בית המדרש

  • ברכות השבח והראיה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

ציפורה בת דוד

פרטי הלכות

נופים ומקומות ב'

ברכה על ראיית קברים המזעזעים את הנפש וגדרי הברכה; מנהג ההשתטחות על קברי צדיקים והבעיות הטמונות בו; ברכת "מציב גבול אלמנה", גדריה המיוחדים וההלכה למעשה.

undefined

הרב אליעזר מלמד

תשס"א
8 דק' קריאה 15 דק' האזנה
קברי ישראל
בין המראות שמזעזעים את הנפש הוא מראה בית-קברות, שמעורר באדם מחשבות על חידלונו של האדם וקיצור ימיו. ותקנו חכמים שכל הרואה קברי ישראל יאמר ברכה, כדי לרומם את ההרגשה הזו ולכוונה. וכך הוא נוסח הברכה, לפי נוסח ספרד: "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, אשר יצר אתכם בדין וזן אתכם בדין וכלכל אתכם בדין והחיה אתכם בדין ואסף אתכם בדין, ויודע מספר כולכם, ועתיד להחיותכם בדין לחיי העולם הבא, ברוך אתה ה' מחיה המתים" 1 . ולאחר הברכה יש שנוהגים להמשיך ולומר מנוסח תפילת העמידה: "אתה גבור לעולם" וכו' עד "ונאמן אתה להחיות מתים", ללא סיום הברכה, כמובן. ומי שרואה קברים של עובדי עבודה-זרה, אומר את הפסוק: "בושה אמכם מאד חפרה יולדתכם הנה אחרית גויים מדבר ציה וערבה" (שו"ע רכד, יב).

לכתחילה, אדם שעומד להיכנס לבית הקברות, עדיף שיברך את הברכה כשיעמוד בסמוך לקברים. אבל מצד הדין אין צורך להיות ממש בתוך בית הקברות כדי לברך את הברכה, אלא אפילו מי שרואה את הקברים מרחוק, אם הוא רואה אותם היטב עליו לברך. ולכן גם אדם שנוסע במכונית, ורואה בית-קברות שלא ראהו במשך שלושים יום - יברך את הברכה (ערוה"ש רכד, יב, אהלך באמיתך יח, ב). וכמובן שהנהג עצמו לא יכול לברך את הברכה בעת נסיעתו, ראשית מפני שעליו להתרכז בנסיעתו וקשה לו לראות היטב את הקברים, ושנית, קשה לנהג להתרכז באמירת ברכה שאין רגילים לברך אותה בתדירות, ולכן עדיף שיתרכז בנסיעתו ולא ינסה לברך את הברכה ולסכן את עצמו ואת חבריו. אבל אם יש אתו נוסע אחר, הוא ודאי יכול לומר את הברכה בקול רם, והנהג יענה אחריו אמן. על ראיית קבר אחד אין מברכים, שכן נוסח הברכה מכוון לראיית מספר קברים (מ"ב רכד, טז).

פרטי הלכות
את הברכה על ראיית הקברים, מברכים בכל פעם שמבקרים בבית-קברות, בתנאי שבמשך שלושים יום אותו אדם לא ביקר באותו בית-קברות. והטעם לכך, שרק ראייה חדשה מעוררת התרגשות ומחשבות אודות החיים והמוות, ולכן תקנו חכמים לומר ברכה שתבטא את יחסנו הנכון אל המתים הקבורים. אבל מי שביקר לא מזמן בבית-הקברות, התרגל במידה מסוימת לכך - רגשותיו נמצאים במצב של קהות, והוא אינו מתרגש כל כך ממראה הקברים, לכן אינו מברך. ואם עברו שלושים יום, הרי זו נחשבת כראייה חדשה שמברכים עליה. ואף שברור שיש אנשים יותר רגישים, שגם אם כל שבוע יבקרו בבית הקברות יתרגשו בכל שבוע מחדש, ולעומתם ישנם אנשים שאפילו ביקור של פעם בשנה לא יעורר אצלם שום התרגשות. מכל מקום שיערו חכמים, שבדרך כלל במשך שלושים יום אצל רוב בני-האדם מתפוגגת ההתרגשות וההתרשמות של הראייה הקודמת, ועל כן קבעו שכל אדם שלא ראה את הקברים במשך שלושים יום - יברך שוב כשיראה אותם.

