בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • שבת
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

מלכה בת יצחק ליפא

הנאה מתיקון הפסקת חשמל שתוקנה בשבת

מרבה בשיעורים

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

ט' טבת התשס"ה
11 דק' קריאה 53 דק' צפיה
שלש שאלות הלכתיות
מעשה שהיה בכמה ישובים בהם היתה הפסקת חשמל שתוקנה בשבת. התיקון עצמו היה בהיתר מטעם פיקוח נפש, משום שבתוך ציבור גדול תמיד אנו מניחים שיש בתוכו חולים שיש בהם סכנה, כגון תינוקות בשלשת הימים הראשונים ויולדות בשבעת הימים אחרי הלידה. נתעוררה השאלה, האם גם לאנשים בריאים מותר להשתמש בחשמל שתוקן?

נדון בשאלה זו מצד דין 'מרבה בשיעורים'. יש להעיר שביחס להנאה ממאכלים שחוממו יש לדון גם מצד הלכות השהייה בשבת, ולא נעסוק בכך כאן.

הרב פרנק דן 1 בחולה שיש בו סכנה שהיה צורך להדליק בשבילו אור, והיו שתי מנורות - האחת עם הרבה נפט והשניה עם מעט. האם חייבים להדליק את המנורה עם הנפט המועט, או שכיון שממילא מדליקים, אין בעיה להדליק את המנורה עם הנפט המרובה?

עוד דן הרב פרנק 2 ביחס לבית תינוקות שבו אחד התינוקות הוא חולה מסוכן, ויש צורך לבשל בשבילו חלב. האם מותר אגב כך לבשל חלב בכמות גדולה יותר בשביל התינוקות האחרים, שנחשבים חולה שאין בו סכנה?

דין מרבה בשיעורים
למדנו במסכת מנחות 3 :
בעי רבא, חולה שאמדוהו לשתי גרוגרות, ויש שתי גרוגרות בשתי עוקצין ושלש בעוקץ אחת, הי מינייהו מייתינן? שתים מייתינן דחזו ליה, או דלמא שלש מייתינן דקא ממעטא קצירה?

יש צורך לקצור שתי גרוגרות בשביל חולה שיש בו סכנה, ויש שלשה ענפים לפנינו: שני ענפים שבכל אחד מהם תאנה, ועוד ענף עם שלש תאנים. האם עדיף לתלוש את שני הענפים שבכל אחד מהם תאנה, למרות שבכך מרבים במלאכות שהרי יש צורך לבצע שתי קצירות שונות, או שעדיף לתלוש את הענף עם שלש התאנים, עושים בכך מלאכה אחת אך מרבים בשיעור המלאכה? ועונה הגמרא שודאי עדיף לרבות בשיעורים, ולא לרבות במלאכות, ולכן יש לקצור את הענף עם שלש התאנים. נשים לב שהגמרא הסתפקה דווקא באופן שיש שתי אפשרויות, ריבוי במלאכות או ריבוי בשיעורים, ומבואר מכאן שריבוי השיעורים מצד עצמו הינו אסור, ואם יש ענף אחד עם שתי גרוגרות וענף אחד עם שלש גרוגרות – אסור לתלוש את הענף עם השלש.

התוספות 4 במקום מביא את הברייתא "ממלאה אשה קדירה בשר אף על פי שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת". ברייתא זו עוסקת ביום טוב, שבו הותר בישול מטעם 'אוכל נפש', ואומרת הברייתא שמותר לכתחילה למלא את הקדירה בכמות בשר מעבר לנצרך ביום טוב, ולכאורה מפורש כאן שמותר לרבות בשיעורים? מבאר התוספות "דביום טוב דקיל לא חיישינן, ולא דמי לשבת דלא ניתן לידחות". ומפורש בהמשך דברי התוספות שאיסור מרבה בשיעורים הוא מדרבנן בלבד.

הר"ן 5 מקשה על שיטת התוספות, אם איסור מרבה בשיעורים הוא רק מדרבנן אין אפשרות להבין את הספק בגמרא, פשוט שעדיף לקצור ענף אחד עם שלש תאנים שהרי בכך נוסף רק איסור דרבנן, ואילו בקצירת שני ענפים שבכל אחד מהם תאנה נוסף איסור דאורייתא! מכוח קושיא זו מסיק הר"ן שאיסור הריבוי בשיעורים הוא מהתורה.

