בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • כללי מצוות
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב מישאל מכלוף בן אסתר זצ"ל

מסכת סוכה כט ע"ב

מצווה הבאה בעבירה

undefined

הרב חיים כץ

יט אלול ה'תשס"ב
4 דק' קריאה 59 דק' צפיה
הרמב"ם פוסק להלכה בהלכות שופר פרק א הלכה ג: "שופר הגזול שתקעו בו יצאו, שאין המצווה אלא בשמיעת הקול, אע"פ שלא נגע בו השומע יצא ואין בקול דין גזל".
ומשיג הראב"ד "ואפילו יהיה בו (בקול) דין גזל יצא ידי חובה". ולומד זאת מהפסוק "יום תרועה יהיה לכם", שממנו הירושלמי לומד דין זה.
המגיד משנה מבאר הרמב"ם שכיוון שהמצווה היא השמיעה ואין בקול גזל - אף התוקע יוצא ידי חובה בגזול בנגוד ללולב ומצה שהמצווה היא בנגיעה בגופם. ומבין שדברי הרמב"ם הם כדברי הירושלמי ששאל מה בין לולב לשופר וענה: "תמן בגופו הוא יוצא, תמן בקולו הוא יוצא".

בהלכות לולב פרק ח הלכה ט, כותב הרמב"ם שלולב הגזול פסול רק ביום טוב ראשון, אך כשר בשאר הימים. והראב"ד משיג שיש חולקין וסוברים שגזול אסור בכל החג משום שזו מצווה הבאה בעבירה.
באופן פשוט נחלקו במחלוקת האמוראים המובאת בגמרא בתחילת פרק שלישי, אם יש פסול של מצווה הבאה בעבירה, לפי רבי יוחנן יש פסול ולכן כל החג פסול, ואילו לפי רבי יצחק בשם שמואל אין פסול ולכן רק ביום טוב ראשון פסול.
אפשר להבין ששמואל סובר שאין בכלל פסול של מצווה הבאה בעבירה, אמנם התוס' מבארים ששמואל מודה במצוות מדאורייתא, ורק במצוות דרבנן סובר שלא קיים פסול זה. משמע בתוס' שמכל מקום שמואל חולק בכל המצוות שמדרבנן. וקשה שהרי לשון הגמרא הוא "מתוך שיוצא בשאול יוצא גם בגזול", ואם כן משמע שחולק שמואל רק בלולב דאמרינן "מתוך". ועוד קשה מדוע נכתב שנחלקו בלולב ולא נכתב שנחלקו באופן כללי בכל מצוות דרבנן.
השולחן ערוך בסימן תרמ"ט סעיף ה מעתיק את הרמב"ם וכותב שבשאר הימים הכל כשר, וכותב הרמ"א שיש פוסלים בגזול והכי נהוג. מעיר המגן אברהם על השולחן ערוך שזוהי דעת הרמב"ם שפסק כשמואל ומתקשה שהרי בסעיף א' כתב השולחן ערוך שיש מי שאומר שלא נפסל לולב הגזול אלא לגזלן אבל לאחרים כשר בשאר הימים חוץ מיום טוב ראשון, משמע מכאן שלגזלן עצמו אסור בכל הימים שלא כדבריו בסעיף ה. ומתרץ המגן אברהם שאולי כוונתו בסעיף א' שפסול לכתחילה אך מ"מ בדיעבד כשר כדבריו בסעיף ה'.
וצריך להבין דבריו מדוע לכתחילה פסול. ומבאר הפרי מגדים שאכן מדין נטילת לולב אין בעיה לכתחילה ליטול, אלא שיש בעיה לברך משום "בוצע ברך ניאץ ה'", ואם כן כוונת השולחן ערוך שלכתחילה פסול מלברך.

השולחן ערוך בסימן תרס"ו כותב שיש מי שאומר שצריך להיזהר שלא יקוץ ישראל ערבה למצווה "הושענה רבא" משדה גוי אפי' ברשות הגוי. ולכאורה המקור לכך הוא בגמרא לגבי הדסים, ונימקה הגמרא שמא השדה גזולה ולא יצא י"ח מאחר וזו מצווה הבאה בעבירה. ובפשטות זהו גם הנימוק של השולחן ערוך, וקשה הרי הרמב"ם והשולחן ערוך פסקו כשמואל שאין פסול מצווה הבאה בעבירה במצוות מדרבנן, והושענא מקורו במנהג נביאים ולא מהתורה. הט"ז מעיר זאת וכותב שהלכה זו מתאימה לדברי הירושלמי שאומר המובא בשולחן ערוך ס' א' (סימן תרמ"ט) שהלולב פסול לגזלן בכל החג.

