בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • בא
לחץ להקדשת שיעור זה
שיחת מוצאי שבת בא

החודש הזה - לכם

ההליכה אל פרעה * האור של מכת חושך * קידוש החודש - בארץ ישראל * מעלתה של תורת ארץ ישראל * ריבית - הפגם באחדות * בחירה בכל יום מחדש

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

תשע"ז
13 דק' קריאה 48 דק' צפיה
ההליכה אל פרעה
קראנו השבת את פרשת בא. "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ" (שמות י, א). הלשון היא "בוא", לא 'לך אל פרעה' אלא "בוא", בוא איתי ביחד. בפרשת שמות אמרנו שמשה סירב לקבל את השליחות, הוא לא רצה להיות השליח להוציא את ישראל ממצרים ואמר "מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה" (שם ג, יא), והקב"ה משיב לו - "כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ". הסברנו שיש חקירה בגדר השליחות, האם השליח עושה את הפעולה בעצמו ורק התוצאות מיוחסות למשלח, או שגם המעשה עצמו מתייחס למשלח. אם אדם שולח שליח לקדש לו אשה, והשליח אומר: "הרי את מקודשת לפלוני". מי עושה את מעשה הקידושין? האם השליח עצמו, ורק התוצאות הן בשביל המשלח, או שהשליח הוא יד ארוכה של המשלח, ואז המשלח הוא זה שעושה את מעשה הקידושין וכאילו הוא בעצמו מבצע את הקידושין -- יש מקום לומר שבאמת קיימים שני סוגים של שליחות. משה רבנו אומר שהוא לא מתאים ללכת לפרעה, אמנם אתה תיתן לי כוח, אבל אני לא בר הכי להיות שליח. הקב"ה משיב לו, "כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ", ובפרשה שלנו רואים דוגמא לכך. הקב"ה אומר למשה "בֹּא אֶל פַּרְעֹה", אנחנו הולכים ביחד אל פרעה.
ללכת אל פרעה נהיה כעת יותר קשה. משה בשליחותו של הקב"ה הכה כבר שבע מכות -- ופרעה מכביד את ליבו. הפחד הולך וגדל, משום שהמשמעות של הכבדת הלב הזאת היא שאולי לא יעזור שום דבר, פרעה לא מסכים להוציא את ישראל ממצרים. הוא מקבל מכות, ואולי התוצאות יהיו שפרעה ישיב בנקמה. זה פחד גדול. פרעה לא נכנע והתוצאות יכולות להיות מרות מאוד לישראל. התחושה קשה מאוד, ובסוף הפרשה הקודמת הקב"ה מרגיע את משה. זה לא שפרעה מכביד את ליבו מעצמו, אלא הקב"ה מכביד את ליבו, יש לזה מטרה. יש עוד שיעורים שצריך לתת, יש עשרה שיעורים שהקב"ה נותן בעשר המכות, היו כבר שבעה ונשארו עוד שלושה. אלו לא שיעורים במסגרת ישיבתית ולא באיזה כנס גדול, אלו שיעורים לאומה ולעולם כולו. הקב"ה נותן שיעורי אמונה, להראות שאין עוד מלבדו. בשלב הזה הקב"ה עוד לא הראה את כוחו בשמים, אלא רק בארץ ובאוויר, צריך להוסיף ולהראות שהקב"ה מנהיג את כל העולמות גם בשמים ובארץ.

האור של מכת חושך
אנחנו ממשיכים למכות הבאות. מכת ארבה. פרעה מאוד נבהל ממנה, אבל הקב"ה עוד פעם מכביד את ליבו, ואז הקב"ה מביא את מכת חושך. לשון הפסוקים היא:
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה נְטֵה יָדְךָ עַל הַשָּׁמַיִם וִיהִי חֹשֶׁךְ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם וְיָמֵשׁ חֹשֶׁךְ. וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַשָּׁמָיִם וַיְהִי חֹשֶׁךְ אֲפֵלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁלֹשֶׁת יָמִים. לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְלֹא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו שְׁלֹשֶׁת יָמִים וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם (שם י, כא-כג)
למה היה צריך לכתוב את התוספת בסוף, "וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם" -- ברור שהמכה היא רק למצרים, וההדגשה הזאת נראית מיותרת. אם כבר היה אפשר להגיד "ולכל בני ישראל לא היה חושך", מה זה "ולכל בני ישראל היה אור במושבותם"?
