בית המדרש

  • משפחה חברה ומדינה
  • שמיטה
לחץ להקדשת שיעור זה
שיעור כללי

קדושת ארץ ישראל לעניין שמיטה

עצם קדושתה של ארץ ישראל אינה תלויה בקיום המצוות, אך כאשר מקיימים בארץ ישראל את המצוות התלויות בארץ, קדושתה מתעצמת.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

ב' שבט תשפ"ב
20 דק' קריאה 53 דק' צפיה
קדושתה העצמית של ארץ ישראל
עצם קדושת ארץ ישראל איננה תלויה במצוות, אדרבא, המצוות תלויות בקדושת הארץ. ארץ ישראל קדושה כבר מימי האבות, ועוד קודם לכן משעת בריאת העולם. קדושת המצוות היא מדרגה נוספת: ארץ ישראל מקודשת מצד עצמה, ומלבד זאת יש לה מצוות המתאימות לקדושתה.
נביא את המקור לכך מדברי הכפתור ופרח (פרק י):
הרי שקדושת הארץ ומעלתה היא משעת נתינתה אל האבות הקדושים, לא משעת הכבוש (- של יהושע בן נון) לחוד... וכן במעמד בין הבתרים (בראשית טו יח) "ביום ההוא כרת ד' את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת". ומאותה שעה זכה בה אברהם אבינו עליו השלום לכל זרעו... האמנם חיוב מתנותיה הוא משעת כבוש לבד... אבל למצות שאינם תלויות בארץ גופה כתנובת השדה, יש לה קדושה מאז (- מימי האבות)...
כונת כלל זה הפרק, שמה שזכרנו בו ואם הוא כטיפה מן הים, וכל כיוצא בהם כעניין "וכפר אדמתו עמו" (- שהארץ מכפרת על מי שנקבר בה) וכל הדומה להם, שהכל אין היום הבדל ולא הפרש ולא חלוק כלל בין מה שכבשו עולי מצרים ובין מה שכבשו עולי בבל. שאין שום דבר בזה שלא יהיה בזה בענין הקדושה והמעלה, לבד חיוב התרומות והמעשרות ודומיהם, שאלו דאורייתא ואלו דרבנן... שאם לא היה כן והוה ליה כחוצה לארץ, אם כן כל אותן שבעים שנה הצדיקים אשר נקבו בשמות שנודע קבריהם בארץ עמדו כל אותן שבעים בחוצה לארץ בתוך קבריהם, או האבות הקדושים היו נקברין בחוצה לארץ עד שבאו ישראל עם עזרא... ואם שמא לא חזר עזרא לכבוש חברון ושכם ודרך אפרת ותמנת סרח וגבעת פנחס והגבעה בארץ בנימין, האבות הקדושים ורחל אמנו ויוסף הצדיק ויהושע בן נון ואלעזר הכהן ושאול בן קיש היו נקברים בחוצה לארץ, ולא היו בכלל "וכפר אדמתו עמו", ולא בכלל הטוב המגיע למי שקבור בארץ ישראל, זה חלוף לא יתכן.
לארץ ישראל יש קדושה עצמית, וקדושת המצוות היא הגילוי של הקדושה העצמית. זו מדרגה נוספת של קדושה.
גם מרן הרב זצ"ל מביא את דברי הכפתור ופרח בסוף המבוא הנפלא שלו לספר שבת הארץ (פט"ו). ומוסיף שם הרב בערך מצות ישיבת הארץ:
כי עצם ישיבת ארץ ישראל מצד עצמה שקולה היא נגד כל המצוות שבתורה, שבכלל כל המצוות כלולות גם כל מצוות התלויות בארץ (- כלומר, אם שקולה ישיבת הארץ כנגד כל המצוות, ממילא שקולה גם כנגד כל המצוות התלויות בארץ). כדאמרינן בספרי (ראה סי' ל) "וישבת בארצם. מעשה ברבי יהודה בן בתירא ורבי מתיא בן חרש ורבי חנינא בן אחי ר' יהושע ורבי יונתן שהיו יוצאים לחוץ לארץ והגיעו לפלטום, וזכרו את ארץ ישראל, זקפו עיניהם וזלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם, וקראו המקרא הזה: "וישבת בארצם". וחזרו ובאו למקומם, אמרו: ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה. ומעשה ברבי אלעזר בן שמוע ורבי יוחנן הסנדלר שהיו הולכים לנציבין אצל רבי יהודה בן בתירא ללמוד הימנו תורה, הגיעו לציידן וזכרו את ארץ ישראל, זקפו עיניהם וזלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם וקראו את המקרא הזה: "וירשת אותם וישבת בארצם", חזרו ובאו להם למקומם. אמרו: ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות שבתורה.
לכאורה, תמוה, וכי לא ידעו אמוראים אלה מתחילה שמצות ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות, אם כן לשם מה טרחו להגיע לגבול ארץ ישראל, ולא יצאו לבסוף? אולי, הרגישו האמוראים את ההבדל בין הארץ לחוצה לארץ. הם הגיעו לגבול, והרגישו שאינם יכולים לצאת מן הארץ ולהיפרד ממנה. שקולה ישיבת ארץ ישראל כנגד כל המצוות כולן, ואפילו כנגד תלמוד תורה 1 .
אם כן, ארץ ישראל היא ארץ ה' עוד מזמן האבות, כפי שאמרנו.