נתבונן בשיטת הר"ן: אם ריבוי בשיעורים אסור מהתורה, מדוע באמת עדיף לרבות בשיעורים ולא לרבות במלאכות, הרי בכל מקרה יש איסור תורה? נראה שלפי הר"ן איסור מרבה בשיעורים אין פירושו שהאדם עשה כמה מלאכות נפרדות, כאילו קצר שלשה פעמים, אלא עניין האיסור הוא להגדיל ולהרחיב את האיסור היסודי. דומה הדבר לדין חצי שיעור שאסור מהתורה, אך אין בו עונש. כך גם אם אדם ירבה בשיעורים לא יהיה על כך עונש, אבל האיסור נהיה גדול יותר.

הרב פרנק כותב ביחס לבית התינוקות הנ"ל, כי כיון שיש ראשונים שסוברים שאיסור מרבה בשיעורים הוא מדרבנן בלבד, וכיון שכל תינוק נחשב חולה שאין בו סכנה 6 – יש להקל לצרכו, ומותר להרבות את כמות החלב בשביל התינוקות האחרים.

הדלקת מנורה עם נפט מרובה
כאמור, הרב פרנק נשאל שאלה נוספת – האם כאשר יש צורך להדליק מנורה לצורך חולה שיש בו סכנה יש להקפיד להדליק את המנורה בעלת הנפט המועט, או שאפשר להדליק גם את המנורה בעלת הנפט המרובה, ואז יוכלו להשתמש בה זמן ממושך יותר (שאינו נצרך לחולה). היה מקום לומר שמקרה זה אינו נחשב ריבוי בשיעורים, כי ההדלקה היא אותה הדלקה, האש דולקת באותה צורה, והריבוי הוא בזמן; אבל ההר צבי כותב שאין הדבר כן, והוא לומד זאת מדברי הנימוקי יוסף. במסכת בבא קמא נחלקו אמוראים אם החיוב בנזקי אש הוא "משום חיציו", התפשטות האש שהדליק האדם דומה לחץ, או "אשו משום ממונו", היא נחשבת ממון האדם ואדם חייב על נזקי ממונו. ושואל הנימוקי יוסף, אם כן כיצד מותר להדליק נרות בערב שבת? הרי כאשר האש מתפשטת במשך השבת הרי זה נחשב שהדליק אש בשבת עצמה, כשם שאם מדליק אש והיא מתפשטת ומזיקה – כל מה שהיא דולקת הרי זה כאילו הוא הולך ומדליק? מבאר הנימוקי יוסף, שאמנם כל מה שנעשה אחר כך מתייחס אליו, אבל הכל מתייחס לרגע הדלקת האש – כאילו אז הוא עשה את הכל. לפי זה, כאשר אדם מדליק מנורה עם נפט מרובה הרי זה כאילו הוא הדליק עכשיו את כל הנפט שעתיד לדלוק, ולכן גם זה בכלל מרבה בשיעורים.

הפסקת חשמל
מכאן נדון ביחס להפסקת חשמל, ותחילה נדון במקרה הפשוט יותר של בית פרטי.

אם לאדם קפץ המפסק המרכזי של כל הבית, ובאחד מחדרי הבית יש חולה שיש בו סכנה, כגון תינוק שנולד לפני יומיים ויש צורך לחמם בשבילו את החדר, האם מותר להדליק את הכפתור המרכזי, ובפעולה זו יופעל כל החשמל שבבית? התשובה היא שכיון שאסור לרבות בשיעורים, על האדם להקפיד שרק החימום בחדר שהתינוק נמצא בו – ידלק, ולכן עליו להוריד תחילה את כל מתגי החשמל שאינם נדרשים לצורך התינוק (ויעשה זאת בשינוי, כדי שזה לא יהיה איסור טלטול מוקצה), ורק אחר כך יוכל להדליק לצורך החולה.

ויש לשאול, האם בחדר שבו נמצא החולה עצמו – מותר גם לאחרים להשתמש באור שהודלק בשבת?