כמה מגדולי החסידות מסבירים באותו כיוון: המכה הזאת בעצם הייתה מכה של אור. הקב"ה האיר אור גדול, אבל צריך כוח לסבול את האור הגדול הזה.
מבאר התולדות יעקב יוסף (ד"ה בפסוק ויאמר ה') שבפרשה הבאה נאמר "וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם. וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ מָרָה" (שם טו, כב-כג). אין מים אלא תורה, ואחרי שהולכים שלושה ימים בלי ללמוד תורה, קשה אחר כך לחזור אליה, המים הופכים להיות מרים. הרמב"ם בהלכות דעות (ב, א) אומר שלפעמים בגלל מחלה דברים שהיו מתוקים לאדם הופכים להיות מרים בשבילו. גם התורה שהיא מאוד מתוקה, אם מתרחקים ממנה היא הופכת למרה. זה מה שאמרו חכמים (נדרים ח, ב), שלעתיד לבוא הקב"ה מוציא חמה מנרתיקה, צדיקים יושבים ונהנים מחום השמש, ואילו לרשעים היא אש בוערת כמו אש הגיהינום. הם לא יכולים לסבול אותה. אותה החמה ואותו החום, הצדיקים שהכינו את עצמם לקבל את האור הגדול נהנים ומאושרים, והרשעים נשרפים. הקב"ה לא עושה רע אלא רק טוב, אבל מי שלא מכין את עצמו לקבל את הטובה, הטובה עצמה היא רעה בשבילו. הקב"ה יכניס את כולם לבית המדרש, ושם יש אווירה של לימוד, כולם עוסקים בעיון ובבקיאות, באמונה ובדבקות. כשמכניסים אנשים שהתרחקו מהתורה הם מרגישים שהכול זר להם, הם לא יכולים לסבול את זה, זו לא טובה בשבילם אלא רעה. זה מה שנאמר: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה נְטֵה יָדְךָ עַל הַשָּׁמַיִם", להמשיך אור גדול מהשמים, והאור עצמו הוא: "וִיהִי חֹשֶׁךְ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם". מה שהוא אור לישראל, הוא חושך למצרים. לכן התורה מדגישה: "וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם".
במי מרה הפתרון הוא שהקב"ה הורה למשה לקחת עץ מר ולהשליך אותו למים, וכך המים הפכו להיות מתוקים. אם אנשים פרשו מהלימוד, ואור התורה מכביד עליהם במקום לשמח אותם -- הם צריכים לעבור לקיצוניות, להתאמץ ולהתייגע. לבוא לבית המדרש ולקבל מוסר על ההתרחקות מהתורה, וזה התיקון של האנשים הללו. כך אומר התולדות יעקב יוסף.

קידוש החודש - בארץ ישראל
אנחנו ממשיכים בפרשה. "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (שם יב, ב). קידוש החודש הוא בארץ ישראל בלבד ועל ידי עם ישראל. קדושת הזמנים קשורה בקדושת המקום ובקדושת ישראל. שלושת הקדושות מתאחדות. עם ישראל מקדש חודשים, ורק בארץ ישראל. כבר הזכרנו בעבר את דברי הגמרא במסכת ברכות שצריך לקדש חודשים ולעבר שנים דווקא ורק בארץ ישראל (ברכות סג, א):
אמר רב ספר, רבי אבהו הוה משתעי (מספר): כשירד חנינא בן אחי רבי יהושע לגולה היה מעבר שנים וקובע חדשים בחוצה לארץ. שגרו אחריו שני תלמידי חכמים רבי יוסי בן כיפר ובן בנו של זכריה בן קבוטל. כיון שראה אותם אמר להם: למה באתם? אמרו ליה: ללמוד תורה באנו, הכריז עליהם אנשים הללו גדולי הדור הם ואבותיהם שמשו בבית המקדש, כאותה ששנינו זכריה בן קבוטל אומר: הרבה פעמים קריתי לפניו בספר דניאל.
