בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • נשא
לחץ להקדשת שיעור זה
שיחת מוצאי שבת פרשת נשא תשע"ח

מצוות הווידוי

קדושת המחנה ◆ גדולת הווידוי ◆ וידוי בכוונת הלב ◆ גדול קידוש ה' ◆ רוממות לימוד התורה.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

י"ג סיון תשע"ח
9 דק' קריאה 35 דק' צפיה
קדושת המחנה
פרשיות במדבר ונשא הן המשך של נושא אחד: ישראל יוצאים לדרך לארץ ישראל. אז מונים את ישראל כנהוג לפני שיוצאים לדרך, מסדרים את סדר הנסיעה, איך ילכו המחנות, איפה יהיו הלויים, מה ישאו הלויים... אחרי שהכול מסתדר מגיעים דינים מיוחדים הנוגעים לענייני המחנה: "צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ" (במדבר ה, ב) מחנות ישראל צריכים להיות קדושים. יש מדרגות במחנות: יש מחנה ישראל, יש מחנה לוייה ויש מחנה כהונה. יש מדרגות בקודש. גם מחנה ישראל הוא מחנה קדוש, לטמאים בטומאה היותר חמורה, אסור להיות אפילו במחנה ישראל. הטמאים בטומאה פחות חמורה מותר להם להיות במחנה ישראל אבל אסור להם להיות במחנה לוייה, אבל במחנה שכינה אסור שתהיה טומאה לא חמורה ולא קלה. אנחנו יכולים ללמוד מזה ראשית כל על המציאות הגשמית, מקום שישראל נמצאים בו צריך להיות טהור. כשאדם נכנס לקודש הרוחני, ללימוד התורה, לקודש הקדשים, הוא צריך להיטהר, לסלק את כל הצדדים שלא מתאימים ללימוד התורה, לסלק כל טומאה רוחנית. הנפש צריכה להיטהר. צריך להרגיש כשנכנסים לבית המדרש שנכנסים למקום הקודש, ואין זו רק כניסה למקום גשמי אלא זו כניסה לעולם רוחני. לאחר מכן, יש אזהרות שאם אדם נכשל בחטאים יש דרכי תשובה, דרכי וידוי.

גדולת הווידוי
ניגע קצת בנקודה של הווידוי:
דבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם לִמְעֹל מַעַל בַּה' וְאָשְׁמָה הַנֶּפֶשׁ הַהִיא: וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ וְהֵשִׁיב אֶת אֲשָׁמוֹ בְּרֹאשׁוֹ (שם ה, ו-ז)
מי שגזל ונשבע שלא גזל ואחר כך הודה שנשבע לשקר - חייב קרבן אשם, ווידוי. חז"ל לומדים מזה שאדם צריך להתוודות על חטאים בפה. כלומר, אדם שב בתשובה אמיתית, מתחרט על חטאיו באופן מלא, מקבל על עצמו שלא יחטא מכאן ואילך, אומרת לנו התורה שהוא צריך גם לעמוד לפני ה' ולהתוודות על חטאיו. מה קורה אם האדם לא התוודה, הרמב"ם אומר שאם לא התוודה לא התכפר חטאו. כלומר, הוא בעצם חזר להיות צדיק כי הוא הפסיק ללכת בדרך של רשעות וקיבל על עצמו ללכת בדרך של צדיקות, אבל כפרה על חטאיו אין. אלו שני דברים, עניין אחד זה כפרה על החטאים, ועניין אחד זו ההגדרה שהאדם הפך מלהיות רשע ללהיות צדיק. יכולה להיות גם כפרה בלי שהאדם חזר בתשובה. יום הכיפורים מכפר לדעת רבי גם למי שלא עשה תשובה. רבי אומר באופן חריף מאוד, שאפילו אם אדם חטא ביום הכיפורים עצמו, ואפילו הוא אומר שהוא לא רוצה שיום הכיפורים יכפר לו, לא עוזר לו. השעיר של יום הכיפורים מכפר על כל העוונות. על כל פנים התשובה לא קשורה לכפרה, לכן במקרה שהאדם לא התוודה האדם יכול לחזור בתשובה ולהיות צדיק, אבל לא מתכפר לו, יש לו חוב. כמו בבין אדם לחברו, אדם גנב מחברו ומבקש סליחה ומאוד מצטער, אבל אין לו כסף להחזיר. אז כל עוד שהוא לא החזיר את החוב זה עדיין רובץ עליו, למרות שחברו כבר מחל לו על הפגיעה, על העלבון, על הצער שהוא גרם לו, הוא לא מחל על הכסף. גם בתשובה כלפי שמיא, כדי שיתכפר לאדם הוא צריך להתוודות. "קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה'" (הושע יד, ג). אדם שב בתשובה בדברים. אדם חטא במעשים, והוא יכול לחזור בתשובה בדיבור.