הגמרא 7 אומרת "השוחט לחולה מותר לבריא, המבשל לחולה אסור לבריא שמא ירבה בשיעורים". אם שחטו עוף לחולה ונשאר ממנו מותר לבריא לאכול, אבל אם היה צורך לבשל לחולה אסור לבריא לאכול ממה שנשאר, מחשש שאם נתיר זאת המבשל יוסיף מלכתחילה על חתיכות הבשר מעבר לנדרש. בשוחט לא שייך לגזור שמא ירבה בשיעורים, משום שגם בבישול החשש הוא שבאותו הסיר עצמו הוא יוסיף עוד, אבל לא שיבשל שני סירים, וכך גם לא חוששים שמא ישחט עוד עופות.

האם הדלקת חשמל דומה לשחיטה או לבישול?
כדי לענות על כך נקדים את שאלתו של האמרי בינה. האמרי בינה שואל מדוע גם בשחיטה לא גוזרים שמא השוחט ישחט עוף גדול במקום עוף קטן, כשם שבמבשל גוזרים שמא יוסיף בכמות? מבאר האמרי בינה שמלאכת שחיטה היא נטילת נשמה, והנשמה אחת היא. מי שישחט עוף גדול אינו נחשב מרבה בשיעורים, כי אין הבדל בין שחיטת עוף גדול לשחיטת עוף קטן. קצירה מבחינה זו דומה לבישול, כי כל גרוגרת עומדת בפני עצמה. ההר צבי מחדד מוסיף על דברי האמרי בינה שבמלאכת שחיטה אין כלל שיעור, גם כלשהו של נטילת נשמה הוא נטילת נשמה, ולכן גם אין משמעות לשיעור. רק במלאכות שנדרש בהם שיעור, אם אדם עושה את המלאכה בשיעור גדול יותר גם החומרה גדולה יותר.

יש להוסיף ששאלת האמרי בינה אינה קשה לשיטת הרשב"א, שכתב בפירוש שהחשש אינו שיבשל בבת אחת כמות מרובה, אלא שיוסיף אחר כך לסיר עוד חתיכות. הרשב"א הולך לשיטתו שאיסור ריבוי בשיעורים הוא רק מדרבנן ולכן כתב שודאי לא גזרו שמא יבשל בכמות מרובה יותר, שאם כן זו גזירה לגזירה. מכל מקום, ההסבר שכתבו האמרי בינה וההר צבי נצרך לשיטת הר"ן, שאיסור ריבוי בשיעורים הוא מהתורה.

לאור זאת, כיצד נגדיר את הדלקת החשמל? כשאדם מדליק את הכפתור ונדלקים כל האורות בבית, האם זה דומה לשוחט או לקוצר? בפשטות, לפי הסברת האמרי בינה, הדלקת חשמל דומה לקוצר. כשם שאם הרבה פירות נמצאים על ענף אחד יש בקצירתם משום מרבה בשיעורים, כך הדלקת כל אמצעי חימום ותאורה נחשבת תוספת בשיעור, ולפי זה יש מקום לאסור לבריאים ליהנות מחשמל שהודלק לצורך חולה שיש בו סכנה.

אולם משתי סיבות נראה שבהדלקת חשמל לא תהיה גזירת "מרבה בשיעורים".

גזירת שמא ירבה – רק בבישול
השולחן ערוך 8 פוסק שאם גוי הדליק נר לצורך חולה ישראל, אפילו אם אין בו סכנה (לצורך חולה שאין בו סכנה הותרה אמירה לגוי), מותר גם לאחרים להשתמש לאורו. וכותב הביאור הלכה 9 שאם מדובר בחולה שיש בו סכנה אז אפילו אם הדליק ישראל מותר לאחרים להשתמש לאורו, כי "נר לאחד נר למאה". זהו אותו הנר, הוא לא הוסיף בהדלקתו בשביל אחרים. אולם יש לשאול מדוע אין כאן גזירת 'שמא ירבה'? שאלה נוספת יש לשאול על דברי הרמ"א 10 "ואם קצץ פירות מן המחובר לחולה בשבת, אפילו היה חולה מבעוד יום, אסור לבריא בשבת משום שגדל והולך בשבת ויש בו משום מוקצה". הרמ"א אוסר כאן מטעם נולד, כיון שהפירות הולכים וגדלים כל הזמן 11 , והביא המשנה שהגר"א מתיר, מפני שהגידולים בטלים בעיקר שהוא הרוב 12 . מכל מקום, גם הרמ"א שאסר אסר מטעם מוקצה אך לא חשש לגזירת 'שמא ירבה', ויש להבין מדוע באמת לא חוששים שיקצוץ ענף גדול?

