תחילה השלמנו את ביאורו של הרמב"ן על עניינה של א"י וגודל מעלתה ועוצם האחריות לשוב בתשובה שלימה בה, ואחר תמצתנו את עשרת העניינים שלימד הרמב"ן בכל הדרשה כולה (א-קריאה להבין עניינו של ר"ה ע"פ הכתוב, ב-אופני מניין החודשים ע"פ התורה, ג-מהות מצוות ה"שבתון", ד-"זכרון תרועה"=יום דין, ה-על מה נידונים בר"ה ובכלל, ו-ה"תרועה" שבתורה – בשופר, ז-מהות השפור ודיניו, ח-מהות התרועה ואיכותה, ט-מדיני תפילת ר"ה, י-התשובה בא"י). בכלל הרצאת הדברים הראינו שציריה המרכזיים הם המקום והזמן, ששניהם התחברו להם באותו ראש השנה מיוחד שזכה הרמב"ן לשהות בו בסוף ימיו בארץ ישראל, מה שהוביל שכל דברי הדרשה נסבו על עניינו של ר"ה ועניינה של ארץ ישראל.
הרמב"ן ביאר את עוצם מעלתה של התשובה, ותשובת ימי הדין והרחמים בפרט ובארץ ישראל שהיא "ארץ ה" באופן מיוחד, ומתוך הבנה זו של גודל התשובה וגודל החסד האלוקי שבנתינתה – לימד הרמב"ן את כובד האחריות והצורך "לנצל" את אפשרות התשובה הזו ועל החומרא הרבה שיש בהתרשלות ממנה.
בהקשר זה הרמב"ן מרחיב ללמד על עניינה ומעלתה של ארץ ישראל שבה ההשגחה האלוקית ישירה לעומת השגחתו בשאר הארצות ולשאר האומות שאותה מנהל הקב"ה דרך שרים, מלאכים מזלות וכוחות הטבע.
הרמב"ן הציג את מחלוקת רבן גמליאל וחכמים על אודות תפקידה של תפילת השליח ציבור אחר תפילת הלחש של הציבור בראש השנה ובשאר השנה כולה, ולאחריה ביאר את מנהגם הייחודי של הגאונים בעניין מתוך הבהרת חשיבות מנהגם ותוקפו כממשיכי ישיבות האמוראים היושבים במקומותם והנוהגים במנהגיהם במסורת רציפה חיה.
תחילה השלמנו וסיכמנו את דיני התקיעות ומניינם לפי הרמב"ן ולפי המנהג הרווח כיום, ואחר למדנו את הלכותיהם של פסוקי ה"מלכויות, זיכרונות ושופרות" (האפשרות להוסיף ולקצר בהם, ומיקום התקיעות אחריהם), ועל ההוספות בברכות התפילה מראש השנה ועד יוה"כ.
תחילה השלמנו את ביאורו המחודש של הרמב"ן למנהגינו בסדר התקיעות על סדר הברכות, ואחר למדנו את ביאורו לדין המשנה שלא לתקוע בשבת, ומה היה בעניין זה בזמן שעוד היה המקדש קיים ומה נתחדש בתקנת ר' יוחנן בן זכאי לאחר חורבנו, שלפי זה גם נפסקת ההלכה בזמנינו זה.
הרמב"ן חידש שיסוד המנהג לתקוע מיושב לפני מוסף מלבד התקיעות דמעומד על סדר ברכות דמוסף נתייסד ע"י האמוראים, והוא ביאר את מקורו בתלמוד ואת טעמו (וכל זה אחר שהקשה תחילה על המנהג ועל ניסיונות הנמקתו וביאורו ע"י קודמיו).
אחר הדרמה שהתרחשה בזמן התקיעות בבית מדרשם של בעלי התוספות, והויכוח שהיה על כשרות התקיעות והעברת התוקע, מוסיף הרמב"ן להפתיע שלדעתו כל הצדדים והטענות שנאמרו שם ע"י כולם לא היו מדויקות, והוא מברר בראיות מהם גדרי ההפסקות הפוסלות באמת בתקיעות, ומהם צלילי התקיעות ושיעוריהם המדויקים לפי דעתו.
תחילה ביאר הרמב"ן את מניין קולות השופר הנדרשים לשמוע בראש השנה ואת מקורם מן התורה, מן הקבלה ובשל הספקות שנפלו בהם, ואחר החל לבאר את דיני ההפסק הפוסל בין התקיעות. בהקשר האחרון סיפר הרמב"ן מעשה מאלף שחווה רבו, ר' נתן ברבי מאיר, בהיותו בתקיעות ראש השנה בבית מדרשם הגדול של בעלי התוספות בדנפיר שבצרפת.
הרמב"ן באר את מחלוקת חכמי צרפת והגאונים על סדר התפילות והברכות של תעניות הציבור. שלפי חכמי צרפת תקיעת התעניות הינה בחצוצרות ולא בשופרות אך אינה נוהגת בחו"ל בזמן הזה כמו גם תוספת הברכות בתפילה ותוספת תפילת הנעילה שאינן נוהגות לדעתם בזמן הזה, ולדעת הגאונים ומנהגם, לעומת זאת, תקיעות התעניות שאינן בכינוס כל ישראל - בשופרות הן, וגם כיום נוהגות תקיעות אלו יחד עם התוספות הנ"ל של הברכות ותפילת הנעילה, וכן נכון להכריע לדעת הרמב"ן הלכה למעשה.