כוח הדיבור של האדם הוא כוח עוצמתי, הוא מבטא את עיקר מהותו של האדם. עניינו של האדם, כוח החיים של האדם וכוח הדיבור של האדם, הם דבר אחד. הזוהר אומר שכאשר האדם מדבר הוא נושם, הוא מוציא אויר דרך מיתרי הקול ונשמע קול. אחר כך הקול עובר דרך הפה, הלשון, השיניים, החיך והשפתים, ולפי מה שהאדם משתמש בכל הכלים הללו נשמע הדיבור. זו רוח שיוצאת ועוברת כמה שלבים ויוצא דיבור. הרוח הזו, הנשימה שהאדם נושם, היא רוח החיים, בלעדיה אין חיים. יש כאן חיבור, "וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" (בראשית ב, ז) 'לנפש ממללא' (תרגום שם) ואין זו רק המעלה של האדם שהוא מדבר ובעלי החיים לא מדברים, אלא כוח הדיבור שלו זה כוח החיים. זאת אומרת שהחיים שהאדם חי מתפרטים להופעה של דיבור.
האות הכי ראשיתית שיוצאת מהפה זו האות ה"א. הקב"ה ברא את העולם באות ה"א. הרי"ף בדרך כלל לא מביא דברי אגדה אלא רק פסקי הלכות. במסכת סנהדרין הרי"ף מדבר על מקלל שם ה', והעדים צריכים להגיד מה הם שמעו שהמקלל אמר, כי אם אין עדות מפורשת בית הדין לא יכול להטיל את העונש. לכן הם צריכים לחזור על הקללה, אין ברירה, אז חכמים אמרו שלא צריך ששניהם יאמרו אלא מספיק שאחד מהם יגיע ויעיד מה המקלל אמר, ואז העד השני יאשר את זה, יאמר ה"א. אומר הרי"ף, זה הביטוי הכי מינימלי שהאדם יכול להגיד, לומר ה"א. ואז הוא מביא דברי חכמים שאמרו שהקב"ה ברא את עולמו באות ה"א, כיוון שזו האות שהכי קל להגיד, לומר שהקב"ה ברא את העולם בקלות רבה. את העולם הבא הוא ברא באות יו"ד, זו האות שהכי קל לכתוב, זו רק נקודה. להגיד שכל הבריאה של כל העולמות כולם, הייתה ללא מאמץ בהבל פה.
על כל פנים העולם הזה הוא הופעה של ריבונו של עולם, רואים את הבריות ורואים שיש בורא. מקור הבריאה זה שם ה', השם מופיע בשמו ומתגלה אחר כך בפעולותיו ומעשיו. בעצם מהשם הזה מתפשטים אחר כך כל ההופעות של הבריאה. אז יש עולמות עליונים, והעולם הזה נברא באות האחרונה של שם הוי"ה. כשאדם חוטא הוא כאילו מפריד את העולם ממקורו, מריבונו של עולם. במובן מסוים הוא מנתק את עצמו, אבל הוא חלק מכל העולם, והוא פוגם באות ה"א האחרונה של שם הוי"ה. התיקון של התשובה זה שהוא יחזיר את האות הזו אל השם, שהשם יהיה שם מלא. התיקון הזה יכול להיות על ידי התשובה, הה"א שנפרדה תשוב למקומה. זאת אומרת שכשאדם שב בתשובה הוא כאילו מופיע את שמו של הקב"ה, מחבר את שמו. הרי האדם זה הנשמה, כוחות החיים, הנשימה, הוא זה ה"א. זה הווידוי שהאדם מתוודה, האדם מחזיר את עצמו לריבונו של עולם. זה כוח התשובה, כוח הדיבור הוא כוח החיים, הוא עצם מציאות האדם. כשהאדם מדבר, מתוודה ומבטל את עצמו כלפי ריבונו של עולם על ידי הווידוי, הוא מתקן ומחזיר את השם להיות שלם. מחזיר את העולם למקורו, מחזיר את עצמו אל ריבונו של עולם.

