בסוגיה בבבא-מציעא דף ט, א משמע שהוכרעה הלכה שמשיכת בהמה לא תועיל כדי לקנות את הכלים שעליה. רש"י הוציא שם מהפשטות הזו מכיוון שבסוגיה במסכת עבודה זרה משמע שמשיכת בהמה מועילה לקנות את הכלים שעליה.
בב"מ דף ק משמע שבפרה שילדה ואין ידוע מתי - המוכר והקונה יחלקו את הולד - רק לשיטת סומכוס. המפרשים הקשו שהרמב"ם פסק כחכמים אך הביא את דין החלוקה. מדיוק דברי הרמב"ם משמע - שהוא מבאר את הסוגיה באופן אחר שקשור למחלוקת הסוגיות בהבנת קנין משיכה.
בב"מ דף ט מבואר שרכוב קונה ברה"ר מצד קנין משיכה. הרי"ף פסק שמשיכה קונה רק בסימטה - כתולדת קנין חצר; ולפיכך הוא השמיט את דין רכוב ברה"ר. הרמב"ם פסק שמשיכה קונה בסימטה ומצד שני רכוב קונה ברה"ר. לרמב"ם משיכה פועלת כתולדת קנין חזקה ויש לו סיוע ממשנה בקידושין שהרי"ף השמיט.
בסוגיה בב"מ דף י' מובאת דרשה ולפיה גנב קונה באמצעות חצירו שנחשבת "ידו", וכך פסק הרמב"ם בפרוש המשנה. אולם בהלכותיו הוא חזר בו ופסק כסוגיה בסנהדרין דף פ"ה ש"ידו" של הגנב - הכוונה ל"שליטתו", וכסוגיה בכתובות דף ל"א. יש כמה נפק"מ למחלוקת זו.
הרי"ף והרמב"ם הכריעו כשיטת הירושלמי בהבנת קנייני מציאה, ולכן הם התעלמו מהצריכותות שמופיעות בסוגיית הפתיחה של המסכת. דברי הרמב"ם על שנים ש'יושבין בצד ערמה של חטים' הם צריכותא חילופית להבנת 'סיפא במקח וממכר'.