בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • וירא
לחץ להקדשת שיעור זה

כָּל הָעוֹשֶׂה צְדָקָה וּמִשְׁפָּט, כְּאִלּוּ מִלְּאוֹ לָעוֹלָם כֻּלּוֹ חֶסֶד

undefined

הרב שמואל אליהו

חשוון תשע"ט
13 דק' קריאה 59 דק' צפיה
אֹהֵב צְדָקָה וּמִשְׁפָּט, חֶסֶד ה' מָלְאָה הָאָרֶץ
גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני שכינה
פרשת "וירא" עוסקת כולה בחסד. בתחילה היא מדברת על החסד הגדול של אברהם אבינו, שמקבל אורחים לא מוכרים כחום היום ביום השלישי למילתו, רץ לקראתם ומשתחווה להם ומבקש שיבואו לאכול בביתו. "וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה וַיֹּאמֶר מַהֲרִי שְׁלשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת: וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ". הוא מאכיל ומשקה אותם ומשרת אותם "וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ" (בראשית יז).
מהדרך בה קיבל אברהם את אורחיו למדו חכמינו שגדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני שכינה, כיוון שבאותה שעה היה אברהם בשיחה עם ה', "וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא", ואברהם מבקש מה' שימתין לו עד שיסיים לקבל את אורחיו, להאכילם וללוות אותם: "וַיָּקֻמוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיַּשְׁקִפוּ עַל פְּנֵי סְדֹם וְאַבְרָהָם הֹלֵךְ עִמָּם לְשַׁלְּחָם" (בראשית יח טז).

רְאֵה גַּם אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹהִים
ואולם כגודל החסד של אברהם, כך גודל הנצלנות של סדום ועמורה. "וַיִּקְרְאוּ אֶל לוֹט וַיֹּאמְרוּ לוֹ אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ וְנֵדְעָה אֹתָם" (בראשית יט). נצלנות שכוללת את העם כולו: "טֶרֶם יִשְׁכָּבוּ וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי סְדֹם נָסַבּוּ עַל הַבַּיִת מִנַּעַר וְעַד זָקֵן כָּל הָעָם מִקָּצֶה" (בראשית יט ד).
לוט, שבחר לגור בסדום והכיר את מנהג המקום, מנסה לתקן בחסד מעוות ומוסר את נפש בנותיו בכדי להציל את אורחיו. "הִנֵּה נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אִישׁ אוֹצִיאָה נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם וַעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם". הוא מפקיר את שתי בנותיו לאונס המוני כדי לעשות חסד עם האורחים שלו.
העיוות הזה הוא עיוות אזורי. גם אבימלך מרשה לעצמו לקחת את שרה בעל כורחה, ואחר כך להטיף מוסר לאברהם. "וַיִּקְרָא אֲבִימֶלֶךְ לְאַבְרָהָם וַיֹּאמֶר לוֹ מֶה עָשִׂיתָ לָּנוּ וּמֶה חָטָאתִי לָךְ כִּי הֵבֵאתָ עָלַי וְעַל מַמְלַכְתִּי חֲטָאָה גְדֹלָה מַעֲשִׂים אֲשֶׁר לֹא יֵעָשׂוּ עָשִׂיתָ עִמָּדִי". אבל זה לא מונע מאברהם להתפלל בעבורו כמו שהתפלל בעד סדום.

חסד עולמי דרך גירוש הגר וישמעאל
בסופה של הפרשה אנו לומדים פרק גדול בהלכות חסד באמצעות סיפור גירוש הגר וישמעאל. כשישמעאל מצחק ומסכן את הרוחניות של יצחק, אומרת שרה לאברהם "גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ". זה נראה לאברהם לא טוב "וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹת בְּנוֹ" (כא יא). אלוקים אומר לאברהם ששרה רואה טוב יותר ממנו: "אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל הַנַּעַר וְעַל אֲמָתֶךָ כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע" (בראשית כא). על זה אמרו חכמינו כי אברהם היה טפל לשרה בנבואה. הוא ראה למרחקים, והיא ראתה הרבה יותר רחוק ממנו. היא הבינה כי המציאות של ישמעאל והגר תעקר את היכולת להביא ברכה לעולם דרך יצחק.

