ר' הירש אינו מעוניין להתפלל על פי כוונות האר"י אלא להתפלל כתינוק. "מה שאתה מבקש", אמר ר' מנחם מנדל, "הרי היא מדרגה גבוהה ביותר, שרק מעטים בדור זוכים לה..."
"כל העניין נתקלקל. הרבנית שיינדיל...מפרה את שמחת החג; ר' אייזיק'ל מקאלוב מגיד את ההגדה בשפה המאדיארית; ובטשרנוביל אבד האפיקומן וטרודים לחפשו"; מדוע כל אלה עיכבו את הקץ?
ר' שמלקי ישן. השינה מבאה אותו לשחרור פנימי המאפשר לו להוציא מהכוח אל הפועל כוחות שעד עתה היו כלואים בקרבו; זוהי הנקודה בה פונה ר' שמלקי אל בית המדרש לתפילת הבוקר שלו; תפילתו, שגוון של חירות פנימית טבוע בה, משחררת לא רק אותו, אלא גם את בני עדתו.
הפגישה באמצע הדרך מסמלת את ההליכה של אדם לקראת אדם אחר; לא במשמעות הגיאוגרפית אלא גם המשמעות הנפשית – רוחנית; הפגישה באמצע הדרך מסמלת ויתור על עקרונות ועל כבוד לטובת התקרבות לזולת.
ברגע שדברי הבעל שם טוב נדפסים בספר, הם יוצאים מתחום השליטה של האומר; באים תלמידים, מהם מהוגנים ומהם לא מהוגנים, מעלעלים בין דפי הספר ורואים בו מה שהם רוצים לראות; סופו של דבר שגם שדים יכולים להיות מתלמידי הבעל שם טוב.
רבי משה מגוברין סיפר על מענה הגנרל גוברין לניקולאי: הגנרל היה זקן מופלג ועבד בצבא חמישים שנה... פגשו ניקולאי ושאלו: "העוד דמך לוהט?" השיב הזקן, "לא הדם לוהט, העבודה לוהטת". עלינו ללמוד ממנו את דרך עבודת ה' גם לעת זקנתנו.
בני אדם רגילים להתרפק בנוסטלגיה על מה שהיה פעם, על מה שהיה בתחילת הדרך; הימים ההם היו טובים יותר מאשר אלו של היום; ר' שמחה בונם מפשיסחה מלמד את האדם שאין לו להתרפק על ההשגות הגדולות שהיו לו בעבר, בתחילת כניסתו בשערי העבודה.
אומנותו של החייט היא להרכיב את השלם הבא מתוך השברים; דווקא לאחר שהבד איבד את שלמותו, דווקא לאחר שהבד הפך להיות קרעים קרעים, אז הוא הזמן להתקין ממנו בגד לאדם; שברון הלב הוא שלב הכרחי בדרך לשלמות.
"תכלית חכמת הקבלה היא קבלת עול מלכות שמים, ותכלית כל הכוונות היא לכוון את הלב לשמים. כשאומרים 'ה' אלוקי'...איך אפשר שלא תצא נשמתו מגופו?!" תוך כדי דיבורו נתעלף ר' משה; ההרגשה המתוקה של הנוכחות האלוקית בכל, כובשת את התודעה הפנימית.
לעיתים קרובות אנו נוטים להכות אדם אחר, במשמעות הרחבה של הכאה; הצד השווה שבל ההכאות הללו הוא שלא שמים בהן לב אל הממד האמיתי והפנימי של המציאות; אנו נוטים לייסר אדם על פי מראה עיניים או משמע אוזניים, אולם איננו מנסים לברר לעצמנו מיהו באמת האדם שאנו מייסרים.
כאן בוחר הסוס לעמוד מלכת, בסופו של דבר הוא סוס, ומה לסוס ולקדושת השבת? עולם החומר הוא מגושם ומחוספס; הוא בוחר לעמוד מלכת, הוא חש תחושה של חוסר שוטפות בכל התהליך של השבת; לפנינו התנגשות קלאסית בין עולם הרוח ומגמותיו לבין עולם החומר ומגמותיו.
"איני מסתגל לתנאי החיים בירושלים" – כאשר הארץ מוצאת חן בעיני רואיה, כאשר ירושלים נושאת חן בעיני יושביה, לא יהיה קושי שבעולם שיעיב על האהבה הזו; אולם אם נתקלקל אותו חן, אז יצוצו הקשיים הטכניים כביכול ויתבעו את פתרונם;
העובדה שאדם מקבל כסף עבור מלאכתו עלולה לפגום באיכות הכוונה הפנימית להיטיב עם הזולת; האדם הופך למי שעובד למען הכסף, והכוונה העמוקה של הטבה עם הזולת הולכת ונעלמת מן המודעות; אולם ר' דוד את הצידוק: הכסף נועד על מנת לאפשר לאנשים להמשיך ולעסוק במעשי החסד.
לחמי המשנה, שתים עשרה החלות, שנים עשר השבטים, זקוקים לעצמאות כשם שהם זקוקים לחיבור; לעיתים דווקא הדיבוק הכפוי בין החלות מטשטש את זהותה של כל חלה וחלה; היא רוצה להיות לבד, לחיות את חייה, לעמוד על זהותה הפרטית.
כוונות גדולות ועצומות לא בהכרח נצרכות בשעת בנייה ויצירה של דבר חדש, האומן צריך להיות מלא בחדוות יצירה ובתחושת התחדשות. אומן הניגש למלאכתו מתוך שברון לב לא יעשה את מלאכתו בלב שלם. היצירה והבניין דורשים לב שמח, והנגר איננו שמח בעשייתו.
החסידות לא ראתה בחטא רק כישלון, אלא כלי החושף את כוחות הנפש של האדם; "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם" התפרש אצלם כהכוונה לעשיית שימוש בעבירה ככלי לחשיפת היכולות החיוביות; ר' צדוק נהג לומר כי אדם נכשל דווקא בתחומים שבהם הוא יכול להגיע לגדלות.
ר' יששכר תמהה על בקשת רבו הוא אינו יודע כי כוחות אחרים ניטעו בו ברגע שביקש רבו את עזרתו, רגיל הוא להתבטל בפני רבו; התפילה אינה צריכה בהכרח להיות תפילה בכוונות גדולות. גם תפילה מתוך תחושה אמיתית של צער יכולה להושיע.
כשרבי צבי הירש מקשיב לצרותיו של יהודי, הוא אינו מתפתה להצטמצם למשמעות הפשוטה של השאלה או הבעיה שהציג החסיד בפניו; העולם כולו הוא בבחינת גבוה על גבוה וגבוהים עליהם; לכל שאלה משמעות רחבה הרבה יותר מהמשמעות המקומית של השאלה הגשמית הפשוטה.
המתעטר בטלית ותפילין מתעטר בלבוש מלוכה; לבוש זה אמור לפעול על המתעטר שייהפך לאיש אחר; יהודי מעוטר בטלית ותפילין אינננו אדם פרטי, מלך מלכי המלכים עומד מאחוריו; עיקרה של לבישת הטלית והתפילין היא ההתבטלות אל המסר, אל הסמל, אל הייצוג שהם אמורים להוביל.