התחיל הוא מטמא והם מטהרים, הוא אוסר והם מתירים. הכריז עליהם: אנשים הללו של שוא הם, של תהו הם. אמרו לו: כבר בנית ואי אתה יכול לסתור, כבר גדרת ואי אתה יכול לפרוץ. אמר להם: מפני מה אני מטמא ואתם מטהרים אני אוסר ואתם מתירים? אמרו לו: מפני שאתה מעבר שנים וקובע חדשים בחוץ לארץ. אמר להם: והלא עקיבא בן יוסף היה מעבר שנים וקובע חדשים בחוץ לארץ? אמרו לו: הנח רבי עקיבא שלא הניח כמותו בארץ ישראל, אמר להם אף אני לא הנחתי כמותי בארץ ישראל! אמרו לו: גדיים שהנחת נעשו תישים בעלי קרנים, והם שגרונו אצלך וכן אמרו לנו: לכו ואמרו לו בשמנו, אם שומע מוטב ואם לאו יהא בנדוי, ואמרו לאחינו שבגולה אם שומעין מוטב ואם לאו -- יעלו להר, אחיה יבנה מזבח, חנניה ינגן בכנור, ויכפרו כולם ויאמרו אין להם חלק באלהי ישראל. מיד געו כל העם בבכיה ואמרו חס ושלום, יש לנו חלק באלהי ישראל.
וכל כך למה? משום שנאמר "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם" (ישעיהו ב, ג).
הגמרא הזאת צריכה ביאור. מה פירוש הדבר, בתי דינים לא יכולים לדון בחוץ לארץ? בד"ץ לונדון או בד"ץ בניו יורק לא יכולים להורות הוראות? גם הצל"ח שואל את השאלה הזאת, והוא מסביר שקידוש החודש הוא מצווה מיוחדת שאין לה אח ורע בכל שאר המצוות. בקידוש החודש יש לבית הדין כוח שונה לגמרי ממה שיש לו בכל שאר המצוות. בכל המצוות, אם בית דין פסק הלכה וטעה בה -- טעות לעולם חוזרת, ואם הציבור נהג לפי פסיקת בית הדין ואחר כך נודע להם שזאת הייתה טעות, צריכים להביא קרבן העלם דבר של ציבור. כך בכל המצוות, חוץ מבקידוש החודש.
בקידוש החודש יש דין מיוחד. אם בית הדין קבע מתי ראש חודש והתברר שזאת הייתה טעות, בשוגג או במזיד -- החודש מקודש. אפילו אם בית הדין ידע שהעדים פסולים, אם בכל זאת הוא קיבל את עדותם וקידש את החודש, החודש מקודש. יש כאן יצירה של תורה, תפקיד בית הדין בכל ההלכות שבתורה הוא לברר מה התורה אומרת, ואילו כאן בית הדין יוצרים את התורה. הירושלמי במסכת הוריות אומר שאם בית דין טעה, ואחד מתלמידי החכמים יודע שהייתה כאן טעות -- אסור לו לשמוע לבית הדין. אמנם כתוב שצריך לשמוע לבית הדין הגדול, אפילו אם הם אומרים על שמאל שהוא ימין ועל ימין שהוא שמאל, אך הירושלמי מפרש שהכוונה היא אם אתה חושב שזה ימין ולא שמאל, ואז אתה צריך לקבל שבית הדין יודע יותר טוב ממך. על כל פנים, אם תלמיד חכם יודע שבית הדין טעה כי הוא התבסס על ידיעה לא נכונה -- אסור לו לשמוע לבית הדין, כי בית הדין לא יוצר תורה. לא כל מה שבית הדין אומר זו תורה. לעומת זאת, בקידוש החודש, אפילו אם בית הדין טעה, זו התורה. כוח שהקב"ה נתן לישראל. הכוח הזה הוא רק בארץ ישראל, "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים".
אני רוצה לבסס את הדברים האלה. ראשית כל, הסיפור הזה מופיע גם בירושלמי, במסכת נדרים (פרק ו, הלכה ח):
חנניה בן אחי רבי יהושע עיבר בחוצה לארץ. שלח ליה רבי תלת איגרן גבי רבי יצחק ורבי נתן. בחדא כתב לקדושת חנניה. ובחדא כתב גדיים שהנחת נעשו תישים. ובחדא כתב אם אין את מקבל עליך צא לך למדבר האטד ותהא שוחט ונחוניון זורק.
