בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • חיי שרה
לחץ להקדשת שיעור זה
שיחת מוצ"ש פרשת חיי שרה תשפ"א

מידתו של יצחק, ומעלתם של האבות

הופעות שונות במידת הגבורה - מידתו של יצחק. יצחק הוא עמוד העבודה, ביאור עבודת התפילה. שני סוגי גדולים - צדיק ובעל תשובה. ויש צדיקים שהם גם בעלי תשובה, כמו מרן הרב קוק. אצל האבות התגלתה אמונה ברמה גבוהה מאוד, והייתה בגדלות עצומה. והמעלה הזאת חוזרת באחרית הימים. 'תלמידי חכמים שבארץ ישראל מנעימים זה לזה בהלכה' גם כשלא מסכימים.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

כ"ז חשוון תשפ"א
13 דק' קריאה 49 דק' צפיה
span class='Head1'> מעלת שרה אמנו
נאמר בפרשה:
וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה: וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ (בראשית כג, א–ב).

שואל הזוהר: במה זכתה שרה שהתורה מנתה את שנותיה, מה שלא זכו נשים צדיקות אחרות שנזכרו בתורה? עונה הזוהר: מפני ששרה שמרה על עצמה, בזמן שהייתה בבית פרעה, ולא נתנה לו לנגוע בה ולא נטמאה. זו אחת המעלות הגדולות של שרה, שהייתה נביאה, במדרגה יותר גדולה ממדרגת הנבואה של אברהם אבינו. לכן הקב"ה אומר לאברהם אבינו: "כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ" (בראשית כא, יב), כי אברהם היה 'חכם', ושרה הייתה 'נביאה'. אמנם גם אברהם היה נביא, אבל בעיקר חכם, ואמרו חז"ל שחכם עדיף מנביא.
חכם רואה את התמונה בשלמותה. מעין הבחינה שחכמים מבחינים בין תורה לנבואה. התורה מדריכה את האדם לחיים המסודרים והקבועים. הנבואה באה מפעם לפעם היא בחינה של חיי שעה. נביא בא כדי ללמד ולתקן את אותו הדור שבו הוא נמצא, כמו שחז"ל אמרו שלולי חטאו ישראל לא הייתה ניתנה אלא התורה וספר יהושע, הוא ספר ארץ ישראל. שאר הנביאים, באו להורות, לתת מוסר ולהדריך, לפי הצורך, כשיש קלקולים והנביא צריך להוכיח אותם. אמנם גם בנבואה שנתנה לשעתה, יש נבואות שבכל זאת נשארו לדורות, אבל יסוד הנבואה עניינה לשעה, לעומת התורה שהיא לעולם.
תורה היא בחינת חכם שעדיף מנביא. לנביא יש את המעלות המיוחדות שלו. בהוראת שעה באופן חריג, נביא יכול אפילו להורות הוראה נגד התורה, כמו אליהו הנביא בהר הכרמל, שהורה להקריב קרבנות מחוץ למקדש. זאת אומרת שבאותה שעה, מעלת הנבואה חזקה מאוד, והיא יכולה לבטל תורה כדי לקיים את התורה. נביא לא יכול לחדש דבר באופן קבוע לתמיד. זה עניינה של התורה. חכם עדיף מנביא. חכם מסדר את החיים בצורה מסודרת והנביא הוא ממוקד בנושא מסוים, לשעה מסוימת, ואז הדברים שלו מרוכזים ומשפיעים.
בחינה דומה היא התורה והתפילה. התורה היא חיי עולם והתפילה חיי שעה. התפילה מצומצמת לעומת התורה, אבל באותה שעה שהאדם מתפלל, התפילה יכולה להיות ממוקדת בנושא מאוד מסוים, ואז כוחה יפה. אם באותה שעה היה אדם לומד ולא מתפלל, התורה לא הייתה פועלת את אותה הפעולה על המקרה המסוים כמו שהתפילה פעלה, כי התורה משפיעה באופן כללי, והתפילה באופן ממוקד. כמו שאדם יאכל מאכלים בריאים, כדי להישמר ממחלות, וכשיש בעיה מיוחדת שעכשיו צריך לטפל בה, צריכים תרופות מיוחדות, ולא יעזור שאוכלים אוכל בריא.
