יש שלוש מדרגות בהבנת תהליכים בעולם. ראיה מציאותית, נבואה ודרך שהיא שילוב של השתיים ואליה הרב מכוון אותנו. אסור לערבב בין הדרכים. לימוד על ההבדלים בין דרך המדע המדוייק לדרך ההשערה.
לעומת הנצרות שרצתה להבין את כל המושגים האלוקיים במהירות ובדרך של המדע הברור ויל ידי כך יצרה בעיות גדולות, היהדות רק משערת את המושגים שאי אפשר להבין אותם על ידי סבלנות גדולה.
כשהרב מדבר על חשיבה ילדותית, הוא מתכוון לא רק למחשבת ההגשמה האלילית, אלא בעיקר למחשבה המופשטת הפילוסופית שמנתקת בין הקב"ה לעולם. הפער בין המחשבה הילדותית לזו המתרוממת הוא הפער בין גאווה לענווה.
בהקדמה לעין איה, הרב מבדיל בין המושגים פירוש- נסיון להסביר מה כתוב לבין ביאור שהוא הבנה שקשורה לחיי הלומד. דבר זה נכון גם בשאר ההתבוננויות ולא רק בלימוד הגמרא.
ששת ימי המעשה, הם ימים של ביאור, הפיכת הכוחות שהקב"ה נטע באדם למעשים. לעומת זאת, יום השבת הוא יום שבו אנו רואים את הבריאה ללא נסיון לפרשה.
לכל אדם יש שאיפה לקב"ה. יש כאלו שמדחיקים אותה על ידי תאוות ויש כאלו שמחפשים את הקב"ה בדרך שבה הם לא ימצאו לעולם. הרב מציע לחפש את ההתגלויות של הקב"ה בתוך העולם הזה, ומידי פעם לקבל גם חזיונות. הרב רואה את העולם הזה לא רק בתןר פרוזדור אלא בעיקר בתור שער לקב"ה.
כשם שיש שלוש מדרגות בהבנת ההנהגה האלוקית, כך יש שלוש מדרגות בהנהגת האדם את עצמו. א. מוסר צולע שבו יש התנגשות בין השכל לבין הטבע ב. מצב שבו השכל מנהיג את כל כוחות האדם והם מתמסרים אליו. ג. הפיכה של כל הכוחות למטרה אחת.
כמו שיש שלוש מדרגות בחיבור המוסר עם טבע האדם, יש מדרגות שונות בהתבוננות על מהלך העולם- בחיבור הטבע והנס. ישנן מדרגות שאליהן הרב מכוון אותנו להגיע, ויש מדרגות שהרב מתייחס אליהן בתור אידיאל לא מושג, מתנה משמיים.
המצב בו זקוקים לניסים על מנת להכיר את הקב"ה, הוא מצב לא תקין, כמו מצב שבו האדם צריך לכפות את השכל שלו על איברי הגוף. אם האדם מגיע לדרגה בה הוא רואה את העולם כמונהג על ידי הקב"ה, הוא לא צריך ניסים, כי מבחינתו כל המציאות היא נס אחד גדול, והקב"ה מופיע בכל מקום.
אמנם הרמב"ם ידוע בכך שהוא מסביר את התורה לפי השכל האנושי, אך בנושא ההשגחה והבחירה הוא כותב שאמנם יש בחירה חופשית לאדם, אך הקב"ה יודע על כל מה שנעשה, וגם הבחירות הלא טובות שנעשה, תגענה לתכלית טובה. ולפי זה, לחסיד שעוסק בדעת אלקים, לא יאונה כל רע.
יש שתי אפשרויות להסביר תהליכים בעולם. אפשרות אחת- סיבתית. לפי הסברה זו, אין יותר מאפשרות אחת להסביר תהליכים. אפשרות נוספת היא להסתכל בצורה מוסרית- לא לשאול מה קרה בעולם אלא למה זה קרה.
כשאנו שואלים את עצמנו מהי סיבת החורבן, ניתן לענות תשובות במספר רבדים. ניתן לדבר על תהליכים פיזיים ורוחניים שגרמו לו, ואפשר גם לדבר על המגמה הכללית שהחורבן הוא חלק ממנה, ואף עוזר לה להופיע.
בין גישות האמונה, יש גישה יותר ליטאית שגורסת שהקב"ה הוא אחד, והוא מעל העולם, ולעומתה, יש גישה שמובאת אצל החסידים שסוברת שכל העולם הוא אלוקות. הרב אומר שאמנם הגישה שהכל אלקות נותנת יותר מקום לאדם, אך אם הוא לא מוצא את המקום שלו, הוא עלול להיות הרבה יותר חלש מאדם שלומד בגישה שיש עולם ויש אלוקים.
המלחמה בעמלק היא ע"י היחס לעתיד וזו הסיבה של מרדכי להתריס נגד המן ולומר שאנו שייכים לעתיד, לבית המקדש.
וזו הסיבה של אסתר לדחות את המשתה למחר, וזה בניגוד לדרכו של עמלק שמתעסק עם הווה בלבד.
הרב מתאר שיש שלושה מושגי הכרה בתחומים רבים של החיים, ואומר שצריכים שהמקום בו האדם צריך להיות הוא במדרגה השניה, מדרגת הדעת. המדרגה השלישית, מדרגת הנבואה, היא מדרגה שאנו מקווים להגיע אליה בעתיד.
על פי שלושת דרגות ההכרה, יש שלוש מדרגות ביחס אל ירושלים- אפשר להבין בצורה שטחית שהיא עיר חשובה, אפשר להבין בצורה מוסרית שהיא זו שנותנת תוכן לאידיאלים, ואפשר להבין בצורה חזיונית שהיא המקום בו השכינה מחוברת לארץ.
ביחס למועדי אייר, יום העצמאות הוא יום של מבט על גבורת החיים הנגלית, ול"ג בעומר הוא יום של מבט על גאון הקודש שמעל המציאות. המשימה שלנו היא לחבר את שני המועדים ותפיסות העולם יחד, וזו העבודה של יום ירושלים, מבט על עיר ארצית שכולה קדושה.
יש אומות שאצלן הגבורה מופיעה בתור צעירות פראית, וכאשר העם מתבגר, הגבורה שלו נעלמת. אצל ישראל הגבורה והקדושה נובעות מאותו מקום, ולכן כאשר חוזרים לשורשים הקדושים שלנו, גם הגבורה מופיעה בצורה שלמה.
