בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • מעמד הר סיני ומתן תורה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

ירון יוסף בן מרים

קבלת התורה - הקדמת נעשה לנשמע

undefined

הרב חיים כץ

כ"ט אייר התשס"ה
7 דק' קריאה 41 דק' צפיה
במעמד הר סיני נוצרה בריאה חדשה – הנכונות להקדים נעשה לנשמע, לקבל תורה, להתבטל ביחס לרצון ה', קודמת לעצם המעשה. זהו המובן של "מעשיו מרובים מחכמתו". זוהי הברית שנכרתה בסיני.

ידועים דברי הגמרא במסכת סנהדרין על הפסוק 1 "ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אתם":
רבא אמר כאילו עשאו לעצמו, שנאמר ועשיתם אותם אל תקרי אותָם אלא אָתֶם.
השימוש במילה אֹתם מצוי בתורה עוד הרבה פעמים קודם לכן, ובכל זאת לא דרשו חז"ל באופן הזה. מדוע דווקא כאן?

מעשיו מרובים מחכמתו
לביאור העניין נעיין תחילה בדבריו הידועים של רבינו יונה בספרו "שערי תשובה". 2
הַדֶּרֶךְ הַשְּׁלִישִׁי, כַּאֲשֶׁר יִשְׁמַע מוּסַר הַחֲכָמִים וְהַמּוֹכִיחִים, יַקְשִׁיב וְיִשְׁמַע וְיִכָּנַע וְיַחֲזוֹר בִּתְשׁוּבָה, וִיקַבֵּל בְּלִבּוֹ כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹכָחוֹת, וְשֶׁלֹּא יִגְרַע דָּבָר מִדִּבְרֵיהֶם. וְהִנֵּה הָאִישׁ הַזֶּה בְּרֶגַע קָטֹן יֵצֵא מֵאֲפֵלָה לְאוֹר גָּדוֹל, כִּי עֵת אֲשֶׁר יַאֲזִין וְיַסְכִּית וּלְבָבוֹ יָבִין וְשָׁב וִיקַבֵּל בְּיוֹם שָׁמְעוֹ דִּבְרֵי הַמּוֹכִיחַ, וִיקַיֵּם עָלָיו לִהְיוֹתוֹ עוֹשֶׂה כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּהוּ תּוֹפְשֵׂי - הַתּוֹרָה מִן הַיּוֹם הַזֶּה וָמַעְלָה, לְהִזָּהֵר כַּאֲשֶׁר יַזְהִירוּ יוֹדְעֵי בִינָה לָעִתִּים, עָלְתָה בְיָדוֹ הַתְּשׁוּבָה וְנֶהְפַּךְ לְאִישׁ אַחֵר. וּמֵעֵת אֲשֶׁר קִבֵּל כָּזֹאת בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ וְגָמַר עָלָיו כָּכָה בִּלְבָבוֹ, קָנָה לְנַפְשׁוֹ זְכוּת וְשָׂכָר עַל כָּל הַמִּצְוֹת וְהַמּוּסָרִים, וְאַשְׁרָיו כִּי צִדֵּק נַפְשׁוֹ בְּשָׁעָה קַלָּה. וְכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (מכילתא בא שמות יב, כח) וַיֵּלְכוּ וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְכִי מִיָּד עָשׂוּ, וַהֲלֹא לֹא עָשׂוּ עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ! אֶלָּא, כֵּיוָן שֶׁקִבְּלוּ עֲלֵיהֶם לַעֲשׂוֹת, מַעֲלֶה עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב כְּאִלּוּ עָשׂוּ מִיָּד. וְאָמְרוּ: כֹּל שֶׁמַּעֲשָׂיו מְרֻבִּים מֵחָכְמָתוֹ, חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כד, ז) נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. בֵּאוּר הַדָּבָר, כִּי הָאִישׁ אֲשֶׁר קִבֵּל עַל נַפְשׁוֹ בְּלֵב נֶאֱמָן לִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת עַל - פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּהוּ וְעַל - פִּי הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לוֹ הַיּוֹשְׁבִים עַל הַמִּשְׁפָּט, יֵשׁ בְּיָדוֹ מִן הַיּוֹם הַזֶּה שָׂכָר עַל כָּל הַמִּצְוֹת, עַל אֲשֶׁר שָׁמְעָה אָזְנוֹ מִדִּבְרֵי - הַתּוֹרָה וַתָּבֶן לָהֶם וְעַל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר לֹא גָלוּ אָזְנוֹ עָלֵיהֶם עֲדֶנָּה, וְצֶדֶק לָבַשׁ, וְקָנָה זְכוּת עַל הַנִּגְלוֹת אֵלָיו וְעַל כָּל נֶעְלַם מֵעֵינָיו, ואַחֲרֵי זֹאת, יוֹם - יוֹם יִדְרוֹשׁ וְיִשְׁקוֹד עַל דַּלְתוֹת מוֹכִיחָיו, וְיַשְׂכִּיל מִכָּל מְלַמְּדָיו, וְנִמְצָא הָאִישׁ הַזֶּה מַעֲשָׂיו מְרֻבִּים מֵחָכְמָתוֹ, כִּי לֹא יָדַע אֶת הַדָּבָר, וְהִנֵּה שְׂכָרוֹ אִתּוֹ, וּכְעִנְיַן מַה שֶּׁאָמְרוּ יִשְׂרָאֵל בְּסִינַי נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע, שֶׁהִקְדִימוּ קַבָּלַת הַמַּעֲשֶׂה עַל נַפְשָׁם לִפְנֵי הַשְּׁמִיעָה. וּבְעִנְיָן אַחֵר לֹא יִתָּכֵן שֶׁיִּהְיוּ מַעֲשֵׂי הָאָדָם מְרֻבִּים מִמַּה שֶּׁהוּא יוֹדֵעַ:

