כאשר שב ר' נחום לאותו בית, מצא את חבורת הצעירים, והם מסביב לשולחן עוסקים במשחקם. הפעם לא הסתתרו מתחת לשולחן אלא עשו עצמם כאילו אינם מבחינים בו והמשיכו במשחקם. כשראה אותם נוהגים כך, החל להוכיחם: "בנים יקרים, למה תבלו את הזמן היקר בהבלי הבלים?"
גרשון לא מצא מרגוע לנפשו. הוא ממש חשב שהוא משתגע. מצד אחד הם ממשיכים להתפלל לרפואת אביו ומייחלים לנס, ומצד שני חתמו על טופס DNR... הוא ידע שהם עשו את הדבר הנכון, ולכן הרגיש שתפילתו היא תפילת שווא, ומאידך, השם הוא כול יכול ומסוגל לחולל נס. הוא חשב שהוא יוצא מדעתו בגלל הסתירה הזאת
בעצת רבו התקשר אבי לשירלי והודיע לה בצער רב על ביטול חתונתם, ואף השמיע באוזניה תרעומת קלה ומתבקשת על כך ששמרה את הדבר בסודיות מוחלטת. היא לא הצליחה להסביר את התנהגותה המשונה, והחלה להתייפח בבכי חסר מעצורים עד שניתקו את שיחתם מבלי לומר דבר
יעקב יכול היה לומר בפשטות שקיבל רשות מהמארחת להיכנס לשירותים, אך ידע שבכך הוא יפגע במי שרק עזרה לו. זו תהיה כפיות טובה וגם לשון הרע. מזווית עינו הוא ראה את הצעירה עוקבת בפחד אחרי הצעקות של מנהל המשמרת. כמו כן ידע שאם לא יאמר את האמת יהיה חילול השם, כאשר הנוכחים יחשבו שהשתמש בשירותים ללא רשות
באו הסוחרים ועמדו לפני הדיין, החלו לספר את סיפורם והציגו בפניו את מכתב השופט. עיין הרב במכתב ותמה: "מדוע שלח אתכם השופט אליי, וכי נביא אני או בן נביא?! מאין לי לדעת מי מכם דובר אמת ומי הוא השקרן? חזרו אליו ואמרו לו כי אין בידי לפתור את התעלומה"
השניים נכנסו לרבי וסיפרו איך באו לבחון אותו במטרה להוציא עליו לעז. הרבי ביטל את דבריהם במחי יד: "איני מקפיד על כבודי. תהיו בריאים". אחד מהם ניצל את האווירה הנינוחה והעז לשאול: "רבי, אחרי שנוכחנו בגדולתך, נא הסבר לנו איך זכה כבודו לכזאת גדולה בתורה מבלי שהתייגע שנים ארוכות בישיבה, הרי לא בשמיים היא"
הרופא הבכיר יצא מחדרו, האיר פניו לעוזי, התעניין בשלומו והזמין את רעייתו לבדיקה ראשונית אצלו. לאחר מכן הזמין רופא נשים, דאג לבדיקת אולטרסאונד, ובסיום כל הבדיקות אמר לבני הזוג: "תהיו רגועים. אין לכאב הזה שום משמעות חריגה. ההיריון מתנהל כסדרו. אתם יכולים לחזור בשקט הביתה"
בניסי ניסים ספר התורה הגיע לפנימייה. אדם ורינה זכו לראותו כשהוא עטוף בטלית ומונח בתחתית ארון הקודש בבית הכנסת בניצנים. מסתורין גדול היה מנין לאדם פשוט, ניצול שואה, ספר תורה? הספר לא היה בביתם בקרקוב והם לא ידעו עליו מאומה
בשבת אחר הצהריים, בזמן סעודה שלישית, לפתע הגיע לאורווה איש הפוך בתכלית מזאב וולף המאיים: מראהו היה נעים, פניו הפיקו אור, זקנו ירד על פי מידותיו וקולו היה צלול ורך. "בטח מדובר באליהו הנביא", לחש לעצמו הרב מפלאטשוב, "שהגיע להציל אותי"
כצפוי קריאות "וואי!" ו"אני לא מאמינה!" נשמעו מכל עבר, וכן משפטים כמו "אני זוכרת איך בילית באילת...", "לא אשכח את הפוסטרים של כל הזמרים שהיו תלויים בחדר שלך...". כל אחת החלה לספר על חטאיה ועוונותיה של צופיה
לנהג לא היה מכשיר GPS, וחבריו סמכו על כושר התמצאותו ועל האינטואיציה שלו. אולם ברגע מסוים החלו להבין שהם ממש לא בכיוון, מפני שיש יותר מדי כפרים ערביים בצידי הדרך, ובכל אופן המשיכו לנסוע בתקווה לפגוש איזה רכב ידידותי שנהגו יסביר להם לאן עליהם לנסוע
הקמת סוכה הייתה בלתי אפשרית. אומנם במחסן ביתו של הרב היו שמורים הקרשים והדפנות לסוכה, אולם הקמתה הייתה כרוכה בפיקוח נפש ממש. הנאצים צמאי הדם סבבו ברחובות, וכל סממן יהודי עלול היה להגביר את תאבונם לעשות שפטים בבית וביושביו
הוא הושיב את יעל בכוח במטבח, הוציא לחם ומים ובצעקות הכריח אותה לאכול. יעל נשכה את שפתיה והתחננה: "תן לי יום אחד בשנה לשמור את היום הכי חשוב לי כיהודייה!"
