גיא נאלם דום, עצם את עיניו והפך למאובן. הוא לא היה מסוגל אפילו לגשת אל הפצועים. הצעקות בקשר התגברו והכניסו אותו יותר ויותר להלם ולחרדה. אלמלי תושייתו של אחד החיילים שהחל לבצע חסימת עורקים והזעיק מסוק צבאי לפינוי הפצועים, הלילה עלול היה להיגמר באסון.
כאשר שב ר' נחום לאותו בית, מצא את חבורת הצעירים, והם מסביב לשולחן עוסקים במשחקם. הפעם לא הסתתרו מתחת לשולחן אלא עשו עצמם כאילו אינם מבחינים בו והמשיכו במשחקם. כשראה אותם נוהגים כך, החל להוכיחם: "בנים יקרים, למה תבלו את הזמן היקר בהבלי הבלים?"
גרשון לא מצא מרגוע לנפשו. הוא ממש חשב שהוא משתגע. מצד אחד הם ממשיכים להתפלל לרפואת אביו ומייחלים לנס, ומצד שני חתמו על טופס DNR... הוא ידע שהם עשו את הדבר הנכון, ולכן הרגיש שתפילתו היא תפילת שווא, ומאידך, השם הוא כול יכול ומסוגל לחולל נס. הוא חשב שהוא יוצא מדעתו בגלל הסתירה הזאת
בעצת רבו התקשר אבי לשירלי והודיע לה בצער רב על ביטול חתונתם, ואף השמיע באוזניה תרעומת קלה ומתבקשת על כך ששמרה את הדבר בסודיות מוחלטת. היא לא הצליחה להסביר את התנהגותה המשונה, והחלה להתייפח בבכי חסר מעצורים עד שניתקו את שיחתם מבלי לומר דבר
יעקב יכול היה לומר בפשטות שקיבל רשות מהמארחת להיכנס לשירותים, אך ידע שבכך הוא יפגע במי שרק עזרה לו. זו תהיה כפיות טובה וגם לשון הרע. מזווית עינו הוא ראה את הצעירה עוקבת בפחד אחרי הצעקות של מנהל המשמרת. כמו כן ידע שאם לא יאמר את האמת יהיה חילול השם, כאשר הנוכחים יחשבו שהשתמש בשירותים ללא רשות
באו הסוחרים ועמדו לפני הדיין, החלו לספר את סיפורם והציגו בפניו את מכתב השופט. עיין הרב במכתב ותמה: "מדוע שלח אתכם השופט אליי, וכי נביא אני או בן נביא?! מאין לי לדעת מי מכם דובר אמת ומי הוא השקרן? חזרו אליו ואמרו לו כי אין בידי לפתור את התעלומה"
השניים נכנסו לרבי וסיפרו איך באו לבחון אותו במטרה להוציא עליו לעז. הרבי ביטל את דבריהם במחי יד: "איני מקפיד על כבודי. תהיו בריאים". אחד מהם ניצל את האווירה הנינוחה והעז לשאול: "רבי, אחרי שנוכחנו בגדולתך, נא הסבר לנו איך זכה כבודו לכזאת גדולה בתורה מבלי שהתייגע שנים ארוכות בישיבה, הרי לא בשמיים היא"
הרופא הבכיר יצא מחדרו, האיר פניו לעוזי, התעניין בשלומו והזמין את רעייתו לבדיקה ראשונית אצלו. לאחר מכן הזמין רופא נשים, דאג לבדיקת אולטרסאונד, ובסיום כל הבדיקות אמר לבני הזוג: "תהיו רגועים. אין לכאב הזה שום משמעות חריגה. ההיריון מתנהל כסדרו. אתם יכולים לחזור בשקט הביתה"
בניסי ניסים ספר התורה הגיע לפנימייה. אדם ורינה זכו לראותו כשהוא עטוף בטלית ומונח בתחתית ארון הקודש בבית הכנסת בניצנים. מסתורין גדול היה מנין לאדם פשוט, ניצול שואה, ספר תורה? הספר לא היה בביתם בקרקוב והם לא ידעו עליו מאומה
בשבת אחר הצהריים, בזמן סעודה שלישית, לפתע הגיע לאורווה איש הפוך בתכלית מזאב וולף המאיים: מראהו היה נעים, פניו הפיקו אור, זקנו ירד על פי מידותיו וקולו היה צלול ורך. "בטח מדובר באליהו הנביא", לחש לעצמו הרב מפלאטשוב, "שהגיע להציל אותי"
כצפוי קריאות "וואי!" ו"אני לא מאמינה!" נשמעו מכל עבר, וכן משפטים כמו "אני זוכרת איך בילית באילת...", "לא אשכח את הפוסטרים של כל הזמרים שהיו תלויים בחדר שלך...". כל אחת החלה לספר על חטאיה ועוונותיה של צופיה
לנהג לא היה מכשיר GPS, וחבריו סמכו על כושר התמצאותו ועל האינטואיציה שלו. אולם ברגע מסוים החלו להבין שהם ממש לא בכיוון, מפני שיש יותר מדי כפרים ערביים בצידי הדרך, ובכל אופן המשיכו לנסוע בתקווה לפגוש איזה רכב ידידותי שנהגו יסביר להם לאן עליהם לנסוע
הקמת סוכה הייתה בלתי אפשרית. אומנם במחסן ביתו של הרב היו שמורים הקרשים והדפנות לסוכה, אולם הקמתה הייתה כרוכה בפיקוח נפש ממש. הנאצים צמאי הדם סבבו ברחובות, וכל סממן יהודי עלול היה להגביר את תאבונם לעשות שפטים בבית וביושביו
הוא הושיב את יעל בכוח במטבח, הוציא לחם ומים ובצעקות הכריח אותה לאכול. יעל נשכה את שפתיה והתחננה: "תן לי יום אחד בשנה לשמור את היום הכי חשוב לי כיהודייה!"