תחילה יישב הרמב"ן את דברי המשנה שפסלה לשופר בר"ה את הקרוי "קרן" עם דברי בעלי הדקדוק שהוכיחו שכל השופרות כולם נקראים "קרניים" בעודם מחוברים לבהמה, ואחר הוא לימד על שלוש המדרגות הקיימות לדעתו בהכשר השופר והידורו: א) כל השופרות החלולים כשרים בדיעבד, ב) כל הכפופים שביניהם מהודרים למצוה לכתחילה לפי דין המשנה, ג) נהגו ישראל להדר ולהחשיב יותר את שופר האיל כיון שמזכיר יותר את אילו של אברהם בעקידת יצחק.
הרמב"ן לימד חילוק מציאותי יסדי בין ה"שופר" שהוכשר לתרועת ראש השנה לבין ה"קרן" שנפסלה לזה, שה"שופר" הוא הקרן החלולה בטבעה דווקא לאחר שמילויה הוצא החוצה לעומת ה"קרן" שהיא כולה עצם. הרמב"ן הביא לדבר ראיות מדברי חז"ל וסיפר באופן מרתק כיצד חידש זאת כבר בילדותו וכיצד הרצה אז את חידושו לפני חכמי בעלי התוספות בצרפת שהיו גדולי חכמי התורה בימיו.
הרמב"ן לימד שמלבד מסורת התורה שבע"פ שהעתיקו רבותינו איש מאיש עד משה אבינו מפי הגבורה שלימדה שתרועת ר"ה בשופר היא, הרי שניתן להוכיח את הדבר גם מדקדוק הכתובים עצמם וממשמעותם. לאחר מכן, החל הרמב"ן לפרש ולבאר את מהותו ואיכותו של השופר המדובר בתורה המיועד לתרועת ראש השנה, ולהבחינו ולהבדילו מן ה"קרן" שנפסלה לתרועה זו.
הרמב"ן ביאר בהרחבה את מהותם של שלושת דיני האדם הנזכרים בדברי חכמינו ז"ל – בר"ה, בשעת פטירתו ובזמן תחיית המתים – ולימד על מה נידונים בכל אחד מהם. לדבריו מדובר בדינים שונים לגוף, לנפש ולשניהם יחדיו, כך שבר"ה נידונים האדם והעולם בראשית כל שנה על כל ענייני הגוף והעוה"ז, לאחר מותו – נידונת הנפש מה יהיה מצבה בעולם הנשמות, ובזמן תחיית המתים נידונים כל הבריות על מצבם החדש לעולם הבא הניצחי בגוף ונפש יחדיו.
אחר דברים אלו, חידש הרמב"ן פיתרון גאוני לשאלה המציאותית העובדתית הקשה על הקביעה ש'בר"ה צדיקים נידונים לאלתר לחיים ורשעים נידונים לאלתר למיתה'.
הרמב"ן ניגש לבאר את עניינו של ראש השנה שנרמז במילים "זכרון תרועה" ו"יום תרועה" שבתורה, ואחר שהשיג על פירושו של רש"י בזה, לימד הוא שמשמעותו העיקרית של היום הכלולה במילות אלו היא 'יום דין', והראה כן בין לפי דרך הפשט ובין על דרך הסוד.
נאמר בתורה בעניין ראש השנה שביום זה "יהיה לכם שבתון", והרמב"ן חידש וביאר על פי המכילתא שמדובר במצוות עשה מדאורייתא שנכונה בין בשבת ובין ביו"ט המחייבת שביתה מהטרחים כולם אף אלו שאינם בכלל אבות מלאכות ותולדותיהן.
הרמב"ן הקשה על קביעת התורה שחודשו של "ראש השנה" הוא "החודש השביעי" שהיא כסותרת את עצמה, וחידש וביאר את אופני מניין החודשים בתורה ובנ"ך, כמתחלק לשלוש תקופות: עד יציאת מצריים, ממנה ועד גלות בבל, ומאז והלאה. ויסוד העניין הוא שראש השנה הוא החודש הראשון האמיתי, דהיינו לשנה החקלאית השימשית, וכמניין הזה מנתה התורה עד יציא"מ, וביציא"מ נתחדשה מצווה לישראל למנות את חודשיהם לגאולותיהם ולמניין זה קראה תורה את ר"ה "בחודש השביעי", וכמו כן, מחדש הרמב"ן שע"פ מצווה זו נתחדשו ונצטרפו לנו שמות החודשים הפרסיים שלנו שהעלינו מבבל ואף הם נקראים כזכר לאותה גאולה.
למדנו על עניינה של דרשתו המופלאה של הרמב"ן לראש השנה, ועל מקומה החשוב והמשמעותי בין שאר כל חיבוריו. סקרנו את תוכנה, הראינו את המבנה המיוחד שלה הכולל את כל ענייני ראש השנה והמבאר כיצד כולם נכללו במילותיה התמציתיות והמדויקות של התורה שבכתב. בסוף השיעור הספקנו ללמוד את פתיחת הרמב"ן לדרשה עצמה.