תורה ונבואה, תורה ותפילה. אמנם חכם עדיף מנביא, אבל צריך את שני הכוחות הללו, הם משלימים אחד את השני. שרה הייתה חכמה וידעה בנבואה שצריך לגרש את בן האמה, והיא צדקה, והדברים של שרה נוגעים לכל הדורות כולם.
'ותמת שרה בקרית ארבע היא חברון בארץ כנען'. כולם יודעים שחברון היא בארץ כנען, למה היה צריך לפרט - אומר בעל 'החסד לאברהם' שהיה הרב של חברון והסבא רבא של החיד"א: כששרה מתה, כל ארץ כנען הרגישה את חסרונה - שיש צדיק שהוא מגן על המקום. יש צדיק מקומי ויש צדיק גדול כללי שמגן על כל הארץ, ויש צדיק יסוד עולם. שרה, האמא הראשונה שלנו, הייתה במדרגה רוחנית כזאת שכל ארץ כנען הרגישה את חסרונה.
אומר מדרש תנחומא על הפסוק: ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה, איזה הספד אמר אברהם על שרה? 'אשת חיל מי ימצא רחוק מפנינים מכרה'. כל 'אשת חיל' נדרש שם על שרה, כמה הייתה צדיקה ואשת חיל.

גבורה רוחנית
בפרשיות הקודמות עסקנו באברהם אבינו, המאמין הגדול, איש החסד. וכעת אנחנו לומדים על יצחק. מידתו של יצחק היא מידת הגבורה. מידת הגבורה יכולה להופיע בפנים שונות. הגיבור החיצוני הוא גיבור פיסי. אבל בפרקי אבות נאמר: 'איזהו גיבור הכובש את יצרו' (אבות ד, א), וזאת הגבורה היותר גבוהה, גבורה רוחנית. גבורה פיזית היא גבורה יחסית לעומת החלשים, גבורה רוחנית היא גבורה בינו לבין עצמו, הגבורה הרוחנית היא יותר מהגבורה הפיסית, שנאמר: "טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר וּמֹשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר" (משלי טז, לב). מי שהוא ארך אפים ומושל ברוחו, הוא יותר גיבור מאשר לוכד עיר. אדם גיבור שיש לו כוחות גשמיים גדולים, כשמישהו מרגיז אותו, הוא בכל הכוחות רוצה לפגוע במי שהכעיס אותו, לעומתו מושל ברוחו גדול ממנו, הוא מנצח את הגבורה הפיסית, את היכולות האלה שיש לאדם להתפרץ, לפגוע ולהזיק. זה ארך אפים, סבלנות, לא להתפרץ, לבחון את הדברים, משהו מכעיס, צריך לבחון את הדברים לאורך זמן. 'למשול ברוחו', לא לעשות את הדברים שהיצר מתפרץ לעשות אותם, אלא כוח ממשלה, זו מידת הגבורה של יצחק.
יצחק הופיע במידת הגבורה, באופן הכי גדול, בהיותו מוכן להיות נעקד על גבי המזבח. מול הקושי הגדול הזה יש התאפקות עצומה והוא שולט בעצמו. צריך להיות גיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים.

יצחק - מידת הפסיביות וההתבטלות לה'
מורנו הרב צבי יהודה היה תמיד מרחיב את הדיבור, שהמיוחדות של יצחק הייתה דווקא בפסיביות שלו. יצחק לא היה בולט כמו אברהם אבינו שהוא יוזם, יוצא מחוץ לארץ ובא לארץ ישראל, הולך ממקום למקום, 'ואת הנפש אשר עשו בחרן' ונלחם בארבעת המלכים.
