בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • שופטים
לחץ להקדשת שיעור זה
שיחת מוצ"ש שופטים

תשובת דורנו

◆ שופטים ושוטרים ◆ אני לדודי ודודי לי ◆ התשובה של הדור שלנו ◆ תורת ארץ ישראל ◆ לא לפחד

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

ח' אלול תשע"ו
14 דק' קריאה 40 דק' צפיה
שופטים ושוטרים
"שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך" (דברים טז, יח). אומרים בשם ר' פינחס מקוריץ: שכאשר אדם נכנס לבית הכנסת הוא כאילו עובר שער של גבול. כאשר אדם עובר את הגבול יש פיקוח מה הוא מכניס אתו, שלא יכניס דברים שאסור להכניס. אדם צריך להרגיש שכשהוא נכנס לבית הכנסת הוא נכנס כאן למדינה חדשה, למקום חדש. יש פקחים נסתרים שמסתכלים אם הוא לא מכניס דברים שלא ראויים. וזה לא רק דברים שבכיס, אלא זה דברים שבלב, במחשבות. כאשר אדם נכנס לבית הכנסת הוא צריך להרגיש שהוא נכנס למקום קדוש. הוא צריך לעשות שינוי במציאות הרוחנית שלו, להתאים את עצמו למקום החדש שהוא נמצא בו.
כבר אמרו לנו חז"ל (ברכות ח ע"א) שכאשר אדם נכנס לבית הכנסת הוא צריך להיכנס דרך שני פתחים. שני פתחים זה לא במובן הפשוט דווקא של פתח, אלא הכוונה לגודל של פתח, צריך ארבע אמות ועוד ארבע אמות כדי להיכנס לתוך בית הכנסת. המהר"ל מסביר מה הכוונה של שני פתחים - ראשית כל לצאת מהחוץ, ושנית להיכנס פנימה. זאת אומרת לעזוב את כל מחשבות החול שמטרידות את האדם מחוץ לבית המדרש, מחוץ לבית הכנסת. ואחר כך להתמלא במחשבות הקודש המתאימות ללפני ולפנים.
"שוטרים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך" (שם) בכל השערים שדרכם נכנסים צריכים לעמוד שופטים ושוטרים. התפקיד של השופט הוא לברר את הדרך הנכונה. והתפקיד של השוטר הוא לדאוג שהדרך הזו תתקיים בפועל. כל אדם צריך להיות בבחינה הזו של שופט ושוטר לגבי עצמו. לבחור את הדרך הנכונה ואחר כך גם ליישם אותה. זה לא כל כך פשוט, לפעמים לאדם יש רצונות טובים, אבל קשה לו לבצע את כל הרצונות שלו. זה מאמץ גדול מאוד, אולי אפילו יותר מאשר לבחור בדרך. ליישם אותה ולהוציא אותה מהכוח אל הפועל קשה יותר. זה התפקיד של השוטר. "בכל שעריך" (שם) בכל כניסה שאתה נכנס, לכל שלב רוחני שאתה נכנס, צריך להתבונן מאיזו כניסה להיכנס ולראות איך מבצעים את הדברים שרוצים.

אני לדודי ודודי לי
אנחנו נמצאים בחודש אלול. "אני לדודי ודודי לי" (שיר השירים ו, ג). הקשר של עם ישראל עם ריבונו של עולם הוא קשר כפול. דוד זו קירבה משפחתית. אוהבים את הדוד מפני שהוא קרוב. אח של האבא או אח של האמא. רעיה זו קירבה מבחירה, זה לא משהו מוכרח שקרה בדרך הטבע זו בחירה. הקשר שלנו עם ריבונו של עולם הוא קשר כפול. קשר של דוד ורעיה. קשר סגולי, מוחלט, "בנים אתם לה' אלקיכם" (דברים יד, א) אף על פי שחטאו קרואים בנים (על פי קידושין לו ע"א). תמיד אנחנו קרואים בנים, יש בנו טבע פנימי סגולי מיוחד, "בני בכורי ישראל" (שמות ד, כב). מצד אחד זה הכרח, מצד הסגולה והפנימיות. ומצד שני הקשר שלנו הוא קשר בחירי שאנחנו בוחרים בקב"ה. הוא בחר בנו וגם אנחנו בוחרים בו. רעיה שבוחרת בדוד שלה. "אני לדודי ודודי לי" (שיר השירים ו, ג).
