רוב נבואות הנחמה מרוכזות בישעיה בפרקים מ'-ס"ו; הנביא איננו מקדיש את רוב זמנו לתיאור המציאות; בימים הקשים של ימי מנשה מעודד הנביא את העם ומבטיח להם שאחרי העונש תבוא גאולה.
הפטרת פרשת יתרו עוסקת במראה המופלא שראה ישעיהו, "מעשה מרכבה", מראה שהפך אותו לנביא; מדובר באותו סוג של מחזה אלקי שהפך את עם ישראל, כשבע מאות שנה קודם לכן.
ספר ישעיהו - מוגדר בגמרא כ'כולו נחמה', האמנם?
ישעיהו לא כתב את ספרו, קבוצה של דמויות קיבצו את נבואותיו, מה זה אומר?
כדי להבין נבואה צריך להבין את השפה של הנביא, את הנביא עצמו ואת התקופה של הנבואה.
מה הרקע לנבואתו הראשונה של ישעיהו ואיך בכלל מתחילים להבין אותה?
כדי לגשת לפרק ו' ולנסות להבין את שפתו של הנביא, אנו ניגשים לסמלים, אובייקטים, בפרק, מחפשים להם איזכורים בתנ"ך ומציירים את הפרק. פרק ו' מגיע על רקע הפסגה הרוחנית והגשמית במלכות עוזיהו שנשברת עם רצונו של עוזיהו להקטיר קטורת. ישעיהו רואה לראשונה בחייו את הפרדוכס שאיתו רק הנביא יכול להיפגש, מצד אחד ה' הוא 'קדוש קדוש קדוש' -מובדל, ומצד שני 'מלוא כל הארץ כבודו'. איך מורידים את דבר ה' המרומם לעולם החומר. השיעור מכניס אותנו לתוך הפרק ומפשט אותו להבנה פשוטה שלנו.
הקדמה: ישעיהו הנביא הינו האדם מוכיח ומקרב בעת ובעונה אחת.
א'- ישעיהו מוכיח את העם, בכך שמכנם כסדום ועמורה, להדגיש שאינם חוטאים כמקרה אלא כשיטה אידיאולוגית של מוסר מקולקל.
ב'- ג'- ניכר לאורכן של הפרקים, שחטא ע"ז מוצף שם כל הזמן, שהגאווה מלווה אליו כל הזמן, ובשביל לתקן זאת יש לדאוג לכילוי גמור של כל הגורמים לגאווה.
הנביא "מזכיר" למלך אשור, שהוא רק כלי של ה' יתברך להעניש את ישראל. אשור מגיע לרמה גאוה כזאת, שהוא חושב שהוא פועל מעצמו עד שהוא מזלזל ברמת היערכותו לקרב על ירושלים.
הנביא עובר לתיאור נבואות אשר עוד יהיו ואינם קשורים למציאות העכשיוית. נבואת קץ בבל נושאת בתוכה את גאולת ישראל, שהתכנון שבבל תיקח כעונש את המלכות מישראל, לזמן קצוב, ואז ישובו ישראל למלוכה.
י"ז- הנביא מתאר תהליך רוחני: לא יוכל אדם לעבוד את בוראו באמונה וידיעה ברורה, עד שה' יכלה כל דבר שהאדם רואה בו תחליף לה'. דבר שהאדם מתקיים ממנו.
י"ט- הנביא מתאר שיתגלה חיבור וקשר רוחני, לעתיד לבא, בין הגוים לה', שעובר דרך עם ישראל.
כ'- ישעיהו מציג לפני עם ישראל את מצב שכניו, כדי להדגיש בפניהם עד כמה ה' מרחם עליהם ועד כמה הם תלויים בו.
כ"א- הנביא מאריך בתיאורי הפליאה ממה שיקרה לבבל, כדי להדגיש לנו עד איזו ממלכה אדירה היתה, שהעונש שלה כה חזק.
כ"ג- צור מוצגת בחורבנה ותקומתה כשווה לירושלים. הנביא מתאר את הכוח של צור בעושרה ולעתיד לבא צור תשתמש בו לסעד לירושלים.
כ"ד- עיקר החורבן של הארץ - אין הבדלי מעמדות, ולכן אין מקום להנהגה ושלטון. ושלב הגאולה- שה' יחזיר את המעמדות.
כ"ט- יש תוכחה חזקה על המנהיגים שלא רק שמתייחסים בחוסר ענין אל צוויי ה', אלא אף מתעלמים ממנו לגמרי.
ל-ל"א- הנביא מבקש מעם ומחזקיהו, שלא ינהגו בצורה טבעית, אלא חד-פעמי יסמכו על ה' בלבד, והוא יעשה להם נס ממש כנסי פסח
בפרקים אלו הנביא קורא לעם ישראל לא ליצור בעצמם את מציאות הגאולה והשלום שמתוארות בפרקי הגאולה-"שאננות" בשפתו, אלא לעבוד את ה' על פי אמות המידה של אמת ושקר, ולאחר מכן ה' בעצמו יוריד מציאות גאולית מתוקנת יותר ונעלה יותר לעולם. בהמשך(פרק לג) מתואר ההרס שיעשה אשור בישראל ומפלתו הפתאומית ביד ה' והתממשות נבואת אחרית הימים בצורת ה"שאננות הטובה" בפרק שלפני. לאחר מכן(פרק לד) מתאר הנביא את הנקמה שיעשה ה' בגויים על כל פשעיהם כלפי עם ישראל ובמיוחד אדום שתהיה הפורענות הקשה ביותר בדמות חזרה לימי "תקופת האבן"- "אבני תוהו ואבני בוהו"
ל"ח- ל"ט- הנביא מתאר את האות כעניין בפני עצמו, ולא כבקשת המלך חזקיהו, וכן הנביא מזכיר את ענין האות שהיה בתקופת המלך אחז, ע"מ לשדר למלך שיש צורך באות ובחיבור חדש של העם לאלוקיו.
מ'- הנביא ישעיהו הופך את סגנון נבואותיו לנוכח המצב. כאשר החורבן כבר בפתח, יש לדאוג לעם שלא ישברו באמונתם ויעזבו את דרך ה'. הנביא מודיע להם על גאולה באופק, וה' עימם גם בעת חורבן.
מ"ג- הנביא מספר לעם, שה' יגאלם בודאי ולא בגלל מעשיהם, שכן הקשר בין ה' לישראל אינו תלוי בבחירתם אלא בבחירתו של הקב"ה. ולכן אינם יכולים לשנות את זה במעשים רעים.
מ"ד- הנביא מדגיש בצורה תיאורית את האבסורד של האלילות, שהאנשים בדורו כ"כ שקעו בזה, עד שזרקו את שכלם.
- ה' מדגיש לאורך כל הפרקים הללו שאין עוד מבלעדיו, כנגד התפיסה הרווחת שאמנם הוא עיקר והאלילים טפלים לו, אבל גם להם יש יכולת.