במבט הראשון אפשר לחשוב, שאדם לא פעיל, זה פחות ממישהו שפועל, יוזם ואקטיבי. בהתבוננות עמוקה יש גם צד מעלה מיוחדת במינה לאופי הזה של התבטלות כלפי ריבונו של עולם. לאדם שהוא יוזם ועושה יש אישיות עצמית. הגיבור הפנימי הזה מבטל את כל האישיות שלו כלפי הגדולה האלוקית. הוא 'מקבל', הוא כלי גדול של קבלה של אור ה' המופיע בו, הוא בטל כלפי אור ה'.
יש אדם שמשפיע על העולם על ידי שמלמד שיעורים ומרביץ תורה ברבים, ויש אדם שהאישיות שלו היא כל כך מיוחדת שכולם מושפעים ממנו, הוא עובד על עצמו והולך ומתעלה, וזה משפיע. אלו שתי צורות של עבודת ה'. המטרה כמובן שכל אחד יהיו לו שתי התכונות גם חסד וגם גבורה, אבל היחס כמה חסד וכמה גבורה משתנה בין אנשים. ולכל דרך יש את המיוחד שלה.

ביאור המחלוקת אם תפילה מהתורה או מדרבנן?
יצחק עמוד העבודה. יש מחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן, אם תפילה היא מהתורה או רק מדרבנן. הרמב"ם אומר: "וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם" (דברים יא, יג), חכמינו אמרו זוהי תפילה. אז יש לנו מקור בתורה שאדם מצווה להתפלל, להתפלל בכל יום ויום לפני ריבונו של עולם איזו שהיא תפילה, וחכמים קבעו כמה פעמים להתפלל.
הרמב"ן אומר שתפילה מדרבנן. כך מובא בגמרא ברכות (כא.).
אפשר לומר ששורש המחלוקת היא שלדעת הרמב"ם, אדם לא יכול לגשת לפני ריבונו של עולם להתפלל אליו בלי שקיבל רשות. כשהקב"ה נותן לו את הציווי הזה, ההסכמה הזאת, אז האדם יכול להתפלל, וזו גם מעלה יותר גדולה לכאורה כי זה בא ממקום של מצווה, לכן התפילה היא מצווה מדאורייתא.
הרמב"ן אומר שכל עניינה של התפילה שהיא תבוא דווקא מהאדם לריבונו של עולם. זה ההבדל בין תורה לתפילה. התורה באה מלמעלה למטה. "מסיר אזנו משמוע תורה גם תפילתו תועבה". בתורה אנחנו צריכים לפתוח את האוזניים, להקשיב, להיות פאסיביים, שומעים את דבר ה'. הקב"ה מדבר אלינו דרך חכמים, דרך תורה שבכתב ודרך תורה שבעל פה. דבר ה' מדבר אלינו. התפילה היא מלמטה למעלה. העולם פונה לריבונו של עולם, ויש עניין שזה יבוא בלי ציווי, מהעומק הפנימי של האדם. כמובן שגדול המצווה ועושה, ממי שאינו מצווה ועושה מבחינה מסוימת, בכל זאת יש צד בשאינו מצווה שאיננו במצווה. זה צד שלפנים משורת הדין ויש בו מעלה מסוימת.
גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה, כי מי שמצווה עושה מעשה אלוקי, מקיים את דבר ה', ומי שאינו מצווה, עושה משהו אנושי, אבל המעשה בא מרצונו, ויש בזה משהו מיוחד. זה עניינה של התפילה. גם לפי הרמב"ם שהיסוד הוא רשות מריבונו של עולם, עניינה של התפילה הוא שאדם פונה לריבונו של עולם.