הרב (אגרות הראי"ה, אגרת תקנה) אומר שיש דורות שבהם מתבטא יותר הצד הבחירי שבישראל ויש דורות שמתגלה יותר הצד הסגולי, הפנימי שבישראל. וכמובן שהמצב השלם הוא שהסגולה והבחירה יתגלו כאחד. אני רוצה קצת להרחיב את הדיבור בזה. תמיד אנחנו מתלבטים בעבודת ה', מצד אחד אנחנו רוצים שעבודת ה' תהיה מושלמת ועבודה מושלמת זו עבודה שבאה מעומקא דליבא, מתוך רצון פנימי, מתוך חופש בחירי מוחלט. שלא יהיה שום לחץ, לא חברתי, לא עצמי פנימי שאדם כופה את עצמו, או שהחברה כופה אותו, לא על ידי ההרגלים והמסגרות, שהוא חי בהם והוא מחויב להם והוא לא מעיז לעשות אחרת. אלא שזה יבוא מעומקא דליבא. ומצד שני אם רוצים שזה יבוא רק מעומקא דליבא צריך כאילו לשחרר את כל המסגרות ואז לפעמים הלב מושך לדברים אחרים. עד שמפתחים ומוצאים מה באמת הלב רוצה, בינתיים יש נטיות ומשיכות וחולשות, והמסגרת עוזרת לו, היא מסייעת לו. כמו שר' יוחנן אמר לתלמידיו (ברכות כח ע"ב) שיהיה מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם. אדם מתבייש בפני אחרים לעשות דברים לא טובים - הבושה מונעת ממנו לעשות דברים שלא כהוגן.
לזה אנחנו צריכים לשאוף, למצוא את הדרך איך לעשות את שניהם ביחד. אני מדבר על המסגרת שעשינו 'יד לשבת'. לכאורה זו מסגרת מחייבת, כל הישיבה חייבת ללמוד. ואולי זה בא כאילו מבחוץ, לא כל התלמידים החליטו מעצמם ללמוד כל יום שישי וכל שבת באופן מלא, לנצל את הזמן בצורה מרבית. זה כאילו בא מהסכמה והחלטה של הישיבה, אז זה לא מבפנים. אבל זה עוזר, כי היחד הזה עוזר. "איש לרעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק" (ישעיהו מא ,ו). איך אנחנו נגיע לזה שכל מה שנעשה יבוא מהעומק הפנימי שלנו, ומצד שני ננצל את העובדה שאנחנו נמצאים במסגרת העוזרת לנו להיות יותר טובים - צריך לחפש את הדרך הזו.
בדור שלנו יש קבוצות גדולות מאד של בני נוער שהם מחפשים את החופש, החופש המלא. לעשות רק מה שבא להם. אחד אמר שהרב שלו הוא 'מה בא לי' מה שמתחשק לו, לזה הוא שומע. הוא חושב שזו אידיאולוגיה יפה מאד שאדם עושה מה שהוא רוצה, לא מה שאחרים מכתיבים לו. לא בצורת הלבוש, לא בצורת ההתנהגות, לא בדרך, לא בשום דבר. הוא יעשה הכול מעצמו כאילו. כמובן שזה מביא לכל מיני תופעות שוליות קשות מאד. אם אדם נותן חופש ודרור לכל הנטיות שלו ולכל הרצונות שלו, הם יכולים לפרוץ, והם פורצים, לכיוונים גם שאינם טובים. קצת סמים, קצת עישון, קצת התנהגויות לא יפות בענייני צניעות, כי נותנים דרור. אבל בעצם הרצון הפנימי הזה הוא חיובי, הרב דיבר על זה הרבה (מאמר הדור) שלעתיד זאת המגמה שאדם יעשה את עבודת ה' מתוך בחירה חופשית, לא מתוך אילוץ חיצוני. בדורות הראשונים האמונה הייתה כאילו מוכרחת ולאט לאט במשך הדורות מתפתחות השקפות עולם ומחשבות עצמיות כאלה של כפירה והתרחקות. בדורות הראשונים כולם האמינו. היו כאלה שהאמינו בעבודה זרה, בטעויות, אבל כולם האמינו שיש כוחות עליונים, יש איזה כוח עליון שכולם צריכים להתבטל אליו. והדורות לאט לאט הולכים ומשתחררים מההכרח הזה להאמין.
