יש אוהבי ה' המתאבלים על חורבן אריאל, ויש אוהבי ה' המחכים לבניין אריאל; המתאבלים בחורבן אריאל שרויים כל ימיהם בצער על החורבן, אולם צער כשלעצמו אין בו די; הצער על חורבן אריאל צריך שיניע לקראת עשייה של בניין מחודש;
הלילה נתפס כליל הגלות הארוכה, ומחצות הלילה ואילך מתחיל היום הבא; החסידים ואנשי מעשה קמים ומבכים את חורבן הבית וגלות השכינה; רוצים הם שהיום שיפציע יהיה של גאולה, יום שבכי הלילה ולימודו יהיה מוטבע בו. איך יתכן שלאחר קימת הלילה עדיין חיים אנו בתוך הדוחק שחיינו בו קודם?