הירושלמי קושר בין היתרו של רבי יהודה הנשיא לאכול ירק בערי הספר לבין היתרו לייבא ירק לכל ארץ ישראל, מפני שהסיבה שגרמה להיתרים הללו היא הצורך בחיזוק ההתיישבות היהודית בארץ ישראל כנגד הגויים המקומיים. בתוספתא מבואר שבעקבות ההבנה הזו הותר לייבא מחו"ל גם תבואה וקטנית.
רבי יהודה הנשיא התארח בעכו וביקש סעודות ירק אולם מארחו הכין סעודות בשר. רבי אמר שמארחו למד לארח בנדיבות משמואל הנביא. המארח אמר שהוא החמיר להמשיך ולאסור את הירק בערי הספר, ורבי אמר שהחומרה הנכונה שנלמדת משמואל הנביא היא להקל על יושבי ערי הספר.
ר' יהושע בן לוי רצה לקנות ירקות מגינה של גוי, אולם אליהו הנביא אסר עליו וגילה לו, שאם הוא רוצה להחמיר ולא לקנות ירקות מיהודים הוא צריך להשתוות לשיטת ה"חברים"; שהיו מחמירים ובשנת השמיטה היו אוכלים ירקות-בר שלא גודלו בידי אדם.
רבי חזקיה ראה אדם שפרק ירקות בשוק של קיסריה והפך את פניו ממנו, ושבחו את אמו שהיא ילדה "בן". המעשה מרמז לביאור הסתירות שנמצאות בספר שמואל ביחס לבנה של מיכל אשת דויד וביחס לבנו של אבשלום.
בירושלמי מסופר שבלוד נכנסו 24 קרונות לעבר את השנה ומתו, ואילו ב'בַּעֲלָה' קדשו את השנה; הירושלמי מרמז שבבית שמש היו קוצרים גם בשנת השמיטה מפני שהם סמכו על היתר המכירה, ואילו ב'קִרְיַת יְעָרִים' קדשו את השמיטה; ולכן כאשר הארון הכה באנשי בית שמש הם העבירו אותו לקִרְיַת יְעָרִים.
בירושלמי מסופר ש"עשרים וארבע קרונות עברו את השנה בלוד" ומסופר שר' יהושע בן לוי, רבה של העיר לוד, רצה להחמיר ולקנות ירקות מגוי בשמיטה, ואז אליהו הנביא אסר זאת. אלו הם מעשיים סמליים, שדנים בהיתר למכור שדה לגוי בשמיטה כדי להמשיך ולעבוד בה.
שלושה חכמים הלכו לעבר את השנה באסיא בדרכם ראו אנשים שעושים מלאכות בשמיטה. שני חכמים מצאו היתר לעשיית המלאכות האלו בשמיטה, והם אלו שנכנסו לעבור השנה. ואילו החכם השלישי שלא מצא צד היתר לא נכנס לעיבור השנה. "עבור השנה באסיא" הוא סמל למציאת היתר לעשיית מלאכות בשמיטה.
שלושה רועי בקר החליטו שחודש אדר לא הגיע וצריך לעבר את השנה; מכיוון ששתי הזריעות לא הנצו, ומכיוון שהשור לא פושט את עורו בצל התאנה, ומכיוון שהרוח שיוצאת מהפה לא מפשירה את רוח הקדים. סימנים אלו אינם מקובלים להלכה. וזו אגדה סמלית שדנה בשילוב שבין משיח בן יוסף ומשיח בן דוד.
חכם מישראל איחל לר' עקיבא שיהיה "רועה בקר", והדבר תמוה שהרי התואר הזה הוא בזוי. האגדה משקפת את המתח שקיים בספר שמואל בין "רועי הבקר" - שהם נושאי האידיאולוגיה של שאול שדוגלים בגאולה גשמית, לבין "רועי הצאן" - שהם נושאי האידיאולוגיה של שמואל ודויד שדוגלים בגאולה רוחנית.