השחרור מההכרח הזה מביא לידי שמד מבחינה מסוימת, אבל מבחינה אחרת הוא יביא לידי עבודת ה' עמוקה של הלב בעצמו. וזו המגמה העתידה. שיבוא מ"אני לדודי" ומתוך כך "דודי לי". אני אבחר בו, בחירה חופשית, לא מוכרחת ולא כפויה. אני חושב, שאם אנחנו לא נוותר על המסגרות אבל גם נפתח את הדבקות שלנו בתורה, באופן אמיתי, נראה את עצמנו מצד אחד בני חורין, שהבחירה שלנו היא באמת בלתי מותנת, לא בגלל תנאים חיצונים או אווירה או כפיה, משפחתית או חברתית, או כל סיבה אחרת, ומצד שני זה יהיה באמת הרצון הפנימי שלנו. אם אנחנו נגלה את הנקודה הפנימית הזאת אנחנו נרים את כל הדור כולו. אנחנו נעבוד את ה' באמת באהבה. אוהבים את התורה בגלל שבחרנו בזה, בגלל שאנחנו דבקים בזה, דבקים בריבונו של עולם דבקות אמיתית פנימית. ניקח את הנקודה העמוקה הסגולית הזו, שנמצאת בתוך תוכנו בעומק הפנימי. אז כל המחפשים, כל האנשים האחרים, יתחברו למהלך הזה. כי זה הדבר שהם מחפשים.
לא נוותר על העזרה שהמסגרת נותנת לנו. זאת אומרת שצריך לחפש את השילוב הזה שהוא לא כל כך פשוט. כי כדי לבחור בחירה חופשית בלתי מושפעת מהסביבה צריך כאילו להשתחרר מכל הכבלים ואז אפשר לבחור בחירה חופשית. המטרה היא להגיע למציאות הזו שאדם מרגיש שבאמת אני לא חייב שום דבר, זה אני בוחר בעצמי, ואני אפילו בחרתי במסגרת. לא שאני הולך אחרי המסגרת אלא אני בחרתי במסגרת, אני בחרתי בזה שיהיה עלי עול של תורה. אני בחרתי בזה שיהיה עלי עול סביבתי כזה שעוזר לי להתקדם. זה מתוך רצוני העצמי. זה לא מתוך שכך הסדר ומפני שככה חונכתי ומפני שאני מוכרח, אלא מפני שבדקתי את עצמי וזה הרצון הפנימי שלי. אם כך נעבוד את ה' כל הדור יתרומם. זה מה שהדור מחפש.

התשובה של הדור שלנו
הרב זצ"ל אומר שכאדם נמצא במלחמה עם השקפות עולם אחרות הוא צריך לחפש את הנקודה הטובה שיש בהשקפות האחרות שהיא מקיימת אותם. למרות שההשקפה הזו עטופה בהרבה הרבה קליפות, בהרבה דברים שליליים, יש בתוך זה איזו נקודה חיובית שהיא מקיימת אותה, שאילולא הנקודה החיובית הזו ההשקפה הזו לא הייתה קיימת בכלל. זה יכול להיות תנועה רוחנית עם השקפת עולם מסוימת. צריך לקחת ולא להילחם חזיתית עם דבר שיש בו נקודה טובה. צריך לקחת את הנקודה הטובה הזו לאמץ אותה, ואז מתבטל כל המהלך שעצם קיומו הוא מהנקודה הזו. אנחנו לקחנו את הנקודה הזו והרמנו אותה למקור שלה. אז זו עבודת ה' שאנחנו צריכים לעשות.
