בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • עניני ספירת העומר
לחץ להקדשת שיעור זה

העומר, התורה וארץ ישראל

כיצד בכוח העומר זוכים ישראל לרשת את הארץ? מדוע סופרים לעומר ולא למתן תורה? מהו עניין הנפת העומר, ומדוע דוקא במצוות העומר באה לידי ביטוי המחלוקת עם הצדוקים?

undefined

הרב מאיר גולדויכט

התשס"ג
12 דק' קריאה 55 דק' האזנה
ברית העומר
בתוך פרשת המועדות שבפרשת אמור, בין פסח לשבועות, אומרת התורה 1 :
"וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר ראשית קצירכם את הכהן: והניף את העומר לפני ה' לרצונכם ממחרת השבת יניפנו הכהן: ועשיתם ביום הניפכם את העומר כבש תמים בן שנתו לעולה לה': ומנחתו שני עשרונים סולת בלולה בשמן אשה לה' ריח ניחוח ונסכה יין רביעית ההין: ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה עד הביאכם את קרבן אלהיכם חוקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם".

ביום השני של פסח אנחנו מצווים להביא את מנחת העומר. מנחת העומר היא מנחה מאוד פשוטה וזולה, עשויה ממאכל שעורים שהוא מאכל בהמה, וכתוצאה מכך יש חשש שנבוא לזלזל בה. והנה עליה אמר ר' יוחנן 2 :
לעולם אל תהי מצוות העומר קלה בעיניך, שעל ידי מצוות העומר זכה אברהם אבינו לירש את ארץ כנען. הדא הוא דכתיב ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך על מנת ואתה את בריתי תשמור, ואיזו זה מצוות העומר".

דברי חז"ל אלו מעניינים מאוד. פשוטו של הפסוק "ואתה את בריתי תשמור" 3 עוסק בברית המילה, והנה באים חז"ל וודורשים את הפסוק גם על העומר. העומר אינו רק מנחה אלא גם ברית, והחיבור לברית הזו הוא המפתח לירושת הארץ. יתר על כן, חז"ל אומרים שע"י ברית העומר זוכים גם לעמוד מול כל האויבים הבאים עלינו לכלותינו: "אמר רבי אבהו בר' סימון אמר ר' יהושע בן לוי היא שעמדה להם בימי גדעון שנאמר ויבוא גדעון והנה איש מספר לרעהו חלום ויאמר חלום חלמתי והנה צליל לחם שעורים מתהפך במחנה מדין". גדעון, אחד השופטים החשובים ביותר, נמצא בתקופה מאוד קשה. מדין ארגן 'קואליציה' של כל בני קדם להילחם עם ישראל, המונה מאות אלפים של חיילים וכלי מלחמה. ואז מסופר 4 :
ויבוא מלאך ה' וישב תחת האלה אשר בעפרה אשר ליואש אבי העזרי וגדעון בנו חובט חטים בגת להניס מפני מדין: וירא אליו מלאך ה' ויאמר אליו ה' עמך גבור החיל: ויאמר אליו גדעון בי אדוני ויש ה' עמנו ולמה מצאתנו כל זאת ואיה כל נפלאותיו אשר סיפרו לנו אבותינו לאמר הלא ממצרים העלנו ה' ועתה נטשנו ה' ויתננו בכף מדין:

