בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • שמות
לחץ להקדשת שיעור זה
שיחת מוצאי שבת שמות

המנהיג הגואל

ספר הישרים וספר הצדיקים ,הייחוד והיחד ,הקריאה בשם,ההתבוננות הנכונה על מצבנו ,תכונותיו של המנהיג הראוי ,האמונה בתהליך האלוקי.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

י"ט טבת התשע"ה
12 דק' קריאה 47 דק' צפיה
ספר הישרים וספר הצדיקים
התחלנו השבת את ספר שמות. "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה" (שמות א, א) אומר המדרש (שמות רבה א, ב):
אמר ר' אבהו: כל מקום שנאמר "אלה" - פסל את הראשונים, "ואלה" מוסיף שבח על הראשונים. "אלה תולדות השמים והארץ" (בראשית ב, ד) פסל לתוהו ובוהו. "ואלה שמות" הוסיף שבח על שבעים נפש שנאמרו למעלה שכולם היו צדיקים.
הרב (שמועות ראיה, שנת תרפ"ט) מסביר: הראשונים הם האבות, מוסיף עליהם - אלו הבנים. הראשונים הם האבות שהיו ישרים, ספר בראשית נקרא ספר הישר. לכאורה הישר הוא במידה גבוהה יותר מן הצדיק. הישר הוא מי שעובד את ה' מחפץ לב, הוא מזוהה עם רצונו של הקב"ה, נעשה רצונו כרצון ה'. לישר אין התמודדויות הוא מלא בדבקות בריבונו של עולם. וכאלה היו האבות, שהיו מרכבה לשכינה, דבקים בריבונו של עולם באופן המלא. זו מדרגה עליונה, עבודת ה' מאהבה.
הצדיקים עובדים את ה' מתוך התמודדות, יש להם יצרים, לא כל מידותיהם מכוונות לעשיית רצון ה', אך הם מתגברים. מדרגתם דומה למדרגת הבינוני עליה מדבר ספר התניא (פרק טו). הבינוני הוא אדם שלמרות שיש לו משיכות לדברים אחרים הוא מתגבר עליהם ולא נכשל.
זאת אומרת שהצדיק עדין לא שלם בעבודת ה', נשמתו אינה הדומיננטית היחידה, יש לו עדיין יצר הרע שמנסה להפילו אך הוא היצר הרע לא מצליח.
מצד שני יש בצדיקים גם מעלה מיוחדת, מידת ההתגברות, נצחון על הנטיות השליליות תוך כדי מאמץ. מידה זו היא עבודת ה' על ידי קידוש ה'. חז"ל אמרו לנו שיוסף הצדיק, בחינת צדיק שמתגבר, עשה קידוש ה' בסתר, וזה היה קידוש ה' עצום. מי שלא קשה לו זה כבר לא משהו מיוחד, אבל מי שמתגבר ומנצח זה קידוש ה'. וככל שהקושי יותר גדול יש בזה קידוש ה' יותר גדול. אם כן יש בצדיקים מעלה מיוחדת.
אני זוכר שמורנו ורבינו הרב צבי יהודה היה מדגיש דבר זה במאמר חז"ל: (גיטין לו:)
הנעלבין ואינן עולבים שומעין חרפתן ואין משיבין עושין מאהבה ושמחין ביסורין עליהן הכתוב אומר: "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו" (שופטים ה, לא).
'הנעלבים' - יש אנשים שאינם מקפידים על שום דבר, לא לוקחים ללב, יש להם מידות מעולות והם לא צריכים להתגבר. יש כאן שלמות של אופי. מצד שני יש אנשים שנעלבים ואינם עולבים יש להם התמודדויות. זו מדרגה מיוחדת של גילוי עבודת ה' מתוך מאמץ. הם שומעים חרפתם והיא פוגעת בהם ופוצעת אותם - והם לא משיבים. התכונה הטבעית היא להגיב, לא לשמוע חרפתם ולשתוק, אך הם מקבלים את היסורים באהבה בשמחה. זו עבודת ה' מיוחדת. 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו' מוזכרת כאן מדת הגבורה.