זו עבודת ה' של חודש אלול. עבודה של "אני לדודי ודוד לי" (שם), אני בחרתי בו, מעצמי, מרצוני החופשי. זה בעצם מה שאני מבקש. לעבוד על זה שהמצוות תהיינה באהבה. לימוד התורה מתוך אהבה. לא רק לומדים אלא חושבים על זה: אני אוהב את הלימוד, אני רוצה את הלימוד, את התורה, את התפילה, את כל המצוות. אני רוצה כל מה שהקב"ה רוצה, זה מה שאני רוצה. לפתח את זה על ידי התרגלות, על ידי התבוננות ותשומת לב שצריך לחזק את אהבת ה' בתוכנו. ולבוא אחר כך מתוך המקום הזה לימים הנוראים, מתוך התרוממות גדולה.
התשובה של הדור שלנו זו תשובה של רדיפת הטוב. זו לא רק תשובה של בריחה מהרע שכל הזמן עושים חשבון נפש, מה העברות שצריך לתקן, מה הם ההרגלים הלא טובים שאותם צריך לעקור, אלא לעסוק יותר בדברים הטובים שאנחנו יכולים לעשות. איזה מצוות ואיזה לימוד תורה יכול להיות יותר איכותי וערכי, יותר גבוה ועליון. אנחנו דור משוחרר, לא דור שאוהב לברוח, שירא. אנחנו דור של גיבורים, אנחנו דור שרודף, רודף מצוות, "רודף צדקה וחסד" (משלי כא, כא) זה האופי של הדור הזה, זה דור בריא. דור שלא אוהב שמפחידים אותו ומייראים אותו בצורה נמוכה, אומרים תעבוד את ה' ואם לא תעבוד כך וכך עונשים יוטלו עליך, אף על פי שזה נכון, אבל הדור מבקש דברים עמוקים, דברים פנימיים, לא בריחה. אז עניינה של התשובה בימים האלה, בחודש אלול זה להתקדם, להתקדם קדימה, לא לברוח. לרדוף, להתקדם ולעלות במעלות הקודש כמה שאפשר יותר. ולהגיע טהורים וזכים לראש השנה. כמובן שכשמתקדמים באופן חיובי ממילא מתרחקים מהדברים הלא טובים, זה ממילא. השאלה היא על מה לשים את הדגש.
אני אומר את הדברים באופן כללי כי באמת יש סוגי אופי שונים לאנשים. יש אנשים שדווקא ה"סור מרע" מעורר אותם. המוסר, ההתבוננות בדברים הלא טובים, כמה הם חמורים וכמה הם איומים ומסוכנים, זה דוחף אותם להתרחק מהדברים השלילים. כל אחד צריך להשתמש בנטיות שלו כמובן, אבל באופן כללי דורנו מחפש את האור, לא בורח מהחושך אלא יותר מחפש את האור. "דודי לי ואני לו" (שיר השירים ב, טז) "אני לדודי ודודי לי" (שם ו, ג).

תורת ארץ ישראל
אני רוצה להקריא דברים מאיגרת של הרב (איגרות הראי"ה חלק א, צו') שכתב לבני הישיבות בירושלים. הוא כותב את הדברים לפני מאה שנים. אומר הרב:
תראו לבקש דווקא גדולות ונשגבות. דורנו הוא כולו דור שואף, ואם השאיפה הריקנית של החורבא והתהו מגבהת עצמה עד מרומי רמים, כמה צריך שיגבה לב דורשי ה' הניגשים אל הקודש. המבוקש לכל הפחות צריך שיהיה לקדש שם שמים ושם ישראל בקידוש שם ירושלים בחפץ גדול. להראות לכל העולם כולו נצחונה וגדולתה של תורת ארץ ישראל.
