בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • ויחי
לחץ להקדשת שיעור זה
שיחת מוצאי שבת ויחי

ויחי יעקב

ספר בראשית - ספר הישר ,חשיבות ניצול כל יום ויום ,מעלת אמירת שמע ישראל , ישראל הוא יעקב, האמונה בהשגחה ובבחירה ,ההבדלים בהנהגת ה' .

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

י"ב טבת התשע"ה
11 דק' קריאה 41 דק' צפיה
ספר בראשית - ספר הישר
קראנו השבת את פרשת ויחי וסיימנו את ספר בראשית. ספר בראשית כשמו כן הוא ספר ההתחלה. התחלת העולם והתחלתם של ישראל. סיימנו את ההתחלה.
רש"י (בראשית א, א) שואל: למה פתחה התורה בבראשית ולא ב"החודש הזה לכם", המצווה הראשונה בתורה? ועונה: ללמדך ש"כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים" (תהלים פרק קיא, ו). התורה באה ללמד אותנו שהקב"ה ברא את העולם והוא חילק אותו לעמים, והוא נתן את ארץ ישראל לעם ישראל. אך פירוש זה הוא דרש. ועל דרך הפשט - התורה כולה היא הדרכות והוראות מה לעשות ואיך לנהוג. גם פרשת בראשית באה להדריך אותנו, וכך בכל דבר ועניין בתורה צריך ללמוד מה הקב"ה רצה ללמדנו בסיפור הזה. הקב"ה לא אמר לנו מה לעשות אך הוא סיפר לנו מה לעשות. אדם צריך ללכת בדרכו של הקב"ה, "והלכת בדרכיו" (דברים כח, ט) מה הוא בורא אף אתה בורא. הייתכן, הרי הקב"ה ברא את עולמו, אך חז"ל (שבת קיט:) אמרו לנו, שמי שאומר ויכולו הוא משתתף בבריאתו של הקב"ה, הוא כאילו בורא. ההסבר בזה הוא, שקיומו של העולם מותנה בזה שיופיע אור ה' בעולם, שאם לא יופיע אור ה' בעולם העולם אין לו קיום. והקב"ה שיתף את ישראל בקיומו של עולם.
חכמים מפרשים את הפסוק: (בראשית יב, ה) את הנפש אשר עשו בחרן- אלו הגרים (בראשית רבה פד, ד). זה נקרא שהם עשו את הנפשות. את הפסוק וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם (דברים כט, ח), דרשו חז"ל: ועשיתם אתם (סנהדרין צט:), כאשר אתם מקיימים מצוות אתם עושים את עצמכם, אתם בוראים את עצמכם. עלינו ללכת בדרכו של הקב"ה להיות שותפים בבריאתו של עולם.
ספר בראשית נקרא ספר הישר (עבודה זרה כה.). דרך ארץ קדמה לתורה. אי אפשר לגשת לתורה בלי מידות מתוקנות. אם אדם ניגש לתורה בלא מידות מתוקנות הוא מסתכל בצורה מעוותת והוא מעוות את התורה חס ושלום. לכן באה התורה ללמדנו מעשה אבות סימן לבנים. ללמוד מהאבות את מידותיהם - ללמוד את מידת החסד של אברהם, מדת החסד של רבקה, מדת מסירות הנפש של יצחק, מדת האמת של יעקב, מדת האמונה הנפלאה של יוסף, "האלוקים חשבה לטובה" (בראשית נ, כ) הוא ידע כבר מתחילה שכל מה דעביד רחמנא לטב עביד.