לא חייבים להיות עם אחת מהמידות הללו, או ישר או צדיק, אפשר להיות בעל שתי המידות. במובן מסוים ניתן להגיד שישרות וצדיקות אלו שתי בחינות בעבודת ה'. אנו קרואים בנים (דברים יד, א) ואנו קרואים עבדים (ויקרא כה, נה) האבות היו בבחינת עבודת ה' כבנים, והבנים הצדיקים היו בחינת עבדים. העבדים מקבלים מרות, שומעים בקול ריבונו של עולם. יש צו אלוקי עליון ואותו הם מקבלים וכלפיו הם מתכופפים. יש בזה בחינה של מוסיף על הראשונים. השאיפה היא "וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם" (מלאכי ג, כד).
הזוהר מבאר שהמטרה היא שהאדם יעבוד את ה' גם בתור עבד וגם בתור בן. הבן רוצה לקיים את רצון ההורים לא מתוך לחץ, אלא באופן טבעי. לעומתו עבד בדך כלל פועל מתוך כפיה, הוא לא שמח להיות עבד, אך הוא מבטל את עצמו כלפי אדונו. יש בחינה של להיות עבדים של ריבונו של עולם להתבטל כלפי רצונו של הקב"ה. והמעלה היא להיות גם בנים וגם עבדים. ואלה מוסיף על הראשונים.

הייחוד והיחד
ממשיך המדרש (שמות רבה א, ג):
"ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה יעקב ובניו איש וביתו באו", שקולים הן ישראל כצבא השמים, נאמר כאן שמות, ונאמר בכוכבים שמות, שנאמר: "מונה מספר לכוכבים לכלם שמות יקרא" (תהלים קמז, ד), אף הקב"ה כשירדו ישראל למצרים מנה מספרם כמה היו, ולפי שהם משולים לכוכבים קרא שמות לכלם, הדא הוא דכתיב: "ואלה שמות בני ישראל" וגו'.
הקב"ה קורא שמות לכוכבים, וקורא שמות לישראל כיוון שישראל משולים לכוכבים. שמעתי מהרב רענן (חתן הרב קוק) שישנן שתי התייחסויות לכוכבים. כתוב: "מוֹנֶה מִסְפָּר לַכּוֹכָבִים לְכֻלָּם שֵׁמוֹת יִקְרָא" - לכל כוכב וכוכב יש שם בפני עצמו. ובישעיהו (מ, כו) כתוב: "הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא" - לכולם יש שם אחד. יש שם כללי לכוכבים, בשביל החלב יש המון כוכבים ולכולם שם אחד. כך ישראל, מצד אחד לכלל ישראל יש שם אחד הכולל את כולם, ומצד שני יש שם לכל אחד ואחד. כל אחד הוא כוכב, כל אחד הוא עולם מלא ומאיר ככוכב. כל אחד מישראל יש לו מעלה מיוחדת.
ישראל משולים גם לעפר שנאמר: "וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ" (בראשית כח, יד). יש לישראל מעלה כפולה, משולים גם לכוכבים וגם לעפר הארץ. משולים לעפר מבחינת הרבוי והקיום שלהם, כמו שנאמר: וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת (קהלת א, ד) לא בטלה. ונמשלו לכוכבים שמאירים. כל אחד מישראל הוא מאיר את העולם. אל יזלזל אדם לא בעצמו ולא באחר, כיוון שכל אחד הוא צלם אלוקים ויש בו אור גדול המאיר בעולם. וכולם יחד הם ממש מציאות אחת.

הקריאה בשם
"וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה" (שמות א, א) שם זה מציאות. הגמרא דורשת דרשות על שמות לדוגמא: "למה נקרא שמה רות שיצא ממנה דוד שריוהו להקב"ה בשירות ותושבחות" (בבא בתרא יד:). והגמרא במקום אחר אומרת שלפי שמו של האדם נקבעה המהות שלו. שם זו קביעת מציאות לפי הסיעתא דשמיא שיש להורים בקביעת השם. ולכל שם יש כמה מובנים ואדם יכול להוציא את הכוחות שלו במובן החיובי על פי מהות השם, וגם במובן השני הפחות טוב.....