כל עניינה של התפילה מבטא את המציאות שהקב"ה אחד ואין עוד מלבדו. ברגע שאדם פונה לריבונו של עולם עם בקשותיו, זאת אומרת שהוא הכתובת, ממנו הכול בא, בלעדיו אין שום דבר. התפילה מיוחדת לעם ישראל המבין שיש ריבונו של עולם אחד בעולם. בכל בקשה שאנחנו אומרים, מצד אחד אנחנו מבקשים משהו, מצד שני וזו המהות של התפילה, אנחנו מבטאים את התלות שלנו בריבונו של עולם. צריכים רפואה - פונים לריבונו של עולם, צריכים חכמה, קיבוץ גלויות, פרנסה, הכול מריבונו של עולם. זה עניינה של התפילה. יצחק עמוד העבודה, עמוד מסירות הנפש. בתפילה אדם יכול להתרומם למדרגה מאוד גבוהה, שמבחינה מסוימת, חיי שעה שבאותו רגע מרוממים יותר מאשר אם באותה שעה האדם יעסוק בתורה. אמנם התורה היא הכלליות של ההופעה הגדולה והעצומה, ובשעה שאדם עוסק בתורה עוסק בדבר ה', וזו מדרגה עצומה ומיוחדת, אבל גם בתפילה יש משהו מיוחד שאיננו בתורה. בתפילה יש משהו ריכוזי, היכולת להתבטל, האדם עומד ומתבטל לפני ריבונו של עולם, וכך מופיע הייחוד הזה של ריבונו של עולם.
בית המקדש הוא מקום התפילה. בית המקדש נקבע במקום של עקידת יצחק. זה עניינו של בית המקדש. בית המקדש ועבודת ה' שהייתה בו, מביעה את התלות של כל המציאות בריבונו של עולם. "והתפללו אליך דרך ארצם", "דרך הבית", "דרך העיר", הכול פונה לריבונו של עולם.

מעלת הצדיקים ובעלי תשובה
על הפסוק "וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים" (בראשית כד, א), אומר הזוהר שאברהם בכל יום עלה מדרגה והתקדם צעד צעד במעלות הקודש. כל הזמן היה בתהליך של עליה מתמדת, הוסיף עוד זכויות ועוד מעלות. בעלי תשובה הם במדרגה אחרת. חוזר בתשובה, נמצא במקום רחוק, פתאום מרגיש את הריחוק שלו, את חיסרון האור שלו, ואת הלכלוך שהוא נמצא בתוכו, ויוצא משם ומתהפך בבת אחת להיות אדם אחר, ויכול להיות מצב שאדם בשעה אחת יקנה עולמו. אומר הזוהר שבבחינה מסוימת, בעלי תשובה יותר גדולים מאשר צדיקים גמורים, ועל זה אמרו (ברכות לד:): "במקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד". הכוונה מבחינה מסוימת, ולצדיקים גמורים יש מעלה שאין לבעלי תשובה, כי הם תמיד היו טהורים, ואצל בעלי תשובה היה לכלוך שהוא חלק מהמציאות שלהם. יש מחלוקת בשאלה מי יותר גדולים, בעלי תשובה או צדיקים גמורים (שם גמ' ברכות לד:) ובכל מחלוקת יש שתי בחינות שכל אחד צודק.
זה לימוד חשוב מאוד. יכול אדם לומר לעצמו, כל כך הרבה שנים לא עשיתי את רצון ה', איך אוכל לתקן? כוח התשובה הוא כוח עצום. יכול להיות גם מצב של צדיקים גמורים שהם גם בעלי תשובה, הם כל הזמן מתקדמים, מתחדשים, לא באופן הסדיר, ומפעם לפעם בדילוגים... הם גם בעלי תשובה וגם צדיקים גמורים.
אני חושב שלמו"ר מרן הרב זצ"ל הייתה את הבחינה הזאת. מילדותו היה צדיק גמור, וחשב שכל עניינו זה תשובה. ממה הרב צריך לשוב בתשובה, איך צדיק גמור חוזר בתשובה - הוא חוזר בתשובה ממדרגה קטנה למדרגה יותר גדולה, כל הזמן צריך להוסיף, מה שהיה מקודם לא מספיק, וכך עולה ממעלה למעלה.

יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים
הלב של הפרשה, הגודל הכמותי שלה, עוסק בסיפור השידוך של יצחק. אליעזר עבד אברהם, זקן ביתו, הולך בשליחותו של אברהם למצוא שידוך ליצחק. התורה מספרת על כך בהרחבה גדולה, איך הלך, מה חשב, איך התפלל לפני הקב"ה, איך הוא מספר את הסיפור למשפחה שלה, והתורה גם היא חוזרת על הדברים. התורה היא לא סיפורים, התורה היא הוראות, התורה באה ללמד, ואומרים חז"ל:
אמר רבי אחא: יפה שיחתן של עבדי בתי אבות יותר מתורתן של בנים. פרשתו של אליעזר שנים ושלשה דפים הוא אומרה ושונה, והשרץ מגופי תורה ואין דמו מטמא כבשרו אלא מריבוי המקרא. רשב"י אומר: טמא, הטמא.
האות ה"א שכביכול לא נצרכת, מלמדת שלא רק בשרו של השרץ מטמא, אלא גם הדם.
רבי אליעזר בר' יוסי אומר: "ומים לרחוץ רגליו ורגלי האנשים אשר אתו". אמר רבי אחא: יפה רחיצת רגלי עבדי בתי אבות מתורתן של בנים. שאפילו רחיצת רגליים צריך לכתוב, והשרץ מגופי תורה ואין דמו מטמא כבשרו אלא מריבוי המקרא.
מדוע צריך לכתוב שהם רחצו רגליהם ורגלי האנשים אשר אתו. מכאן רבי אליעזר לומד שיפה שיחתן של עבדי בתי אבות מתורתן של בנים. מדייקים חז"ל מהפסוק "ועלהו לא יבול" שגם שיחה של תלמידי חכמים צריכה לימוד. גם מהעלים ניתן ללמוד, לא רק מהפירות שזו התורה, כך שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכה לימוד.
מורנו הרב קוק מלמד באורות התחיה (פרק יד):
שריד קטן מדבר גדול הוא יקר ומעולה מדבר קטן ושלם.
המשנה בפרקי אבות אומרת: 'הוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים'. המהר"ל מסביר שאם מישהו יראה זנב של אריה הוא יאמר 'ראיתי אריה', לא יאמר 'ראיתי זנב', ואם רואה ראש של שועל, יאמר: ראיתי שועל, כי הזנב והראש זו מציאות אחת מבעל החיים. שריד קטן מדבר גדול הוא גם גדול, כל הפרטים של דבר גדול הם גדולים, וזה מעולה מדבר קטן שלם.

חיי האמונה של האבות - הבסיס לכל התורה
ממשיך הרב:
ניצוץ אחד מאור מחיי האבות, מקדושתם, וגבורת אלקים העליונה שבגדולתם ההולך ואור באחרית הימים... הוא נעלה ונשגב מכל הדרישה הגלויה שבתוכן של אמונה ויראה, תורה ומצווה של ההמשך המעותק מספיחי ספיחים של בנים.
ראינו באבות, מידות טובות והנהגה מופתית, כמידת החסד של רבקה בפרשה שלנו, שעושה מעל ומעבר למה שמבקשים ממנה. רואים אצל האבות משהו אחר לגמרי, משהו ענקי, מה שיש אצל הבנים קטן ביחס למה שהיה אצל האבות כי האבות הם היסוד של האומה, בענקיות של כל מה שהם עשו, בענקיות האמונה, בענקיות החסד. אפשר לעשות הרבה מצוות אבל הן קטנות, ואפשר לעשות אותם מתוך גודל, אולי אפילו מתוך השורש של הדברים. כך האבות קיימו את המצוות. חז"ל אומרים שאברהם אבינו קיים את כל התורה כולה (יומא כח:) והכוונה היא בשורש של המצוות, וזה נחשב כאילו קיים את כל התורה כולה.