אתה חייב לקבל את פסיקת חכמי ארץ ישראל, הגדיים שהנחת נעשו תיישים ואתה צריך לשמוע בקולם.
קדמיתא - ואיקרון, תינייתא - ואיקרון. תליתייא - בעי מבסרתון,
על הראשונה והשנייה הוא כיבד אותם, אבל כשהוא קרא את השלישית הוא רצה לבייש אותם, אתם רוצים לקחת לי את התפקיד? אני צריך לקדש חודשים!
אמרין ליה: לית את יכיל דכבר איקרתנון.
אתה לא יכול, כבר כיבדת אותנו.
קם רבי יצחק וקרא: כתיב באורייתא אלה מועדי חנניה בן אחי רבי יהושע. אמרין ליה מועדי ה'!
מה זאת אומרת מועדי חנניה - מועדי ה'!
אמר לון: גבן.
אצלנו זה מועדי ה', אצלכם זה מועדי חנניה.
קם ר' נתן ואשלם: כי מבבל תצא תורה ודבר ה' מנהר פקוד. אמרין ליה: "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים"! אמר לון גבן.
אצלנו זה "כי מציון תצא תורה", אצלכם זה 'כי מבבל תצא תורה'.
אזל וקבל עליה גבי רבי יהודה בן בתירה לנציבין. אמר ליה: אחריהם אחריהם.
חנניה הלך להתלונן עליהם אצל רבי יהודה בין בתירא, והוא אמר לו שבאמת הולכים אחריהם, בארץ ישראל מקדשים את החודשים, אם יש שם תלמידי חכמים גדולים.
אמר ליה: לינה ידע מה שבקית תמן. מאן מודע לי דאינן חכמים מחשבה דכוותי. מכיון דו אמר לא חכמין דכוותי ישמעון ליה.
אמר חנניה: אני לא יודע האם תלמידי החכמים שנשארו שם הם באמת גדולים! רבי יהודה בן בתירא השיב שאמנם אתה לא יודע, והם אומרים שכן, וצריך לסמוך עליהם.
הגמרא ממשיכה ואומרת שרבי יהודה בן בתירא הלך לכל הסביבה שם, כדי להודיע שצריך לקבל את ההנהגה של תלמידי החכמים שבארץ ישראל, שהם יקדשו את החודשים. בהמשך שם הירושלמי לומד את הפסוק: "אֶל יֶתֶר זִקְנֵי הַגּוֹלָה" (ירמיהו כט, א), ודורש שאמנם זקני הגולה חביבים מאוד על הקב"ה, אבל כת קטנה שבארץ ישראל חביבה עליו יותר מסנהדרין גדולה שבחוץ לארץ.

מעלתה של תורת ארץ ישראל
תורת ארץ ישראל היא רמה אחרת, היא סוג שונה, ובאופן מיוחד בעניין קידוש החודש. הרמב"ם גם הוא מרחיב את הדיבור על כך בספר המצוות, במצוות קידוש החודש (מצוות עשה, קנג):
ואני אוסיף לך באור. אילו איפשר דרך משל שבני ארץ ישראל יעדרו מארץ ישראל, חלילה לאל מעשות זאת כי הוא הבטיח שלא ימחה אותות האומה מכל וכל, ולא יהיה שם בית דין ולא יהיה בחוצה לארץ בית דין שנסמך בארץ, הנה חשבוננו זה לא יועילנו אז כלום בשום פנים. לפי שאין לנו רשות שנחשב בחוצה לארץ ונעבר שנים ונקבע חדשים אלא בתנאים הנזכרים כמו שבארנו. "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים".
