אולי בעקבות הכוח של הרבים קל יותר לכפר. התורה אומרת שגם יחיד שחטא יכול להביא קרבן ולכפר על חטאו. חס וחלילה אם מישהו חוטא ביד רמה - הוא נפלט החוצה, זה דבר חריג שיכול להיות. לא יהיה דבר כזה שציבור יעשה ביד רמה, אבל אם יחיד עושה כך: "אֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר" (במדבר טו, ל).
שמעתי על זה רעיון יפה מהרב רענן: בנדרים יש מושג של התרת נדרים ויש הפרת נדרים, התרת נדרים היא עקירה של הנדר מעיקרו, באים אל החכם ונשאלים, אומרים שטעינו ולא לקחנו בחשבון דברים מסוימים, נדרנו נדר בטעות והחכם מתיר את הנדר והוא כלא היה מעולם. לעומת זאת, הבעל והאב שמפרים את נדרי אשתו וביתו הנערה הם רק מפירים, הפרה היא לא עקירה מהשורש אלא ביטול של הנדר מכאן ולהבא. כך גם כלפי שמיא, יש כאלה שבאים ח"ו לעקור ויש כאלה שאומרים שהתורה והנביאים הם דברים מאוד יפים אך הם לא מחוברים למקור, זו המצאה אנושית מאוד יפה, "אֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר", הם מפירים את המצווה, אומרים שבמצוות מילה יש סבירות אנושית, מצוות השבת מאוד יפה והגיוני שאנשים ינוחו יום בשבוע, יש עוד מצוות רבות שיש בהן הגיון, מתאים מאוד להנהגה נכונה ויפה - אבל זה לא דבר ה', "אֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר", גם אדם כזה כורת את עצמו מהמקור.

הופעת קדושת המקום, הזמן והאדם
הפרשה ממשיכה בסיפור על המקושש, שבת שקולה כנגד כל התורה כולה, אחר כך ציצית שקולה כנגד כל התורה כולה וגם ארץ ישראל שקולה כנגד כל התורה כולה. שלוש המצוות האלה שקולות כנגד כל התורה כולה. ארץ ישראל מבטאת את קדושת המקום, בלי המקום הכול חסר. שבת מבטאת את קדושת הזמנים, זמן ומקום הם הדברים שבלעדיהם אין מציאות. קדושת האדם, ישראל, מופיעה בבגד שהאדם מתעטף בו, בגד שכולל את כל איבריו, רובו ככולו. יש מצוות באיברים מסוימים, תפילין זה על הראש ועל היד, יש מצוות בידיים ויש ברגלים, ספר החרדים מונה את המצוות לפי האיברים של האדם, מה האדם חייב בלב, מה בידיים ומה ברגלים - ומצוות ציצית עוטפת את כל הגוף. אלו מצוות כוללות, אלו שלושת המצוות העיקריות ששקולות כנגד כל המצוות כולן.
כבר הזכרנו פעם שהתורה אומרת בפרשת ציצית לקיים את מצוות ציצית, ואחר כך: "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם. לְמַעַן תִּזְכְּרוּ..." (שם לט-מ). אפשר להבין את הדברים באופן כזה שהתורה מצווה אותנו לזכור את המצוות ולא לעשות עברות. אך אפשר להבין בדרך נוספת: "וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה'", צריך לחיות את הציצית, מצוות התכלת של התורה היא כמו האור המהבהב של המשטרה, רואים את הצבע הזה ומאיטים את המהירות, לא יוצאים לעקיפות לא נכונות, כי המשטרה רואה. כך גם כשרואים את התכלת, לא עושים את מה שלא נכון לעשות, עושים רק את הדברים הנכונים, הלבן אומר מה כן לעשות והתכלת מה לא לעשות. קיום מצוות הציצית צריך להיות כל כך עוצמתי שממילא: "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם". אתם נמצאים במדרגה רוחנית כל כך גבוהה, אתם עטופים בקודש וממילא לא שייך בכלל לנהוג אחרת. כשאדם נמצא במדרגה של קדושה הוא לא עושה דברים המנוגדים לקדושה.
שנזכה בעז"ה לקיים את כל מצוות הפרשה, לחבב את ארץ ישראל על כולם ושנשמע בשורות טובות.



את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il