והרב מדבר בהמשך על תורת ארץ ישראל, שתורת ארץ ישראל היא תורה שמתחילה מהכלל אל הפרטים, כי ארץ ישראל היא מאחדת את כלל ישראל, בארץ ישראל מקיימים את כל המצוות כולן. ארץ ישראל היא שלמות. בארץ ישראל התורה מופיעה בשלמותה. בארץ ישראל עם ישראל מופיע יחד. זאת אומרת שהמהות של המקום הזה שהוא שייך לקיומה של התורה ולשלמותם של ישראל. המהות של ארץ ישראל היא כלל, היא לא פרטי פרטים מפורדים העומדים כל אחד בפני עצמו, אלא הופעת האומה הישראלית, התורה בכללותה. זה משפיע על הנפש והנפש מסתכלת על כל דבר במבט יותר רחב, במבט יותר כללי. וזה משפיע גם על לימודה של תורה. הרב מדריך את זה באופן מאד פרטני שגם בלימוד הגמרא צריך להתחיל מהתבוננות כללית בסוגיא ומתוך הכלל לראות את הפרטים ופרטי הפרטים וכדומה. זו עובדה, זו מציאות כזו שבארץ ישראל התורה מופיעה באופן יותר רחב. זה מתברר גם בתלמוד ירושלמי, ממשיך הרב ואומר:
ועל זה אנחנו צריכים לשאוף. לא לעזות יחשב לנו כי "חביבה כת קטנה שבארץ ישראל מסנהדרין גדולה שבחוץ לארץ" (ירושלמי נדרים ו).
הכוונה בביטוי "כת קטנה" אולי היא שיתכן והם פחות חריפים מתלמידי בבל, מתלמידי חוץ לארץ, ואף על פי כן אמרו חז"ל שחביבה כת קטנה שבארץ ישראל מסנהדרין גדולה שבחוץ לארץ. הקב"ה מחבב את לומדי ארץ ישראל, אף על פי שמבחינה כמותית הם לא באותה הרמה והידיעה כמו לומדי חוץ לארץ, אבל יש להם איכות אחרת. מציאות רוחנית מיוחדת במינה שיש לה חביבות מיוחדת.
יסוד הגלות והשפלות הנמשך בעולם בא רק ממה שאין מודיעים את א"י, את ערכה וחכמתה, ואין מתקנים את חטא המרגלים שהוציאו דבה על הארץ, בתשובת המשקל: להגיד ולבשר בעולם כלו הודה והדרה, קדושתה וכבודה, והלואי שנזכה אחרי כל ההפלגות כולן, מצדנו, להביע אף חלק אחד מרבבה מחמדת ארץ חמדה, ומהדרת אור תורתה ועלוי אור חכמתה ורוח הקדש המתנוסס בקרבה.
נשים לב מה הרב אומר כאן. אחרי שאנחנו נפליג במעלתה של ארץ ישראל, ונפליג ונפליג, אחרי כל זה, אולי נצליח להביע חלק אחד מרבבה ממעלתה של ארץ ישראל. כלומר אין גבול לקדושה ולמעלתה של ארץ ישראל. אומר הרב:
מובן שבכל דבר שבקדושה, וכמו כן בחול, ישנן מעלות ומדרגות ו"כל אחד נכוה מחופתו של חברו" (ב"ב דף עה, ע"א),
יש מדרגות בלהשיג את מעלתה וגדולתה של ארץ ישראל.
אבל זה המין של האור והעדן של הקדושה הנמצא בא"י לת"ח מבקשי ד', איננו נמצא כלל בחו"ל.
כלומר, סוג מסוים של אור יש בארץ ישראל שלא נמצא בחוץ לארץ.
ואנכי הנני בזה יודע ועד כפי קטני.