חסד עולמי דרך העקידה
סיפור נוסף שנמצא בסוף הפרשה הוא ניסיון העקידה, שנראה כשיא השיאים של תוקף הדין. "וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ" (בראשית כב ב). ואולם בסופו של דבר מתברר כי ממנו יוצא שיא השיאים של החסד. עם ישראל מתברך בחסד גדול: "כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו". וגם כל האנושות מתברכת בזכות אברהם ויצחק: "וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי". מסתבר שהעקידה הזאת מתגלה כשיא השיאים של החסד העולמי.

וְחֶסֶד ה' – עַל יְרֵאָיו
לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט
זאת הסיבה שבגללה אנו מוצאים את המילה משפט בכל מקום שמדובר בו על צדקה. כך נאמר על אברהם: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית יח יט). כך נאמר כל דוד המלך "וַיְהִי דָוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ" (שמואל ב ח טו). כך נאמר על שלמה "וַיְשִׂימְךָ לְמֶלֶךְ לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וּצְדָקָה" (מלכים א פרק י ט). כך נאמר על הגאולה: "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה" (ישעיה א כז).
והטעם הוא שנעשה צדקה במשפט, שלא נעשה חסד מקולקל, קליפה שנראית כמו חסד ובאמת היא מזיקה מאוד. על כן אמרו חכמינו (סוכה מט ע"ב): "אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, כָּל הָעוֹשֶׂה צְדָקָה וּמִשְׁפָּט, כְּאִלּוּ מִלְּאוֹ לָעוֹלָם כֻּלּוֹ חֶסֶד, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים לג) "אֹהֵב צְדָקָה וּמִשְׁפָּט, חֶסֶד ה' מָלְאָה הָאָרֶץ". חסד שנאמר עליו בפרקי אבות כי הוא אחד משלושה דברים שהעולם עומד עליהם.
הגמרא אומרת שזה לא דבר קל לעשות חסד נכון "שֶׁמָּא תֹּאמַר, כָּל הַבָּא לִקְפֹּץ קוֹפֵץ? תַּלְמוּד לוֹמַר, 'מַה יָּקָר חַסְדְּךָ אֱלֹהִים'". האם אתה חושב שכל מי שרוצה לקפוץ לעשות חסד נכון אכן יכול לעשות כן? עונה הגמרא: חסד נכון הוא דבר יקר המציאות. "מַה יָּקָר חַסְדְּךָ אֱלֹהִים". שואלת הגמרא "יָכוֹל אֲפִלּוּ יְרֵא שָׁמַיִם כֵּן?" האם גם לאדם ירא שמים זה דבר יקר המציאות? "תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְחֶסֶד ה' מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם עַל יְרֵאָיו" (תהלים קג). אדם שיש לו יראת שמים יכול להגיע לחסד נכון. חסד עם משפט.