ספר זה נקרא ספר שמות. שם זה התגלות והופעה. אדם מכיר מישהו בשמו הרי הוא מכיר אותו. וכל עוד הוא לא אמר לו מה שמו, אף על פי שהוא יודע היכן הוא גר ומה הוא עושה, ואפילו הוא יודע עליו הרבה, כל עוד לא עשו הכרות בשמות הם לא מכירים. חיילים לפעמים נפגשים ביחד משוחחים הרבה ולאחר הדיבור אומרים: נעשה הכרות. מה שייך הכרות, הרי כבר דיברו - אלא שהכרת השם זו ההכרות.
הפרשה שלנו עוסקת גם בשמו של ה' יתברך. משה שואל: "וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם" (שמות ג, י)? השיב לו הקב"ה: "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה" (שם יד). מה פרושו של שם זה? דורשים חז"ל (שמות רבה ג, ו)
"ויאמר אלהים אל משה", אמר רבי אבא בר ממל: אמר ליה הקב"ה למשה: שמי אתה מבקש לידע? לפי מעשי אני נקרא! פעמים שאני נקרא באל שדי, בצבאות, באלהים, בה', כשאני דן את הבריות אני נקרא אלהים, וכשאני עושה מלחמה ברשעים אני נקרא צבאות, וכשאני תולה על חטאיו של אדם אני נקרא אל שדי, וכשאני מרחם על עולמי אני נקרא ה', שאין ה' אלא מדת רחמים שנאמר: "ה' ה' אל רחום וחנון" (שמות לד, ו), הוי "אהיה אשר אהיה", אני נקרא לפי מעשי.
ה' שואל את משה: מה השאלה מה שמי, הרי אני מופיע בהרבה שמות, כל פעם אני מופיע בשם אחר. שם זה התגלות מוגבלת, והתגלות היא לא העצמות האלוקית. הקב"ה הוא גבוה מעל גבוה. אומר ה' למשה אתה רוצה להכיר את מידותיי את הופעותיי והתגלותי, יש הרבה שמות. כל המידות ממנו מתחילות, וממילא כל השמות. הקב"ה מתגלה בתוך המציאות בהנהגתו את המציאות. אך זו אינה עצמיותו שהיא גבוהה משמות ואינה מתגלה. אהיה אשר אהיה הכוונה שפעם אני מתגלה כך ופעם אני מתגלה אחרת.
המדרש (שמות רבה ה, ה) מתאר את בואם של משה ואהרון אל פרעה בפעם הראשונה:
"ויאמרו אל פרעה כה אמר ה' אלהי ישראל שלח את עמי ויחוגו לי במדבר". אמר ר' חייא בר אבא: אותו היום יום פרוזבוטי של פרעה היה, ובאו כל המלכים כלן לכבדו והביאו דוראות של עטרות והיו מעטירין אותו שהוא יום קוזמוקרטור (יום הולדת) והביאו אלהיהן עמהן, משעטרו אותו היו משה ואהרן עומדין על פתח פלטרין של פרעה. נכנסו עבדיו ואמרו: שני זקנים עומדין על הפתח. אמר להן: יעלו. כיון שעלו היה מסתכל בהן שמא יעטרו אותו או שמא יתנו לו כתבים, ואף לא שאלו בשלומו. אמר להם: מי אתם? אמרו לו: שלוחיו של הקב"ה אנו. מה אתם מבקשים? אמרו לו: "כה אמר ה' שלח את עמי" וגו'. אותה