גדעון אומר למלאך - מה פתאום אתה אומר לי 'ה' עמך?' הוא איננו! ועונה לו המלאך "לך בכוחך זה והושעת את ישראל". אם אתה באמת רוצה לראות את הקב"ה, צא למלחמה ותראה שהוא פה. גדעון מכריז על גיוס כללי של שלשים ושנים אלף איש, ואומר לו הקב"ה שמספר זה הוא יותר מידי, מי שמפחד שילך הביתה. עשרים ושנים אלף איש חוזרים הביתה, ורק עשרת אלפים נשארו. אומר לו הקב"ה "עוד העם רב", קח אותם לנחל ואמור להם לשתות מים מהנחל. מי שיקח מים ביד וישתה מהיד - שים אותו בצד אחד, ומי ששותה ישירות ממי הנחל בצד שני. תשעת אלפים ושבע מאות חיילים יורדים, מניחים את הראש במים ושותים. אומר הקב"ה לגדעון - הם יודעים את הדרך הכי טובה לשתות כך, כי הם רגילים לתנוחה הזו כשהם משתחווים לפסל. רק שלש מאות אנשים נותרו, וגדעון אינו מבין - איך אפשר לצאת למלחמה עם שלש מאות אנשים? אומר לו הקב"ה - אני ארגיע אותך.
ויהי בלילה ההוא, ויאמר אליו ה' קום רד במחנה כי נתתיו בידך... וירד הוא ופורה נערו אל קצה החמושים אשר במחנה: ומדין ועמלק וכל בני קדם נופלים בעמק כארבה לרוב ולגמליהם אין מספר כחול שעל שפת הים לרוב: ויבוא גדעון והנה איש מספר לרעהו חלום ויאמר הנה חלום חלמתי והנה צליל לחם שעורים מתהפך במחנה מדין ויבוא עד האוהל ויכהו וייפול ויהפכהו למעלה, ונפל האוהל: ויען רעהו ויאמר אין זאת בלתי אם חרב גדעון בן יואש איש ישראל נתן האלוהים בידו את מדין ואת כל המחנה: ויהי כשמוע גדעון את מספר החלום ואת שברו וישתחו וישב אל מחנה ישראל ויאמר קומו כי נתן ה' בידכם את מחנה מדין: ויחץ את שלוש מאות האיש שלושה ראשים וייתן שופרות ביד כולם וכדים ריקים ולפידים בתוך הכדים: ויאמר אליהם ממני תראו וכן תעשו והנה אנוכי בא בקצה המחנה והיה כאשר אעשה כן תעשון: ותקעתי, בשופר אנוכי וכל אשר איתי ותקעתם בשופרות גם אתם, סביבות כל המחנה ואמרתם לה' ולגדעון:

וכך יוצאים למלחמה, כולם תוקעים בשופרות ומחנה מדין מבין שיש לגדעון הוא צבא אדיר והוא מתחיל לברוח, ובבריחה הזו אחד הורג את השני, וכך באה הישועה - מחבילה של לחם שעורים שחלם עליה אחד החיילים. וממשיכים חז"ל במדרש שברית העומר היא זו שעמדה להם לישראל בימי מרדכי, יחזקאל, וחזקיהו המלך. אנו רואים שיש כח מיוחד בעומר, איתו אפשר לגבור על כל מי שבא לכלותינו. מהי אותה ברית העומר, וכיצד בכוחה להציל אותנו מכל הבאים לכלותינו? זוהי שאלתינו הראשונה.

מדוע סופרים לעומר, ולא למתן תורה?
שאלה נוספת היא על ספירת העומר. התורה אומרת "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה..." והשאלה המתבקשת היא מדוע סופרים לעומר, ולא לקראת מתן תורה? אפילו ביום הארבעים ותשע שבו כמעט עומדים לפני מתן תורה, "הנה זה עומד אחר כתלינו", ממשיכים לספור לעומר, והדבר טעון הסבר.

הנפת העומר
התורה מזכירה לנו ארבע פעמים שאת העומר יש להניף ולהרים לגובה ולצדדים: "והניף את העומר לפני ה' לרצונכם ממחרת השבת יניפנו הכהן ועשיתם ביום הניפכם את העומר כבש תמים... מיום הביאכם את עומר התנופה". מדוע הנפת העומר הינה כל כך מרכזית במילוי מצוות העומר?