אלמלא גמילות חסדים, אין העולם מתקיים אפילו שעה אחת
בחסד נכון אתה לא עוזר רק לאיש אחד. בחסד נכון אתה מביא זכות קיום לעולם, כמו שבעוול אחד אפשר להחריב חמש ערים מפותחות בארץ ישראל שהם "כגן ה' כארץ מצרים". על חסד נכון כתוב: "שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק הָיָה מִשְּׁיָרֵי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. הוּא הָיָה אוֹמֵר, עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים" (מסכת אבות פרק א ב). ובמדרש אותיות דרבי עקיבא נאמר: "אלמלא גמילות חסדים, אין העולם מתקיים אפילו שעה אחת".
לכן נאמר עליו בגמרא (סוכה מט ע"א): אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: גָּדוֹל הָעוֹשֶׂה צְדָקָה יוֹתֵר מִכָּל הַקָּרְבָּנוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר, (משלי כא) "עֲשׂה מִצְדָקָה וּמִשְׁפָּט נִבְחָר לַה' מִזֶּבַח". ובמקום אחר בגמרא (שבת קכז ע"א): "אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, גְּדוֹלָה הַכְנָסַת אוֹרְחִים כְּהַשְׁכָּמַת בֵּית הַמִּדְרָשׁ, דְּקָתָנִי, מִפְּנֵי הָאוֹרְחִים, וּמִפְּנֵי מִפְּנֵי בִיטוּל בֵּית הַמִּדְרָשׁ. וְרַב דִּימִי מִנְּהַרְדָּעָא אָמַר, יוֹתֵר מֵהַשְׁכָּמַת בֵּית הַמִּדְרָשׁ, דְּקָתָנֵי, מִפְּנֵי הָאוֹרְחִים, וַהֲדָר, וּמִפְּנֵי בִיטוּל בֵּית הַמִּדְרָשׁ". עוד בגמרא: אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אָמַר רַב, גְּדוֹלָה הַכְנָסַת אוֹרְחִים מֵהַקְבָּלַת פְּנֵי שְׁכִינָה, דִּכְתִיב, (בראשית יח) "וַיֹּאמֵר, אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבוֹר".

כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו לַעֲשׂוֹת צְדָקָה
שהצדקה סימן לצדיק זרע אברהם אבינו
על מנת לעשות חסד נכון אנו לומדים ממעשי הצדיקים את ההלכות הנכונות. וכך אומר לנו הרמב"ם (הלכות מתנות עניים פרק י הלכה א) כי הצדקה הנכונה נלמדת מאברהם אבינו. "חייבין אנו להזהר במצות צדקה יותר מכל מצות עשה, שהצדקה סימן לצדיק זרע אברהם אבינו שנאמר: כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו לַעֲשׂוֹת צְדָקָה. ואין כסא ישראל מתכונן ודת האמת עומדת אלא בצדקה שנאמר: 'בצדקה תכונני', ואין ישראל נגאלין אלא בצדקה. שנאמר: ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה".

גמילות חסדים - החוק שחקקו אברהם אבינו
גם גמילות חסדים נלמדת מאברהם אבינו. "שכר הלוויה מרובה מן הכל, והוא החק שחקקו אברהם אבינו ודרך החסד שנהג בה, מאכיל עוברי דרכים ומשקה אותן ומלוה אותן, וגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה, שנאמר וירא והנה שלשה אנשים, ולוויים יותר מהכנסתן, אמרו חכמים כל שאינו מלוה כאילו שופך דמים" (הלכות אבל פרק יד הלכה ב). על מצוות הלוויה שחוקק אברהם אבינו נלמד בהמשך.

מי ששונא את הבריות ואינו גומל להם חסד, חוששים לו
מכאן אמרו חכמים כי מי שאינו בעל חסד, צריך לבדוק אם הוא מזרע ישראל. "כל המשפחות בחזקת כשרות ומותר לישא מהם לכתחלה, ואעפ"כ אם ראית ב' משפחות שמתגרות זו בזו תמיד (או שני בני אדם שמתגרים זה בזה) או ראית משפחה שהיא בעלי מצה ומריבה תמיד, או ראית איש שהוא מרבה מריבה עם הכל ועז פנים ביותר, חוששין להם (שאינם מזרע ישראל) וראוי להתרחק מהם, שאלו סימני פסלות הם. וכו'. וכן מי שיש בו עזות פנים ואכזריות ושונא את הבריות ואינו גומל להם חסד, חוששים לו ביותר שמא גבעוני הוא " (שו"ע אבן העזר - סימן ב ב).

בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים גְּדוֹלָה גְּמִילוּת חֲסָדִים יוֹתֵר מִן הַצְּדָקָה
בֵּין לַחַיִּים בֵּין לַמֵּתִים
ואע"פ שלמדנו מאברהם גם את מצוות הצדקה וגם את מצוות החסד, יש לדעת כי חסד גדול מצדקה בשלושה דברים. "תָּנוּ רַבָּנָן, בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים גְּדוֹלָה גְּמִילוּת חֲסָדִים יוֹתֵר מִן הַצְּדָקָה, שֶׁהַצְּדָקָה בְמָמוֹנוֹ, גְּמִילוּת חֲסָדִים בֵּין בְּמָמוֹנוֹ בֵין בְּגוּפוֹ. צְדָקָה לַעֲנִיִים, גְּמִילוּת חֲסָדִים בֵּין לָעֲנִיִּים בֵּין לָעֲשִׁירִים. צְדָקָה לַחַיִּים, גְּמִילוּת חֲסָדִים בֵּין לַחַיִּים בֵּין לַמֵּתִים" (סוכה מט ע"ב).

אֵין הַצְּדָקָה מִשְׁתָּלֶּמֶת אֶלָּא לְפִי גְּמִילוּת חֲסָדִים שֶׁבָּהּ
ולא עוד, אלא שכל עיקר הצדקה הוא החסד שבה. "וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, אֵין הַצְּדָקָה מִשְׁתָּלֶּמֶת אֶלָּא לְפִי גְּמִילוּת חֲסָדִים שֶׁבָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר, 'זִרְעוּ לָכֶם לִצְדָקָה, קִצְרוּ לְפִי חֶסֶד'". על פי הפשט מדובר בכמות הטוב שמגיע לאדם המקבל. לפעמים אדם נותן לחברו סכום קטן שבעזרתו הוא מצליח לשלם בעבור כרטיס לרכבת שיוצאת מהתחנה. למרות שמדובר בסכום קטן, החסד שיש בנתינה הזאת הוא גדול. ולפעמים אחרת.
רש"י מסביר שעיקר השכר של המצווה הוא העמל שהשקעת בו. "הנתינה היא הצדקה, והטורח הוא החסד, כגון מוליכה לביתו או טורח שתעלה לו להרבה, כגון נותן לו פת אפויה או בגד ללבוש, או מעות בעת שהתבואה מצויה, שלא יוציא מעותיו לאיבוד, שנותן לבו ודעתו לטובתו של עני".

חסד – בלי גבול; צדקה – עד חומש
עוד למדנו במשנה (פאה א א): "אלו דברים שאין להם שיעור: הפאה, והביכורים, והראיון, וגמילות חסדים, ותלמוד תורה". זאת אומרת שכאשר אדם מפריש פאה בתוך שדהו, הוא יכול להפריש מידה קטנה או מידה גדולה מאוד, ואין בזה שיעור מסוים כמו מעשר. כך הדין גם בביכורים, הוא יכול להביא ככל שירצה. כך גם הזמן שאדם נמצא בירושלים כשהוא עולה לרגל לראות ולהיראות, וכן הדין בגמילות חסדים ובתלמוד תורה.
בצדקה, לעומת זאת, יש כללים. הצדקה אמורה להיות מעשר מהרווחים (10%), שנאמר: "וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך". ואסור לתת צדקה יותר מחומש (20%) מרווחיו, כיוון שבפסוק כתוב פעמיים "מעשר". וכך הוא בגמרא (כתובות נ ע"א): "אמר רבי אילעא: באושא התקינו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש. תניא נמי הכי המבזבז אל יבזבז יותר מחומש שמא יצטרך לבריות. ומעשה באחד שבקש לבזבז יותר מחומש ולא הניח לו חבירו ומנו רבי ישבב ואמרי לה רבי ישבב ולא הניחו חבירו ומנו רבי עקיבא".
וכתב הרמב"ם (הלכות אבל פרק יד א) שאע"פ שעיקר מצוות חסד היא מהתורה. " בכלל ואהבת לרעך כמוך , כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים, עשה אתה אותן לאחיך בתורה ובמצות". עם זאת פרטי ההלכות הם מדברי חכמים.