שעה כעס ואמר: "מי ה' אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל"! לא היה יודע לשלח לי עטרה אלא בדברים אתם באים אלי, "לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח". אמר להם: המתינו לי עד שאחפש בספר שלי מיד נכנס לבית ארמון שלו והיה מביט בכל אומה ואומה ואלהיה. התחיל קורא אלהי מואב ואלהי עמון ואלהי צידון אמר להם חפשתי שמו בבית גנזי ולא מצאתי אותו. אמר ר' לוי: משל למה הדבר דומה לכהן שהיה לו עבד שוטה. יצא הכהן חוץ למדינה הלך העבד לבקש את רבו בבית הקברות. התחיל צווח לבני אדם שעומדים שם: לא ראיתם בכאן רבי? אמרו לו: רבך לאו כהן הוא? אמר להן: הן. אמרו לו: שוטה! מי ראה כהן בבית הקברות. כך אמרו משה ואהרן לפרעה: שוטה! דרכן של מתים לתבען בין החיים, שמא החיים אצל המתים, אלהינו חי הוא, אלו שאתה אומר מתים הם אבל אלהינו הוא אלהים חיים ומלך עולם. אמר להם: בחור הוא או זקן הוא? כמה שנותיו, כמה עיירות כבש, כמה מדינות לכד, כמה שנים יש לו מיום שעלה למלכות? אמרו לו: אלהינו כחו וגבורתו מלא עולם, הוא היה עד שלא נברא העולם והוא יהיה בסוף כל העולם והוא יצרך ונתן בך רוח חיים.
הזוהר אומר שפרעה לא הכיר את ה', הוא הכיר כל מיני כוחות רוחניים שיש בעולם כמו כוכבים ומזלות, כוחות הנמצאים בעולם, וכל זה יש לו בבית גנזיו. אבל הוא לא הכיר שיש משהו מעל הכול, שיש ריבונו של עולם שהוא מעל העולם, שאין לא גדר והוא למעלה מכל השמות. את ריבונו של עולם שהוא מעל הטבע שהוא ניסתר הוא לא הכיר. הוא הכיר שיש אלוהים בעולם, יש כח אש כח מים, אבל זה שיש כח שממנו כל הכוחות כולם דבר שמעל כל הגבולות הוא לא הכיר. אומר הזוהר: הוא מכיר את שם אלוקים ולא את שם הויה.¬ שם הויה הוא כביכול שם עצמי. גם השם הזה הוא באמת לא שמו העצמי. כפי שאמרנו, שם זה מגביל, ורק מבחינתנו אנו קוראים בשם זה שהוא מבטא מציאות עצמית, לא ביחס אל דבר כמו אלוקי העולם, אלוקינו, אלוקיהם של... שם הויה אינו מיוחס למשהו, אי אפשר לומר הויה של... שם הויה פירושו היה הווה ויהיה. ריבונו של עולם קיים נמצא. לא נמצא של העולם לא תלוי בשום דבר אלא מציאות מוחלטת, אך גם שם זה הוא רק מבחינתנו.
שמות זה הופעה התגלות, הגדרה, וריבונו של עולם הוא מעל זה ופרעה לא מכיר מציאות כזו. זה חידוש של עם ישראל. ה' מתגלה לעם ישראל ועל ידי זה עם ישראל מגלה בעולם שיש מציאות אלוקית עליונה מעל כל גבולות ובלתי מוסגת.
