במשנה מובא מעשה בגויים שנכנסו לירושלים ובזכריה בן הקצב ואשתו. לרמב"ם זהו מעשה סמלי ,שמבאר את נבואות זכריה בענין הגויים שנכנסים לירושלים במלחמת גוג ומגוג.
מחזה ברית בין הבתרים מתבאר בדברי הנביאים ובמדרשים. הבהמות - מסמלות את הפועלים עם משיח בן יוסף בפעילות צבאית וכלכלית; הצפורים - מסמלות את הפועלים עם משיח בן דויד בפעילות רוחנית ותורנית. ה'עיט' מסמל את בית דויד שמזהים את משיח בן יוסף בתור 'פגרים' - ודוקרים אותו.
בירושלמי נאמר שהמת בתקופת גוג אין לו חלק לעתיד לבוא. מלחמת גוג ומגוג היא מלחמה רוחנית פנימית שדורשת התמסרות מוחלטת לעמל התורה. במהלכה שוללים אנשים אחרים שמתאווים לענייני העולם הזה ומגדירים אותם כ"מתים" שאינם זכאים אפילו לחלק לעולם הבא. בסיומה ניתן להתייחס אליהם באופן אחר וחיובי.
משה כינה את עבר הירדן המזרחי בשמות הגנאי "הגיא" ו"מול בית פעור", כדי לחנך את ישראל שמי שרוצה להישאר שם כדי להתעשר - נמצא בצד של עבודה זרה ובמקום נמוך מבחינה רוחנית. למרות זאת, משה הסכים להיקבר שם כדי להראות שהעולם צריך גם כאלו שרודפים אחר העושר.
בספר במדבר מסופר שאהרון נקבר 'בהֹר ההר'; אולם בספר דברים מסופר שהוא נקבר ב'מוסרה'. מנבואת יחזקאל ומתרגום יונתן משמע שהקבורה ב'מוסרה' היא סמלית. משמעותה מתן מקום-תפקיד למישהו כדי "שיקבר שם במשך שנות חייו"; זו הכרה של בני ישראל בצורך ב"מקום" (=תפקיד) של כהנים ושל לויים.
יחזקאל מנבא שלאחר שישראל יתקבצו לארצם, תתקיים בם הנבואה הקדמונית; וגוג ומגוג ינסו לכבוש אותם, והקב"ה ילחם בהם באש. נבואת יחזקאל מתבססת על נבואת אלדד ומידד שהיתה במדבר - בעת שהשליו חזר והגיע לבני ישראל.