שכר הלוויה מרובה מן הכול, והוא החוק שחקקו אברהם אבינו
וְאַבְרָהָם הֹלֵךְ עִמָּם לְשַׁלְּחָם
הבאנו לעיל את דברי הרמב"ם על מצוות לוויה, שצריך אדם ללוות את אורחיו, והיא נלמדת מאברהם אבינו. "שכר הלויה מרובה מן הכל, והוא החק שחקקו אברהם אבינו ודרך החסד שנהג בה" (רמב"ם אבל יד ב). לא רק להאכיל אותם כשהם בביתו, אלא גם ללוות אותם אחר כך בדרכים שלא יינזקו. "מאכיל עוברי דרכים ומשקה אותן ומלוה אותן, וגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה, שנאמר 'וירא והנה שלשה אנשים', ולוויים יותר מהכנסתן, אמרו חכמים כל שאינו מלוה כאילו שופך דמים".
והסביר "משאת המלך" כי הרמב"ם למד שהלוויה היא חוק של אברהם מהעובדה שהוא ליווה את המלאכים. "וַיָּקֻמוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיַּשְׁקִפוּ עַל פְּנֵי סְדֹם וְאַבְרָהָם הֹלֵךְ עִמָּם לְשַׁלְּחָם" (בראשית יח טז. משאת המלך שם ב). כולנו מכירים את האופי הרע של אנשי סדום. המלאכים הולכים לסדום ויש סכנה להסתובב בדרכים ליד סדום. אברהם מתגבר על החשש ומלווה את האורחים שעוזבים את ביתו על מנת להגן עליהם מפני האנשים הרעים שבדרך. כך הוא משדר לכל מי שרואה אותו כי מדובר באורחים של אברהם ולא כדאי להתעסק איתם.

אינו מלווה – כאילו שופך דמים
הגמרא (סוטה מו ע"ב) לומדת את הכלל הזה מזקנים שנמצאים במקום שנמצא בו הרוג ולא נודע מי הכהו. "ת"ר: וכל זקני העיר ההיא הקרובים אל החלל ירחצו את ידיהם על העגלה הערופה בנחל - שאין ת"ל הערופה, ומה ת"ל הערופה? על מקום עריפתה של עגלה; ואמרו ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו - וכי על לבנו עלתה שב"ד שופכין דמים? אלא, לא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות, ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לויה".

ליווי עד תחום שבת
הגמרא אומרת שיש שיעור של ליווי שאנחנו צריכים ללוות כל אורח שלנו. כך מסכם הרמב"ם: "וכמה שיעור לויה שחייב אדם בה, הרב לתלמיד עד עבורה של עיר, והאיש לחבירו עד תחום שבת, והתלמיד לרב עד פרסה, ואם היה רבו מובהק עד שלש פרסאות (כ-12 ק"מ)". הגמרא מספרת על "רַב כָּהֲנָא אַלְוְיֵיהּ לְרַב שִׁימִי בַּר אַשִׁי מִפּוּם נַהֲרָא עַד בֵּי צִינִיתָא דְּבָבֶל". כך מספרת הגמרא על "רב מרדכי אלויה לרב אשי מהגרוניא ועד בי כיפי, ואמרי לה עד בי דורא".

