אחר שהרמב"ם לימדנו את דרכו העמוקה בהבנת השמות בני י"ב ומ"ב האותיות הוא שב להשיג הבנות שיטחיות הרווחות ביחס אליהם כאילו הם צירופי אותיות חסרי משמעות המחוללים מופתים במבטא ובכתב בלבד אף בלא כל חכמה, הבנה, הכנה, טהרה וכו' המהווים אצלו תנאים עיקריים והכרחיים לזה.
לצד דברי הרמב"ם הצגנו גישות נוספות בעניין פעולת השמות וצירופיהם, כאלה הקרובות לרמב"ם ואף רחוקות ממנו, שמהם בא הרמב"ם להוציא. וכמו כן, השתדלנו לבאר לפי יכולתנו את ייחסו של הרמב"ם לספר יצירה ולספר שיעור קומה, השייכת לעניין הפרק לעניות דעתנו.
תחילה הוספנו לעיין במשמעות השם המפורש להרמב"ם ולשאר המפרשים' ואחר המשכנו לפרק סב בו לימדנו הרמב"ם גם על השמות בני השתים עשרה וארבעים ושתים האותיות. למשנו שם על השימוש בהם בעבר וכיצד אירע שפסק, על משמעותם ועל ההכנה והטרה הנדרשת להשגתם, ועלה השלמות העליונה שזוכה לה הזוכה להשיג את סודות משמעויותיהם האמיתיות של השמות הללו.
פתחנו את השיעור בהברקה בסוד הצלם שבאדם ותכליתו בהתדמותו לבורא כפי היכולת, לפי רבינו הרמב"ם, ואחר המשכנו בלימוד פרק סא על עניינו ומשמעותו של השם המפורש. הדגשנו שלשם כך הוצרכנו לעבור את כל תהליך טוהר המחשבה בדעת ה' שהילכנו עד כה בד' שלביו, שאחריו אנו עולים להבין על פיו מהו השם המפורש, ולהבין נכונה את משמעות שמות ה' ואופן תיאור פעולותיו שבכתבי הקודש.
עוד עיינו בהדגשתו של הרמב"ם שעיקר המשמעות של השם המפורש מבטא את חיוב המציאות של ה' עצמו לעומת משמעויות שאר השמות המתייחסים לפעולותיו ויחסו לבריותיו, והשווינו לדברי הרמב"ם פירושים אחרים לפיהם גם שהם הוי"ה מתייחס לפעולתיו ולא לעצמותו.
הילכנו צעד אחר צעד וסיכמנו פרק אחר פרק בפרקי המונחים נ-ס, וביארנו את מהלכם. חילקנו אותם לשלושה שלבים בשלוש קבוצות פרקים (נ-נד: האמנה והבנה ראשונית של הכרח שלילת התארים ושל האפשרות לתאר את פעולותיו בלבד, ולא את העצמות, נה-נח: רמת הבנה מעמיקה יותר בהכרח שלילת התארים עד ההגעה לשיא טוהר האמונה, נט-ס: פרקי ביאור אופני ההשגה, יישומה ומדרגותיה לפי הכרח השלילות שנתברר), וביארנו את מיקומם בכלל החלק הראשון של המורה - כחטיבת פרקים רביעית שבתוך מהלך פרקי טוהר השגת ה', שהם פרקים א-סז בחלק א, (פרקים אלו כוללים חמש חטיבות. 1(א-ז): שלילת תבנית הגוף, 2(ח-כח): שלילת מושגי המקום, 3(כט-מט): שלילת היפעלויות נפשיות, 4(נ-ס): שלילת התארים, 5(סא-סז): משמעות שמות ה' אחרי השלילות).
כמו כן, הוספנו והראינו את המסר האגבי והחשוב ביותר שהובא בכללם של הפרקים הללו, שהוא ההידמות לה' בשיא שלמותה, בחכמה ובמעשה, שהיא תכלית האדם המממש את צלמו, והוא ה"חכם וטוב" שהוא תכלית המציאות.
בסיום פרקי התארים הרמב"ם הרחיב וביאר במשלים את השלמות והטוב שיש בהליכה בדרך התארים השוללים וכמה שמחה צריכה להיות להולך בדרך אמת זו, וכמו כן הרמב"ם ביאר את הסכנה, האשליה והחיסרון הגדול שיש בהליכה בדרכם של מייחסי התארים החיוביים לבורא.
לשם כך השתמש הרמב"ם בפרקנו בשני משלים. את הטוב ודרך ההתקדמות שיש בדרכו - לימד במשל ה"ספינה", ואת החסרון הגדול שבדרכם של בעלי התארים החיוביים – הראה הרמב"ם ע"י משל "הפיל המעופף".