זו עדות. הרב הרגיש. הרב היה בחוץ לארץ ובא לארץ ישראל ורואה כאן משהו אחר לגמרי. לא כל תלמיד חכם שבא לארץ ישראל יכול לציין את הדבר הזה. להיות עד! להיות עד צריך לראות! להגיד מסברא אני מבין שהתורה בארץ ישראל היא תורה יותר גדולה, זו לא עדות. עדות נסיבתית איננה עדות. עדות צריכה להיות הכרת המציאות, יודע, רואה. רואה בעיני רוחו, כלומר לא הכוונה שהוא רואה בעיניים הגשמיות, אלא רואה את השינוי הרוחני, את המעלה הרוחנית שיש ללומדי התורה שבארץ ישראל. והרב אומר שזה לא רק עניינו של המקום של ארץ ישראל, אלא זה תלוי גם בזמן בתקופה:
גם הבדל גדול יש בין הזמנים, בימינו עת לחננה הוא. אל ימעט ואל יקטן בעינינו ערך ההתיישבות הגדולה, לפי ערך השנים הקודמות, של עם ה' על אדמת הקדש. אות ומופת הוא לנו על צעדי מלאך הברית ההולך וקרב.
הרב מדבר על התקופה שבה הוא חי, לפני מאה שנים. אני לא יודע אם היו כבר מאה אלף יהודים בארץ ישראל, והרב רואה שהתקופה הזו היא תקופה מיוחדת במינה. בהתיישבות הגדולה, רואים את מלאך הברית הולך וקרב, והקדושה הולכת ומתרבה בארץ ישראל בעקבות זה.
על כן בלב מלא קדושה ואורה, גדולה ושמחה, צריכים אנו לגשת לעסוק בתורה לשמה על אדמת הקדש. לדרוש אנו חייבים את המעלה היותר עליונה, שיגיעו מעשינו למעשי אבותינו אברהם יצחק ויעקב (ע"פ תנא דבי אליהו פרק כה), לגלוי אליהו זכור לטוב ולתחיית המתים, שבכל דבר בזה ישנן מדרגות לאלפים ולרבי רבבות, עד שנעלה למעלה כ"כ גדולה שמתפלשת ג"כ עד עולם המעשה, יקיצו וירננו שוכני עפר בפועל ממש במהרה בימינו.
אומר הרב שאנחנו נמצאים בדור מיוחד שרואים כבר את תהליכי הגאולה, את מלאך הברית. אור ה' הולך ומאיר בארץ ישראל, ולכן השאיפות צריכות להיות גדולות, "מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב", אך הדרך צריכה להיות צעד צעד. לא לקפוץ על המדרגות, אבל המגמה צריכה להיות שאנחנו נמצאים בדור כזה שהוא מעולה, שיש לו מגמות גדולות מאוד, ואנחנו צריכים לשאוף למגמות האלה. לשאוף לתחיית המתים פירושו של דבר שיש מדרגות בתחיית המתים. מה זה אומר שיש מדרגות בתחיית המתים - יש חיים ויש חיים. יש חיים שטחיים, יש חיים עמוקים, יש חיים פנימיים שאדם משתייך כאילו למדרגות יותר עליונות.
כשהיינו תלמידים בישיבה, אחד מחברינו הלך לבקר את המשגיח של ישיבת חברון החרדית, רבי מאיר חדש זכרונו לברכה, הוא היה קרוב משפחה שלו. שאל אותו המשגיח: אתה כבר שואף לעולם הבא - אם אתה שואף לעולם הבא, ואתה רואה את העולם הזה כפרוזדור לעולם הבא אז אתה בן תורה. צריך להיות בשאיפה עתידית, לא לראות את החיים ההווים כמטרה. הרב אומר שצריך לשאוף לתחיית המתים, זו מטרה עוד יותר גדולה. זאת אומרת שהחיים יהיו לחיים רוחניים, כאילו כל הצד הגשמי המוגבל של המציאות ישתחרר ויהיו מין חיים שלמים, חיים טהורים. ויש בזה מדרגות, אדם יכול להיות במצב כזה שהוא לא מפחד מהמוות, שהוא לא מפחד מהפסק הגשמיות מפני שהוא כולו מחובר אל הרוח. אל המגמה העליונה.