וידוי בכוונת הלב
הווידוי צריך להיות אמיתי. יש דיון האם האדם צריך לפרט את החטא או לא. כשהאדם מפרט את החטא זה לא נעים לו. אם אדם פגע בחברו ואמר עליו דברים לא טובים, והוא בא לבקש סליחה, והשני רוצה לדעת מה עשה, והוא צריך לפרט, זה מאוד לא נעים, זה מבייש אותו מאוד. אבל זה עושה את התיקון. כך כשאדם מתוודה לפני ריבונו של עולם הוא צריך לשים לב מה הוא אומר, צריך להבין שהוא עומד לפני שמיא, ומה שהוא אומר זה מבייש אותו. לא נעים לעמוד כך לפני ריבונו של עולם. אם אדם מתבייש לעמוד לפני בשר ודם ולהתוודות קל וחומר בן בנו של קל וחומר שהוא יתבייש לעמוד לפני הקב"ה ולומר אשמנו, בגדנו גזלנו.
הרב זצ"ל מסביר מה פירוש המילה "מרדנו", הרי אם מישהו עשה עבירה זה לרוב בשוגג, אפילו הייתי אומר באונס, כי יש אנשים שאין להם כוח להתגבר על חולשות, הם לא רוצים להיכשל, אלא שהם לא יכולים להתגבר. זה פחות משוגג, זה קרוב לאונס. זה ודאי לא במרד, למרות שהם יודעים הם נכשלים באותה שעה. אז למה אנחנו אומרים כל יום "מרדנו" "פשענו" אנחנו לא פושעים! חטאנו בשוגג, אבל לא פשענו, אין פושעים בישיבה! והרי אסור להגיד שקרים, אז מה זה הדיבור הזה, אומרים לנו להגיד דברים לא נכונים?!
הרב אומר: כשאדם מתעלה למדרגה גבוהה, החומרה של מעשיו נהיית יותר גדולה. בעצם כל אדם צריך להיות בדרגה כמה שאפשר יותר גבוהה, ואם האדם היה נמצא במקום שהוא היה צריך להיות, אז מה שהוא עושה עכשיו, אפילו שזה נראה לו שוגג, ביחס לגובה שלו, אילו היה במדרגה העליונה, הוא לא היה עושה את זה כי זה היה כמו פשע. זאת אומרת שהאדם כל כך רחוק מאותו מעשה, זה כל כך הפוך מהמהות שלו, עד שזה נחשב לפשיעה. אדם צריך לבקש סליחה על מה שהוא היה יכול להיות. צריך לשאוף לגדולות. על כל פנים צריך להשתדל שלא לעשות את הווידוי כמצוות אנשים מלומדה. על ידי הווידוי מטהרים ומתקדשים, לווידוי שבפה יש כוח עצום לתקן, בתנאי שהאדם מתכוון למה שהוא אומר.

גדול קידוש ה'
המדרש כאן מספר סיפור שאפשר ללמוד ממנו הרבה. בימי דוד היה רעב מספר שנים. חיפש דוד איזו עבירה יכלה לגרום לעונש הזה, וכמה שהשתדל לא מצא. עד שהוא הלך ושאל באורים ובתומים ונאמר לו שהעונש בא על זה ששאול פגע בגבעונים. הלך דוד ושאל את הגבעונים: מה אתם דורשים כדי לסלוח למשפחת בית שאול. הם אמרו: שיהרגו שבעה מהילדים שלהם - למה, אני אתן לכם כסף, אתן לכם מה שאתם מבקשים, למה אתם רוצים דווקא להרוג - הוא פגע בנפשות שלנו, הוא גרם שאנחנו נמות, אנחנו רוצים שגם בניו ימותו. דוד ניסה להשפיע עליהם לוותר על הדרישה הזו, הם לא נענו. נאלץ דוד לעשות את מה שהם מבקשים, ותלו מבני שאול בתחילת הקיץ, והם נשארו תלויים עד תחילת הגשמים, "מִתְּחִלַּת קָצִיר עַד נִתַּךְ מַיִם עֲלֵיהֶם מִן הַשָּׁמָיִם" (שמואל ב כא, י). אומר המדרש:
ר' אחא בר זבינא אמר בשם ר' הושעיא: גדול הוא קידוש השם מחילול השם. בחילול השם כתיב: "לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ" (דברים כא, כג), ובקידוש השם כתיב: "מתחלת הקציר עד שניתך מים עליהם מן השמים" מלמד שעמדו תלוים מט"ז בניסן עד י"ז במרחשון. והכתיב: "לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים" (דברים כד, טז) ובנים מתו בעון אביהם? אמר רבי חייא בר אבא בשם רבי יוחנן: מוטב שתעקר אות אחת מן התורה ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא.