המחלוקת עם הבייתוסים בפירוש "ממחרת השבת"
העניין האחרון שנבקש להבין הוא עניין המחלוקת המפורסמת בינינו לבין אלה המאמינים רק בתורה שבכתב. ספירת העומר מתחילה "ממחרת השבת", וקבלה ביד חז"ל שהכוונה אינה למחרת השבת של ימות השבוע, אלא למחרת יום טוב הראשון של פסח. המחלוקת הזו באה לידי ביטוי חריף במיוחד כאשר פסח חל ביום שישי (היום, כשקביעת החדשים היא לפי החשבון - הדבר לא יתכן, על פי הכלל הידוע 'לא אד"ו ראש ולא בד"ו פסח'), ואז יצאו בשבת לשדה וקצרו את העומר, ובשעה שקצרו את העומר סביב לשדה עמדו הביתוסים וצעקו - איך אפשר לקצור עומר בשבת, הרי זה חילול שבת? אם לא מצאו שדה שעורים סמוך לירושלים, היו הולכים עד תל אביב למקום שנקרא "גנות צריפין" - נכנסים למכונית ועלו לירושלים, וכל זאת בשבת! על הדרך ודאי היו עומדים הבייתוסים וצועקים "שבת!" וכך מסופר במשנה 5 :
"כיצד עושים את מצוות העומר? שלוחי בית דין יוצאים מערב יום טוב ועושים אותו כריכות במחובר לקרקע כדי שיהיה נוח לקצור. כל העיירות הסמוכות לשם מתכנסות לשם כדי שיהיה נקצר בעסק גדול. כיון שהחשיך אומר להם בא השמש? אומרים הן בא השמש אומרים הן, מגל זו אומרים הן... בשבת אומר להם שבת זו אומרים הן... שלש פעמים על כל דבר ודבר והן אומרים לו הן הן, וכל כך למה? מפני הבייתוסים שהיו אומרים אין קצירת העומר במוצאי יום טוב".

קצירת העומר נעשתה ב"עסק גדול" כדי להוציא מדעת הבייתוסים, ואנו שואלים - מהי עניין המחלוקת בינינו לבין הבייתוסים?

סיכום השאלות
נסכם בקצרה את שאלותינו:
מהי ברית העומר, וכיצד אפשר להתגבר על ידה על כל האויבים הבאים עלינו לכלותינו?
מדוע סופרים לעומר, ולא למתן תורה?
מדוע הנפת עומר כל כך מרכזית בקיום מצוות העומר?
מהי המחלוקת בינינו לבין הבייתוסים בפירוש "ממחרת השבת"?

אלו הן השאלות שבהן אנו מבקשים לעסוק בסיעתא דשמיא. אנו נכנסים לסוגיא זו מהיום השני של פסח, ואיתה אנו הולכים ארבעים ותשעה ימים. נראה ונלמד, וכך נקבל עומק אחר בכל הפרשה.

מה פירוש "עומר"?
ראשית, נתבונן מהו "עומר" בלשון הקודש. למילה זו מצאנו שלשה פירושים.
הפירוש הראשון הוא כלי מדידה, ובו אנו נפגשים כשיורד המן במדבר "זה הדבר אשר ציוה ה' לקטו ממנו איש לפי אכלו עומר לגולגולת" 6 , ואחר כך מפרשת התורה "והעומר עשירית האיפה הוא" 7 . העומר הוא כלי למדידת כמות של עשירית האיפה.

המילה עומר היא גם מלשון איסוף - אחת משלושים ותשע המלאכות האסורות בשבת היא מלאכת מעמר, איסוף דברים מפוזרים למקום אחד.

הפירוש שלישי למילה עומר נמצא בפסוק "כי ימצא איש גונב נפש מאחיו מבני ישראל והתעמר בו ומכרו" 8 ומפרש רש"י "והתעמר - אינו חייב עד שישתמש בו". כך רואים גם בסיפור של יפת תואר "כי תצא למלחמה על אויביך... וראית בשביה אשת יפת תואר וחשקת בה... והיה אם לא חפצת בה ושלחתה לנפשה ומכור לא תמכרנה בכסף, לא תתעמר בה תחת אשר עניתה" 9 וכותב רש"י "לא תתעמר בה - לא תשתמש בה". אפשר לגייר ולהתחתן איתה או לשלח אותה לחופשי, אבל לא להשאיר אותה שתנקה את הבית.

למדנו אם כן שלשה פירושים למילה עומר: כלי שאיתו מודדים, לאסוף דברים למקום אחד ולהשתמש בדבר האסור לי. כלל הוא בלשון הקודש, שכמה הסברים למילה אחת נותנים את העומק של אותה מילה. ננסה להבין את החיבור בין שלשת הפירושים.