אלה דברים מאד גדולים, אנחנו רק הצבענו על הגבהים שהרב מדבר עליהם. אבל מה שיש לנו לקחת מכאן לעצמנו זה שאנחנו נמצאים בדור גדול מאד. עוד יותר גדול מהתקופה של הרב, פי כמה וכמה. וזה ממש בפועל כך, אולי אנחנו לא מרגישים את זה, אבל סוג הבריאות הנפשית שלנו, האופי האמוני שלנו הוא גבוה ומתפתח בעקבות היותנו כאן בארץ ישראל. ובמצב כזה שהרבה מעם ישראל נמצאים כאן, לא רק כמה עשרות אלפים, אלא מליונים של יהודים, וארץ ישראל בידינו ואנחנו שחררנו אותה. אומר הגאון מווילנא שכל עוד שיש שלטון של נכרים בארץ ישראל אז רוח טומאה עדיין כאילו שולטת בארץ ישראל. וכשהארץ משתחררת מעול גויים אז רוח הטומאה מסתלקת. אנחנו לא רואים את זה אבל זה כך, זה כך שאנחנו דור גדול מאד, שצריך לשאוף שאיפות גדולות מאד. והדור הזה שלנו שואף. וזה מתבטא גם בהתרחקויות של אנשים. השאיפות הם כל כך גדולות וכשלא מוצאים סיפוק באמונה, שהיא נראית להם קטנה, אז מתרחקים ממנה. אבל בעצם זה בא מתוך חיפוש אמונה גדולה, מתוך חיפוש גודל. את האמונה הגדולה הזו אנחנו צריכים להאיר ואז הכול יתרומם.

לא לפחד
אני חוזר לדברי הראשונים שאמרנו מקודם, לגלות את עבודת ה' בגודל הכי גדול שאפשר. באהבה גדולה מאד, בעומק של אמונה, בביטחון. כמו שאנחנו מוצאים בהמשך הפרשה "כי תצא למלחמה על אויבך" (דברים כ, א), יש אויבים קשים, הסכנות גדולות. "וראית סוס ורכב עם רב ממך", הם יותר רבים וגם יש להם סוסים. פעם היו סוסים, היום יש טנקים, יש אווירונים, יש טילים, יש כל מיני אמצעים, הם יותר ממך, הרבה יותר ממך. "לא תירא מהם", אל תפחד. אבל הרי זה מפחיד, הם יותר חזקים וגדולים, והם מקבלים גיבוי מכל העמים האחרים, מכל אויבי ישראל. כל הסובבים אותנו, כולם רוצים את רעתם של ישראל, "לא תירא מהם כי ה' אלוקיך עימך", אם ה' איתך אז ממי אתה צריך לפחד. ריבונו של עולם הוא המנהל את עולמו אז אתה רואה שבאופן ריאלי אתה בסכנה, זה בלי האמונה, אבל כאשר אתה יודע שיש ריבונו של עולם, שהוא "המעלך מארץ מצרים" (שם), הוא בחר בך, הוא שומר אותך, אז אין מקום לפחד. יש איסור לאו: "לא תירא". איסור לאו, אסור לפחד, מי שמפחד עובר בלאו.
אחר כך הכהן ניגש ואומר: "אתם קרבים היום למלחמה על אויבכם אל ירך לבבכם ואל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם" (שם כ, ג), אסור! זה התפקיד של הכהן להודיע את האיסורים. השוטרים אחר כך מודיעים דברים אחרים, מי משוחרר כי הוא לא מתאים למלחמה, אבל הכהן הוא המודיע את הלאוים: לא לפחד "כי ה' אלוקיך עימך". כמובן שהדברים אמורים בכל תחומי החיים, יש ריבונו של עולם שהוא אוהב את עמו ישראל, הוא אוהב כל אחד ואחד מישראל, והוא רוצה בטובת כל אחד מישראל, והוא איתנו "כי ה' אלוקיך עימך", כל הזמן ה' נמצא איתך, לא לפחד, אמונה אמיתית זו אמונה עם ביטחון, בוטחים בריבונו של עולם. וככל שהאדם יותר מלא בביטחון, אז הכוחות שלו גדלים וההצלחות שלו מתרבות. לא לפחד! להאמין שהקב"ה איתנו והוא כל הזמן מלווה אותנו, והוא רק רוצה את טובתנו ואוהב אותנו.
