אנו חיילים בצבאו של בורא עולם; עלינו מוטל התפקיד של פירסום שמו של הבורא בעולם; קרבות רבים מתנהלים סביב תפקיד זה; רבים הם הגורמים בעולם המכחישים פמליה של מעלה ומביאים לחילול שם ה' במקום לקידוש שם ה'.
ההתבוננות וההתקשרות עם הצדיקים מפגישה את האדם עם מימוש הרעיונות הכתובים בספר, בעולם העשייה ממש; בדיוק כפי שנאמר לעיל ביחס להצגה, גם בפגישה עם הצדיק יש לכל הסובב משמעות: דיבוק החברים, מקום המפגש, הסיפורים, התורות, הקולות – כל אלו מטביעים את חותמם על נפש הבא להתקרב אל הצדיק.
הנסיעה לצרכי מסחר היא נסיעה לקראת מטרה שאינה מצויה כאן, אלא במקום אחר; האדם מטלטל את עצמו כאילו אין לו כאן מה שהוא צריך; חסידות פשיסחה אמרה שאם "לית אתר פנוי מיניה" הרי שהאור האלוקי יכול להתגלות גם כאן; הנסיעה מיותרת בעצם; הכל מצוי תחת היד.
האדם שקוע כל כך בתפיסתו המעוותת, עד שהוא אינו יכול להשתחרר מהתפישה הזו לטובת דרך אחרת, טובה ומתוקנת, שתביא לו את הניצחון במשחק; כך לימדונו חכמים: כיוון שעשה אדם עבירה ושנה בה, נעשית לו כהיתר; ההשתקעות בתפישה מעוותת מטשטשת את הצורך ואת האפשרות של התשובה, עד שהאדם אינו כי יש דרך אחרת.
הזמן הוא מסגרת מגבילה ומצמצמת; הצורך לעשות דברים במסגרת של זמנים מסוימים הוא צורך העלול לצמצם את הנפש; ההתפטרות מן השעון, כמוה כהתנתקות ממסגרות המציאות המגבילות של חיינו; יש בה מן השאיפה אל החירות הגמורה, זו שאיננה נתונה למסגרות ולמגבלות של שעות, דקות ושניות.
החסידים הדנים כה רבות בכשרות המזון המוצג לפניהם אינם דנים בבושת הפנים שהם מביאים על מארחיהם. טוב היה להם לחסידים אילו שמו דגש על היוצא מן הפה לא פחות מאשר על הנכנס אל הפה.
גדולתו של התלמוד מתגלה בהתקשרותו לעולם המעשה; הלימוד אמור לכוון את העשייה הגשמית שלנו ולהעניק לה את המשמעות הרוחנית; הנער חוזר הבייתה ומקיים את מצוות אימו ובכך הופך את הלימוד בבית המדרש ללימוד בעל משמעות בחיי המעשה שלו.
הבנת לשונם של בעלי החיים אינה אומנות קשה כלל - האומנות הגדולה היא ההבנה של הדיבור בכלל. מסתבר שלעיתים אנו שומעים אנשים מדברים ולמרות שנדמה לנו שאנו מבינים מה הם אומרים, בעצם איננו מבינים דבר; התפיסה שלנו את הדברים שאנו שומעים לעיתים קרובה להיות תפיסה ברמה של געיית שור.
מי שניטל ממנו הכוח לדבר ולהביע את עצמו, דיבוריו – ואפילו דיבורי הקודש שלו – אינם נשמעים בעולם האמת; כדי שיישמעו הדיבורים בעולם האמת הם חייבים בראש ובראשונה להיות דיבורים; הם חייבים לבוא מליבו של האדם הרוצה לדבר, לתקשר, להתחבר; אדם שהרצון הבסיסי לדבר ניטל ממנו, אין דיבוריו דיבורים.
כך הייתה דרכו של אברהם אבינו: חיפש את האלוקות בכל מקום, נשא את עיניו לשמים וראה את גרמי השמים ואת כוחם הגדול, אולם יחד עם זאת הבין שהם אינם אלא כלים בידיו של כוח עליון; את ה'מה לא' כבר הבין אברהם מדעתו; רק לאחר שהבין שכל הנראה לנגד עיניו אינו אלא מעטפת חיצונית של מציאות אלוקית, רק אז הציץ עליו בעל הבירה.