בסוף פרק נט הרמב"ם לימד על המסקנה המתחייבת מתורת התארים השוללים בדרך השבח הראויה - "אִמְרוּ בִלְבַבְכֶם... וְדֹמּוּ" (תהילים ד,ה), והיינו - להעצים את השבח בדעה עמוקה ונכונה ולמעט בביטויים שאינם מדויקים. והוא מה שלימדו דוד ושלמה "לְךָ דֻמִיָּה תְהִלָּה" (תהילים סה,ב), "אַל תְּבַהֵל עַל פִּיךָ... לְהוֹצִיא דָבָר לִפְנֵי הָאֱ-לֹהִים, כִּי הָאֱ-לֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה עַל הָאָרֶץ עַל כֵּן יִהְיוּ דְבָרֶיךָ מְעַטִּים" (קהלת ה,א), וזהו העולה ממעשה דר' חנינה (בברכות לג,ב) שהוכיח את החזן שהרבה בשבחים מדעתו: "סיימתינהו לכולהו שבחי דמרך?!", שאין להרבות בתארי חיוב מדעתנו, שאינם אלא גנאי לו, ובהקשר זה הרמב"ם ביקר פיוטים שונים מן המצויים בימיו, שנאמרו בצורה שאינה מרבה כבוד שמיים.
הרמב"ם לימד על חילופי המדרגות השייכות בהשגת ה' גם לאחר ההבנה המוכרחת לא ניתן להשיג בו שום השגה חיובית, לימד כיצד כל השולל יותר משיג יותר, וכמה חכמה רבה וכמה מדרגות יש בזה, וכמה גדול המרחק ביניהן. בשולי הדברים הוספנו את דברי הרמב"ם על מדרגות ההשגה שיש בפעולות האלוקיות ובאופן הנהגתו את האדם על ההידמות להן שבודאי שיש בכל זה הבדלי מדרגות גדולים מאוד הן בהשגה והן ברמת ההידמות, (וכמו כן ביארנו מדוע שתי התשובות נצרכות ומדוע כל אחת נאמרה במקומה, זו בפרק נד וזו כאן בפרק נט).
אחר ההבנה שבהכרח לא ניתן לתאר את הבורא בתארים החיוביים השונים שנתבארה בפרקים הקודמים, מלמד הרמב"ם בפרקנו שבעצם רק הגדים ותארים שוללים של שלילת הגדרות, תכונות גשמיות וחסרונות של הנבראים - נכונים הם ביחס לבורא ורק הם אינם לוקים בחוסר דיוק מסוים ביחס למשמעותם המילולית. בפרק שלמדנו הרמב"ם האריך לבאר כיצד גם התארים השוללים מייחדים ומקרבים להשגת ה', ומדוע רק בהם ניתן לתארו נכונה.
אחר שהרמב"ם לימד על ההכרח שלא לייחס לבורא את התארים: "חי", "חכם", "יכול", "רוצה" כמשמעותם הנתפסת בהשגת האדם (בפרק נו), הרמב"ם מוסיף (בפרק נז) ודורש רמת הפשטה עמוקה יותר המחייבת שלא ליחס לבורא אפילו את התארים "מצוי", "אחד", ו"קדמון" כמובנם של המושגים הללו אצלנו. הרמב"ם מלמד ומראה כיצד רמה זו מכריחה הבנה מעמיקה שלא ניתן לבטאה במילים, מחמת שהמילים צרות מלבטאה על עומקה כראוי.
בפרק נה לימד הרמב"ם על הצורך לשלול מה' גשמיות, הפעלות, העדר (ומציאות שלמות בכח שאינה בפועל), וכל דמיון והשוואה לבריותיו, ולימד על הצורך בהכרה מעמיקה של מדעי הטבע והלוגיקה לשם רכישת ודאות בכל זה. כל זה מהווה הקדמה לפרק נו. בפרק נו מתוך הבנה מעמיקה מהי דומות ומהם התנאים ליחס בין שני עצמים מראה הרמב"ם שדבריהם של מייחסי תארי החיוב לבורא סותרים את עצמם, וממילא מתבאר ההכרח שבשלילת תארים אלו מן הבורא.
