תהליכים רבים מתחוללים בעולם ובמציאות, אך האדם השרוי בתוך עצמו איננו מסוגל להבחין בקיומם. הדוחק העכשווי של הגלות אינו מאפשר לו להבחין בתהליכים הגדולים. לעתים יש צורך להניח למה שקורה בתוך הבית ולגשת אל החלון. שם מתבררת נקודת המבט כלפי חוץ, שם הוא רואה את האור הגדול.
הסכנה הגדולה ביותר של הגלות היא הייאוש מן הגאולה; ציון זקוקה לדרישה, לשאלה, לתביעה. אם יישאלו השאלות יבואו גם התשובות, אבל אם יישנו התינוקות ולא ישאלו דבר, לא יהיו גם תשובות.
הרבי ממיר את הברכה המופשטת "לשנה הבאה בירושלים הבנויה" בברכה שיש לה אחיזה במקום ובזמן: שבמים הללו שאנו שואבים כעת כאן בבלעז, נאפה את המצות מחר בירושלים ונאכל אותן כשיבוא משיח צדקינו; הרבי הופך את הברכה למציאות ממשית, המתחילה בפעולה שאנו עושים כרגע ונגמרת מחר בירושלים.
בסיפורנו עומד הרבי מגור ומכריז כי מי שבא אליו בצרכים גשמיים בלבד, מוטב לו שיסע לאחרים. גאולת הפסח איננה עוסקת בגאולה גשמית בלבד - היא יכולה לשמש כמנוף לחירות רוחנית גדולה.
"כל העניין נתקלקל. הרבנית שיינדיל...מפרה את שמחת החג; ר' אייזיק'ל מקאלוב מגיד את ההגדה בשפה המאדיארית; ובטשרנוביל אבד האפיקומן וטרודים לחפשו"; מדוע כל אלה עיכבו את הקץ?