כמה משפטים לפני כן הוא מבאר:
ובכאן שורש גדול מאד משרשי האמונה לא ידעהו ולא יתבונן במקומו אלא מי שדעתו עמוקה. וזה שהיותנו היום בחוצה לארץ מונים במלאכת העבור שבידינו ואומרים שזה היום ראש חדש וזה היום יום טוב לא מפני חשבוננו נקבעהו יום טוב בשום פנים אלא מפני שבית דין הגדול שבארץ ישראל כבר קבעוהו זה היום ראש חודש או יום טוב. ומפני אמרם שזה היום ראש חדש או יום טוב יהיה ראש חדש או יום טוב,
כך אומר הרמב"ם. אם אין בית דין בארץ ישראל, אי אפשר לעשות חשבונות של החודשים. כמובן שהדברים מתמיהים, כי הרמב"ם אומר שיש צורך בבית דין בארץ ישראל או בית דין שנסמך בארץ ישראל, ואם אין אחד כזה אי אפשר לקדש חודשים. בזמן הרמב"ם לא היה בית דין סמוכים בארץ ישראל וגם לא בית דין סמוכים בחוץ לארץ, אז על מה הרמב"ם מדבר?
הראשונים והאחרונים שואלים את השאלה הזאת על הרמב"ם. המהרלב"ח מבאר את דברי הרמב"ם, ואחריו גם האבני נזר והמשך חכמה מזכירים את אותו התירוץ: הרמב"ם חידש לנו הלכה נוספת, שיש אפשרות לחדש את הסמיכה אם כל חכמי ארץ ישראל יתכנסו ויסמכו אחד. הוא יהיה סמוך ויוכל לסמוך אחרים, וכך אפשר יהיה לחדש את הסמיכה. הרמב"ם מזכיר את החידוש הזה בכמה מקומות, גם בהלכות סנהדרין, גם בפירוש המשניות, וגם ראשונים אחרים מזכירים את דבריו. כלל ישראל יכול לחדש את הסמיכה, ובפירוש המשניות במסכת בכורות הרמב"ם מבאר מי אלו כלל ישראל (פרק ד, ג):
וכבר ביארנו בתחילת סנהדרין שאין נקרא בית דין בסתם אלא סמוך בארץ ישראל, בין שהיה סמוך מפי סמוך או בהסכמת בני ארץ ישראל למנותו ראש ישיבה, לפי שבני ארץ ישראל הם אשר נקראין קהל, וה' קראם כל הקהל ואפילו היו עשרה אחדים, ואין חוששין למי שזולתם בחוצה לארץ, כמו שבארנו בהוריות.
גם אם בחוץ לארץ מתגוררים מיליונים ובארץ ישראל יש עשרה יהודים בלבד -- אין חוששים לבני חוץ לארץ. הרמב"ם מזכיר 'כמו שביארנו בהוריות', וכוונתו לדברי הגמרא לעניין פר העלם דבר של ציבור (הוריות ג, א): יש דין שאם בית הדין הגדול שבירושלים פסק דין בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת, הציבור הלך ונהג על פי פסיקת בית הדין, ואחרי זמן התברר שהפסק היה מוטעה, אם כל הציבור או רוב הציבור חטאו בזה -- צריך להביא פר העלם דבר של ציבור. מה זה ציבור? איך מונים את הציבור? הגמרא אומרת שבודקים רק את הציבור שמתגורר בארץ ישראל, האם רוב הקהל שגה, הכוונה לרוב הקהל שגר בארץ ישראל. הגמרא לומדת את זה מפסוק, "וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה בָעֵת הַהִיא אֶת הֶחָג וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ קָהָל גָּדוֹל מִלְּבוֹא חֲמָת עַד נַחַל מִצְרַיִם" (מלכים א, ח, סה). כאשר חגגו את חנוכת בית המקדש, חגגו עם שלמה כל ישראל, והגמרא מדייקת מה זה כל ישראל -- קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים. זה כל ישראל, אלה שנמצאים בגבולות ישראל:
מכדי כתיב וכל ישראל עמו, קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים למה לי? שמע מינה הני הוא דאיקרי קהל, אבל הנך לא איקרי קהל.
זה המקור לכך שדין כלל ישראל זה אלה שנמצאים בארץ ישראל. אלה שבחוץ לארץ לא נקראים כלל ישראל.