פתחנו בהשלמת לימוד פרק נד שבסופו ביאר הרמב"ם בהסבר מחודש את מידת "פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים". אחר, עיינו בדרכים שהרמב"ם לימד בפרק להכיר דרכם את ה' שהם ג' מבטים בפעולותיו (א. בכלל הבריאה על מהותה וחוקיה בכלליה ובפרטיה, ב. בהנהגתו את האדם, ג. ובציוויי התורה שנתן ה' לאדם), ולבסוף סיימנו בהתבוננות בכלל פירושו של הרמב"ם לפרשת "נקרת הצור", ובדיון עד כמה הרמב"ם רואה בכולה רמזים למראה שכלי ומה אירע שם במציאות הממשית, והאם התלוותה לאותה השגה גם ראייה וחוויה חושית (ונקטנו בעניין גישה מעט שונה מהמובא במהדורת מו"נ של "מפעל משנה תורה" בה אנו לומדים).
המשכנו בלימוד פרק נד המלמד על חוסר האפשרות להשיג את ה' בעצמו, ומאידך על האפשרות להכיר את פעולותיו ואת דרכו הנהגתו את בני האדם, ועל התכלית האנושית הנגזרת מכך – להידמות להנהגה האלוקית כפי היכולת. כחלק מהעניין הרחיב הרמב"ם לבאר מה עניינם של י"ג מידות הרחמים שהן תארי פעולותיו של ה' ולא תכונות נפשיות כשלנו חלילה, והוספנו הבנה בפרשייה הנשגבה של הדו-שיח בין משה וה' ומעמד ההתגלות המופלאה בנקרת הצור, המתוארת בסוף פרשת כי תשא.
פרק נד מח"א (ובדומה לפנ"ד מח"ג) הוא פרק יסודי במשנת רבינו הרמב"ם מאחר שמתבארת בו עיקר תכליתו של האדם היודע את בוראו, הנדמה לו וההולך בדרכיו והמוצא חן בעיניו.
הקדמנו תחילה על עניינו של הפרק, על ביאור פרשת "מעמד נקרת הצור" שמתבארת בו ובפרקים נוספים מן החיבור (ח, טו-יז, כא, לז-לח מחלק א), ועל מיקומו בספר במהלכו הכללי ובהקשרו ב"פרקי המונחים", ואחר החלנו בלימוד הפרק עצמו, ולמדנו על שתי בקשותיו של משה מהקב"ה ברצונו להשיג אותו ואת תאריו ודרכיו וכיצד השיבו ה'.
מתוך דברי הרמב"ם שעיקר הדבקות בה' ומידת הקרבה והריחוק מה' תלויה בדעת אותו, יצאנו להרחיב ולהשוות את שיטתו לשיטת ריה"ל בכוזרי ואמירתו שעיקר הדבקות תלויה בהופעת העניין הא-לוקי ע"י המעשה הרצוי, והשתדלנו לבאר את שונה שבין השיטות ואף את השווה שביניהם.
הרמב"ם ביאר על ידי דוגמאות (מפעולת האש והכח השכלי) שיש אפשרות שיבואו פעולות שונות מכח אחד (וממילא ברור שאין כל הכרח להרכבה בפועל בשל ריבוי פעולותיו, וממילא ניתן לייחס לה' ריבוי פעולות בלא לפגוע בטוהר אמונת אחדותו), והוסיף שהבנה זו היתה מקובלת גם על "בעלי התארים החיוביים" ושלא מחשבה זו הביאה אותם למסקנתם בייחוס ריבוי התארים אלא טעויות אחרות. ועוד ביאר הרמב"ם בפרקנו מה היו הטעויות הללו, וביאר הן את טעותם של ההימשכות אחר פשטי המקראות, והן את מחשבתם שהכרחי לייחס לה' באופן חיובי חיות, דעה, רצון ויכולת, שהרמב"ם דחה מחשבה זו, והראה את הכשלים שבה.
המשכנו בפרק נב בלימוד על קבוצות התארים ועל ההכרח משלילת ייחוסם לעצמות ה', ולמדנו על שתי הקבוצות האחרונות: תארי היחס (קבוצה ד) ותארי הפעולות (קבוצה ה), והרמב"ם לימד בהרחבה את הנקודה הדקה מדוע אפילו תארי יחס אינם נכונים להיאמר כלפי ה', ושהתארים היחידים שניתן לתארו בהם בלא טעות הם תארי פעולותיו, מאחר שאינם מתארים את עצמותו כלל אלא רק את מה שקיים או קורה בסיבתו.
בכדי להראות את ההכרח לשלול מה' כל תואר והגדרה חיובית – חילק הרמב"ם את כלל התארים הקיימים במציאות לחמש קבוצות והראה באופן מפורט כיצד בכל אחת מן הקבוצות הללו אין אפשרות לייחס תואר חיובי לעצמות האלוקית. הספקנו לעסוק בשלוש מן הקבוצות הללו (קבוצה א - תואר מגדיר מהות, קבוצה ב - תואר מגדיר חלק מהות, וקבוצה ג - תארי איכויות הנוספים על המהות).