חשיבות ניצול כל יום ויום
וכאן הפרשה פותחת "ויחי יעקב בארץ מצרים... ויקרבו ימי ישראל למות". אומר הזוהר (זוהר בראשית רכא: מתורגם ע"י מו"ר):
"ויקרבו ימי ישראל למות", תנא אמר רבי חייא קודם כתוב ויחי יעקב, בחייו נקרא יעקב וכאן במותו נקרא ישראל ועוד למה נאמר "ויקרבו" לשון רבים, וכי אדם מת בכמה ימים, הלא ברגע אחד אדם מת? אלא, כאשר הקב"ה רוצה להשיב את הרוח אליו, כל ימי האדם בעולם הזה קרבים ונפקדים ועולים בחשבון ואז הוא מת... אשרי מי שהימים באים וקרבים לפני המלך בלא בושה, שאין בהם עבירות ולא נדחים הימים לחוץ. ולכן נקרא יום מותם של צדיקים קרבה שהימים קרבים לפניו בלא בושה. אוי לרשעים עליהם נאמר: דרך רשעים כאפלה לא ידעו במה יכשלו (משלי ד, יט). לכך נאמר: ויקרבו ימי ישראל, ולא נאמר יעקב, כיוון ששם ישראל הוא שם של שלמות, ואף שגם בשם יעקב ישנה שלמות שנאמר איש תם- שלם. אך ישראל זה שם שלם יותר.
ממשיך הזוהר (שם רכד.):
רבי יהודה פתח ואמר: "החרשים שמעו והעורים הביטו לראות" (ישעיה מב, יח), החרשים - שלא מצייתים לתורה. והעיוורים - שאינם מסתכלים לדעת על מה הם קיימים. כי בכל יום ויום כרוז מכריז ואין משגיחים בו. כל ימי אדם עומדים וקיימים, ובכל יום כשמגיע יומו מזהיר הוא את האדם. וכאשר אדם עושה עבירות, אותו היום עולה בבושה ומעיד עדותו והוא עומד מבחוץ עד שיעשה תשובה, ואז חוזר הוא למקומו. ואם לא עשה אותו היום תשובה משתתף אותו היום עם רוח מבחוץ להרע לו כל עוד לא שב בתשובה. ובסוף ימי האדם נחסרים אלו הימים. אוי לו לאותו אדם שגרע אותם ימים, שחסרים לו הימים לעמוד בפני המלך ולהתקרב אל המלך הקדוש.
כוונת הזוהר היא שכל יום יש לו ייעוד ותפקיד משלו בימי חיי האדם. וממשיך הזוהר:
הימים אלו לבושי יקר שבהם מתלבשת הנשמה. אוי למי שאין לו לבוש, אשרי מי שיש לו לבושים... למדנו: "וידעו כי ערומים הם" (בראשית ג, ז) ערומים מן המצוות, מהלבוש היקר שנעשה מהיום. וזה שאמר אדם הראשון: גלמי ראו עיניך ועל ספרך כלם יכתבו, ימים יצרו... ולא אחד בהם (תהלים קלט, טז), שלא נשאר אף יום להתלבש בו. ואם עשה תשובה והקב"ה קיבל אותו, נותן לו לבוש אחר... וזה מה שכתוב אצל אברהם אבינו: "ואברהם זקן בא בימים" (שם כד, א), שבא לבוש בכל הימים. ובאיוב מה כתוב: ערם יצאתי מבטן אמי וערם אשוב שמה (איוב א, כא). שלא נשאר לו לבוש... ובלבוש הזה יקומו הצדיקים לתחיה שנאמר: "ויתיצבו כמו לבוש" (שם לח, יד)... ומי שזכאי מתלבש בלבוש של עצמו ובלבוש של אבותיו... אשרי חלקו של יעקב שאמר בביטחון: "ושכבתי עם אבותי" (בראשית מז, ל). שזכה להיות קשור במדרגתם, ולבוש גם בלבוש יקר שלהם.
בהמשך כותב הזוהר:
רבי יהודה אמר: "וירח את ריח בגדיו ויברכהו" (שם כז, כז). יצחק אמר זאת כאשר בא יעקב לקבל את הברכות והיה לבוש בבגדי עשיו. ולכאורה זה אינו דבר שצריך להתפעל ממנו, וכן למה נאמר בגדיו של יעקב, הרי אלו בגדי עשיו? אלא שהכוונה לבגדים הרוחניים, ללבוש העולם העליון שכל אדם שמתנהג ביום בצורה מושלמת, הנשמה שלו מתלבשת בלבוש. וירח את ריח בגדיו, זה הבגדים הרוחניים הבגדים העליונים שהם מלאים ריח ועל זה אמר ראה ריח בני כריח השדה אשר ברכו ה'... ובזכות זה ברכו: "ויתן לך אלוקים מטל השמים" (שם פסוק כח), מטל היורד משדה עליון שבשמים.