נראה שלשיטת השולחן ערוך והרמ"א, גזירת שמא ירבה היא גזירה מיוחדת רק ביחס לבישול, ולא בקצירה ובשאר מלאכות. ואפשר להסביר זאת בשתי אפשרויות. אפשרות אחת היא לומר שחכמים לא אמרו שבכל מקום שבו יש חשש ל'שמא ירבה' יש לאסור, גזירתם נאמרה בש"ס רק ביחס לבישול, ואין לנו יכולת להוסיף גזירות מדעתינו במקרים נוספים, גם אם הטעם שייך בהם. עוד אפשר לומר שגוף סברת 'שמא ירבה' היא רק בבישול, שכן חכמים לא חששו שבמקום לקחת סיר קטן הוא יקח סיר גדול שבו יש כמות גדולה יותר של בשר, אלא שאם כבר מבשל בהיתר הוא יוסיף בסיר עוד חתיכות, וחשש זה שייך רק בבישול.

אם נאמר כך – שגזירת שמא ירבה היא רק בבישול - הגזירה אינה שייכת בחשמל, אלא אם נאמר שיש בחימום החוט משום בישולו. יש אומרים כך, אבל לפי הרבה דעות אין בהדלקת חשמל משום בישול אלא רק משום הדלקת אש.

הדלקת חשמל – ריבוי מלאכות?
הדיון עד כאן יצא מנקודת הנחה, שכאשר אדם מרים כפתור אחד ועל ידי כך נדלקים הרבה אורות בבית, יש בכך משום מרבה בשיעורים. אולם אפשר לומר שהדבר חמור יותר, אין זה מרבה בשיעורים אלא מרבה במלאכות. למה הדבר דומה? לגז גדול שיש עליו שני סירים, יש צורך בבישול האוכל שבאחד הסירים לחולה, ובהדלקת הגז מתבשלים שני הסירים. כיון שכל סיר עומד בפני עצמו, יש כאן למעשה שתי מלאכות 13 . כאשר נדלקים כמה אורות במקומות שונים בבית, מסתבר שזה נחשב מרבה במלאכות, כאילו הוא הדליק ושוב הדליק (אמנם לא יהיה כאן חיוב של שתי חטאות, כי מדובר בהעלם אחד). אם נאמר כן, לא שייכת כאן גזירת 'שמא ירבה' כי הגזירה נאמרה רק כיש חשש שירבה בשיעורים, ולא למרבה במלאכות. דוקא בגלל החומרא של הדבר לא גוזרים, ועל כן יהיה מותר לכולם להשתמש באור שהודלק לחולה 14 .

כאמור, בבית פרטי מוטל על האדם להוריד את מתגי החשמל שאינם נדרשים לחולה, ואם הוא לא הוריד הוא עבר איסור. לעומת זאת כאשר חברת החשמל מתקנת, היא אינה יכולה להוריד את המתגים בכל הבתים ולהשאיר את החשמל רק במקום שהחולה נמצא בו. מעתה, כיון שאנשי חברת החשמל אינם עושים איסור כשהם מתקנים – גם על הציבור לא מוטל להוריד את המתג 15 . דומה הדבר למקרה שבו יש צורך מיידי להדליק את האור לצורך חולה והאדם לא יספיק להוריד את המתגים – הוא לא עשה שום איסור, ומותר לו להשתמש בהכל.

ולכאורה יש מקום לומר שכל זה נכון אם אנשי חברת החשמל היו מתכוונים לתקן רק לצורך החולה, אבל הרי הם מתכוונים שלכולם יהיה חשמל, ואם כן יש לאסור! אולם כיון שהפעולה נעשית בהיתר אין כל בעיה לתקן בכוונה גם בשביל השאר, וכפי שאומר הירושלמי שאם תינוק טבע בים ואדם פורס מצודה כדי לתפסו, מותר לו אגב כך לכוון לצוד גם דגים.