כשסיים ר' ישראל מאיר את עדותו, אמר הסניגור הנוצרי: "שופטים נכבדים! אסביר לכם עד כמה רחוק העד הזה מדבר שקר. מספרים עליו כי בהיותו פעם בוורשה חטף גנב את ארנקו וברח. העד רדף אחריו וצעק כי הוא מוחל לו בלב שלם על הגניבה, והסביר: 'בוודאי העוני הביאו לידי הגניבה, ואם כן, מדוע שיאכל מן הגזל? מוטב שאמחל לו'..."
דורית נבדקה וחזרה לביתה עם המון סימני שאלה. מיד הרימה טלפון לרב בורשטיין וסיפרה לו על צערה הרב. הוא ענה לה בשלווה שהסבלנות עוד תשתלם להם. לאחר יומיים צלצל הטלפון במקום העבודה של דורית. מעברו השני של הקו נשמע הרופא המטפל מבית הרפואה. "דורית, את רוצה מתנה לחגים?". דורית לא הבינה על מה הוא שח. "מה?... איזו מתנה?...". "יש לכם תאומים!"
כאשר הרב סיים לדבר, האיש אמר: "סליחה, אני רוצה לספר משהו לכולם. אני בועז, חבר של סושי. תדעו לכם שהיא גרה בהרצליה פיתוח. אביה נפטר והיא בת יחידה לאמא מולטי-מיליונרית. אין חוויה שלא חווינו ביחד. ארבע שנים אנחנו רק מטיילים ומבלים בעולם. כעת, בשעתיים וחצי האלה, זו הפעם הראשונה שהרגשתי אושר"
המפקד אמר למשה: "יהודי קוי-סינז'ק שיקרו באומרם שביקשתי שוחד תמורת הספרים. חוץ מזה הספרים שייכים ליהודי קוי-סינז'ק, ואילו אתם מארביל. מה זכותכם לקבלם?". "התורה לא ניתנה רק ליהודי קוי-סינז'ק", אמר משה, "אלא לכל העם היהודי. לכן אבקש שכיהודים נקבל את ספרי התורה". המפקד שאל את ידידו שישב לידו: "מה דעתך על דבריו?". "הוא ממזר גדול", ענה ידידו. "האם ניתן לו את ספרי התורה?", שאל המפקד.
ערב אחד פנה אליה אביה והחל לצעוק עליה: "שמעתי שאת מחפשת להקים בית עם בחור שלומד תורה כל היום. תדעי לך שאם זה יקרה, אתם לא תדרכו בבית שלי לעולם! אז תרדי מהעניין הזה ותתחילי לחפש לך בחור מהעדה שלנו, העדה הבוכרית, כי לא חסרים כאלה בכלל"
לפתע נפתחה הדלת. קלגס נאצי עמד בפתח וראה שמונה מאות איש יושבים ביחד על הרצפה... קפצנו בבהלה לדרגשים. הנאצי שלף אקדח, תפס את היהודי הראשון שנקרה בדרכו, הצמיד אקדח לראשו וצעק: "אם לא תגיד לי מיד מי ארגן את זה, אני הורג אותך!". היהודי סירב להסגיר את הזקן, והנאצי המשיך לאיים: "אהרוג את כולכם, אחד אחד, עד שאדע מי אחראי לזה!"
בעוד נדב מנסה לחשוב מדוע לעזאזל הם תקועים פה ומה עליהם לעשות כעת, ניגש אליו פתאום הודי שבדיוק נכנס לתחנה ושאל: "אתה ישראלי?". "כן", ענה נדב. "בוא אחריי, יש טלפון בשבילך", אמר האיש. נדב לא הבין מה קורה, אבל לפני שהספיק לחשוב ההודי הסתובב וצעק: "קדימה! מחכים לך בטלפון".
