כשהאדם מבקש מבוראו את צרכיו הגשמיים, בעצם הנשמה מבקשת משהו אחר: מבקשת היא את עצמה, את אלוקיה; הבעיה היא שהאדם אינו חש את עומק הבקשה של הנשמה; בקשת הנשמה מקבלת אצלו יישום אחר, הכמיהה הפנימית מקבלת המרה לרובד פשוט יותר, והוא עומד לפני בוראו ומבקש את צרכיו הגשמיים.
העולם בנוי על איזון עדין של הרמוניה פנימית; שמחת העולם נובעת ממצבם הטוב של חיי הרוח; התפילה צריכה להיות על השכינה ולא על חסרון הכסף; גדולי הצדיקים היו מתפללים על גלות השכינה ולא על צרותיהם הפרטיות.
האדם חש שהבורא מתחבא ממנו והוא יוצא לדרך החיפוש אחרי אלוקיו; זוהי דרכו של הבורא; יש והוא מתרחק מן האדם דווקא כדי לגרום לו לחפש אחריו ולבקש אותו; חז"ל מלמדים אותנו כי האמהות היו עקרות משום שהקב"ה מתאווה לתפילתם של צדיקים.
ר' יששכר תמהה על בקשת רבו הוא אינו יודע כי כוחות אחרים ניטעו בו ברגע שביקש רבו את עזרתו, רגיל הוא להתבטל בפני רבו; התפילה אינה צריכה בהכרח להיות תפילה בכוונות גדולות. גם תפילה מתוך תחושה אמיתית של צער יכולה להושיע.