אם כן מה שואל משה כאשר אמר: "ואָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם" (שמות ג, יג) על פי מה שהרחבנו, משיב ה': הרבה הופעות יש לי. מה התכוון משה בעצם לשאול, משה שואל: אני אבוא לישראל ואגיד "אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם" (שם טו) להוציא אתכם ממצרים, הם ישאלו: אחרי כל הצרות והסבל יש סיכוי לצאת ממצרים, ועוד וכי אנו זכאים לצאת, אנו במצב נמוך במ"ט שערי טומאה, באיזה זכות זה מגיע לנו? יהיו הרבה צדיקים שיאמרו: לא היה מצב גרוע כמו מצבנו עכשיו במצריים, זה מצב של מתירנות, מה פתאום שה' יוציא אותנו האם זה זמן שמתאים לגאולה? וה' עונה: "אהיה", שם עתידי. באמת עכשיו המצב לא טוב אבל יש לי מגמה להוציא את ישראל ממצרים כדי ש"תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה" (שמות ג, יב) - שיקבלו תורה. לא בגלל זכויותיהם אלא בגלל התוכנית העתידית. אף על פי שהתנהגות עם ישראל כעת לא ראויה יש לו בפוטנציאל כוחות פנימיים, ועניינו לקבל תורה. לריבונו של עולם יש מטרות עליונות, ובסופו של דבר עם ישראל ימלא את תפקידו. ה' אומר אני מופיע בשביל העתיד והמטרה כל כך גדולה שלמרות ההתנהגות הנוכחית אני מופיע. 'אהיה'- אני אתגלה ואופיע בעם ישראל, ועל ידי זה ישראל ימלא את התפקיד שהוא מיועד אליו.
אנו יכולים לומר זאת גם על הגאולה שלנו. הקב"ה לא שלח מנהיג גלוי שיגאל את עם ישראל, לא הגיע אדם ואמר שהוא בא לגאול אותנו מכל הארצות ולהביאנו לארץ ישראל. אלא הקב"ה בעצמו התחיל להוציא אתנו ולהביאנו לארץ. יאמרו: המצב לא טוב יש כפירה יש הרבה קלקולים באיזה זכויות אנו נגאלים? והתשובה "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית יה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם" (ישעיהו ב, ב). יש תכנית אלוקית לרומם את עם ישראל ועל ידי זה ישוב כל העולם לקרוא בשם ה'. עוד תראו ותבינו את המהלך הזה. יש פעמים שלא רואים בהוה את הסיבה אך הסיבה היא עתידית ובזכות מגמה זו הקב"ה גואל את ישראל. ואחרית כראשית וכמו שהיה אז כך עכשיו.

ההתבוננות הנכונה על מצבנו
אומר משה לה': אני כבר יודע מה להגיד, באיזה שם אני נשלח, אך עדיין "וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ ה'" (שמות ד, א)! על שאלה זו הקב"ה מקפיד קצת ושואל את משה: "מַה זֶּה בְיָדֶךָ? וַיֹּאמֶר מַטֶּה, וַיֹּאמֶר הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה" (שם ב- ג). דרשו חז"ל: אתה מדבר לשון הרע! איך עולה בדעתך שלא יאמינו! עם ישראל מאמינים בני מאמינים ואני אומר לך ללכת ולהגיד והם יאמינו, ואתה שואל והם לא יאמינו. מעשיך הם כמו מעשה הנחש שאמר לשון הרע. "הָבֵא נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ" (שם ו) מי שמדבר לשון הרע נגעים באים עליו. "וַיָּבֵא יָדוֹ בְּחֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג". זה מוסר באופן אישי למשה, אך ה' אומר למשה להראות זאת לישראל, מדוע? זה לא רק מוסר אישי למשה יש כאן גם אמירה לבני ישראל. משה ידע שיש לישראל סיבות שלא להאמין לו.. הרי הם יגידו וכי יש סיכוי לצאת ממצרים? זה לא ריאלי! המצרים דוחקים את עם ישראל, הם שולטים בהם שליטה מלאה גם על הגוף וגם על הנפש, הם מרגישים משועבדים וכנועים למצרים ולא יעזו לעמוד נגדם. הם במצב שמבחינה נפשית ומעשית אין אפשרות לצאת ממצרים. וכמו כן משה שואל ומקשה וכי מגיע להם לצאת ולהיגאל? אמר לו הקב"ה: מה זה בידך? מטה, השליכהו ארצה. אומר המדרש (שמות רבה ג, יב):
מטרונה אמרה לר' יוסי: אלהי גדול מאלהיך. אמר לה: למה? אמרה לו: בשעה שראה את הנחש שהוא אלהי, מיד: "וינס משה מפניו", אבל בשעה שנגלה אלהיכם למשה הסתיר פניו. אמר לה: תיפח עצמה! בשעה שנגלה אלהינו למשה בסנה, לאי זה מקום היה לו לברוח? לשמים? לים? ליבשה? נאמר בו: "הלוא את השמים ואת הארץ אני מלא [נאם ה']" (ירמיהו כג, כד). אבל הנחש אלהיך, כיון שאדם בורח מפניו ב' ג' פסיעות - מיד הוא ניצל, לכך כתיב: "וינס משה מפניו".