מה מייחד את כלל ישראל בארץ ישראל? יש לכך מקור נוסף, במסכת סנהדרין (מג, ב). המשנה שם אומרת שעד שישראל נכנסו לארץ לא הייתה ערבות ביניהם, וכשהם נכנסו הם נהיו ערבים זה לזה. ערבות זו אחריות הדדית. כל ישראל הם אחד, כל אחד אחראי על כל כלל ישראל. יש מחלוקת בין התנאים האם הערבות הזאת מתפשטת אפילו על הדברים שאף אחד לא יודע עליהם, כלומר ערבים אפילו על הנסתרות. כל ישראל ערבים זה לזה, הם אחד, בארץ ישראל עם ישראל הוא כמו גוף אחד, וכשאיבר אחד חוטא כל הגוף לוקה. כמובן שהערבות הזו היא לא רק לשלילה אלא גם לחיוב. מכיוון שישראל ערבים זה לזה -- אחד יכול לעשות קידוש בשביל השני, אפילו שהמקדש התכוון שלא לצאת ידי חובה בעצמו. יש ערבות הדדית, כשאדם עושה מצווה הוא מזכה את כל ישראל אתו. בארץ ישראל עם ישראל נקראים קהל, כי זאת מציאות אחת. בחוץ לארץ כל אחד חי לעצמו ואין ציבור, אין גדר של אחדות. ארץ ישראל מאחדת והופכת את העם כולו לאחד.
לכן קידוש החודש הוא דווקא בארץ ישראל, כי בארץ ישראל הציבור קידש את החודש, כלל ישראל קידשו.

ריבית - הפגם באחדות
המהר"ל הביא את אותו העיקרון במקום נוסף, בנוגע לאיסור ריבית. איסור ריבית הוא אפילו בהסכמת הלווה, וצריך להבין מה הבעיה בו, אם הלווה מסכים לריבית. המהר"ל מרחיב מאוד בדבר, ואומר שאיסור ריבית חמור אפילו יותר מגזל, למרות ההסכמה. טעם הדבר הוא כי עיקר עניין ההלוואה הוא לבטא את האחדות בעם ישראל, שאחד עוזר לשני. זה עניינם של ישראל, הם צריכים להיות מאוחדים. ולהרוס את ביטוי האחדות הזה זה חמור מאוד מאוד, זה הורס את יסוד האחדות בעם ישראל, ולכן איסור ריבית חמור מאוד. אם מישהו גוזל זה מעשה חריג, אין פה משהו מייצג, אך בהלוואה בריבית שנעשית בהסכמה, זה כאילו סדר קבוע. זו מציאות איומה ונוראה, היא הורסת את היסוד הכללי של האחדות בישראל.
התורה אומרת שאיסור ריבית חמור במיוחד בארץ ישראל:
לכך אמרה תורה "אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ ... אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים" (ויקרא כה, לז-לח).
במצוות ריבית התורה אומרת שהסיבה לאיסור היא כי הקב"ה הוציא אותנו ממצרים כדי לתת לנו את ארץ כנען. בשביל זה הוצאתי אתכם מארץ כנען, בארץ ישראל לא יכולה להיות מציאות של ריבית, כי הארץ הזאת מאחדת אותנו. זו הסיבה שכתוב: "לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים", יש לישראל אל אחד, ולכן אסור לתת ריבית, אסור לגרום למציאות שפוגעת באחדות.
עכשיו הבנו באופן יותר עמוק את עניין קידוש החודש, דווקא בארץ ישראל. קידוש החודש צריך להיות על ידי כלל ישראל, וארץ ישראל היא זאת שגורמת למציאות של כלל בעם ישראל.

בחירה בכל יום מחדש
אנחנו עוברים לעניין הבא, מעניין לעניין באותו עניין. "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם" (שמות יג, ח). חז"ל לומדים מהפסוק הזה שבכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. זה לא שאתה נכד או נין של דור שיצא ממצרים, אלא אתה בעצמך יצאת ממצרים, "בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי ". כשהקב"ה הוציא את ישראל ממצרים, הוא התכוון להוציא את ישראל שבכל הדורות, הוא התכוון גם אליך, אל כל אחד ואחד. כל אחד ואחד חייב לדעת שריבונו של עולם בחר בו להיות לו לעם. כל אחד ואחד מישראל במשך כל הדורות. בכל יום, כל אחד חייב לזכור את הדבר הזה, הקב"ה בחר בי להיות לו לעם. אנחנו מברכים "הבוחר בעמו ישראל באהבה", לא "בחר בעמו ישראל" אלא "הבוחר בעמו ישראל", לשון הווה, עכשיו. הבחירה הזאת קיימת ושרירה כל הזמן.