העומר - וזכרת את ה' אלוקיך
כשעברנו את הירדן ועמדנו ליד חומות יריחו, בירכנו בפעם האחרונה "המוציא לחם מן השמים", ושם בפעם הראשונה בירכנו "המוציא לחם מן הארץ" 10 . המעלה המיוחדת בברכה "המוציא לחם מן הארץ" היא שאני שותף עם הקב"ה ביצירת הלחם - אני זורע, חורש, טוחן ואופה. במדבר הכל ירד מהשמים, לא היו שום ספיקות מי בעל הבית, אבל כשבאים לארץ ועבודת ה' באה מתוך החרישה והזריעה עלולה להתפתח הרגשה של "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". אני יצרתי, בכישרון הנדיר שיש לי. אומר הקב"ה 11 : אתם זוכרים שהייתם במדבר ארבעים שנה? כל בוקר פתחתם את חלון האוהל ומצאתם מן במידה של עומר לגולגולת, לא יותר ולא פחות "והמן - מכאן אמרו האוכל במידה זו הרי זה בריא ומבורך, יתר על כן רעבתן, פחות מכאן מקולקל במעיו". ארבעים שנה הרגשתם בריאים שמחים ומבורכים, וכשאתם באים לארץ יש לי בקשה אחת, שכולכם ביחד תתנו לי עומר אחד. לא משהו יקר אלא הכי זול שיש, עומר של שעורים 12 . כל הרעיון אותו הקב"ה מבקש ללמד אותנו דרך מנחת העומר הוא שנבין שהכל בא ממנו, למרות שאנחנו שותפים איתו.

אומר לנו הקב"ה: בראתי עולם, והתפקיד שלכם לברוא עוד עולם, שהכל יהיה מוכפל. כל דבר שמגיע לתכליתו מכפיל את עצמו, כמו השבת שהיא תכלית השבוע ולכן הכל בה כפול - לחם משנה, שיר כפול, שני כבשים. כשאדם מקבל כוחות כאלו הוא עלול להגיע להרגשה ש"כוחי ועוצם ידי", ואומר הקב"ה - תביאו את העומר ותזכרו שאפילו מאכל של בהמות אני נותן. אבל לא מספיק לומר לכם רק להביא את העומר, זה יכול לעזור לטווח הקצר; רק אם תספרו יום אחר יום ושבוע אחר שבוע את הקרבת העומר תוכלו להטמיע בתוככם את ההרגשה שכל מה שאתם עושים בא ממני. לכן מניפים את מנחת העומר ומרימים אותה למעלה, כדי להראות שגם הדבר הפחות והנמוך ביותר בא מהקב"ה.

מתן תורה מתוך ספירת העומר
את ההנפה שעושה הכהן במקדש לא כולם יכולים לראות, ולכן צריך כל אחד ואחד לספור לעומר, ואז גם אפשר לקבל תורה. הבסיס לקבלת התורה הוא הידיעה שהכל בא מהקב"ה, אחרת - התורה שמקבלים היא עוד מקצוע שלומדים באוניברסיטה, עוד סוג של הסטוריה יהודית עתיקה. רק כאשר יודעים שהכל בא מהקב"ה אפשר להבין שהתורה היא תורת חיים. לכן אנחנו סופרים לעומר, ולא למתן תורה. כדי לקבל תורה חייבים להיות מחוברים לעומר.

עתה מובן מדוע דוקא במצוות העומר מודגש החיבור בין התורה שבעל פה לתורה שבכתב. אומרים חז"ל "לא ניתנה תורה אלא לאוכלי מן שניתן בעומר", מי שאכל את המן יודע שהכל בא מהקב"ה ואז הוא מבין שגם התורה היא תורה אלוקית, והוא לא מנסה ליצור תורה חדשה המותאמת לרצונות, להבנה ולאישיות שלו.