נפקותות לקדושתה העצמית של הארץ
שו"ת שאילת דוד (חידושים בעניני שביעית עמ' יד ואילך) כותב, שאמנם חיוב קיומן של חלק מן המצוות התלויות בארץ, מתחיל רק מזמן כיבוש יהושע, אבל הארץ נקראת ארץ ישראל כבר מזמן האבות. לגדר זה של קדושתה העצמית של הארץ יש נפקא מינה למעשה:
דמצאנו גדרי קדושת הארץ על דרכים אלו: האחד, לענין דבר דצריך שיהיה הארץ שלו (-של ישראל) ואין שום ארץ נקראת של ישראל אלא ארץ ישראל שהקב"ה נתנה לאברהם למורשה לבניו עד העולם... ותדע לך שהרי הגמרא אמרה בעבודה זרה (נג ב) דהכנענים לא היו יכולים לאסור האשרות (-שנטעו בארץ ישראל) משום שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו (-כיוון שהארץ שייכת לעם ישראל ולא לכנענים)... וכן לענין הדינים שנגדרו במלת "ארץ" או "ארצך" או "אדמתך"... וכמו כן ערלה וכלאי הכרם שאינם צריכים לשום קדושת הארץ... דברור הדבר שנוהג בארץ ישראל גם עתה מן התורה (-גם כשאין קדושת ארץ ישראל לעניין תרומות ומעשרות, מכל מקום דין ערלה וכלאי הכרם נוהג).
ומוסיף השאילת דוד, שגם אם גוי קנה את הקרקע, אינו מפקיע ממנה דין ערלה וכלאי הכרם, משום ששם הארץ נשאר עליה, והיא נקראת ארצנו מעת שנתנה לאברהם אבינו.
החת"ם סופר בתשובות (יו"ד סי' רלד) מביא נפקא מינה נוספת שיש לקדושתה העצמית של הארץ לדין "הכל מעלין לארץ ישראל" (כתובות קי ב):
והנה לכאורה משמע, לא משום מצות התלוים בארץ ישראל וירושלים כופים (- לעלות משאר מקומות לארץ ולירושלים) אלא משום קדושת עצמה, וכל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוה... ומהרי"ט (ח"ב יו"ד סי' כח) שהביא הדרת גאונו כתב להדיא שהטעם משום תוספת קדושתה ולא משום מצות הנוהגות.
ומסיים החת"ם סופר, שדבר זה אינו תלוי בשאלה האם קדושת ארץ ישראל קידשה לשעתה או קידשה לעתיד לבוא, אלא לכל הדעות קדושתן העצמית של ארץ ישראל וירושלים היא עולמית:
לכולי עלמא קדושת שניהם קדושת עולמים מימות עולם עד סוף כל ימות עולם לא נשתנה ולא ישתנה.