אכן כל זה אמור לגבי ראיית אותו בית-קברות (שאם לא עברו שלושים יום מעת הראייה הקודמת - אין לברך על ראיית הקברים). אבל אם ביקר בבית-קברות אחר, צריך לברך שוב את הברכה על ראיית הקברים, משום שאת אלה לא ראה במשך שלושים הימים האחרונים, והם חדשים לגביו. ואמנם ישנם פוסקים הסוברים, שכל שראה איזה שהם קברים במשך שלושים הימים האחרונים, אינו מברך. אבל המנהג הרווח הוא, שכל בית-קברות נידון לחוד, ולכן אפילו אדם שביקר אתמול בבית-קברות, אם היום יראה קברים אחרים - יברך שוב את הברכה 2 .

אדם שנוסע לטיול, שבתוכו כלולה תוכנית לבקר בכמה בתי עלמין שטמונים בהם צדיקים, עדיף שבעת כניסתו לבית הקברות הראשון יברך, ויכוון בברכתו גם על האחרים, ועל ידי כך לא יצטרך לברך על כל בתי העלמין שיראה באותו היום. אבל אם גם למחרת ימשיך בסיורי הקברים - יברך שוב בבית הקברות הראשון שיראה (בצל החכמה ה, פד, אהלך-באמיתך יח, ז-יב). וגם מי שרואה בית-קברות בשבת, כגון שבא להתארח אצל חברו שגר בסמוך לבית הקברות, צריך לברך על ראיית הקברים. ואף שאין אומרים צידוק הדין בשבת, מכל מקום ברכה זו אינה נחשבת לצידוק הדין, ומברכים אותה גם בשבת או ביום-טוב (שו"ת מהרי"א אסאד יו"ד שע"א; אהלך באמיתך יח, ג).

מנהג השתטחות על קברי צדיקים
כידוע מנהג רווח אצל רבים ללכת להשתטח על קברות צדיקים, והפעם ננסה להסביר את שורשי המנהג. בתלמוד מסכת ברכות (יט, ב) מבואר, שצדיקים גם לאחר מותם קרויים חיים. שלא כמו הרשעים שכל חייהם עסוקים בהנאות חולפות, הצדיקים מקדישים את חייהם למען ערכי התורה האלוקית. וכשם שהתורה וערכי המוסר האלוקי נצחיים, כך גם הצדיקים זוכים להתקשרות עם הנצח, ולכן גם לאחר מותם הם נקראים חיים. ואף אנו נתבעים להחיות את צדקותם ופועלם על ידי המשכת מורשתם הרוחנית. והזכרון הזה אינו תלוש, ערטילאי, אלא הוא צריך להיות ממשי, ולכן הקבר שבו טמון גופו של הצדיק, שעל ידו חי ופעל בעולם הזה, הוא הציון והזכרון שלו, וכדי להתקשר ולשמר את מורשתו, נוהגים ללכת לקברי צדיקים.

במיוחד נשתרש בכל ישראל מנהג לבקר בקברי האבות, ובקבר רחל אמנו ויוסף הצדיק. וכן מסופר על כלב בן יפונה, שהלך להשתטח על קברי האבות בחברון, כדי שבזכותם יינצל מעצת המרגלים (סוטה לד, ב). וכן מבואר בתלמוד מסכת תענית (טז, א), שבימי התענית אחרי התפילה נוהגים לילך לבית הקברות. ושני טעמים נאמרו לכך, הראשון, לזכור את יום המיתה ולהתעורר על ידי כך לתשובה, ולומר לפני הקב"ה הרי אנו חשובים כמתים. והטעם השני, כדי שיבקשו עלינו רחמים. וכן נפסק למעשה בשולחן ערוך (תקעט, ג; תקפא, ד).

אמנם, ישנה בעיה קשה. בין המוני העם ישנם שטועים וחושבים, שהתפילה על קברות הצדיקים פונה אל הצדיקים עצמם, ונמצא ששוגים בטעות החמורה של עבודה-זרה. שהרי כל יסוד אמונתנו הוא שה' אחד, ואין עוד כוח בלתו, ורק אליו יש לפנות בתפילה, ואיך יעלה על הדעת לפנות בבקשה אל המתים. ומחמת החשש הזה, היו מגדולי ישראל שלא עודדו את הליכת ההמונים לקברי צדיקים.
ולמעשה ישנן שתי דעות מהו הנוסח הראוי לתפילה ליד קברי צדיקים. לדעת המהרי"ל וחיי-אדם (באר-היטב תקפא, יז; ח"א קלח, ה), התפילה ליד קברי הצדיקים צריכה להיות מכוונת אך ורק אל הקב"ה, ורק לבקש שבזכות הצדיקים שהננו מתקשרים למורשתם, ישמע ה' בקשתנו. אולם לדעת הרבה פוסקים (פמ"ג תקפ"א; מהר"ם שיק או"ח רצג) מותר אף לפנות לנשמות הצדיקים שהננו מתקשרים למורשתם, שיבקשו עבורנו רחמים לפני הקב"ה. ולדעתם מאחר שבתפילה עצמה אנו מבקשים שהצדיקים יתפללו אף הם לקב"ה עבורנו, ברור שהננו מודים ומאמינים שרק ביד ה' הננו נתונים, אלא שאנו מבקשים שגם הצדיקים יתפללו בעדנו (עיין שו"ת מנח"י ח"ח, נג).