ראינו שאחד הפירושים למילה 'עומר' הוא לאסוף. הקב"ה אומר לנו - תאספו, תרויחו, שיהיה לכם הרבה! אבל תעשו עם זה את השימוש הנכון. כשיודעים שהכל מהקב"ה אז "תן לו משלך שאתה ושלך שלו הוא", יודעים לתת מתי שצריך, לבנות ולעשות איך שצריך לעשות. זהו הכלי איתו אנחנו יכולים למדוד את עצמנו: האם אנחנו אוספים לעצמנו כדי להרגיש את כוחנו ועוצם ידינו, או שאנחנו אומרים תודה, ועושים עם מה שיש לנו את מה שה' מצפה שנעשה.

יום החמישים - דרור וחופש
אחרי ספירת ארבעים ותשעת הימים מגיעים ליום החמישים. החמישים מופיע בהקשר נוסף, בשנת היובל "וקדשתם את שנת החמישים שנה וקראתם דרור בארץ לכל יושביה... ושבתם איש אל אחוזתו" 13 , כל אחד חוזר לשדה שלו. אומר רש"י - השדות חוזרות לבעליהן. מדוע משנה רש"י את לשון התורה, הרי הפסוק אומר שהאיש שב לאחוזה, ולא שהאחוזה שבה לאיש! רש"י מלמד אותנו על רגל אחת את אחד מיסודי היהדות. גם למילה 'דרור' יש כמה משמעויות. משמעות אחת היא חופש "וקראתם לשבויים דרור", משמעות שניה היא שם של צפור "גם ציפור מצאה בית ודרור קן לה" 14 , ומשמעות שלישית מופיעה בפרשת הקטורת "ולקחתם מור דרור" 15 ומפרש הרמב"ן שמור הוא בושם שמזייפים אותו הרבה, ולכן צריך לקחת "מור דרור" - נקי מזיוף. מצאנו אם כן שלשה פירושים למילה דרור: חופש, שם של ציפור ונקי מזיוף. ביובל לא 'עושים רוורס' וחוזרים ארבעים ותשע שנה אחורנית, אלא מבינים שהאדם מכר את השדה שלו כי היה משועבד לעבודה שלו, הוא לא היה יכול לקום בבוקר ולהחליט מה הוא רוצה לעשות, והנה מגיע היובל ואז השדה חוזרת לאדם - הוא בעל הבית. כשאדם בעלים על הרכוש הוא יודע לעשות מה שצריך, יודע את סדר העדיפויות הנכון - הוא נקי מזיוף, הוא חופשי והכל פתוח, כמו אותה ציפור דרור שנמצאת בקן ושם אין גג, הכל פתוח בין הציפור לקב"ה. זה מה שהעומר בא ללמד אותנו, מי שמבין שגם מעט בא מהקב"ה - נהיה אדם עם דרור וחופש.

זוהי ברית העומר שמכוחה זכה אברהם לרשת את ארץ כנען, כשאברהם יורד למצרים הוא אומר לאשתו "אמרי נא אחותי את למען יטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך" 16 , ומפרש רש"י "למען יטב לי בעבורך - יתנו לי מתנות". האם מה שמדאיג את אברהם הם המתנות שיקבל? כיצד יתכן שרק בשלב הבא "וחיתה נפשי בגללך"? אברהם רוצה ללמד את מצרים שיעור באמונה. הוא יאמר להם ששרה היא אחותו, הם ירצו להשתדך איתו וישאירו לו מתנות, ואז הוא יאמר להם שמתנות נותן רק הקב"ה. המאפיין את ארץ מצרים הוא "כוחי ועוצם ידי", אין בה גשם אלא הכל צומח מפעולות האדם "והשקית ברגליך כגן הירק 17 ", ואומר אברהם - אני אכנס לתוך הארמון המצרי ואלמד אותם שבעל הבית הוא הקב"ה. מכוח ברית העומר יורש אברהם את הארץ, בזכותה יורד גדעון ומניס צבא אדיר של מדין, בני קדם ועמלק. מי שמבין שגם המעט בא מהקב"ה מקבל את הכל, הוא מראה את הכוח האמיתי ולכן הוא זוכה לרשת את הארץ.

