לאחר שהשלים הרמב"ן את ביאורו למועד קץ הפלאות, הוא מוסיף ומביא עוד שלושה רמזים וגימטריאות המחזקים את מסקנת מניין הקץ לפי שיטתו, ולבסוף הוא חותם בתפילה ובציפייה להחשת הגאולה ולראותה בימיו. בשולי דבריו סיכמנו את כלל תוכנו של ספר הגאולה ואף ביארנו את מבנהו המסודר והמחושב.
הרמב"ן ביאר את כוונת הכתוב כי "לעת ערב בקר אלפיים שלוש מאות ונצדק קודש", וכיצד נרמז בו הזמן ממלכות דוד ועד המשיח שיעמוד מזרעו, ובזה השלים את ביאורו לחמשת הכתובים שנאמרו בדניאל על מועד קץ הפלאות לפי שיטתו. עוד הוסיף הרמב"ן לבאר את החידוש והתועלת שנמסר לדניאל בכל קץ שנאמר לו.
תחילה למדנו את פירוש הרמב"ן לקץ של "ימים אלף מאתים ותשעים" שהם 1290 השנים מהחורבן השני למשיח בן יוסף, ולקץ של "אשרי המחכה ויגיע לימים אלף שלוש מאות שלושים וחמישה" לזמן העמדתה היציבה של מלכות משיח בן דוד, שיהיה מ"ה שנים לאחר משיח בן יוסף. ואחר, למדנו את ביאורו לזמן עמידתנו תחת המלכות הרביעית ומהם "מועד מועדים וחצי" ו"עידן עידנין ופלג עידן".
הרמב"ן עמד על הקושי שיש בפרשנות הכתובים על אודות מועד קץ הפלאות, ועל מבוכת המפרשים בעניין וזמני הקץ על פיהם שכבר עברו ולא היו, והראה שכבר בימי חז"ל נתקשו בעניין, וביאר שסיבת כל זה הוא הרצון האלוקי בהעלמת הקץ עד סמוך לאחרית הימים, ובשל כך הוא מוסיף להסיק גם את האפשרות לחזור ולנסות להבין נכונה את הקץ בזמנו בשל קירבתו של הקץ ואחרית הימים.
הרמב"ן הציג חמישה פסוקים מספר דניאל שבהם מניינים סתומים למועד קץ הפלאות, והתווכח עם דעת הראב"ע שרצה לפרשם כולם כתיאורי משך הזמנים ופירוש אורכם של צרות שונות שהיו לאורך ההיסטוריה, אותם דניאל חוזה מראש. הרמב"ן דחה דבריו ופרש שכולם – על קץ הפלאות נאמרו.