מציב גבול אלמנה
אמרו חכמים במסכת ברכות (נח, ב), הרואה בתי ישראל בישובן, כשהם יושבים בשלווה ללא נגישות, ובתיהם בנויים לתפארה, מברך: "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם מציב גבול אלמנה". כוונת הברכה להודות לה' שלא עזב את עמו. ואף שחטאנו לפניו, ונחרב בית-המקדש וגלינו מעל אדמתנו ונרדפנו עד צוואר, עד שנדמנו כאשה אלמנה הנודדת שבורה וגלמודה - בכל זאת ריחם ה' עלינו וברוב חסדיו השיבנו לארצנו, לבנות בה ישובים. ועל כך הננו מודים ומשבחים: "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם מציב גבול אלמנה". ברכה זו נתקנה בעת שחזרו ישראל מגלות בבל, הקימו את בית-המקדש השני, ובנו מחדש ישובים בארץ-ישראל. על מציאות מרגשת זו קבעו חכמים ברכה.

ישנן דעות בפוסקים על איזה סוג ישוב יש לברך. לרוב הפוסקים דווקא על ישוב בארץ-ישראל שיושבים בו בשקט ובשלווה "בלא שטן ובלא פגע" - מברכים (רש"י, רמב"ם, ב"י או"ח רכד), ויש אומרים שעיקר הברכה נוסדה על ראיית בתי-כנסת גדולים ומפוארים, ואפילו אם הם בחוץ לארץ (רי"ף, וע' מ"ב רכד, יד). למעשה הננו חוששים לשתי הדעות, ואת הברכה ניתן לברך רק על בתי-כנסת בישובים שבארץ-ישראל. ובכל עת שיש ספק, ראוי לומר את הברכה ללא שם ומלכות, שמחד הננו מודים לה' על שהציב גבול אלמנה, ומאידך איננו נכנסים לספק ברכות. ולכן כשרואים בתי-כנסת גדולים שבחוץ-לארץ, יש לומר את הברכה ללא שם ומלכות. וכן כאשר רואים ישוב יהודי בארץ-ישראל ואיננו רואים את בית-הכנסת שלו, יש לומר את הברכה ללא שם ומלכות. וכן בזמן ששלטון עוין שלט בארץ, והישוב היהודי נגש ונרדף, היה ראוי לומר את הברכה ללא שם ומלכות.

מסופר על הרב מרדכי גימפל יפה, שהיה מגדולי הרבנים באירופה, ועלה לארץ בשנת תרמ"ח בעת תחילת ההתיישבות החדשה. ואף שגדולי הרבנים בירושלים הזמינוהו לשכון כבוד ביניהם, בחר להתגורר ביהוד שליד פתח תקווה כדי להיות שותף בבניין הארץ. כידוע באותה תקופה היו שהסתייגו מההתיישבות החדשה, משום שחלק מהחלוצים לא הקפידו כראוי על שמירת המצוות. וכשראה הרב מרדכי גימפל יפה את פתח תקווה, שנים ספורות אחר יסודה, אמר: אמנם המושבה הזו קצת חצופה אבל היא בכל זאת אלמנה, וברך עליה בשם ומלכות "מציב גבול אלמנה".

ההלכה למעשה
לכאורה ברכת "מציב גבול אלמנה" (שמברכים בעת שרואים ישוב בארץ ישראל) היא בכלל הברכות שמברכים אותן כל שלושים יום. ולפי זה אדם שלא ביקר בתל-אביב, למשל, במשך שלושים יום, בביקורו הבא כשיכנס לבית-הכנסת יברך "מציב גבול אלמנה". אלא שלא נהגו כן. יתכן שהסיבה לכך היא, שאחד התנאים לברכה זו הוא השמחה וההתרגשות על ההתיישבות הישראלית שחזרה למקומה לאחר הגלות, ומאחר שהערים והמושבות הוותיקות כבר קבועות במקומן זמן רב, נשכחה העצבות והאלמנות על זה שהמקום היה חרב, ולכן אין בראייתם התרגשות גדולה. ולפיכך אין מברכים על ראייתם אלא בפעם הראשונה בלבד, ולא כל שלושים יום.