טלטול חפצים אישיים של יולדת
ההר צבי מביא בתשובתו שהחפץ חיים התלבט ביחס לחייל שנמצא בצבא של גויים ומחויב לטלטל חפצים – כמו הנשק - מרשות לרשות, האם נאמר שאגב טלטול זה יותר לו לטלטל גם סידור? שאלה דומה ונפוצה מתעוררת גם לגבי יולדת שנוסעת בשבת – האם מותר לה לקחת דברים אישיים (האיסורים שיכולים להיות כרוכים בכך הם מוציא מרשות לרשות והוצאה מחוץ לתחום). החפץ חיים אומר שיתכן שיש מקום להקל בשעת הדחק, כי היום אין לנו רשות הרבים מהתורה, וכן יש אומרים שכל איסור ריבוי בשיעורים הוא מדרבנן בלבד.

כאמור, היתרו של החפץ חיים מבוסס על שיטות הראשונים שאיסור מרבה בשיעורים הוא מדרבנן, ומעתה הוא דן האם החייל יהיה חייב להוציא את החפצים הנוספים באותה היד שהוא מוציא בה את החפצים המוכרחים, שיתכן שאם יוציאם ביד השניה הרי זו מלאכה חדשה, שלדעת כולם אסורה מהתורה ולא רק מדרבנן.

לשאלה זו מביא החפץ חיים ראיה מדברי הגמרא במסכת מכות 16 , שאם לאדם מת מת והוא סך את חמש אצבעותיו בסם ועשה על ידי כך חמש קרחות בראשו, הוא עבר חמש פעמים על הלאו "לא תשימו קרחה בין עיניכם למת". כמו כן, האור שמח דן האם במלאכת הוצאה קיים איסור ריבוי בשיעורים, והוא מביא את דברי הירושלמי 17 שאם אדם הוציא כלי שיש בו כמה מינים שונים, הוא עבר כמה איסורים, ולכן אם נודע לו על מין אחד ואחר כך על מין אחר הוא חייב על כל מין בפני עצמו. כאן החיוב אינו מטעם ריבוי בשיעורים אלא ריבוי במלאכות, כיון שיש כמה מינים הרי שכל מין הוא בפני עצמו ואינו מתייחס לאחרים.

וכותב הרב פרנק שראיותיהם של החפץ חיים והאור שמח תמוהות, שהרי כל דין מרבה בשיעורים שאנו דנים עליו הוא כאשר העיקר מותר, ואז יש מקום לומר שמותר להוסיף עליו "דמכיון דכל פעולת המלאכה זקוקה לו בשביל העיקר שוב אנו רואים את חלק של הריבוי כאילו הוא נעשה מאליו". אם הפעולה העיקרית היא היתר והאדם רק מרחיב אותה, שייך לומר שהרחבה זו אינה יוצרת איסור מחודש. לעומת זאת בדוגמאות שמהם הביאו האחרונים ראיה - גם העיקר אסור, ואז אין כל חידוש בכך שכל שיעור אסור בפני עצמו. דוגמא נוספת לדבר, אדם שיבשל בשר בחלב בשתי קדירות נפרדות ודאי שעשה שני איסורים, אבל אין להביא מכאן ראיה לדין מרבה בשיעורים.

אולם קושיית ההר צבי אינה מחוורת בעיני. ראיותיהם של האור שמח והחפץ חיים לא באו להוכיח שמי שמוציא בשתי ידים ומי שמוציא כמה מינים נחשב כמרבה בשיעורים, אלא שהוא נחשב כמרבה במלאכות, שהרי מפורש בגמרא שאם אדם עושה חמש קרחות בחמש אצבעותיו אין כאן קרחה אחת גדולה, אלא חמש קרחות שהוא לוקה על כך אחת ואחת. אם המקרה היה שידו של אדם מלאה כולה בסם והוא שם אותה על ראשו מסתבר שזהו מרבה בשיעורים, אבל כאשר הוא סך כל אצבע בנפרד הרי כל אצבע עומדת בפני עצמה, וזהו מרבה במלאכות.

על כן, אם יולדת תוציא חפצים אישיים מלבד הדברים שהיא חייבת לקחת, יהיה הדבר אסור מהתורה, גם לפי מי שסובר שאיסור מרבה בשיעורים הוא מדרבנן. וכאמור, גם בתיקון הפסקת חשמל שגורם להדלקת הרבה אורות יש מקום לומר שנחשב הדבר כמרבה במלאכות, ויש לכך נפקא מינה לקולא ולחומרא – מצד אחד לא תהיה כאן גזירת מרבה בשיעורים ומותר לכולם להשתמש באור שהודלק לצורך החולה, אבל מצד שני יהיה אסור מהתורה להרים את הכפתור כדי שיהיה לכולם אור.