רבינו יונה אומר, כי האדם יכול להפוך בן רגע לאיש אחר על ידי קבלת המוסר מן המוכיחים. הוא מביא לכך ראיה מכמה מקורות - "וילכו ויעשו", שנחשבת להם העשיה אף על פי שעדיין לא עשו בפועל, וכן ממעמד הר סיני - "נעשה ונשמע".

הדברים הללו מתיישבים היטב עם דבריו של רבינו יונה על המשנה באבות 3 "כל שמעשיו מרובין מחכמתו – חכמתו מתקיימת", כפי שמביא שם בתחילת דבריו על המשנה פירוש בשם הראשונים:
שבזמן שמעשיו של אדם מרובין מחכמתו, נמצאת תאוותו לחכמה גדולה מחכמתו, ונמצא כי בכל יום ויום יוסיף חכמה על חכמתו. ולהיפך – כל שחכמתו מרובה ממעשיו אין חכמתו מתקיימת, שנמצאת תאוותו לחכמה פחותה מחכמתו, ותהיה חכמתו פחותה והולכת.

קיום החכמה דורש כי התאווה לה תהיה גדולה ממה שיש בידו כרגע, כך שתהיה שאיפה מתמדת להוסיף על חכמתו עוד ועוד. ללא תאווה להגדלת החכמה לא יהיה שימור למה שכבר הושג.

על הפירוש הזה מקשה שם רבינו יונה: כיצד ייתכן מצב כזה שבו האדם עושה יותר ממה שהוא יודע? כתשובה הוא מסביר שזו "עצה טובה", שלא יאבד את נפשו, וזאת על ידי שיקבל על עצמו לעשות את כל הדברים שיגידו לו החכמים, ועל ידי קבלה כזו בלב שלם מעלה עליו כאילו כבר עשה.

רז שמלאכי השרת משתמשים בו
כאמור, את אחת ההוכחות לעניין זה הביא רבינו יונה מהפסוק "נעשה ונשמע", שם מדובר שישראל קיבלו עליהם את התורה עוד קודם ששמעו אותה.
הגמרא במסכת שבת 4 דנה בעניין הזה:
אמר רבי אלעזר בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה להן מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו דכתיב ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו ברישא עשי והדר לשמע.

עצם הקבלה, כפי שראינו, נחשבת כמו עשייה. ישראל קיבלו עליהם את התורה, וכפי שראינו, זהו הפשט של מי שמעשיו מרובים מחכמתו. ללא הקבלה, אין אפשרות שתהיה חכמתו מתקיימת. ללא קבלה כיסוד – אין קיום לחכמה.

לא בכדי דימו זאת חז"ל בגמרא למלאכי השרת. "מלאך" פירושו שליח, "אין מלאך אחד עושה שתי שליחות ולא שני מלאכים עושים שליחות אחת" 5 . מלאך הוא שליח של רבונו של עולם, אולם גם עליו ניתן להקשות – כיצד הוא יכול לבצע דבר שעליו עדיין לא שמע?

חז"ל מגלים כאן יסוד עצום. מהותו של מלאך היא השליחות, ואין לו שום מהות אחרת בלתה. אין שתי מציאויות לאותו דבר, ולכן אין מלאך אחד עושה שתי שליחויות.
חז"ל אומרים 6 שיש מלאכים שכל עניינים לומר שירה, ואחר כך הם גוועים והולכים להם. מה שייכת מיתה אצל מלאכים? התשובה היא שכל עניינו של המלאך היא השליחות, ולאחר סיומה מתבטל התפקיד, והשליח אינו קיים עוד.