ויקרבו ימי ישראל למות, הסביר לנו הזוהר שלכל יום ויום יש מציאות ותפקיד משלו ואסור להפסיד אף לא יום אחד מן הימים, ואף לא לילה מן הלילות. וכל יום שאדם מתנהג בו כמו שצריך נוצר לו לבוש רוחני.
הזוהר אומר עוד (שם רכב.):
"ויקרא לבנו ליוסף". אמר רבי יצחק: וכי שאר שבטים אינם בניו? אלא אמר רבי אבא, יוסף עולה על כולם, שלמדנו בשעה שאשתו של פוטיפר דחקה ליוסף, מה כתוב: "וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ וְאֵין אִישׁ מֵאַנְשֵׁי הַבַּיִת" (בראשית לט, יא). למה נאמר אין איש מאנשי הבית, מה ההדגשה מאנשי הבית, היה צריך לכתוב אין איש, אלא לומר שרק מהם לא היה אך הייתה שם דמות דיוקנו של אביו. וכיוון שראה אותו יוסף התחזק בדעתו וחזר לאחוריו. בא וראה מה כתוב: "וַיְמָאֵן וַיּאמֶר אֶל אֵשֶׁת אֲדֹנָיו הֵן אֲדֹנִי לֹא יָדַע אִתִּי מַה בַּבָּיִת וְכל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדִי" (שם ח). אמר לו הקב"ה: אתה אמרת וימאן בזכות זאת תזכה לברכה לבנך. כמו שכתוב: "וַיְמָאֵן אָבִיו וַיּאמֶר יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי" (בראשית מח, יט) (על מה שאמרת שמנשה הבכור) יש לשאול למה כתוב פעמיים ידעתי? ידעתי בני בזמן שקיימת בגופך שאתה בני, ידעתי התנהגותך בזמן שאשת פוטיפר ניסתה לפתות אותך והתגברת, ידעתי שאתה זוכר את דמותי וממשיך את הקו שלי. ולכן נאמר: "ויקרא לבנו ליוסף" שיוסף הוכיח שהוא בנו של יעקב.
אלו דברי הזוהר.

מעלת אמירת שמע ישראל
בהמשך יעקב קורא לבניו ואומר: "וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" (בראשית מט, א). יעקב רוצה לספר להם מה יקרה להם ונסתלקה ממנו הנבואה. אומרים חכמנו במסכת פסחים (נו.) שהוא נבהל שמא אין מיטתו שלמה כמו אצל אברהם ויצחק שלא כל בניהם היו צדיקים, אולי גם אצלו יש מישהו לא כשר. שמעו זאת הבנים ואמרו: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". ישראל זה ישראל סבא. אמרו לאביהם שמע אבא ה' אלוקינו ה' אחד, אנו כולנו שלמים באמונתנו. שמע זאת יעקב ואמר: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".
כאשר משה רבנו אמר את פרשת שמע, הוא לא הוסיף את "ברוך שם כבוד מלכותו". דנה הגמרא מה לעשות, האם להגיד ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. מצד אחד משה לא אמרו אז לא נאמר, מצד שני יעקב כן אמר, מה לעשות? יעקב הוא אבינו משה הוא רבנו, יש כאן בעיה הרב אומר שלא לעשות משהו והאב אומר שכן לעשות, למי נשמע? צריך לשמוע לשניהם, מה עושים? אם כך "נימרינהו בחשאי" נגיד זאת בשקט, אם משה ישאל, אמרת? נגיד לו לא. אם יעקב ישאל נגיד לו כן. אמירה בשקט זה מצב ביניים, לפעמים כשיש לנו ספק בהלכה אנו מחפשים דרך אמצע. יש מחלוקת בין הראשונים האם המזוזה צריכה להיות עומדת או שוכבת לכן עושים פשרה לצאת ידי חובת כל הדעות ושמים את המזוזה קצת באלכסון.
