ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
מאמר ב'|
בית המדרש הלכה מחשבה ומוסר ספר העיקרים

מאמר ב'

כל הרבניםx
  • ו' שבט תשע"ז | הרב בן ציון אוריאל
    המחבר מלמד על השגת ה' השלמה כמנהיג כל שלושת חלקי העולם, כבאדם שנפשו ושיכלו מנהיגים את גופו עם כל כוחותיו, ומסביר בהתאם לזה את המראה הגדול שראה אליהו בהר חורב. בשולי המאמר ביארנו את כל מבנהו ועמדנו בכמה מילים על דרכו של המחבר בדרך להשגת ה' ועל תועלתה וחשיבותה.
    49 דק'
  • ה' שבט תשע"ז | הרב בן ציון אוריאל
    בתחילת פרקנו למדנו כי לפי דרך המחבר בעניין ייחוס התארים החיוביים לה' שהתבארה בפרק כא – מובן כיצד קיימות מדרגות שונות בהשגת ה', ועוד העמיק המחבר לבאר כיצד גם לפי דרך הרמב"ם בתארים – שלא ניתן לייחס כל תואר חיובי לבורא עצמו – עדיין שייכות אינספור דרגות בהשגת ה'. [ולמדנו שהדבר אפשרי בשל העובדה שיש הבדל אף להרמב"ם בין שלילת החיסרון שהינה מוחלטת לבין שלילת השלמויות שבהם אין לשלול אלא את צד החיסרון שבהם, ואת המחשבה שהם אצל ה' כפי שהם מושגות לנו, ודבר זה דורש חכמה גדולה ועומק רב שבזה מובחנות דרגות השגת ה']. בסיום הפרק דיבר המחבר אף על הערבות האין סופית הקיימת בהשגת ה' הזו שהיא ההצלחה הנצחית של האדם אף כאשר הוא משיג רק מעט ממנה, ואף שלעולם תישאר הבחנה בין השגתנו את ה' לבין מציאותו כפי שהיא באמת וכפי שהוא משיגה.
    38 דק'
  • ד' שבט תשע"ז | הרב בן ציון אוריאל
    המחבר מלמדנו בפרק זה על משמעויותיו השונות של המושג 'אור' בכתבי הקודש [10 משמעויות: קרני האור המוחש, הדרכה אנושית, תענוג הנפש, תענוג הגוף, רצון, הנפש, הבנת חכמה, ה', האור הנראה, עולם המלאכים], ומאריך לבאר על משמעות תאור ה' בו בשל הדמיון החזק שיש בין תכונותיו (מציאותו אינה ניתנת להכחשה, הוצאת ראות כל הדברים מהכח אל הפועל, תענוג הנפש בהשגתו, ויכולתה המוגבלת של הנפש להשיג רק מקצתו) לתארי ה' בשונה משאר הגשמים, ועם זה ודאי שהדמיון אינו אלא לקרב אל ההשגה את מציאות ה' ואין הדמיון נכון כפשוטו חלילה. כמו כן ביארנו את מהלכם של חמשת הפרקים האחרונים של המאמר השני.
    37 דק'
  • ג' שבט תשע"ז | הרב בן ציון אוריאל
    עמדנו על השווה והשונה בפירושיהם של העקרים והכוזרי בעניין משמעותו של שם ה' והשאלותיו הנמצאות בכתובים, והשלמנו את לימוד הפרק – על העובדה שהמלאכים מדברים בשם ה' והטעם לכך, על המצבים בהם המשתחווה למלאך הרי הוא מקצץ בנטיעות והמצבים בהם זהו כבוד המלך, ועל איסור הזכרת שמות המלאכים בתפילה והסכנה שישנה בלימוד הקבלה בלא רב.