לפעמים האדם מרגיש קושי אז איפה הקב"ה - וזה בעצם הקושי שעליו מדובר כאן, הנה אויב בא, הנה רוצים להרוס בתים, רוצים לפגוע באנשים, רוצים לפגוע בנו כל מיני אויבים מבפנים ומבחוץ, לא לפחד, לבטוח בריבונו של עולם. ואם יש קצת קושי לא לפחד, זה יהיה לטובה. לכתחילה לא לפחד מצרות ואם הם אירעו להבין שהדברים האלה כנראה לטובה כי לא יתכן אחרת, אבל מראש לא צריך לחשוש. אם אדם מאמין גדול ובוטח בה', אני לא מדבר אם הוא בוטח ועושה דברים בלתי סבירים, כמו לקפוץ מהגג ולא יקרה לו שום דבר כיוון שהוא בוטח... זה לא עובד ככה. הוא בוטח בה' ועושה את הדברים הנכונים, כשהוא מלא ביטחון, העוצמה של המעשים שלו היא אחרת לגמרי. ההצלחות שלו הן אחרות לגמרי. אדם שהוא מלא ביטחון בה' מובטחת לו הצלחה. ואם יש מעצורים ויש קשיים אז הצלחתו היא להתמודד איתם, ושכרו הרבה מאד. ואם למרות שהוא מתאמץ "קוה אל ה' " (תהלים כז, יד) וזה לא עבד, "חזק ויאמץ ליבך וקווה אל ה'" (שם), עוד פעם קווה אל ה'. "שבע יפול צדיק וקם" (משלי כד, טז) לא לפחד מקשיים. גם אם הם נמצאים, לא לפחד מהם, הם בונים, קשיים בונים, הם מאתגרים את האדם. לא לפחד, להיות מלאים ביטחון בריבונו של עולם.
זו עניינה של התקופה הזו. להיות מלאים בגבורה מתוך אמונה מאד גדולה. וזה כמובן עניינו המיוחד של החודש הזה, לפתח את הכוחות הטובים החיוביים האלה, את האמונה והביטחון. ולעלות איתם במעלות הקודש. מה שאנחנו עשינו השבת, זה היה כל כך מוצלח, אין מילים לתאר את ההצלחה הזו, איזו שמחה גדולה הייתה בשמים ביום שישי כשכל בית המדרש היה מלא. הרי לא כל בתי המדרש מלאים ביום שישי. אם אנחנו נתרגל לזה ובסוף זה יהיה אצלנו בטבע שלנו, זה יהיה אחר כך לסדר כללי. יוצא שאנחנו הובלנו איזה מהלך, לא רק שלנו אלא מהלך רחב שיתפתח גם בישיבות אחרות.
הזמן הזה התחיל באופן יפה מאוד. הישיבה שמחה מאד לקבל את כל התלמידים החדשים. מוסיפים לנו שמחה שבית המדרש התמלא. עכשיו אני רוצה לדבר עם התלמידים הוותיקים בלי שהתלמידים החדשים יקשיבו... אני מקווה שתקבלו את החדשים בסבר פנים יפות. ביקשנו מהמבוגרים ללמוד בחברותות ונא לעשות את זה בצורה של לכתחילה, לא בדיעבד. בשמחה, כמו שחלק מכם בוודאי זוכרים, כשהיו בשנה א למדו אתם חברותות מבוגרות... אז צריך להמשיך את השרשרת. ולחדשים, הימים הראשונים לפעמים קצת קשים, לפעמים גם הימים השניים קצת קשים, בהתחלה נמצאים באיזו אופוריה, צריכים להתרגל, ואחר כך הקושי בא, אבל הכול עובר. ראו את המבוגרים.
ובעז"ה שיהיה לנו חודש טוב ושנה טובה בעקבותיו.


֎ ֎ ֎
לקבל השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת bogrim@yeshiva.org.il , או למספר 0547881227
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il