לסיכום:
א. השאלה הנדונה כאן האם כאשר הפסקת חשמל תוקנה בשבת – מותר ליהנות ממנה, באופן שהתיקון עצמו נעשה בהיתר, משום שבציבור יש חולים שיש בהם סכנה.

ב. לדעת התוספות איסור מרבה בשיעורים הוא מדרבנן, ולדעת הר"ן זהו איסור מהתורה, שהעבירה שהוא עובר נעשית חמורה יותר. הדיון הוא ביחס למרבה בשיעורים, כשיש מלאכה אחת בשיעור גדול, אבל המרבה במלאכות – כגון להדליק גז שמונחים עליו שני סירים – ודאי אסור מהתורה.

ג. בית פרטי שכבה בו החשמל ויש צורך בחימום לחולה, יש להוריד את כל שאר המתגים בבית לפני הרמת המפסק הראשי, מטעם מרבה בשיעורים, ויתכן שהדבר נחשב אף "מרבה במלאכות".

ד. ביחס להנאה מהחימום בחדר של החולה עצמו, יש לדון אם דומה הדבר לעוף שנשחט לחולה שמותר בהנאה לבריא, או לתבשיל שבושל בחולה שאסור בהנאה לבריא. באופן ראשוני נראה שחשמל דומה לתבשיל, אבל משתי סיבות ניתן לומר שלא תהיה כאן גזירה: א) מדברי השולחן ערוך והרמ"א נראה שגזירת שמא ירבה היא רק בבישול ולא בשאר מלאכות ב) מסתבר שכאן נחשב הדבר מרבה במלאכות, כי כל מנורה דולקת בפני עצמה, והגזירה היא רק כשיש חשש לריבוי בשיעורים, ולא לריבוי במלאכות.

ה. כל זה ביחס לבית פרטי, אבל חברת החשמל אינה יכולה להוריד את המתגים בכל הבתים וממילא התיקון שהיא עושה הוא בהיתר גמור וגם על הציבור לא מוטל להוריד את המתגים.

ו. אסור ליולדת שנוסעת בשבת לטלטל חפצים אישיים מלבד הדברים שהיא חייבת לקחת, מטעם מרבה במלאכות.


^ 1 שו"ת הר צבי, אורח חיים חלק א' סימן קע"ז.
^ 2 בסימן קע"ח.
^ 3 סד ע"א.
^ 4 ד"ה שתים מייתינן.
^ 5 ביצה יז ע"א.
^ 6 כמפורש ברמ"א רעו, א.
^ 7 חולין טו ע"ב.
^ 8 סימן רעו, סעיף א'.
^ 9 ד"ה אין בו.
^ 10 סימן שיח, סעיף ב'.
^ 11 ולדעת הגר"א
^ 12 ודוקא בחולה שחלה מבעוד יום, אבל אם חלה בשבת – הגידולים הם מוקצה.
^ 13 וכבר מצאנו ששייך שבפעולה אחת אדם יעשה שתי מלאכות, כמו בדין "זומר וצריך לעצים". אמנם, שם מדובר בשתי מלאכות נפרדות, ואילו כאן שתי המלאכות הן בישול, אך מכל מקום רואים ששייך שאדם יעבור על שתי מלאכות בפעולה אחת.
^ 14 הרב עדס הביא בשם הרב מנחם זמבא שאם אדם גוזל מאה מנה הרי זה גדר של מרבה בשיעורים, ואמר לו הרב מבריסק שזה דומה למרבה במלאכות. ולא אומרים שהאיסור הוא איסור אחד בין אם גוזל פרוטה ובין אם גוזל מאה מנה, שהרי גם העונש אינו אחד - מי שגוזל חייב להחזיר את כל הכסף שגזל, מי שגוזל פרוטה חייב פרוטה ומי שגוזל מנה חייב מנה, ולכן אפשר שזה נחשב מרבה באיסורים. ויש מקום לעיין בדבר
^ 15 אמנם, בתחנה עצמה כיון שלא הורידו את כל המתגים מסתבר שיהיה אסור להשתמש באורות שלא היה בהם צורך חיוני.
^ 16 כ ע"ב.
^ 17 מובא בתוספות שבת צ ע"ב, ד"ה המוציא.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il