ממשיכה הגמרא ואומרת: משל לבת מלך שהריחה תבשיל עם ציקי קדירה (השרוף בתחתית הסיר) זה טעים אך אין אפשרות להביאן על שולחן מלכים. על שולחן מלכים מביאים רק חתיכה הראויה להתכבד, כי הצורה היא כמעט יותר חשובה מהאוכל עצמו. מצד אחד לא מכובד להביא זאת לשולחן ומצד שני יש לבת המלך צער כי זה מאד טעים, אז הביאו לה בחשאי. הביאו אותה לחדר הצדדי ליד המטבח שתאכל שם ציקי קדירה. המשל הזה הוא על אמירת ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, אמירה זו היא כמו ציקי קדירה, דבר שאינו יפה אך מאוד טעים.
המהר"ל (נתיב העבודה פרק ז) מרחיב ומעמיק מאד במאמר זה ואומר, הפעם הראשונה שהייתה קבלת עול מלכות שמים באמירת שמע ישראל הייתה ע"י בניו של יעקב. הם אמרו לו שמע ישראל ואנו ממשיכים לומר אותה אמירה שמע ישראל וכמו שאמר משה רבנו לעם ישראל שמע עם ישראל ה' אלוקינו ה' אחד. אנו חוזרים על דברי משה ומתכוונים לאותה אמירה, שמע ישראל - עם ישראל, שמע ישראל - הסבא יעקב אבינו. המדרש אומר שכאשר אנו אומרים "שמע ישראל", אנחנו מתכוונים להגיד: סבא ישראל תשמע: ה' אלוקינו ה' אחד.

ישראל הוא יעקב
שני המדרשים כוונתם אחת. עם ישראל ויעקב חד הם. יעקב שמו ישראל כי באמת הוא הבסיס של ישראל הוא יסוד האומה ובאמירת שמע מתכוונים לשניהם יחד. וכוונת העניין הוא, שעיקר קבלת עול מלכות שמים זה בציבור שהעולם מקבל את מלכותו.
אומר המהר"ל: יעקב אבינו הוא בשמיים הוא היה אחד מן האבות ודמותו חקוקה תחת כיסא הכבוד. קבלת עול מלכות שמיים צריכה להיות ע"י התחתונים, ע"י העולם, וכך מתחיל ענין קבלת עול מלכות שמים, שהעולם מקבל על עצמו עול מלכות שמים על ידי השבטים. במילה "אחד" יש רמז מעניין. א,ח,ד בגימטריה זה 13, 12 השבטים ויעקב אבינו הוא ה13. א- יעקב ח- שמונת השבטים בני האימהות, וד- ארבעת השבטים בני השפחות. יש כאן איזה סדר, המילה הזו מבטאת איזה ביטוי מיוחד שמתאים לקבלה הראשונה של עול מלכות שמים ביחד. השבטים מקבלים עליהם עול מלכות שמים מכוחו של יעקב שהוא באמת במרומים. ועל ידם יעקב מתרומם למדרגה עליונה ואומר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". זאת אמירה שמלאכים אומרים, לא אמירה של בני אדם. זו אמירה עליונה מאוד ועל כן רק יעקב אבינו ראוי לאומרה כיוון שהוא במדרגה עליונה.
אם זו מדרגה כל כך עליונה, מדוע אנו אומרים אותה הרי זה שייך רק ליעקב אבינו? הרי אמירה זו מיוחדת, שאומרים אותה בבית המקדש על כל ברכה? בבית המקדש לא עונים אמן אלא ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. זו אמירה מיוחדת השייכת למדרגה של קדושה, יעקב אבינו ראוי לאמירה זו, אז למה אנו אומרים? עונה המהר"ל שלאדם יש כוחות גלויים וכוחות נסתרים, והנשמה הפנימית היא שייכת למרומים, והיא שייכת לאמירה זו. וכיוון שהאמירה היא בשם הנשמה היא צריכה להיאמר בלחש כאילו היא מעל המציאות, לא בתוך המציאות. זו אמירה מיוחדת, גבוהה מאוד. ביום הכיפורים כאשר כל ישראל מגיעים למדרגה מאוד גבוהה ונעשים כמו מלאכים, אפשר להגיד "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" בצורה גלויה, כמו מלאכים. מוסיף המהר"ל שיש כאן גם רמז לעדות, ה-ע של המלה שמע וה-ד של המלה אחד משלימים את המילה עד. אנו מעידים על מציאות ה' אנו מכירים שה' הוא אחד. ניתן להוסיף שגם בברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד ישנה עדות. וביחד יש לנו כאן שני עדים, ע"פ שנים עדים יקום דבר. יש כאן עדות עליונה בברוך שם ויש כאן עדות מהעולם בד' אחד.