כך כותב הרמח"ל במסילת ישרים בעניין היחס בין מידת הטהרה למידת הקדושה:
"והנה האיש המתקדש בקדושת בוראו אפילו מעשיו הגשמיים הופכים להיות קדושה ממש וסימנך אכילת קדשים שהיא עצמה מצוות עשה, ואמרו חז"ל כהנים אוכלים והבעלים מתכפרים. ותראה עתה ההפרש שבין הקדוש לטהור: הטהור - מעשיו החמריים אינם לו אלא הכרחיים והוא עצמו אינו מתכוין בהם אלא על צד ההכרח, ונמצא שעל ידי זה יוצאים מסוג הרע שבחומריות ונשארים טהורים, אך לכלל קדושה לא באו, כי אילו היה אפשר בלתם כבר היה יותר טוב. אך הקדוש הדבק תמיד באלוקיו ונפשו מתהלכת בין המושכלות האמיתיות באהבת בוראו ויראתו... הוא עצמו נחשב כמשכן, כמקדש וכמזבח... וכן אמרו ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין במקום נסכים, כי התלמידי חכמים הקדושים בדרכיהם ובכל מעשיהם הנה הם ממש כמקדש וכמזבח, מפני שהשכינה שורה עליהם כמו שהיתה שורה במקדש ממש, והנה הנקרב להם כנקרב על גבי המזבח, ומילוי גרונם תחת מילוי הספלים, ועל דרך זה כל תשמיש שישתמשו מדברי העולם אחר היותם כבר דבוקים בקדושתו יתברך.

מידת הטהרה פירושה שאדם מנקה את עצמו מכל מה שיש בעולם הזה, הוא משתמש בו כמה שפחות; אוכל כי אין ברירה וצריך לחיות, וישן כי צריך לישון. דרגה גבוהה יותר היא מדרגת הקדושה. האדם חי, נח, עובד ומטייל - ואת הכל הוא מחבר לקב"ה. היעד הסופי "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" 18 , לא "גוי טהור". 'גוי' הוא עם שחי ככל העמים, אבל הוא מכניס את הקדושה לכל מקום. זו ברית העומר.

את הברית הזו לא הבינו הבייתוסים. אצלם - קדושה יש בבית מקדש, בבית כנסת, בבית מדרש, אבל כשיוצאים אין יותר חיבור בין העולם לבין הקודש. המצווה הראשונה שאנו מצטווים בכניסתנו לארץ באה ללמד אותנו שכל עבודה בארץ היא מצוה, כשם שקצירת העומר היא מצוה כך כל מלאכה ומלאכה שנעשית בארץ היא מצוה כמו הנחת תפילין וישיבה בסוכה. כך כותב החתם סופר 19 , כשהוא דן במחלוקת רבי שמעון ורבי ישמעאל מה יהודי צריך לעשות כל הזמן, רק ללמוד תורה כל הזמן או גם לעבוד ולהתפרנס:
"נראה לעניות דעתי דר' ישמעאל נמי לא אמר המקרא ואספת דגנך אלא בארץ ישראל ורוב ישראל שרויים, שעבודה בקרקע גופה מצווה היא משום ישוב ארץ ישראל להוציא פירותיה הקדושים, ועל זה ציוותה התורה ואספת דגניך. וכאילו תאמר לא אניח תפילין מפני שאני עוסק בתורה הכי נמי לא יאמר לא אאסוף דגני מפני עסק התורה, ואפשר אפילו שאר אומניות שיש בהן ישוב העולם הכל בכלל מצוה, אבל בעוונותינו הרבים כשאנו מפוזרים בין אומות העולם - כל המרבה לעולם ישוב מוסיף חורבן, ועל זה אנו סומכים על ר' נהוראי מניח אני כל אומנויות שבעולם ואיני לומד אלא תורה".