התנין הוא משל לפרעה ומשה נבהל ובורח מפניו, הקב"ה רומז לו מי שולט על העולם. התנין מפחיד? אחוז בזנבו והוא הופך למטה. ה' אומר הכול בידי, אני נתתי לו את הכוח הזה. ומה שאמרת שעם ישראל לא ראוי, הכנס ידך לחקך ותוציא, אתה רואה שיש נגעים. תכניס שוב ותראה שהיד טהורה. כל הנגעים בישראל הם חיצונים, אתה צריך לעשות רק פעולה של תיקון ומיד הנגעים מסתלקים. זה משהו חיצוני על העור לא משהו פנימי ואפשר לסלק אותו.
דברים אלו אמורים גם לזמננו. יש הרבה חולשות נפילות, והקב"ה אומר: הכנס ידך לחיקך והוציאה, הכול חיצוני, לא במהות. זה מה שאמר ה' למשה: עם ישראל יראו את האמת ויאמינו. אך בגלל שהתחלת והעלת ספקות צריך להשתמש באותות. בעצם עם ישראל הם מאמינם בני מאמינים כשנוגעים בנקודה הפנימית שלהם, כאשר אומרים להם: הגיע עת גאולתכם הם יאמינו ומיד יקבלו זאת.

תכונותיו של המנהיג הראוי
עוד נקודה בפרשה. ה"קדושת לוי" (רבי יצחק מברדיטשב) כותב, כאשר שואל משה את ה': "מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם", עונה לו ה': "כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ (אתה לא לבד) וְזֶה לְּךָ הָאוֹת" (שמות ג, יא-יב). אתה שואל "מי אנכי", סימן שאתה מתאים. אם אתה חושב שאינך מתאים סימן שאתה מתאים. משה רבנו בורח מהתפקיד. הוא חושב שהוא לא מתאים, אומר הקב"ה: עליך ראוי להטיל את התפקיד. מנהיג צריך להיות עניו שלא רץ אחרי השררה, כי מי שרץ אחרי השררה, השררה משתלטת עליו, ומי שבורח ממנה הוא שולט עליה. אם מוטל על משה למלא את התפקיד הוא ימלא אותו בלי נגיעות מכיוון שמבחינתו הוא יכול להפסיק להיות המנהיג בכל שעה. משה רבנו הוא הדמות של המנהיג ב-הא הידיעה. הקב"ה עשה לו כמה מבחנים וזה אחד מהם.
הניסיון הראשון למשה היה לאחר שהוא גדל הוא יוצא החוצה ורואה איש מצרי מכה איש עברי מאחיו, הוא לא יכול לעמוד מנגד והוא מכה את המצרי וטומן אותו בחול. הסימן הראשון למנהיגות הוא להרגיש אחריות: "לא תעמד על דם רעיך" (ויקרא יט, טז). לאחר מעשה זה הוא נאלץ לברוח ממצריים , זאת אומרת שמעשה זה היה מעשה של מסירות נפש. משה מגיע לבאר במדין ורואה איך הרועים מגרשים את בנות יתרו. גם כאן הוא לא יכול לראות עוול וקיפוח, והוא מגן על בנות יתרו. הניסיון הבא מובא בחז"ל, (שמות רבה ב, ב) משה רועה את הצאן ומגן עליו. גם דוד המלך היה רועה קודם להמלכתו, וזה היה המבחן שלהם איך הם מטפלים בצאן ואיך הם מטפלים במצוקה של גדי. ומי שנוהג במסירות עם הצאן הוא הראוי לרעות את עם ישראל צאנו של הקב"ה.