    35 דק'
  • ב' שבט תשע"ז | הרב בן ציון אוריאל
    למדנו כי שם הויה נקרא 'שם המפורש' במשמעות נבדלות ופרישה, מפני שהוא נאמר על חיוב המציאות שבזה ה' נבדל מכל הנמצאים שהינם אפשרי המציאות. ועוד למדנו על הטעם שאעפ"כ הושאל שם זה בכתבי הקודש על אור 'הכבוד הנראה' ועל המלאכים ושאר השלוחים והכלים שנקראים בשם בעל הכלי היוצרם והשולחם. וכן הנביאים הרשו לעצמם 'לדמות את הצורה ולקוראה בשם יוצרה' מאותו הטעם.
    33 דק'
  • כ"ח טבת תשע"ז | הרב בן ציון אוריאל
    המחבר באר את משמעות המונח 'אמת' (הנאמר כאשר המציאות תואמת את הנאמר בפה והנמצא בלב), בשונה מהמונחים 'שקר' (שבו המציאות שונה מהנאמר), וה'כזב' (בו הנמצא בלב שונה מהנאמר). ולאור הדברים הוא עמד על כך שהמושג 'אמת' אינו נכון באופן מוחלט על שום דבר נברא אלא על הבורא לבדו שהינו מחויב המציאות מעצמו. בהקשר זה המחבר באר את משמעות השם "א-היה אשר א-היה" כמחויב המציאות מעצמו, ואת הקשרם של הדברים במעמד הסנה. לבסוף באר המחבר מדוע היות ה' אמת לא נמנה כשורש חמישי עצמאי לעיקר מציאות ה' – שהוא מפני שמשמעותה של אמיתו של ה' אינה אלא 'ביאור השם' של חיוב מציאותו במילים אחרות.
    30 דק'
  • כ"ז טבת תשע"ז | הרב בן ציון אוריאל
    פתחנו בהבנת מיקומנו במהלכו של המאמר השני, והבנת הקשרו של הפרק [והבנו שהמחבר השלים כעת את 'ענפי' השורשים המסתעפים מעיקר מציאות ה', וכפי שיעד בסוף פרק ז, ועתה הוא עובר להשלים עוד כמה נקודות חשובות ויסודיות בעיקר מציאות ה' עצמו]. במהלך הפרק עצמו למדנו על משמעות הברכה כריבוי טובה בכל התחומים, ועל שתי המשמעויות של המילה 'ברוך' – או כתואר למקבל שפע מאחר והינו פעול, או כתואר לנותן השפע (כמו שגם נותן החנינה נקרא 'חנון', ולא רק מקבלה) – ושביחס לה' יש להבינה במשמעותה השנייה, שמשמעה שה' הוא חי, חכם, יכול ורוצה שממנו נובעות שפע השלמויות כולן, וכולן כלולות בו בלא הרכבה או שינוי ובלא חסרון. בהקשר זה באר המחבר על עיקר עניינו של מזמור 'תהילה לדוד' אותו אנו רגילים לאומרו כל יום כמה פעמים ב'אשרי יושבי ביתך...'.
    31 דק'
  • כ"ה טבת תשע"ז | הרב בן ציון אוריאל
    המחבר באר מדוע יש להבין כל תואר של ה' כאין סופי באיכות ובזמן, וכן מדוע הכרחי לייחס לו את כל תארי השלמויות האינסופיים שניתן לדמות. לאחר מכן, הוא הראה כיצד התייחס לכך דוד במזמור "ה' חקרתני ותדע" ושיבח את ה' בכל התארים בשיא מעלתם, וזמנם האינסופי, ויחד עם אינסופיותם הוא באר שאינם פוגמים באחדותו של ה'. ולבסוף טען המחבר שזוהי כוונת חכמי הקבלה שכינו את ה' בשם 'אין סוף' ברוך הוא.