בסוגיה במסכת שבת העוסקת בקבלת התורה חוזר כמה וכמה פעמים הביטוי "קבלה" בצורות שונות.
ויתיצבו בתחתית ההר אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם.

גם אצל הגוים ישנו ציווי על שבע מצוות בני נח, אולם לא הוזכרה בהקשר שלהם קבלה. מהו אותו עניין של קבלת תורה ומצוות?

הקדמת נעשה ולנשמע, הקדמת הקבלה לשמיעה, היא כמו אצל המלאכים – אם אין שליחות, אם אין התבטלות בפני רבונו של עולם באופן כזה שאין מהות או מציאות אחרת, כפי שמוצאים אצל המלאך – אין לכך קיום. השמיעה היא כבר כלי טכני, שנועד לברר את הפרטים המדוייקים של הציווי. קודמת לה ההבנה שיש כאן מהות שהמציאות כולה תלויה בה.

כשישראל מקדימים נעשה לנשמע פירושו של דבר שנוצרת בהר סיני יצירה חדשה, בריאה חדשה של המציאות. ישראל מגיעים כביכול למדרגת מלאכים, מין ברייה שכל עניינה הוא מילוי רצון ה'. אין להם כל רצון אחר. על גבי הקבלה הגדולה הזו באה אחר כך גם השמיעה, שנועדה להסביר מהו רצון ה'.

אצל אומות העולם יש ציווי ללא קבלה, ואילו בישראל ישנה בריאה מחודשת, כיום שנבראו בו שמים וארץ.
זה המובן של "מקבלים אתם התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם" – נוצרה כאן מציאות חדשה, שכל עניינה גילוי רצון ה' בעולם; ללא ההתחדשות הזו, לא היה לעולם כל קיום, "שם תהא קבורתכם", לא בתור עונש, אלא כמציאות מוחלטת.

הדיבור של הקב"ה בהר סיני, החיבור של שמים וארץ, זוהי בריאה חדשה. "ישראל ואורייתא וקוב"ה חד הם". כאשר קיבלו עליהם את התורה עוד קודם ששמעו, היתה כאן יצירה של כלי שיכיל בתוכו את התורה, שבלעדיו "אין חכמתו מתקיימת". צריך את ה"כלי" הזה כי להגיע למצב של "מעשיו מרובים מחכמתו". כאשר חכמתו מרובה ממעשיו, כשאין קבלה – כאילו לא נוצר כלל, וממילא אין חכמתו מתקיימת.

עינוי ועונג בדברים המהותיים
במציאות בעולם ישנם דברים המוגדרים כהכרח, וישנם דברים שהם מותרות בלבד. כמו למשל בענייני המזון, יש כאלה שלא ניתן להסתדר בלעדיהם, כמו לחם ומים, ויש כאלה שניתן לחיות גם אם אין משיגים אותם. כאשר חסר לאדם דבר שהוא בגדר של הכרח – הוא חש צער. כאשר אין לו לחם או מים, הוא בעינוי. אכילת לחם או שתיית מים אינם עונג, אולם חסרונם נחשב עינוי. במותרות, לעומת זאת, המצב הפוך – כשאוכל דבר מותרות, הוא מתענג, וכשחסר לו דבר כזה, הוא אינו שרוי בצער.

בתורה מוצאים שילוב של שני הצדדים. "הרב שגלה מגלין ישיבתו עמו" 7 , במקרה שנתחייב גלות על הריגה בשוגג. הרמב"ם 8 מבאר את טעם ההלכה הזו:

תלמיד שגלה לערי מקלט מגלין רבו עמו, שנאמר (דברים י"ט ה' דברים ד' מ"ב) "וחי"- עשה לו כדי שיחיה, וחיי בעלי חכמה ומבקשיה בלא תלמוד כמיתה חשובין, וכן הרב שגלה מגלין ישיבתו עמו.

רב ללא תלמידים הוא נטול חיים, אף על פי שילמד בעצמו. כאן אין אלו מותרות שניתן להסתדר בלעדיהם, המציאות של מותרות בתורה הם בגדר של הכרח, וחייו ללא זה אינם חיים. מצד שני, כמה עונג יש למי שלומד, כמה עונג יש לתלמיד חכם שזוכה להקשות קושייה של רבי עקיבא אייגר, לא כל שכן לתרץ קושיה כזו. אין כאן כל סתירה – האבחנות שבין עונג במותרות לבין צער בחסרון הדברים ההכרחיים הוא רק במה שחיצוני לאדם. בדברים שהם מהות החיים – שם אין אבחנה כזו. התורה היא מהות החיים שלנו, זה מעמד הר סיני, זו הבריאה המיוחדת שלה, זו הקדמת נעשה לנשמע. "אם מקבלים אתם התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם" – זהו איננו איום; זו המציאות. במתן תורה נוצרה מציאות חדשה של דבר אחד, מגובש, ואם אין זה קיים – אין אלו חיים. זהו החידוש של מעמד הר סיני.