קצירת העומר הנעשית בשבת מגלה שהעומר שבשדה הריהו כאילו נמצא בבית המקדש, הוא כשלוחה של בית המקדש, שהרי בבית המקדש תמיד מקריבים בשבת. ה"עסק הגדול" שבו נעשית הקצירה בא להראות לעולם כולו, שגם עבודת קרקע וכל עבודה בארץ ישראל היא מצוה ומחוברת לקודש. את זה הבייתוסים אינם מבינים, כי הרי כשאני זורע - אני הוא שזורע, 'כוחי ועוצם ידי!' אבל מי שמבין שהכל בא מהקב"ה מבין שבארץ "אשר עיני ה' אלוקיך בה תמיד מרשית שנה עד אחרית שנה" 20 , גם עבודת קרקע היא מצוה. כותב הטור שכאשר נוסעים לחוץ לארץ וקונים תפוז הוא יכול להיראות מבחוץ מאוד יפה, אבל מבפנים אין לו טעם וריח. בארץ ישראל יש לכל הפירות טעם אחר, כי הטעם של הפרי בא מתוך קדושת האדמה, וכשאוכלים פרי מכניסים לדם ולבשר קצת מקדושת הארץ.

ארץ ישראל ניתנת כל יום מחדש
לא במקרה המצוה הראשונה בארץ ישראל היא מצוות העומר. חזרנו לארץ אחרי אלפיים שנה, בה' באייר תש"ח - בימי ספירת העומר, וגם לירושלים - למקום המקדש ולחברון חזרנו בימי ספירת העומר. בעווותינו, איבדנו בימי ספירת העומר על ידי ההסכמים הקרוים "הסכמי אוסלו" את יריחו, שבה למדנו לחבר את המוציא לחם מן השמים עם המוציא לחם מן הארץ. כשלא מבינים שהכל בא מהקב"ה, כשיש איזו תחושה של 'כוחי ועוצם ידי' - פתאום הכל נהיה קטן. כי לארץ ישראל יש מעלה מיוחדת, היא ניתנת לנו בכל יום מחדש. אנחנו מכירים את העיקרון הזה ביחס ליציאת מצרים "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים" וביחס למתן תורה "בכל יום ויום יהיו בעיניך כחדשים", והוא נכון גם ביחס לארץ ישראל, כמו שכותב רש"י על הפסוק "והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני אשר נשבע לך ולאבותיך ונתנה לך" 21 - 'יהי בעיניך כאילו ניתנה לך בו ביום ואל יהי בעיניך כירושת אבות'. ארץ ישראל ניתנת כל יום מחדש, על ידי ברית העומר, שגם בה כתוב "וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם", כל יום ניתנת ארץ ישראל מחדש מכח "וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן".

אנחנו רואים שכל הדברים הגדולים קרו בימי העומר, וגם הדברים הגדולים יותר יכולים לקרות בימי העומר הבאים עלינו לטובה. המפתח לכך הוא שנדע "איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם, שיחזיק באמונה יתירה". אותה אמונה שהכל בא ממנו, הכל דרכו, וכיון שכך - צריך לדעת לעשות בזה את השימוש הנכון. אם נדע בצורה הזו לספור את ימי העומר יום אחר יום שבוע אחר שבוע, אם נזכור את היסוד הזה, נזכה לראות את מנחת העומר ואיך מכוח אותה מנחה יפוצו האויבים וינוסו המשנאים בכל מקום ומקום, ולא אנחנו נשוב אל הארץ כי כבר שבנו אליה, אלא הארץ כולה תשוב אלינו, אנחנו נהיה בעלים עליה ולא היא בעלים עלינו, ומכוח זאת נזכה ל"בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל".


^ 1 ויקרא כג, ט – יד.
^ 2 ויקרא רבה שם.
^ 3 בראשית יז, ט, עיין שם.
^ 4 שופטים ו, יא – טו, ובהמשך הפרשה.
^ 5 מנחות, פרק שישי. בגמרא בדף סה ע"א.
^ 6 שמות טז, טז.
^ 7 שמות טז, לו.
^ 8 דברים כד, ז.
^ 9 דברים כא, יד.
^ 10 ראה יהושע ה, ט – יב.
^ 11 על פי דברים ח, טז – יח.
^ 12 ראה ילקוט שמעוני על הפרשה.
^ 13 ויקרא כה, י.
^ 14 תהלים פד, ד.
^ 15 שמות ל, כג.
^ 16 בראשית יב, יג.
^ 17 דברים יא, י.
^ 18 שמות יט, ו.
^ 19 בחידושיו למסכת סוכה.
^ 20 דברים יא, יב.
^ 21 שמותיג, יא.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il