והדברים קשים, שהרי כבר ראינו שיש שם סתירה בשולחן ערוך בין סעיף א' לסעיף ה' ותירץ הפרי מגדים שבסעיף א' הבעיה היא מצד הברכה, והרי בהושענא לא שייכת בעיה זו שהרי אין ברכה.
עוד יש להקשות שהמגיד משנה בהלכות חמץ ומצה פרק ו הלכה ז. הרמב"ם כותב שבמצה גזולה לא יוצא ידי חובה, וכותב המ"מ שהמקור לכך הוא מהירושלמי במסכת חלה. נאמר שם שאין יוצאים ידי חובה במצה גזולה, ולומדים זאת מהפסוק "אלה המצוות - אין עבירה נעשית מצווה". האחרונים שואלים מדוע הבבלי הביא מקור ממלאכי "את הגזול ואת הפיסח" ולא הביא את המקור מהתורה כמו הירושלמי.

הגמרא בסוכה אומרת שהתוקף חבירו ונכנס לסוכתו יוצא ידי חובה לפי שאין סוכה נגזלת. ושואל הריטב"א בשם התוס' מדוע מכל מקום אין פסול מצד מצווה הבאה בעבירה. ועונים התוס' שפסול זה שייך רק במצוות שבאות לרצות כמו קרבן, שופר ולולב. ומקשה הריטב"א הרי גם מצה לא באה לרצות, ונאמר בירושלמי שמצה גזולה פסולה.

בדף ט במסכת סוכה נאמר "וחג הסוכות תעשה לך שבעה ימים", לדעה אחת נצרך הפסוק לפסול סוכה גזולה. שואלים התוס' מדוע נזקקים לפסוק, תיפוק ליה מצד מצווה הבאה בעבירה. עונה המנחת חינוך במצווה שכ"ה שמפסול מצווה הבאה בעבירה פירושו שעבירה אינה יכולה להחשב כמצווה, ואם כן האוכל בסוכה גזולה לא קיים מצווה, אך אולי עדיין אינו נחשב כאוכל חוץ לסוכה, ולכך נצריך הפסוק, ללמדנו שנחשב כאילו אוכל חוץ לסוכה ועובר בכך עבירה.
עפי"ז נוכל להבין למה המגיד משנה הביא דווקא את המקור מהירושלמי ולמה הבבלי לא הביא את הפסוק מהתורה. יש חילוק גדול בין הירושלמי לבבלי. ישנן 2 הלכות בדין מצווה הבאה בעבירה. הירושלמי לומד מהפסוק "ואלה המצוות" שאין זה נחשב מצווה, אך עדיין אין זה אומר שהחפץ פסול, רק למדנו שלא עלתה לגברא מצווה. הבבלי לומד ממלאכי "את הגזול ואת הפסח" שגזול הוא כמו פיסח, יש פסול בחפצא כמו בפיסח.

התוס' שהובאו בריטב"א כתבו שפסול מצווה הבאה בעבירה נאמר רק במצוות הבאה לרצות ולא בסוכה, והקשה הריטב"א מהירושלמי שעסק במצה. עתה אנו יכולים לתרץ שאמנם הדין של הירושלמי שלא עלתה לו מצווה נכון בכל המצוות וגם במצה ובסוכה, אך פסול בחפצא קיים רק במצוות הבאות לרצות.

אמרנו שהרמב"ם והשולחן ערוך פסקו כשמואל, ואילו הראב"ד והרמ"א פסקו כרבי יוחנן שיש פסול של מצווה הבאה בעבירה. התוס' פירשו שהויכוח ביניהם הוא במצוות דרבנן. ושאלנו מדוע אם כן נאמר בגמרא הטעם "מתוך שיוצא בשאול יוצא בגזול", ועוד שאלנו מדוע נכתב שנחלקו בלולב ולא נאמר שנחלקו באופן כללי על כל מצוות דרבנן, מדין תורה נוטלים רק ביום הראשון, ורבן יוחנן בין זכאי תיקן שיטלו בכל הימים.

אפשר לבאר שנחלקו שמואל ורבי יוחנן האם התקנה בשאר הימים היא המשכה של הדין שביום הראשון, או שזו תקנה חדשה שמא יבנה המקדש ויש לה גדרים חדשים. רבי יוחנן סובר שזו המשכה ולכן גם בשאר הימים פסול כמו שמצווה הבאה בעבירה מהתורה פסול. ושמואל כותב שודאי אין זו המשכה שהרי רואים שיוצא בלולב השאול אע"פ שביום טוב ראשון לא יוצא בכך, וא"כ ממילא גם גזול מותר כדין מצווה הבאה בעבירה מדרבנן.

נחזור לסתירה בשולחן ערוך. הרמב"ם והשולחן ערוך פוסקים להלכה כשמואל שהתקנה בשאר הימים אינה המשכה ולכן נפסק בסימן תרמ"ט שביום הראשון יש פסול בחפצא מאחר ולולב בא לרצות אך בשאר הימים כשר, כיוון שזו תקנה חדשה שמא יבנה המקדש, ובסימן תרס"ו נפסק שערבה של הושענא פסולה, משום שערבה באה לרצות ולכן יש כאן פסול בחפצא.

עכשיו נבין מדוע הובאו בירושלמי 2 טעמים להכשיר שופר הגזול. הפסוק "יום תרועה יהיה לכם" בא ללמד שאין פסול בחפצא, ואילו הטעם שהמצווה היא לשמוע ואין קול נגזל בא ללמד שנחשב כמקיים מצווה.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il