הקבלה והברית
ונחזור לשאלה שבה פתחנו: מדוע דרשו חז"ל את "ועשיתם אותם – ועשיתם אתם, כאילו עשיתם את עצמכם" דווקא על הפסוק "ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אׂתם"?

בפסוק זה מוזכרת מילה "ברית", כפי שמעמד הר סיני נקרא "ברית סיני".
"כי בׂעלַיך עׂשַיך ה' צבאות שמו" 9 , היחס שבין רבונו של עולם לכלל ישראל משמש כמשל ליחס שבין איש לאשתו, והגמרא 10 דורשת מפסוק זה:
אשה גולם היא, ואינה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי שנאמר, כי בועליך עושיך ה' צבאות שמו.


במקורו מתייחס הפסוק לקשר שבין ישראל להקב"ה, גם עם ישראל אינו כורת ברית אלא למי שעושה אותו כלי. מעמד הר סיני הוא מעשה הברית. מוצאים אמנם בחז"ל גם ביטויים של הפרת ברית, אולם כל זה שייך רק בפרטים שעליהם הסכימו. אין אפשרות ביטול של עצם מעשה הברית.

גם הלוחות נקראו "לוחות הברית", וגם הארון נקרא כך, על שם הלוחות. שם זה ניתן ללוחות משום שזוהי הברית, כפי שמתארים זאת חז"ל 11 :
רבי שמואל בר נחמני אומר הלוחות ארכן ששה טפחים ורחבן ששה טפחים והיה משה תופס בטפחיים והקדוש ברוך הוא טפחיים וטפחיים ריוח באמצע.

גם כששלטה יד האומות בכל מה שקדוש לישראל, במקדש ובכלים – לא היתה כל שליטה בארון, מכיוון שהוא כבר נגנז קודם החורבן. יש אפשרות של פגיעה וטומאה והפרת ברית, אולם אין ביטול של עצם מעשה הברית. הארון הוא עצם מעשה הברית. אותו אי אפשר להפר.

היצירה של סיני, של עם שמהות חייו היא רבונו של עולם והתורה, של "כל שמעשיו מרובין מחכמתו חכמתו מתקיימת" ,דורשת קבלה מצידנו. זו מציאות. כל שמעשיו מרובים מחכמתו, אף על פי שאינו יודע ועדיין אינו עושה, אולם הוא מקבל, זו מהות חייו ואין לו אחרת- הוא ילמד אחר כך וגם יעשה. הוא נהפך לאיש אחר, כלשונו של רבינו יונה. זו מציאות חדשה. הוא הפך להיות כלי, "מי גילה רז זה לבניי, רז שמלאכי השרת משתמשי בו", מי שמהותו לשרת את רבש"ע. כשיש מצב כזה שאותו מקבל על עצמו האדם, כשהוא מבין שזהו שורש חייו ומהות נשמתו, ממילא גדל גם כח הקבלה כי הוא הפך להיות כלי. אין זה רק תנאי שנועד לשמר את החכמה, זה גם מגדיל את כח הקבלה שלו. הוא הופך להיות שומע יותר. זוהי גבורה, כפי שהמלאכים נקראים "גבורי כח", וכשישנה גבורה כזו ממילא גדל גם כח השמיעה, "לשמע בקול דברו", וניתן לשמוע מעבר לדיבור אפילו את הקול עצמו. כל זאת תלוי בגבורה המתגלית ברצון, ההבנה שזהו שורש החיים. "מחשבה טובה מצרפה למעשה" 12 , וכשישנה הקבלה, זה עצמו כבר מצטרף למעשה, גדל כח השמיעה, גדל כח הקיבול של הכלי, וממילא זוכים יותר ויותר לתורה.


^ 1 דברים כט, ח
^ 2 שער שני אות י
^ 3 ג, ט
^ 4 פח א
^ 5 בראשית רבה נ, ב
^ 6 בראשית רבה עח, א
^ 7 מכות י, א
^ 8 הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק ז הלכה א
^ 9 ישעיה נד, ה
^ 10 סנהדרין כב, ב
^ 11 ירושלמי תענית פ"ד ה"ח
^ 12 קידושין מ, א

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il