בפרק ט למדנו על סוגי הגאווה הפסולה ועל זו המשובחת, ובפרק י למדנו על מעלותיה של הענווה ותועלותיה העצומות בעולם הזה והעוה"ב. אחר, בצאתנו משער הכניעה, סיימנו וסיכמנו בקצרה את השער כולו.
בפרק ז לימד המחבר מהם הסימנים ונקודות המבחן שבהם יבחן האדם אם ענוותנותו כנה, ובפרק ח לימד כי הכניעה והענווה לפני ה' היא החובה היסודית והבסיסית בעבודת ה' שכל המידות וכל העבודה חסרות הן בלעדיה.
המחבר מלמדנו עשר הדרכות שצריך בעל הענווה נהוג בהם: א. התבוננות ברוממות ה', ב. לימוד דרכי הענווה, ג. העברה על מידותיו, ד. הטבה לבריות, ה. ענווה פנימית וגלויה כלפי כל אדם (לפי ערכו), ו. שאיפה להתעלות מתמדת בדרכי ה' מתוך המעטת ידיעותיו ומעשיו בעיניו, ז. מכנות לזלזול בכבוד עצמו לכבוד ה' (כדוד המלך), ח. זלזול בצרכיו הגופניים לטובת עבודת ה', ט. קנאות כנגד שונאי ה' ועושי עוולה על אף ומתוך ענוותו כלפי ה', י. התנהגות צנועה בתנועותיו החיצוניות מתוך ענוה פנימית אמיתית.
המחבר לימד כי ע"י התבוננות קבועה בשבעה דברים ניתן לקנות את מידת הכניעה והענווה עד שתעשה חלק מטבע הנפש, (ואלו הם: מאין בא האדם, מוגבלות יכולת האדם, לאן הולך גוף האדם, מיעוט מילוי חובתו, רוממות הבורא, היחס לגאווה והענווה בכתבי הקודש, אפסות כלל העוה"ז על כלל אנשיו ושאר הבריות שבו). בשולי הדברים ביארנו שהדרכת המחבר בפרקנו אינה באה למעט את יוזמת האדם ושמחתו אלא לשרש את נטיית האדם לגאווה וכבוד ולשאר ענייני העולם ע"י המעטת ערכו של העוה"ז בכדי שידע כיצד להשתמש בו עבור ענייני חובתו בעולמו.
בפרק ג לימד המחבר עשר סיבות הגורמות את הכניעה ובפרק ד הוא לימד שבעה מצבים שיש להשתמש בה (בעסק עם בנ"א, בפגישת ת"ח, כשמשבחים אותו, כשמגנים אותו, כזוכה בממון, כשלומד תורה וכשנתמנה לעשות דבר מצווה).
למדנו על חשיבותה היסודית של תכונת הכניעה לה' ועל ג' הטעמים שהמחבר מקדים לדבר בה כעת, ודווקא כעת, ואחר ניגשנו לפרקים א-ב ולמדנו כי עיקר הכניעה ויסודה הוא בלב ובמחשבה (והמעשים אינם אלא תוצאותיה), וביררנו את חשיבות קנייתה המסוימת ביחס לבריות ואת חשיבותה המתמדת והנעלה ביותר ביחס לה'.