הרב קוק (עולת ראיה עמוד תיב) מסביר את הדברים אחרת. מה הם ציקי קדירה? ציקי קדירה זה אוכל לא מכובד אך טעים. ב"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" אנו מזכירים את הופעת מלכות ה' בעולם הזה. כלומר אנו מכירים את ריבונו של עולם דרך העולם, רואים את העולם ורואים את הבורא. אנו רואים את מעשה ה', שמים, כוכבים וירח ומתפעלים מהבריאה הגדולה והעצומה שהקב"ה ברא, ומכירים את ה' מתוך מה שברא. אלינו זה מדבר מאוד כיוון שההופעה האלוקית לא נגלית לנו, אך אנו רואים את פעולותיו, את ההנהגה האלוקית, והיא גורמת לנו התרגשות חזקה מאוד, על ידה מרגישים את טעם האמונה ומרגישים את הגדלות האלוקית. אבל האמת שכל העולם הזה הוא אפס קצהו של הגדולה האלוקית. הקב"ה יכול לברוא אלפי עולמות מוצלחים יותר מהעולם הזה. וגם יכול להיות שבפועל ישנם כאלו עולמות רוחניים כהנה וכהנה. לשבח את הקב"ה ולהעיד עליו מתוך הבריאה של העולם הזה זה לא לכבודו. משל למלך שיש לו אלף אלפי דינרי זהב ומשבחים אותו שיש לו כמה דינרי כסף. ישבחו את אחד העשירים שהוא מיליארדר, שיש לו מיליון ש"ח, הוא ייעלב. אנו לא יכולים לשבח במה שאנו לא רואים, ומה שאנו רואים מעורר אצלנו את ההתפעלות העצומה. אז מצד אחד זה טעים, מצד שני זה לא כבוד. זה ציקי קדירה להגיד "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" כפי שמלכותו מתגלה לנו בעולם הזה וזה מעט מהגדולה האלוקית, שכמה שתשבח לא התחלת לשבח.
הוי אומר ששמע ישראל זו אמירה עליונה נישאה שהגדולה האלוקית היא למעלה מכל גבולות. לא מתוך המציאות אנו משבחים את ה' אחד אלא מעל כל המציאות. אבל אנו רוצים להתחבר, רוצים לחוש את ההופעה האלוקית. ואנו רוצים להגיד שאנו רואים את ההופעות שלו, את ההתגלות ופעולותיו. אבל זה לא כבוד, לכן צריך להגיד זאת בלחש. לפי ההסבר של הרב, "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" זו אמירה פחותה מ"שמע ישראל". ולפי ההסברה של המהר"ל "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" זה למעלה מ"שמע ישראל". קשיא. כמובן שאלו ואלו דברי אלוקים חיים. יש בחינות שונות, תלוי איך מסתכלים. האם המלאכים הם יותר גבוהים מבני האדם - תלוי. מצד החומר, הגבורה, הכוחות, המלאכים הם יותר גדולים. אבל מצד הנשמה הפנימית של ישראל, הנשמה היא גבוהה יותר. האדם בישראל הוא מכיל בקרבו שורש גבוה מעל גבוה, יותר גבוה מכל הבריאות שבעולם. נשמת ישראל חצובה מתחת כסא הכבוד (שו"ת הריף כ) ושורש כל הבריאה כולה זו כנסת ישראל שהיא תמצית הבריאה. ובשורש נשמת עם ישראל הנמצאת בגבהי גבהים התחלת כל הנבראים, ישראל קדמו לעולם (בראשית רבה א, ד). מצד שני אנו בעלי גוף, והגוף הוא נמוך ומגושם, הוא בתוך העולם הזה. הגוף אינו רק בשר, גידים ועצמות, אלא גם רגשות והשגות שכליות. הנשמה היא בלתי גבולית היא ניצוץ אלוקי ממעל, אבל כל כוחות האדם המופיעים בגילוי הם מוגבלים ויותר נמוכים מן המלאכים. אך הכוחות בשורשם גבוהים מן המלאכים. תלוי בנקודת המוצא.
