בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • כתובות
לחץ להקדשת שיעור זה

מסכת כתובות דף י"ח

undefined

הרב אורי בריליאנט

א' אדר התשע"ה
2 דק' קריאה 14 דק' האזנה

{/.}


(יז: מעל האמצע עד יח: במשנה)


שדה זו של אביך ולקחתיה[1]



רישא – אם אין לתובע עדים – נאמן ("הפה שאסר הוא הפה שהתיר"),


סיפא – אם לתובע יש עדים – הלוקח אינו נאמן (כבר אין לו הפה שאסר).


מקרים חלופיים שהמשנה יכלה להביא:


            באדם עצמו בקרקע:



  1. למה לא דיברו על מקרה שהשדה שלו, ולא של אביו?


תשובה – בשביל שהסיפא לא תהיה פשיטא


שנעמיד שמדובר שהלוקח ישב בה 3 שנים, 2 בפני האב ו1 בפני הבן, והחידוש שזה לא נחשב חזקת ג"ש.



  1. עדיין ניתן להעמיד באדם עצמו, שברח אחרי שנתיים שבהם לא מחה, ונאמר שהחידוש שזה לא חזקה.

  2. המשנה יכלה להסתבך פחות, ולדבר באדם עצמו ובהלוואה,


תשובה – זה כן חזקה (אם ברח מחמת ממון), כי מחאה שלא בפניו הויא חזקה, והיה צריך למחות.


ראיה – משנה שרק בין יהודה וגליל אינה חזקה, כי זה נחשב כמו שעת חירום שאין שיירות אך במצב אחר נחשב חזקה.


           


(יח. 1+)


בהלוואה:


תשובה – בהלוואה הסיפא לא נכונה, שהרי גם אם יש עדים שלווה, עדיין נאמן שפרע בלא עדים.



  1. תיקון ההצעה הקודמת –


במודה להלוואה של אביו, וטוען שהחזיר חצי,


מקרה זה נתון במחלוקת – האם יש שבועת מודה במקצת כלפי הבן של התובע?
(ברייתא, לפי הסבר הגמרא, לא משנה אם יש לתובע עדים):


ראב"י – יש שבועת מוב"מ,


רבנן – אין שבועת מוב"מ, והנתבע פטור (מיגו).


הסבר המחלוקת:


לפי רבה הסברא של שבועת מוב"מ היא שאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו, ולכן אם כופר בכל – נאמן, אך אם מודה במקצת – זה אולי כי באמת משקר אלא שלא מעיז פניו לכפור בכל, ולכן אין לו מיגו שיכל לכפור בכל.


(ולמה לא חוששים שגם ישבע לשקר? כי אולי אינו שקרן, אלא רק רוצה לדחות מעט את הפירעון, ולא ישבע בשביל זה לשקר).


המחלוקת היא האם מעיז פניו כלפי הבן –


ראב"י – לא, ולכן גם שם יש שבועת מוב"מ.


רבנן – כן, לכן אין שבועת מוב"מ, כי יש לו מיגו שיכל לכפור בכל ("משיב אבידה").


לגבי משנתנו –


הגמרא מציעה שנעמיד במקרה כנ"ל, וכך ברישא פטור כרבנן.[2]



דחייה – זה לא יסדר את כל המשנה, שהרי –


      לרבנן – נאמן גם בסיפא.


      לראב"י – לא נאמן גם ברישא (שבועת מוב"מ).


 




[1]אנחנו נפרש את הסוגיא לפי התוס', שמדובר שהלה תובע אותו, אך אין לו ראיה שהשדה היתה של אביו.


[2] לא ברור מה ההו"א של הגמרא, הרי זה ברור שהסיפא לא תסתדר.
יתכן שבהו"א הגמרא סברה שהסיבה שברישא נאמן ללא שבועה זה כי זה הבן של התובע, ולא נחשב טענת ברי, ואילו בסיפא כיון שיש עדים זה כן טענת ברי, וכוונת הסיפא שאינו נאמן זה שצריך שבועת מוב"מ.


אחר כך בדחייה הגמרא מבינה שבאמת החיסרון כשהבן תובע אינו שאינו טענת ברי, אלא כפי שמסבירה הגמרא - שאדם מעיז פניו בפני הבן, וממילא סברא זו נכונה בין כשיש עדים ובין כשאין, ולכן לא ניתן להסביר כך את ההבדל בין הרישא לסיפא בין לרבנן שנאמן ובין לראב"י שלא נאמן, ולכן אפשרות זו נדחית.


אך ראה בריטב"א, שבניגוד לרשב"א (שמבין שהמשנה לא מסתדרת לא לרבנן ולא לראב"י) מבין שאכן המשנה תסתדר טוב לפי רבנן – ברישא נאמן במיגו כאמור, ובסיפא מדובר שיש עדים שכבר האבא הודה במקצת, וממילא הבן כבר לא יכל לכפור בכל, ולכן כבר אין לו מיגו. ודחיית הגמרא היא שהמשנה לא הביאה מקרה זה אלא את מקרה הקרקעות, כי היא העדיפה מקרה שאינו נתון במחלוקת.


את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il