אש ההתלהבות לעבודת ה' מסמלת את ההתבטלות כלפי ה', את קבלת העול; ההתלהבות נקשרה בתפיסה החסידית עם הדבקות בבורא; דבקות זו אפשרית רק לאחר שהאדם מבטל את עצמו, את אישיותו, את ה'אני' שלו, בפני אלוקיו; מי שרוצה למצוא את אש ההתלהבות יחפש באפר של מידת הענווה.
מהי עמדתו אמיתית של ר' חיים מצאנז? האם הוא בעד השוטה או בעד הרשע? נראה שיש רק שתי אפשרויות בסיפור שלנו, להחזיר את הכסף לבעליו או לא להחזיר; הבעיה היא שכל בחירה גוררת בעקבותיה כינוי שאיננו מחמיא כלל; שוטה או רשע.
העולם אומרים שאין מקשים קושיות על מעשיות. אבל האמת היא שהסיפור הזה הוא סיפור קשה. התפוחים היו באמת גרועים, וכל הסיבה שר' חיים מצאנז הצליח למכור אותם היתה משום שר' חיים מצאנז היה המוכר; תפוחים של שבת הם תפוחים אחרים; אלו תפוחים שטביעת ידו של הנותן טבועה בהם, והמחיר הוא מחיר כפול ומשולש.
בכל אדם מקננים כוחות שמידי פעם גורמים למעין פוגרום פנימי; לכל אדם יש יצר רע, לכל אדם יש נטיות שליליות; לעיתים יוצאים הכוחות הללו ומציתים את האש; לעיתים אדם נקלע להתמודדות עם כוחות שליליים הפועלים בתוכו; השאלה אם האדם יכבה את השריפה וימשיך הלאה, או יטפל בשורש הבעיה.
היודע שיש תוהו, המבין את משמעותו של התוהו, יודע שהתוהו עלול להיות בנפשו, אבל דווקא מכח החשש מפניו הוא מתמסר לעשייה של בניין ושל משמעות. היכולת לחוש את החידלון ואי המעש, היא שמעניקה לאדם את היכולת גם לחוש את הסיפוק שבבניין היצירה.
ראשוני החסידות לימדו את החסידים כיצד יש לנתח ולהבין את המשמעות הנפשית שיש לכל מחשבה ומחשבה, לנסות להבין מנין היא באה בנפש כשהאדם עומד על מקור תהליכי הנפש שלו הוא מתקן את המחשבות הזרות, ואז המחשבות הללו כבר אינן זרות; הן חלק מתהליך נפשי פנימי העובר עליו.
מנדלי שואל את התלמיד מה העיקר של תורת רבו, הוא רוצה לכנס את הרעיונות של ר' משה לתוך עיקר אחד. תשובת התלמיד היא שבעצם הוא כופר בעיקרון של עיקר, שמשמעו שהאמת נמצאת במקום אחד, ואילו רבו היה מוצא את העיקר בכל דבר שבו היה עוסק. אין מקום לניסוח אחד של עיקר אחד כשהאמת מבצבצת מכל דבר שבו עוסקים.
בדרך כלל מסתגר האדם מאחורי הווילונות שהוא עצמו פרש על גבי חלונותיו. יחד עם זאת, במפגש עם אהוב ליבו מסלק האדם את הווילונות, על מנת שהאהוב יוכל להציץ פנימה אל המתרחש בחדרי לבבו. הווילונות והחלונות משלימים למעשה זה את זה: הווילון אומר שהצצה פנימה אסורה, אבל בעצם קיומו של חלון מועבר מסר הפוך.
בימים של עלייה אנו יוצרים, אנו פועלים ומתקדמים. לעיתים יש תחושה כי לימי הירידה בחיינו אין שום משמעות, נראה לנו שאלו סתם ימים שעלינו לעבור בשלום, אך איננו מייחסים להם חשיבות, אבל האמת היא בדיוק כמו החפירה שבצד הערוגה. גם לימי הירידה שלנו יש חשיבות ומשמעות בתהליך הבנייה האישית שלנו.