משה הוא הגדול מכל ישראל "תמונת ה' יביט", והוא ה"עניו מכל אדם". גדלות עצומה עם ענווה מוחלטת.

האמונה בתהליך האלוקי
נקודה נוספת. משה נולד בזמן גזירת "כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ" (שמות א, כב). אמו מניחה אותו בתיבה ביאור. "ותֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ" (שם ב, ד). אומרים חז"ל (שמות רבה א, כב) שלפני שנולד משה התנבאה מרים שאמה עומדת ללדת את מושיען של ישראל. לאחר שנולד ולא היה אפשר עוד להצפינו ושמו אותו בתיבה, אמר לה אביה: היכן נבואתך? "ותֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ", מה יקרה עם התגשמות הנבואה... ואז באה בת פרעה, מצילה אותו, לוקחת אותו ומביאה אותו לאמו להניק אותו - הנה הנבואה מתקימת. אך אז הוא נלקח לבית פרעה ושם הוא גדל כמצרי. שוב אומר האב למרים: היכן נבואתך? והיא מחכה. לאחר מכן משה יוצא לראות בשלום אחיו, ומרים אומרת: הנה, הוא מתנהג כיהודי, מתקימת הנבואה. לאחר שמשה הורג את המצרי ונאלץ לברוח, שוב שואל אביה: מה קורה עם הנבואה שלך? עכשיו הוא לא יכול לשוב למצרים, הכל אבוד.
חז"ל אומרים במדרש (בראשית רבה פח, ז): מי היה מחכה למשה שהושלך ליאור שיהיה כמו שנהיה. אמירה זו שייכת בכל המאורעות שקרו למשה, בהם היה נראה שהוא לא יכול להיות מושיען של ישראל. הוא גדל אצל המצרים, מחנכים אותו בכל ההבלים של גילולי מצרים, הוא גדל כנסיך בבית פרעה, אין שום סיכוי שיחזור לעם ישראל. אחר כך הוא בורח ונראה שאין סיכוי שהוא יחזור. מי מצפה למשה רבנו שגדל בבית פרעה שיהיה מה שיהיה, מי מצפה למשה שברח ממצרים שיהיה מה שיהיה?. אחר כך מתברר שכל מה שקרה הוביל אותו למגמה, ההפך ממה שנראה במבט חיצוני. בעצם זה היה הסדר האלוקי, שהרי הוא צריך להיות מלך. טוב שיגדל בבית המלך, שילמד הנהגות של מנהיג. זה מהלך אלוקי שמשה היה צריך לעבור במדבר ליד מדין, ולראות את הסנה ולקבל את דבר ה' בהר האלוקים. מה שנראה מרחיק הוא מקרב.
כך היה גם אצל יוסף, היה אפשר לחשוב שהכול מתגלגל לרעה, אבל בעצם הכול התגלגל לטובה, ההפך ממה שהיה נראה במבט החיצוני. יוסף חולם שאחיו ישתחוו לו, ומה שקרה לו בהמשך היה נראה שזה ההפך הגמור מהתגשמות חלומו והורס את הסיכוי שהחלום יתגשם. אך באמת כל מה שקרה בנה לו את האפשרות להתגשמות החלום.
זאת אומרת, צריך לדעת איך להסתכל על המציאות בעינים קצת יותר עמוקות. לראות שכל מצב מכוון על ידי ריבונו של עולם, והכול מכוון לטובה. ואחרית כראשית- גם במצבים ובקשיים שאנו נפגשים היום, יש לדעת שהכול לטובה. אם התגלגלנו למצב זה בין במישור הכללי ובין במישור הפרטי, צריך לקבל אותו ולהתמודד איתו בצורה הנכונה והטובה ביותר, וזה יביא אותי ואותנו יחד למגמה האלוקית שהקב"ה רוצה להוביל אותנו. שנזכה לגאולה שלמה.









^ 1.. שנת תשע"ה.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il