כפי הנראה, אף מקום שאדם ראה בילדותו, אין לברך עליו "מציב גבול אלמנה" לאחר הגיעו למצוות. ולכן למעשה, כמעט ולא מזדמן לבן הארץ לברך "מציב גבול אלמנה" על אחת מהערים הגדולות, מפני שמן הסתם כבר ראם בקטנותו, ומאחר שאין זו הראייה הראשונה, אין מברכים עליה. אבל יהודים מחוץ-לארץ שבאים לביקור בארץ, משמע שעליהם לברך "מציב גבול אלמנה" על כל עיר שיראו בפעם הראשונה. ומן הראוי שמדריכי הטיולים ילמדו הן את התיירים היהודים, והן את הילדים הקטנים, שבכל עת שמגיעים לעיר או ישוב שעדיין לא ביקרו בו, יכנסו לבית הכנסת ויברכו שם ברכת "מציב גבול אלמנה" 3 .

לגבי ישובים חדשים, כל זמן שניכר בהם שהם חדשים, וישנה שמחה על חזרת ההתיישבות היהודית למקומה, יש לברך בכל פעם שמבקרים בישוב חדש כזה, ובתנאי שיעברו שלושים יום מעת הביקור הקודם (עפ"י עשה לך רב ח"ד, ה' בשם הרצי"ה קוק). לגבי חלק מהישובים ביש"ע, למרבה הצער, עקב מזימותיה של ממשלת המיעוט, התעוררה שאלה האם יש לברך עליהם כיום. שהרי הממשלה הטילה ספק באשר לעתידם, אם ישארו תחת ריבונות ישראל. ובנוסף לכך מתוך חולשה ורשלנות, הממשלה אינה דואגת כראוי לבטחון תושבי הישובים. כך שיש לשאול האם חל עליהם הגדר "ללא שטן וללא פגע", והאם ניתן כיום לברך עליהם "מציב גבול אלמנה". וכן יש לשאול על הישובים שליד גבול הצפון, שלפעמים תושביהם נאלצים לרדת למקלטים! הרב אברהם שפירא שליט"א הורה, שיש לברך על כל הישובים שביש"ע ובצפון, אולי מפני שבהשוואה לצרות שעם ישראל עבר במשך גלותו וימי אלמנותו, זה נחשב ישיבה שלווה ושקטה.

בכל מקום שעל פי ההלכה נראה שצריך לברך אלא שבכל זאת מתעורר ספק קל, ישנה אפשרות לומר את הברכה בדרך של לימוד, ולצטט את נוסח הברייתא שבמסכת ברכות (נח, ב): "תנו רבנן: הרואה בתי ישראל בישובן אומר: ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם מציב גבול אלמנה". ועל ידי כך לדעת כמה פוסקים (יעב"ץ ועוד), אין חשש של ברכה לבטלה, שלדעתם בתוך הלימוד מותר לומר את נוסח הברכה עם שם ומלכות.


^ 1. הנוסח האשכנזי מעט שונה: "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, אשר יצר אתכם בדין, וזן וכלכל אתכם בדין, והמית אתכם בדין, ויודע מספר כולכם בדין, והוא עתיד להחיותכם ולקיים אתכם בדין, ברוך אתה ה' מחייה המתים".
^ 2. לדעת שו"ע הרב (סדר ברכות הנהנין יג, יג), אין לברך על ראיית בית-קברות אחר בתוך שלושים יום, וכן דעת פתח-הדביר ומטה-יהודה על סימן רכ"ד. אולם לדעת המאמר-מרדכי וברכי-יוסף ורוב הפוסקים, מברכים על כל בית קברות לחוד. וכן המנהג, וכ"כ באהלך-באמיתך יח, ט-יא ובילקוט-יוסף ח"ז, ו, כא. עוד ראוי לציין שכתב הרדב"ז ח"ג תקס"ט, שאם ראה שנוספו קברים בבית-הקברות מעת הראייה הקודמת, אף אם לא עברו שלושים יום, יש לברך שוב על ראיית אותם הקברים. ולפי זה קל וחומר שאם מבקר בבית קברות אחר, שמברך.
^ 3. ושמעתי מהרב הגאון אברהם שפירא שליט"א, שיתכן שאין לברך כלל על ערים ותיקות, משום שאחר שהן מיושבות שנים רבות - נשכח מהם שם אלמנות, ואין לברך עליהם "מציב גבול אלמנה".

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il