    37 דק'
  • כ"ד טבת תשע"ז | הרב בן ציון אוריאל
    ישנם תארים שקשה להכריע האם הם נאמרו בכדי לתאר את ה' מצד עצמו או לתארו מצד פעולותיו. כן הוא במקומות שונים בתארים: טוב, חי, חכם, יכול ורוצה, והמחבר מבאר כיצד יש להבינם בצורה נכונה הן על הצד שנאמרו מצד הפעולות, והן על הצד שבאו לתאר את ה' עצמו – שאז יש להבינם כשוללים את הפכם. עם סיום הפרק השלים המחבר את ביאור דרכו של הרמב"ם בתארים, ובאר כיצד הגדרת השורש "שה' יתברך מסולק מהחסרונות" הינה הגדרה קולעת הן לפי דרכו בתארים והן לדרך הרמב"ם.
    16 דק'
  • כ"א טבת תשע"ז | הרב בן ציון אוריאל
    המחבר ביאר שאת אותם תארי ה' שהכרחי להבין כלפי עצמו – הכרחי להבין דווקא באופן שוללי לפי דרכו של הרמב"ם, וממילא אין לדבר בהם באופן חיובי ובטח שלא להאריך בהם, לעומת תארי פעולות ה' שבהם ראוי להאריך. המחבר הראה כיצד משה רבינו ודוד הלכו בדרך זו בשירת הים ובתהילים קג. בשולי הדברים ביארנו מדוע מאריך המחבר בביאור דעתו של הרמב"ם בתארים, בעוד שהוא חלוק עליה לכאורה, שהוא גם בכדי להגדיר את השורש באופן הכולל את שתי השיטות, וגם מפני ששיטת הרמב"ם נכונה אף היא ושתי השיטות הן קרובות מאוד והן אף משלימות זו את זו.
    30 דק'
  • כ' טבת תשע"ז | הרב בן ציון אוריאל
    לאחר טענת המחבר המחודשת בפרק הקודם שניתן לייחס לה' תארים חיוביים כשמייחסים לו את צד השלמות שבהם בלבד, מציג המחבר את הדעה האלטרנטיבית של סיעת הרמב"ם שלא ניתן לייחס לה' עצמו תארים חיוביים אלא או שוללים או תארי פעולות. המחבר מדגים בכמה דוגמאות את הבנת תארי ה' כתוארי פעולות על פי דרך הרמב"ם, ומבאר שזהו יסודה של שאלת משה "הודיעני נא את דרכך ואדעך" שהייתה תשובת ה' לו שלימדו את י"ג מידותיו, ושניתן לכנותו ולהתפלל אליו דווקא תוך הבנה שאלו תארי פעולותיו ולא תארי עצמותו. ובהמשך לזה הוא טוען שזו הייתה הסיבה שנמנעו תחילה מלומר בתפילה "הא-ל הגדול הגיבור והנורא" מחשש הבנת התארים הללו כתארים עצמיים, עד שבאו אנשי כנה"ג ולימדו שאף אלו הינם תארי פעולותיו ולפיכך ניתן לאומרם.
    31 דק'
  • י"ט טבת תשע"ז | הרב בן ציון אוריאל
    בפרק זה המחבר מלמדנו יסוד גדול. הוא פותח בטענה שמחד לא ניתן לייחס לה' עצמו תארים שונים שיחייבו ריבוי ושינוי ומאידך בכל שלילת חסרון שאנו שוללים מאיתו אנו בעצם מייחסים לו את השלמות ההפכית לאותו החיסרון ונמצא שאנו מייחסים לו תארים רבים! ובפיתרון העניין טוען המחבר שאין אנו מייחסים את השלמויות הרבות אליו כפי שהן אצלנו, אלא רק את צד השלמות שבהן שהוא גם בלא צד הריבוי והשינוי המתחייב בהם דווקא באופן שאנו מכירים אותם אצלנו. בלימוד הפרק הבהרנו שעיקרון זה הוא עיקרון יסודי במשנת המחבר והוא היסוד למה שהוא כבר למדנו לעיל בעניין הרצון (פרקים ב-ג), האחדות (פרקים ט-י) ומדרגות השגת ה' השונות עליהם דיבר המחבר (הוזכרו בפרקים יב, טו ועוד יוזכרו ביתר ביאור להלן בפ"ל). וציינו שהוא בא לחדש כאן הגדרה לעומת הגדרותיהם של הרמב"ם וראשונים נוספים בעניין, ושעוד נעמוד על השווה והשונה ביניהם בפרקים הבאים.