היה חילול ה' במה שעשה שאול, ומוטב שתעקר אות אחת מהתורה כדי למנוע חילול ה'.
והיו אומות העולם אומרים: תורתן של אלו פלסטון היא! כתוב בתורתן: "לא תלין נבלתו", ואלו תלוים ז' חדשים. כתיב בתורתן: "אין דנים שנים ביום אחד", ואלו שבעתם יחד. כתוב בתורה: "לא יומתו אבות על בנים" ואלו מתים בעון אבותם. והיו שואלים עליהם: מה חטאו אלו שנשתנית מדת הדין? והיו ישראל אומרים להם: אבותיהם של אלו פשטו ידיהם בגרים גרורים. אמרו להם: וכי מה טיבן? אמרו להם: אלו הגרים שנתגיירו בימי יהושע. אמרו להם: וכי בשביל הגרים הגרורים הארורים הללו עשה הקדוש ברוך הוא לעמו כן? מה בבני מלכים כן בהדיוטות על אחת כמה וכמה, מה אם אלו שלא נתגיירו לשם שמים ראו היאך תבע הקדוש ברוך הוא את דמן, המתגייר לשם שמים על אחת כמה וכמה, ודאי אין אלו-ה כאלקיהם ואין אומה כאומתם ואין לנו לידבק אלא באומה זו שאלקיה גדול מכל אלהים. מיד נתגיירו הרבה גרים מאומות העולם באותה שעה ק"נ אלף (במדבר רבה ח, ד).
היה בזה קידוש ה', היה פה צדק, שאפילו הגרים הגרורים הארורים שפגעו בהם שלא בצדק, הקב"ה דורש את דינם. חז"ל משבחים כאן את קידוש ה' שהיה. יש כאן לימוד עצום. בתחילה לא מתקבל על הדעת מדוע מתעקשים הגרים הללו שיהרגו מבני שאול, נכון שמה שעשה שאול לא היה כהוגן, אבל גם לא בדיוק הרגו אותם אלא שהרגו את נוב עיר הכהנים, וזה גרם שלא הייתה להם פרנסה, ועכשיו הם מתעקשים שלא בצדק להרוג מבני שאול, לא צריכים להתחשב בהם... אבל לא. הקב"ה מלמד את הדין, שגם בהכי נמוכים אסור לפגוע. זה עשה קידוש ה' גדול, והוא היה גדול מחילול ה' שהיה צריך לעשות, דהיינו לתלות אותם, ולהשאיר אותם תלויים "כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי" (דברים כא, כג) זה פוגע בכבוד שמים אם משאירים אדם תלוי. והיה חילול ה' נוסף שעשו עבירות כדי להרוג אותם, שהרי לכאורה 'לא ימותו אבות על בנים'. ועם זאת הייתה תביעה שמימית, היה רעב, ובשביל לפייס אותם היה צריך לעשות מספר עבירות. ופה המדרש אומר גדול קידוש ה' מחילול ה'. היה צריך לחלל שם שמים כדי לקדש שם שמים. האם אפשר לעשות מזה כלל - צריך עיון גדול מתי כן ומתי לא. אבל כשיש מצב שמוכרחים לקדש שם שמים, להראות שדינו של הקב"ה אמת, אפילו שיש פעולות שהן חילול ה' - גדול קידוש ה' מחילול ה'.