אפשר להיות אדם ירא שמים, מדקדק בתורה ובמצוות, קלה כבחמורה, אבל לעשות זאת בקטנות. האדם לא למד אמונה, לא העמיק בהסתכלות אמונית גדולה, לא למד כוזרי או מהר"ל, לא למד ספרי אמונה של הראשונים והאחרונים, ולא הגדיל את ההסתכלות שלו. הרב צבי יהודה היה אומר: 'יש צדיקים שאינם מאמינים' (סוטה מח:). האמונה שלהם קטנה, העבודה שלהם גדולה מאוד, יש הרבה ענפים, אבל אין שורש, חסר היסוד הגדול של ההסתכלות. מצב כזה היה הרבה פעמים גם בדורות האחרונים, עסקו הרבה בדקדוקים חשובים ויקרים של קיומי תורה ומצוות, ולא בהסתכלות הגדולה של האמונה, ואם לא עוסקים לא יודעים ולא גדלים. האמונה היא השורש של הכול. בא חבקוק והעמידן על אחת, 'וצדיק באמונתו יחיה'. אלו היו האבות, עוצמות עם מידות טובות ואמונה גדולה. בטבעיות כזאת הולך אליעזר ופונה לריבונו של עולם. כאילו זה ברור שהוא פונה לה', כך היה הסדר בביתו של אברהם. אלו חיים של אמונה, שאם יש בקשה, פונים לריבונו של עולם ונענים.
יש כאן דבקות עצומה. עבודת ה' טבעית. אברהם אבינו מעצמו נעשה מאמין כמו שחז"ל אומרים לנו. הוא חיפש את ריבונו של עולם, ובאופן טבעי הוא הגיע אל ההכרה הגדולה של אמונה, ואז התגלה אליו ריבונו של עולם. כלומר אמונה שבאה מעומק העומקים של אברהם אבינו. זו האמונה הגדולה. את האמונה הזו המשיכו יצחק ויעקב. זו הגדולה של האבות, שהם עבדו את ה' מעצמם, לא מציווי חיצוני בלבד, אלא מתוך הפנימיות שלהם, אחר כך באה ההופעה האלוקית, והקב"ה מצווה את אברהם במצווה. אברהם כל הזמן מחפש איך אני יכול ללכת בדרכי ה'. זה בא מהטבע שלו, לא מבחוץ לבפנים. זו מדרגת האבות, לעומת זאת, תורתן של בנים היא שהם מצווים ועושים.

מדרגת האמונה של האבות תתגלה באחרית הימים
נמשיך לקרוא בדברי הרב (אורות, אורות התחיה יד):
ניצוץ אחד מאור חיי האבות, מקדושתם וגבורת אלהים העליונה שבגדולתם, ההולך ואור באחרית הימים להשיב לתחיית עולמים את ישראל, ועמו יחד את כל העולם כולו על פי סדר והדרגה. הוא נעלה ונשגב מכל הקדושה הגלויה שבתוכן של אמונה ויראה תורה ומצווה.
הרב הוסיף כאן שבאחרית הימים יחזור ניצוץ מאור חיי האבות, ועבודת ה' תופיע כמו אצל האבות, מעומקים טבעיים, עבודה שבאה מהגודל הפנימי הנפשי. נקיים את התורה בדרך של הישר ולא בדרך של הכובש. לא בדרך שאנחנו צריכים להשתלט על הכוחות, ולשעבד אותם לרצון אבינו שבשמים, אלא שהכוחות עצמם מבקשים לעשות את רצון אבינו שבשמים.

תורת ארץ ישראל – מבט גדול של אמונה
ממשיך הרב:
שיחה זו (של עבדי האבות) היא מחיה דור האחרון באהבה מסותרת... בה מתגלה התוכן הכביר של 'זוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה'. נדחים הם האורים הקלושים, שרגא בטיהרא. החוצפה מגרשת אותם ובתוכה רוח ד' נוססת.