.על הפסוק: "הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" (בראשית מט, א) אמרו חז"ל אם אתם מתאספים אז תהיה אחרית הימים. אם ישראל מתאחדים יחד הם מביאים את הגאולה. זו חשיבות האחדות עליה אנו מדברים הרבה.

האמונה בהשגחה ובבחירה
עוד נקודה אחת. יוסף אומר: "וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה" (בראשית נ, כ). כל פעם אנו מגיעים למקום הזה ורואים את המהלך האלוקי הנפלא. לכאורה מה יכול להיות יותר גרוע ממעשה האחים? ובכל זאת יוסף אומר: "האלוקים חשבה לטובה", יוסף אומר בדיעבד אתם בכלל לא אשמים, לא יכולתם לעשות אחרת זו הייתה תוכנית אלוקית שכך הדבר צריך לקרות. הבעיה שלכם היא שאתם רציתם לעשות רע. "אתם חשבתם עלי לרעה" על זה אתם צריכים לחזור בתשובה, לא על מה שקרה בפועל, מה שקרה בפועל היה צריך לקרות. יש להכיר שכל דבר בדיעבד זו השגחה ולכתחילה זו בחירה. אדם חייב לבחור בטוב ולא ברע אבל קרה שהוא לא בחר בטוב זה הקב"ה סובב. לא צריך להצטער על התוצאות אלא על הכוונה הלא טובה. אתם כבר מזמן התחרטתם ואתם מבינים את החומרה והרע שעשיתם, ועל מה שקרה לי אין להצטער כיוון שזה היה מושגח וכך היה מוכרח להיות (ע"פ אורות התשובה טז, א).
בספר "נחלת יעקב" של רבי יעקב מליסא, בעל "הנתיבות" אומר: שאם זה לא היה צריך לקרות, הייתה דמות דיוקנו של יעקב מופיעה אל השבטים. אצל יוסף הופיעה דמות דיוקנו של יעקב ומנעה ממנו מלחטא. למה זה לא קרה אצל השבטים - הקב"ה רצה שכך יקרה. רק הכוונה שלכם שלא הייתה טובה אותה צריך לתקן. זה לימוד גדול שכל חטא זה קלקול ברצון, ולכן התיקון שלו הוא אפשרי (מסילת ישרים סוף פרק ד). אדם התחרט ותיקן את הרצון, הוא תיקן את החטא. מה שקרה מתנתק ממנו, שהרי זה היה מושגח מריבונו של עולם. צריך להאמין שכל מה דעביד רחמנא לטב עביד (ברכות ס:) כל מה שקורה הכל לטובה. לפעמים זה מתגלה לאחר הרבה מאד שנים כמו אצל יוסף. לקח הרבה זמן ולא ראו שזה לטובה אבל בסופו של דבר התגלה שהכל לטובה.
ההבדלים בהנהגת ה'
מכאן אנו עוברים לספר שמות. ספר בראשית הוא ספר ההתחלה, ספר הטבע, הופעת ה' בטבע, אמונת ה' הטבעית של האבות. הם רואים את ריבונו של עולם בלא גילוי שמעל הטבע. א-ל שדי, הקב"ה נמצא בתוך המציאות בשם הזה, זה שם של הופעה בטבעיות. אמנם האבות זכו לנבואה אך זה היה גם כן טבעי אצלם. ויעקב הולך עם מלאכים אצלו זה לא מעל הטבע. אחר כך אנחנו ממשיכים לספר שמות שם יש הופעת ה' על טבעית עליונה שאי אפשר להתווכח ולומר שמא יש כאן מקרה. רואים את ריבונו של עולם משגיח ומשנה טבעו של עולם. רואים שהוא ברא את הסדר והוא יכול לשנותו. זה מעבר לשלב נוסף, יש שני צדדים שהם שלמות ההסתכלות. לראות את ריבונו של עולם מעל הטבע ובתוך הטבע. כך גם תהיה הגאולה גם טבעית גם על טבעית גם רוכב על חמור וגם על ענני שמיא שנזכה לגאולה שלמה.




^ 1.. שנת תשע"ה.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il