כך גם בנוגע לארץ ישראל, בפרשה נאמר: "וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ וְלַאֲבֹתֶיךָ וּנְתָנָהּ לָךְ" (שם יא). מה זה "ונתנה לך" -- היה צריך להיות כתוב "ונתנה להם", מדייק המכילתא ומביא את דברי רש"י על הפסוק: "תהא בעיניך כאלו נתנה לך בו ביום, ואל תהי בעיניך כירושת אבות". ארץ ישראל נתונה לנו כל הזמן מחדש, זאת לא ירושת אבות. כמו שאדם חייב לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים -- כך גם אדם חייב לראות כאילו לו עצמו ניתנה ארץ ישראל.
מקום שלישי שבו אנחנו פוגשים סגנון כזה זה בנוגע לתורה, "בכל יום יהיו בעינך כחדשים" (ספרי ואתחנן, ו). יש כאן שלושה יסודות שצריכים להיות בתודעה המתמדת של האדם כל הזמן: הראשון, שהוא נבחר על ידי ריבונו של עולם לצאת ממצרים -- זו סגולת ישראל. השני הוא ארץ ישראל, והשלישי תורת ישראל. שלושה יסודות שצריכים לחיות אותם ואיתם כל הזמן.
אני רוצה שנתבונן בעומק, כי אחרת זאת אמירה סתמית, מין סיסמא, אנחנו לא מרגישים את ההתחדשות: השפע האלוקי הוא בלתי מוגבל, הקדושה של עם ישראל היא מעל הטבע ומכיוון שכך אין לה מציאות קבועה, היא שפע אלוקי שהקב"ה משפיע, מין אור עליון של קדושה שמושפעת על ישראל. מכיוון שזה דבר על טבעי הוא גם מעל הזמן. כל דבר שבקדושה הוא מעל הזמן, וממילא את קדושת ישראל שהיא קדושה על טבעית אפשר להרגיש תמיד, ותמיד ניתן להגדיל ולהעצים אותה עוד ועוד, אין לה גבולות שיש לדברים הטבעיים. כך גם לעניין קדושת ארץ ישראל, ואותו הדבר לעניין התורה. אלו שלושה יסודות שאנחנו שייכים להם. בקידוש החודש שלושת הקדושות האלה משתלבות: עם ישראל, מקדש את הזמנים, בארץ ישראל. לא בכדי זאת המצווה הראשונה, זאת מצווה שהיא היסוד של כלל ישראל. אחר כך מקביעת הזמנים מתפרטים הופעות של הופעת התורה והופעת הקדושה.
התחלנו את הפרשה בציווי של הקב"ה למשה, "בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו". זו לא אמירה שנאמרה רק למשה רבנו, דבר ה' קיים לעולם. כל פעם שיש התמודדות עם פרעה, יש תחושות של מעצורים, לב פרעה נהיה כבד, אז צריך לדעת שהקב"ה אומר לנו: "בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו". הרשעות של הגויים והעקשנות שלהם לעכב את תהליך הגאולה, זה בגלל: "כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו". אבל לא סתם הכבדתי את ליבו ואת לב עבדיו, אלא: "לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ, וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ...". בכל פעם שיש התמודדות, צריך לדעת שהתמודדות שהייתה לישראל במצרים היא התמודדות של כל הדורות, והקב"ה גם עכשיו לא עוזב אותנו, הוא אומר לנו שאנחנו שליחים במהלך הגאולה. הקב"ה נמצא יחד עם מי ששותף במהלך הגאולה, הוא אומר לו -- בוא נלך ביחד.
מספרים על הרבי מסאסוב, שכשהוא קרא את פרשת יציאת מצרים הוא כל כך התרגש עד שהוא אמר הלל... יש כאן פגישה עם עניינה של יציאת מצרים, בכל פעם שקוראים את הפרשה הזאת יש התחדשות בהופעה יציאת מצרים.
שנזכה בעזרת ה', אחרית כראשית, לגאולה שלמה.




^ 1.שנת תשע"ה



את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il