עבודת ה' בדקדוק של תורה ומצוות היא יקרה וחשובה, אבל יש משהו ענק, וכדי להופיע את הגודל הזה, צריכים שלב כזה של התבטלות של האורות הקלושים. כמו שכשרוצים לבנות בניין גבוה, מוכרחים להרוס את הבניין הקודם. אי אפשר לבנות על גבי בניין אחד קטן וישן בניין גדול, כך גם ברוחניות. כמו שר' זירא כשעלה לארץ ישראל, צם מאה ימים כדי לשכוח את תורת בבל (בבא מציעא פה.). צריך התחדשות. צריך לשכוח. אי אפשר לבנות על גבי המדרגה הקודמת, צריכים מדרגה חדשה, ענקית, לתורת ארץ ישראל.
על תורת חוץ לארץ, אומרים חז"ל במסכת סנהדרין (כד.), שתלמידי חכמים שבחוץ לארץ נקראים 'חובלים', אחד מכה בשני, אחד מוכיח את השני. תלמידי חכמים של ארץ ישראל מנעימים זה לזה בהלכה, כל אחד מפרגן לשני, אפילו שהוא אומר אחרת מדעתו. לדוגמה זה חושב שככה צריכים לקרב רחוקים, וזה חושב שאחרת צריך לעשות, ובכל זאת מנעימים זה לזה בהלכה. תלמידי חכמים שבחוץ לארץ, חובלים אחד בשני 'לשם שמים'. כך היה לפני חורבן בית שני, שתלמידי חכמים חבלו אחד בשני, היו צדיקים גמורים, כל אחד חשד בשני שהשני מקרב רחוקים, שהוא מתפשר, שהוא מכיל יותר מדי, וככה אחד הכה בשני, ונהיה חורבן בית המקדש. תלמידי חכמים שבארץ ישראל מנעימים זה לזה. הם יודעים שיש מקום להתבוננות, מסתכלים ברוחב. אתה חושב כך, השני חושב אחרת, התורה היא גדולה, יש גוונים בתורה. יש כמובן גבולות, והגבולות הם לא מצומצמים. צריכה להיות התבוננות עשירה, כמו שחז"ל מלמדים אותנו. זו תורת ארץ ישראל. הרב מלמד אותנו שתורת ארץ ישראל היא תורה גדולה. כשמסתכלים בצמצום, אז ההתנהגות היא מצומצמת, אדם נמצא בתוך הקטנות של החיים, בקטנות של עבודת ה', ועומד כל הזמן במתח נפשי, בלי לראות את הגודל של ההופעה האלוקית המופיעה על כל עם ישראל ועל כל העולם כולו.
יש לכוון את המבט שלנו למבט של ריבונו של עולם, ואז רואים את הגאולה ואת המעשים הגדולים והיפים שהקב"ה עושה אתנו. רואים את קיבוץ הגלויות, רואים את התשובה הגדולה שיש בעם ישראל, רואים את הדברים בשלמות, לא במבט מצומצם שרואה את החולשות, צריכים להסתכל על כל התהליכים בבת אחת. הרב מעמיק ורואה שיש כאן תהליך חדש וגדול, שהחזרה לארץ ישראל, והבאים לארץ ישראל, הולכים לחדש עומק של אמונה, לחזור ולהתחבר למדרגה של האבות. "וזוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה". אומר הרב: 'חזקו, אל תיראו, אור משיח מתנוצץ'.
את זה הרב ראה אז. אילו הרב היה היום, לא היה רואה ניצוצות, היה רואה אורות גדולים. אך צריך לדעת איך לראות אותם, צריך משקפים של גדול כדי לראות את הגודל של האורות. הרב אומר בהקדמתו לשיר השירים, שמי שהוא קטן וגמד, וההסתכלות שלו מאוד מצומצמת, גם דברים גדולים הוא רואה בעיניים הקטנות שלו, ומקטין אותם. צריכים לעשות תיקון בעיניים, ואז המבט משתנה לחלוטין. זה המבט הגדול של אמונה. זה עניינם של האבות, היסוד, אמונה, מידות טובות, ועל זה נבנה הכול. בלי אמונה והמידות הטובות, וההסתכלות הבריאה והיפה על כל העולם הגדול, וראיית טוב ה' הגדול, כל הדקדוק בתורה ובמצוות הוא מוקטן ומצומצם. הרב קורא לנו להיות גדולים, להסתכל בתורתה של ארץ ישראל, שהיא גדולה, שלמה ומקיפה את כל החיים.