הרב צבי יהודה לקח מכאן, שאם אנחנו פוגשים פעולות של גאולה, תוך כדי פעולות של אנשים שאינם הגונים, שלא מקדשים שם שמים, צריך לראות: אם זה קידוש ה', ואז גדול קידוש ה' מחילול ה'.

רוממות לימוד התורה
אנחנו בסיום תשלומי חג השבועות. התרוממנו מאוד בחג השבועות בהלל והודאה לריבונו של עולם. אנחנו שעוסקים בתורה כל השנה, שמחים בשמחתה של התורה, שמחים בקבלת התורה. הדבר הכי חשוב שאנחנו צריכים לעבוד עליו הוא לאהוב את התורה. שרנו מקודם, אם היו בני אדם יודעים כמה התורה מתוקה, וצריך לא רק להגיד את זה בשיר, אלא להרגיש את זה, את המתיקות, בזמן הלימוד. להתבונן שבשעה שאנחנו עוסקים בתורה אנחנו עוסקים בדבר ה' המתגלגל ומשתלשל אלינו דרך דברי חכמים, תורה שבעל פה מדור לדור. כל מה שאנחנו לומדים בדברי התורה, הכול מקורו בסיני. כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש נאמר למשה בסיני. השורשים נאמרו בסיני והכול מתפשט. צריך לעבוד על זה, ואז יש לזה גם תוצאות. אם אדם חושב לפני שהוא הולך ללמוד, שהוא הולך להתעסק בדבר ה', שהוא הולך להבין מה התורה אומרת במקרה כזה, בדין כזה, במצב כזה, דיני קידושין, מתי הם חלים באופן כזה וכזה. אין דבר גדול מזה, להיפגש עם דבר ה'. צריך להרגיש גודל עצום. הגם שאנחנו עושים ולומדים כל היום וכל הימים, וקשה מאוד לשמור על הרגש וההתפעמות הזו, אך עדיין זה צריך להיות בתוך התודעה שלנו: אנחנו עוסקים בדבר ה'. אין דבר יותר גדול מזה. אם אדם היה נולד רק כדי להגיד כמה מילים מדבר ה', כדאי היה לו לחיות בשביל זה, להיפגש עם רצונו של הקב"ה, שמה שאנחנו חושבים ואומרים זה רצונו של הקב"ה. על זה נאמר: "יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ" (שיר השירים א, ב) כשאנחנו מדברים את דבר ה', זה כאילו שפי ה' יוצא מפינו. זה מבחינה עקרונית. ובבחינה יותר מעשית, לאהוב גם את הסברות, הידיעות, את מה שאנחנו לומדים, לראות כמה שזה מדבר אלינו. בשביל זה צריך שכל אדם ילמד במקום שליבו חפץ. כשימצא את המקום שליבו חפץ בו ביותר, הוא יעשה את הדברים בחפץ והתורה תיכנס ללבו. כמובן שהאדם צריך ללמוד לא רק במה שלבו חפץ, אלא ללמוד גם באופן היותר טוב.
אנחנו צריכים להגיע למצב כזה, שמי שרואה אותנו, רואה את השמחה שלנו, את הדבקות, הוא נמשך לזה. הוא מתפעל מזה, גם הוא רוצה לזכות בתענוג הזה. בן תורה צריך לשאוף למצב כזה שהוא כל כך שמח בעבודת ה' שלו, בלימודו, עד שמי שרואה אותו אומר: גם אני רוצה שמחה כזו, אושר כזה. זה קידוש ה'. כמה שאנחנו יותר נבטא את שמחתנו בלימוד התורה , כך יתרבו לומדי התורה עד שיהיו "וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה'" (ישעיהו נד, יג) זה התפקיד שלנו. הקיץ מתאים לזה, כמה שיותר קשה, כך יותר דבקים בתורה. לפום צערא אגרא. כשאדם מתאמץ הוא דבק, מתאמץ פחות, פחות דבק... כגודל השקידה, כגודל ההשתייכות הפנימית, כך התורה יותר ממלאת את האדם. בעזרת ה' שיהיו החודשים הבאים לקראתנו חודשים של עליה גדולה בעבודת ה'.
֎ ֎ ֎
לקבלת השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת bogrim@yeshiva.org.il , או למספר 0547881227
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il