תחילה לימדנו על הפולמוס שהיה בדבר גדר האמונה ומהותה לדעת הרמב"ם והויכוח שהיה כרוך בזה כיצד נכון לתרגם את המונח "אעתקאד", שבו השתמש הרמב"ם. אחר, למדנו את פרק נא בו ביאר הרמב"ם את ההכרח שלא לייחס לה' האחד תארים חיוביים המחייבים ריבוי והרכבה.
הרמב"ם לימדנו על שלוש מדרגות בהאמנה: א) אמירת דברים ללא תפיסתם בתודעה, שזו נחשבת בעייני ההמון אמונה, והרמב"ם מלמד שאינה אלא "אמירה ללא כיסוי" ולא האמנה, ב) תפיסת תוכן האמונה בדעת כפי שהיא במציאות, וזוהי גידרה של ההאמנה האמיתית, ג) השגה בתודעה של הכרחה של ההאמנה הנ"ל ומדוע אין לשער כלל חילופה – זוהי וודאות.
הרמב"ם לימד זאת כמבוא להבנה שהכרחי לשלול מעם ה' כל תואר בעל הגדרה חיובית, שאין לייחס לה' תארים חיוביים לא בפה ולא בתודעה, ושלא די באמירה ש"ה' אחד", בעוד שבדעת אחדותו לא מבוררת ונספחים אליה תארי חיוב שונים ורבים.
בשולי דבריו הבאנו שגם לרמב"ן ולגדולי המקובלים הייתה מוסכמת האמירה העקרונית הזו ביחס לגדר האמונה וביחס לחוסר היכולת לתאר את ה' בעצמו (על אף מחלקותיהם השונות בביאור סוגיית התארים, הספירות וכו').
בסוף "פרקי המונחים" עצרנו להתבונן ולסכם בקצרה מה למדנו עד כה בספר המורה, ולהסביר את המהלך והמבנה של הפרקים מפרק א עד פרק מט. כמו כן הסברנו מה עומד בפנינו משם והלאה.
עיון מדוקדק הביאנו למסקנה שבמקום החלוקה הרווחת של פרקי חלק א של המורה ל"פרקי מונחים(א-מט)", "פרקי תארים(נ-ע)" ו"פרקי כלאם(עא-עו)" – יש להגדיר את נושא תחילת המורה: "ביאור האמונה" (=ה"קריאה בשם ה' א-ל עולם"), ויש לחלקו לשני חלקים בלבד: "פרקי טיהור האמונה(א-סז)" ו"פרקי הוכחתה (א,סח-ב,לא)".
"טיהור האמונה" - הוא בחמישה שלבים: 1. שלילת תבנית הגוף (א-ז), 2. שלילת המרחב הפיזי (ח-כח), 3. שלילת היפעלות נפשית (כט-מט), 4. שלילת תארים (נ-ס),5. וביאור שמות ה' (סא-סז), המתאים דווקא לאחר ד' שלבי השלילה הקודמים (וזוהי ה"קריאה בשם ה'").
ו"הוכחתה" כוללת אף היא כמה שלבים, שיפורטו בהמשך, שעניינם הוא הוכחת האמונה בדרך הנכונה מתוך הכרת העולם, וגם בלא תלות בטענה שהוא נברא (וזהו "ה' א-ל עולם", דהיינו שנודע כמניע, מהווה ומנהיג העולם).
השיעור הוסיף הרבה הבנה ועומק במבנהו המחושב והמסודר של ספר מורה הנבוכים כולו.
הרמב"ם לימד על מהותם של המלאכים – השכלים הנבדלים שכל תכונה גופנית-פיזית אינה שייכת בהם, ולימד על שיטת תיאורם במקרא במונחים גשמיים כלשונן של בני אדם שנעשה בה שימוש בכדי ללמד על מציאותם ושלימותם. כמו כן, ביאר הרמב"ם כמה הערות מהחכמה והדיוק בבחירת המשלים שבהם מתוארים המלאכים בדומה ובהבדל לתיאורים של ה' במקרא. דקדוק זה הוא הן במסר של אותם התיאורים לפי הבנת ההמון והן במסרם העמוק המוכוון ליחידי הסגולה השלמים המסוגלים להבינם לפי המשמעויות המופשטות הנוספות שיש לאותם ביטויים שבכתובים.