החזרה לארץ ישראל – גילוי הקדושה בטבע
באורות התחיה פרק ל, אומר הרב:
הנני רואה בעיני אור חיי אליהו עולה. כוחו לאלהיו הולך ומתגלה, הקודש שבטבע פורץ גדריו.
הרב כותב "הקודש שבטבע", לא הקודש שמעל הטבע, לא שהקודש נלחם בטבע, כי כשיש מלחמה, גם המנצח הוא משלם מחיר, אבל אם המצב הוא לא של מלחמה אז הקודש שבטבע מתגלה, והקודש שמעל הטבע מתאחד איתו. זה עניינו של אליהו. אומר הרב:
לחמנו בטבע ויצאנו בנצחון... היהדות של העבר, ממצרים ועד הנה, מלחמה ארוכה היא נגד הטבע, בצדו הכעור של טבע האנושי הכללי... לחמנו בטבע כדי לנצחו, כדי לרדותו בתוך ביתו, הוא נכנע בפנינו, העולמות הולכים ומתבסמים, בעצם עומק הטבע, תביעה גדולה מתגברת לקדושה וטהרה לעדינות נפש ולזיכוך החיים, אליהו בא לבשר שלום ובנשמתה הפנימית של האומה זרם חיים של טבע מתפרץ.
אליהו בא לעשות שלום. לא מלחמה עם הטבע, אלא שהקודש יתגלה בתוך הטבע. ואיפה רואה הרב את הרעיון הזה מתגשם - בתחיה, בחזרה לארץ ישראל, ברצון לבנות את עם ישראל מחדש, בתהליך הגדול הזה המלא חלומות ושאיפות לבנות את האומה מחדש. זה תהליך טבעי שבתוכו יש קדושה עליונה שהולכת ומתגלה.

המבט הגדול של מרן הרב
זה הגודל של ההסתכלות של מרן הרב. קשה להיות בגודל הזה. אנשים יכולים אפילו ללמוד את הרב, אבל העיניים שלהם קטנות, אז הם מקטינים אותם לפי יכולת הקליטה שלהם. אדם צריך להיפתח אל הגודל, לפתוח את המבט, להישען על הרב, להישען על הגדולים, ולהתאים את ההסתכלות שלו אל ההסתכלות הגדולה, לראות את המציאות באופן רחב וענק, ואז הלב מסתכל בסבלנות גדולה, לא בוויתור על קלה כבחמורה, לא בחוסר אכפתיות מזה שיש חולשות בישראל, אלא מתוך גדלות של הסתכלות, לראות את הכול ביחד.
"הוי דן את כל האדם לכף זכות" אם אתה לוקח מעשה אחד שאדם עשה, אז הוא נראה איום ונורא, וכשאתה דן את כל האדם,זה אחרת. אותו הדבר לגבי כלל ישראל, 'הוי דן את כל ישראל', כאשר ההסתכלות כוללת, היא נוטה לכף זכות. האדם מסתכל על כל העולם ורואה את היופי, אם האדם מסתכל על הפרטים הוא רואה את החסרונות. מתוך זה כל סוגיה שאנחנו לומדים, כל הבנה שאנחנו מבינים, הכול נהיה גדול.
אנחנו צריכים להודות לריבונו של עולם, שזכינו להיות שייכים למהלך הגדול הזה של מרן הרב, ברוך ה' ששמענו את הדברים ממו"ר הרב צבי יהודה, ואנחנו הולכים בדרך הגדולה הזאת.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il