ליווי רוחני
הגמרא מסמיכה את הלכות ליווי אורחים להלכות עגלה ערופה, ושם מדובר בשמירת הדרכים שמוטלת על ראשי הציבור. ובאמת עיקר הליווי הוא ליווי בגלל סכנת דרכים (מהרש"א על סוטה מה ע"ב)..
אמנם יש גם צד סגולי בליווי, ועל כן הגמרא אומרת שלפעמים צריך ללוות את האדם רק ד' אמות. וזה בוודאי ליווי שאין לו ערך של שמירה, אלא של ליווי רוחני (שו"ת בצל החכמה חלק ד סימן לד). וכאשר אין צורך או אין אפשרות ללוות ליווי אמיתי של שמירה, לפחות יעשה לו את הליווי הרוחני.
בעיון יעקב על העין יעקב (סוטה שם) כתב כי עיקר מצוות ליווי היא להראות את הדרך ילך בה, ולכן עכשיו לא מקפידים על מצוות ליווי, כי "כל הדרכים מיושבים ומצויינים לכוין הדרך, ולכן די בלויה של ד' אמות".

ליווי שמביא להתקשרות בקדושה
בכמה ספרים התמקדו בעניין של הליווי הרוחני. השל"ה הקדוש (חולין דף קיז) כתב: "סוד לויה, אומה ישראלית נקראים כנסת ישראל שהם מכונסים מיוחדים באחדות אחד מצד נשמתם וכו' והנה כשפירש ישראל מן העיר חוצה לה כל הדרכים בחזקת סכנה וכו' לכך באה מצות לויה, ולויה לוית חן והכוונה שנשארים בעיר מלוים את היוצא ומעוררים החיבור כלומר עדיין אנחנו מחוברים כשם שאנחנו בני העיר כך אתה כמונו ומעוררים בזה החיבור שלמעלה דהיינו מצד נשמות, שאף שהגופות נפרדות מכל מקום בשרשם מחוברים ואז וכו' לא ניזוק היוצא חוצה וכו'". כן כתב הנועם אלימלך (פ' בשלח ד"ה או יאמר): "דכשהצדיק מלוה את חבירו הם מתקשרים זה בזה בקדושתם ונעשים כאחד וקדושתו של זה הצדיק העוסק בתורה הוא משמר את חבירו בדרך כאילו הוא עצמו עוסק בתורה מחמת התקשרותם".
כן מפורש בס' נתיבות עולם לרבנו מהר"ל מפראג (נתיב גמילות חסדים פרק ה'): "האדם נברא בצלם האלקים וכאשר יש בו צלם אלקים הכל יראים מלפניו אף המזיקים אינם מושלים בו, ולפיכך כאשר יוצא לדרך ובני אדם מלוים אותו בדרך שהוא הולך עליו דנותנים אל צלמו כבוד שאין מניחין אותו שיצא לבדו ולכך נשאר הכבוד הזה. ואם אין מלוין כאילו שופכי דמים פירוש שנוטלין ממנו צלמו ומבטל את הצלם הזה שאדם צריך לו בדרך והיינו דאמרינן כי לכל אדם יש לויה מיוחדת לפי כבודו כי יש לנוהג כבוד באדם שהוא בצלם אלקים בדרך שהולך עליו כפי מה שראוי ואז הוא ניצל".

מצווה פרטית ומצווה ציבורית
הסמ"ע (תכז ס"ק יא) שואל מפני מה לא מלווים בימינו את האורחים. ועונה בשם הדרכי משה "משום דבזמן הזה מוחלים על כבודם, ויש לילך עמו או עם חבירו עד השער או לכל הפחות ד' אמות". ובאמת זו תשובה רק לליווי הרוחני, אבל לא מועיל למקרה שיש חשש סכנה. כי כשיש סכנה צריך ללוות יותר מארבע אמות.
ובימינו הציבור מציב שומרים שישמרו את הדרכים, ולכן אין אנו מלווים את האורחים שיוצאים מביתנו ליווי ארוך כמו שעשה אברהם. המצווה הזאת הפכה להיות מצווה של הציבור, שכופה על בני הקהילה לשלם כסף בשביל שיהיו מאבטחים שלא יזיקו לעוברי הדרכים. וכך כתב הרמב"ם: "כופין ללוייה כדרך שכופין לצדקה, ובית דין היו מתקנין שלוחין ללוות אדם העובר ממקום למקום, ואם נתעצלו בדבר זה מעלה עליהם כאילו שפכו דמים, אפילו המלוה את חבירו ארבע אמות יש לו שכר הרבה" (הרמב"ם הלכה ג). אמנם גם כשאין סכנה, טוב ללוות את האורח ד' אמות כדי לתת לו את הליווי הרוחני.

שֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ
בימינו אנחנו לא כל כך מבינים את החסד הגדול שנעשה עמנו, שיש שוטרים בדרכים שמונעים מאנשים לשדוד את הנוסעים ומונעים תאונות דרכים ככל יכולתם. לפני קצת יותר ממאה שנה, בזמן הטורקים, כשאנשים נסעו מעיר לעיר בארץ ישראל, הם נדרשו לקחת איתם שומרים חמושים מפני שודדי הדרכים. גם בזמן הבריטים היו בארץ מקומות שבהם הייתה סכנה לנסוע מפני פרעות הערבים. ובימינו ב"ה אדם נוסע בדרכים בלי חשש לסכנת שודדים וכד'.
עד כמה יש להודות לה' על זה הבנתי כשהייתי לפני כמה שנים בברזיל והוזהרתי על ידי המארחים לא ללכת ברחוב עם שעון זהב, ולא לדבר בפלאפון במקום ציבורי שמא יבוא מישהו וישדוד אותי. כמו כן ראיתי שכל בית הוא כמו מבצר עם גדרות תיל, מפני שאין שם משטרה ששומרת אלא משטרה מושחתת. במקומות כאלו צריכים ללוות את האורחים בגלל הסיכון שבדרכים.

מצוות הליווי על המדינה
גם במדינת ישראל יש מובלעות שבהן החוק לא קיים על פי הבנת המשטרה, ובכללן כבישים ביהודה ושומרון, שחלק מהערבים נוסעים בהם בלי לשמור על החוקים. כך יש מקומות בנגב או בגליל שהסכנה בהם גדולה.
במקומות אלו חייבת המשטרה להפקיד שוטרים שינהגו ביד קשה בכל המתפרעים שמשתוללים בדרכים, ולא ינהגו בכפפות של משי באלה שיורים בחתונות שלהם בנשק חם. בכל אלה החובה על כל מארח לשמור את אורחיו. ובימינו, שהמדינה גובה מיסים בשביל למלא את התפקיד הזה, היא חייבת לעשותו, כי זו מצוות עשה מיוחדת וחשובה ביותר. "החק שחקקו אברהם אבינו ודרך החסד שנהג בה". ועל הליווי כתב הרמב"ם כי ליווי האנשים יותר גדול מהכנסת אורחים: "אמרו חכמים כל שאינו מלוה כאילו שופך דמים". ומי שמקיימו – שכרו גדול. ו"אין לה שיעור", ולפעמים גורם "הצלה לו ולזרעו עד סוף כל הדורות".
ובכל מקרה, ברוב רובה של המדינה מתקיים החסד הזה של שמירה בדרכים ומתקיים בה החוק שחוקק אברהם אבינו עליו השלום. ויהי רצון שבזכות זה יתקיים בנו "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה", אמן ואמן.


כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ
סיפר הרב שמואל כ"ץ: בשנת תשס"ח פנה אלי בנו של הרב זצ"ל, שלמה, וביקש שאקבל על עצמי לערוך ספר חדש ומיוחד במינו שלא נדפס כמותו מעולם. הרב זצ"ל, בהיותו הרב הראשי לישראל, כתב אלפי תשובות בהלכה, שנשלחו לכל עמך בית ישראל: רבני ערים ומושבים, רבני קהילות מהארץ ומהתפוצות, ראשי ישיבות, ר"מים, שרים וחברי כנסת, ראשי אולפנות, מנהלי תיכונים ובתי ספר יסודיים, רבני בתי הספר, מורים ומורות, תלמידי ישיבות תיכוניות, אולפנות ובתי ספר, וסתם אזרחים שרצו לקבל תשובה לשאלה שהציקה להם. בקשתו הייתה, שאשב עם הרב, ואעבור אתו על כל התשובות, כדי שהרב יתקן ויוסיף מקורות ונימוקים, כאילו הוא כותב את התשובות היום. היו לי פגישות רבות ביחידות עם הרב זצ"ל, בהן ראיתי את גאוניותו ואת מידותיו המיוחדות. הוא עבר על כל תשובה, ובכתב ידו הוסיף ותיקן מה שנראה לו. כשסיים, הושיט לי את התשובה המעודכנת, ואמר: "קרא, האם זה מובן כעת?" הרב נתן לי כל העת תחושה וכבוד שאני הוא העורך הראשי ולא הוא. פעמים רבות שאלתי שאלות להבהרה ולתוספת העניין. הרב זצ"ל, בסבלנות רבה ובענווה גדולה, התייחס בכבוד רב לכל הערה ובקשה שלי.
אספר רק על תשובה אחת שהרב זצ"ל כתב, האומרת הכול על ייחודו בפסיקת הלכה. בזמנו הוא נשאל ע"י פקיד גבוה במשרד הדתות האם מותר לתת לגויים סכום כסף מקופות הצדקה הקבועות ליד הכותל המערבי. תשובתו הייתה נחרצת: לא! אמרתי לרב זצ"ל: כאשר התשובה שכבה בתוך קלסר במשרד הדתות, איש לא ידע עליה, אך כעת אם נפרסם אותה בספר יגידו על הרב שהוא גזען, לכן כדאי לוותר עליה. תגובתו המיידית הייתה: "מה אכפת לי?". הוא הוסיף ונימק את תשובתו: היהודי שתרם מכספו, התכוון לתת אותו לצורכי הכותל המערבי והדומה לכך, ולא להוצאות רפואיות ולא לתת אותו לגוי וכדומה. זה היה לימוד גדול עבורי. הבנתי שאם הרב זצ"ל חושב שזו ההלכה, שום דבר לא יזיז אותו, ולא מעניין אותו מה יגידו עליו בתקשורת, ומה יחשבו עליו וכו'. התשובות היו חתוכות וברורות. ואכן, מאות שאלות שאלתי את הרב במשך השנים, מעולם הוא לא אמר לי: לא יודע. תשובותיו תמיד היו ברורות ומנומקות.


ניסיון העקידה נראה כשיא השיאים של תוקף הדין. ואולם בסופו של דבר מתברר כי ממנו יוצא שיא השיאים של החסד. חסד לעם ישראל וחסד עולמי

"כשהצדיק מלווה את חברו הם מתקשרים זה בזה בקדושתם ונעשים כאחד, וקדושתו של זה הצדיק העוסק בתורה הוא משמר את חברו בדרך כאילו הוא עצמו עוסק בתורה מחמת התקשרותם"

תשובה כהלכה
העיקר הכוונה . האם מותר לקחת כסף מקופת צדקה שקיבלתי בשביל לתרום למוסד כלשהו ולהעביר את הכסף שהצטבר שם למוסד או ארגון חסד אחר?
תלוי בכוונה שלך כששמת את הצדקה בקופה הזאת. אם כיוונת למוסד הזה, אסור. אם כיוונת לצדקה בכללי, מותר.

צדקה בלי נדר . האם מותר לי להגיד שאני אתן סכום כסף לצדקה ברגע שתפילתי בעניין מסוים תיענה? יש עניין בכך?
אפשר ויש עניין. כדאי לומר קודם בלי נדר.

מעשר מתוק . האם מותר לקחת מכספי מעשרות או צדקה על מנת לקנות ממתקים לחלק לחולים בבית-חולים?
כן, אלא אם כן קיבלת על עצמך רק לצורכי עניים.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il