    36 דק'
  • י"ח טבת תשע"ז | הרב בן ציון אוריאל
    בפרק יט למדנו שלא ניתן לייחס לה' תארים שאינם נצחיים, ושכל הנבראים כולם - כולל השכלים הנבדלים - תלויים בזמן, ואין מי שאינו תלוי בזמן ואין בו כל שינוי אלא ה' לבדו. בזה השלמנו את דברי המחבר בעניין השורש השלישי שה' אינו תלוי בזמן, ובפרק כ למדנו על ששת המשמעויות שניתן למצוא למילה 'כל' בתנ"ך, והבנו כי משמעותה בפס' "אספרה כל תהילותך" היא רק על מקצת מכל תהילותיו, כיון שאת כל תהילותיו לא ניתן לספר (וכמו שמצינו את המשמעות הזו למילה 'כל' גם במקומות אחרים). וביארנו שהדברים הובאו כאן כהקדמה לביאור השורש הרביעי שבו נעסוק בפרקים הבאים.
    34 דק'
  • י"ז טבת תשע"ז | הרב בן ציון אוריאל
    בפרק זה מבאר את ההגדרה הקולעת של השורש 'שאין לו היתלות בזמן' השוללת העדר או כל דבר קודם או מתאחר לה', תוך התחשבות בשתי הדעות בעניין מהות הזמן. והוא מבאר שלפי אריסטו הזמן אינו אלא מעקב אחרי רצף התנועה הקיים רק יחד עם קיום העולם, ומדברי חז"ל הוא מדייק שמלבד הזמן הזה המכונה 'סדר זמנים' ישנו גם זמן שהינו 'משך מדומה' שניתן לחשוב עליו גם בלא תנועה, וזמן מסוג זה היה עוד לפני העולם ויהיה אף אחריו. המחבר פותר שתי קושיות בעניין הזמן לאור הבנת חילוק שני הזמינים הללו, ומבאר כיצד הגדרתו השוללת היתלות בזמן מה'– שוללת קדימת או התאחרות זמן לה' אפילו של סוג הזמן השני.
    37 דק'
  • י"ד טבת תשע"ז | הרב בן ציון אוריאל
    בפרק טז למדנו על משמעותו של השחוק וכיצד יוחס לה', ובפרק יז על הגדרת המקום ובאלו אופנים ניתן לייחסו לה' שאינו נמצא במקום או בצד מסוים. [בעניין הגדרת המקום דחה המחבר את דעת אריסטו בזה, וקבע כי גדר המקום הוא הממדים של החלל שאותו ממלא הגשם. המשמעויות האפשריות של ה'מקום' אצל ה' הן: א. מקום האור הגשמי שבאמצעותו מתגלה כבוד ה' (אך הכבוד עצמו מרומם ממקום). ב. מעמיד ומקיים העולם. ג. עצמותו יתברך, (כן פשר המקום ב"ברוך כבוד ה' ממקומו" – שהכבוד נמשך ונראה לנביאים מה' בעצמו). ובעניין ייחוס צד מסוים לה' - הסיק המחבר שלפי האמת לא ניתן לייחס לו אלא בלשון בני אדם].
    49 דק'
  • י"ג טבת תשע"ז | הרב בן ציון אוריאל
    מגמת הפרק היא ללמד כמה רמות עומק בייחוס השמחה לה', וחסדו לחנון אף את האדם במשהו ממנה. תחילה מבאר המחבר את השמחה אצל ה' כתיאור שלימות הפעולים ממנו, ולאחר מכן הוא מפרשה על שמחתו הבלתי גבולית בשלמותו האין סופית, ומלמדנו מדוע שמחה זו אינה שייכת באדם, ושאף על פי כן ה' בחסדו חונן אותנו במשהו ממנה. את הרעיון הזה הוא מלמד מתוך פסוקים ח-יא שבתהילים לו.
    39 דק'
  • י"ב טבת תשע"ז | הרב בן ציון אוריאל
    המחבר עבר לבאר עניינים השייכים לשורש השני שה' אינו גוף. והחל לבאר את טעם לכך שהתורה והנביאים ייחסו לה' איברים ומידות אנושיות ואפילו כאלו שהינן פחותות. ומבאר שרוב המקרים הללו מדובר בתיאור פעולות ה' הנעשים בסיבתו ולא בתיאור עצמו ותכונותיו, והסיבה לתיאורן באופן זה היא שזהו האופן המועיל בהדרכת האדם, כיון שבכך כלל ההמון יכול להבין במה מדובר ולכן 'דברה תורה בלשון בני אדם'. עוד באר המחבר בהקשר זה מדוע ניתן לייחס לה' גאווה, אף שאצל האדם היא פחיתות שמתפאר במה שאינו שלו, כיון שאצל ה' אין פחיתות בתיאור מעלתו מעל הכל מפני שהוא באמת 'מלך הכבוד' ומקור כל השלמויות שכולן הם בו מעצמו ולא מזולתו.
    30 דק'
  • י"א טבת תשע"ז | הרב בן ציון אוריאל
    המחבר הקשה על הסברם של הפילוסופים והרמב"ם על יציאת הריבוי מן האחד, ושלל את דעת השניות של המינים מכח הבנה שכל המציאות כולה הינה כלל אחד בעל תכלית אחת – מה שמלמד ממילא על יוצר אחד שפעל הכל ברצון בלא הכרח, הן את הטוב והן את הרע, הן את הסידור הכולל והן את כל חלקיו ואת כל פרטיו הרבים עם תפקידיהם השונים. ובזה השלים המחבר את דבריו בעניין שורש האחדות.
    51 דק'
  • י' טבת תשע"ז | הרב בן ציון אוריאל
    המחבר הציג בפרק זה את מחלוקת 'הפילוסופים' והנמשכים אחריהם, לעומת 'דעת התורה' במציאות המלאכים. שהראשונים אמרו שהם 'השכלים הנבדלים' המסובבים את הגלגלים עליהם למדנו בפרק הקודם, ולדעתם לא תתכן מציאות של מלאכים רבים יותר מספר הגלגלים, וגם לא ייתכן לדעתם שליחות מלאך לאדם. ולעומתם 'דעת התורה' היא שישנם הרבה יותר מלאכים מאשר גלגלים, והבדלם נובע מרמות ההשגה השונות שהם משיגים את ה' ומכוחם השונה שניתן להם מה', וממילא בכח זה הם יכולים גם לעשות את שליחויותיהם, כפי שמתואר במקורותינו. כרקע לדברים הסברנו גם את מחלוקתם הגדולה של הרמב"ם והרמב"ן בעניין מהותם של המלאכים.
    47 דק'
  • ז' טבת תשע"ז | הרב בן ציון אוריאל
    המחבר מפרש כמה מאמרי חז"ל, לפי פירושם של כמה מ'חכמי הקבלה' שסברו שעשר 'הספירות' הם עשרת השכלים נבדלים שדברו עליהם הפילוסופים. והוא מראה איך גם חז"ל במאמריהם הללו סברו אף הם שהריבוי יצא מהאחד יתברך באופן שבאר הרמב"ם, ולכן הם דנו בסוף השתלשלות השכלים דהיינו בשכל העשירי שהוא ספירת מלכות והוא 'שבת', שהוא המציאות הניצחית האחרונה שאין לה בין זוג נצחי אחריה, מלבד כנסת ישראל שיכולים אף הם לקנות את הניצחיות ע"י התורה ולהוות בן זוגה. וזוהי הברית בין ה' ובינינו הקיימת בשבת.
    31 דק'
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il