קדושה ראשונה אם קדשה לעתיד לבוא
וכעת נדון בקדושת הארץ לעניין המצוות התלויות בה. הגמרא במסכת ערכין (לב ב, וכן מגילה י א ועוד) מביאה מחלוקת תנאים אם קדושה ראשונה, כלומר קדושת יהושע, קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא, או שקדושה ראשונה קידשה לשעתה אך לא לעתיד לבוא. זו לשון הגמרא:
תניא ר' ישמעאל בר' יוסי, למה מנו חכמים את אלו? (מקומות שיש להם דין בתי ערי חומה) שכשעלו בני הגולה מצאו אלו וקידשום, אבל ראשונות בטלו משבטלה קדושת הארץ. קסבר קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא.
היינו, קדושת יהושע בטלה משחרב הבית הראשון. מקשה הגמרא סתירה בדעת ר' ישמעאל בר' יוסי:
ורמינהי, אמר ר' ישמעאל בר' יוסי: וכי אלו בלבד היו, והלא כבר נאמר "ששים עיר כל חבל ארגוב כל אלה ערים בצורות" (דברים ג ד), אלא למה מנו חכמים את אלו, שכשעלו בני הגולה מצאו אלו וקידשום. קידשום? הא אמרינן (להלן בסוף הברייתא, עי' רש"י) דלא צריך לקדושינהו? אלא מנאום. ולא אלו בלבד, אלא כל שתעלה לך מסורת בידך מאבותיך שמוקפת חומה מימות יהושע בן נון - כל מצות הללו נוהגות בה, מפני שקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא.
אם כן, סתירה בין שתי ברייתות בשם ר' ישמעאל בר' יוסי. הברייתא ראשונה אומרת, שקדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבוא, ואילו הברייתא השניה אומרת שקידשה גם לעתיד לבוא. מתרצת הגמרא:
איבעית אימא, תרי תנאי ואליבא דר' ישמעאל. ואיבעית אימא, חד מינייהו ר' אלעזר בר יוסי.
מחלוקת תנאים אם קדושה ראשונה קידשה גם לעתיד לבוא, וממילא לא היה צריך לקדש מחדש בבית שני. הגמרא מבארת, שהמקור לדין זה הוא מפסוק, שניתן לפרשו בשני אופנים. כתוב "והביאך ה' אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה" (דברים ל ה), ודורשת הגמרא:
מקיש ירושתך לירושת אבותיך, מה ירושת אבותיך בחידוש כל הדברים הללו, אף ירושתך בחידוש כל הדברים הללו.
כלומר, מהפסוק הזה לומדים שיש שתי ירושות, ירושה ראשונה בזמן יהושע וירושה שניה בזמן בית שני. ומקישים זו לזו, שכשם שבירושה ראשונה קידשו את המקומות כולם, כך בירושה שניה היה צורך לקדש את כל המקומות מחדש, כלומר לא קידשה לעתיד לבוא. והדעה שאומרת שקדושה ראשונה קידשה גם לעתיד לבוא סוברת "כיון דירשו אבותיך - ירשת את", באותה קדושה ואין צריך לחזור ולקדש (רש"י שם ד"ה ירשתה אתה). זהו המקור למחלוקת אם קדושה ראשונה קדשה גם לעתיד לבוא.
הגמרא במסכת חולין (ו ב) מביאה את הכרעת רבי במחלוקת זו:
העיד רבי יהושע בן זרוז בן חמיו של רבי מאיר לפני רבי על רבי מאיר שאכל עלה של ירק בבית שאן, והתיר רבי את בית שאן כולה על ידו.
ר' יהושע העיד על ר' מאיר שאכל עלה של ירק בבית שאן בלי להפריש ממנו מעשרות (עי' רש"י ד"ה עלה), ורבי סמך על אותה עדות לפסוק שאין בבית שאן קדושת ארץ ישראל. שואלת על כך הגמרא (שם ז א), הלא העיר בית שאן היא חלק מארץ ישראל ומדוע התיר זאת? ומתרצת הגמרא, שפסקו של רבי מבוסס על דברי הברייתא:
אמר ר' שמעון בן אליקים משום ר' אלעזר בן פדת שאמר משום ר' אלעזר בן שמוע, הרבה כרכים כבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל. וקסבר, קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא, והניחום כדי שיסמכו עליהן עניים בשביעית.
אם כן, מסקנת הגמרא היא, שרבי פסק למעשה שקדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבוא, ובשעה שקידשו קדושה שניה לא קידשו את כל המקומות. הטעם לכך שלא קידשו מקומות מסוימים, שמקומות שנתקדשו פטורים בשביעית מתרומות ומעשרות ומלקט שכחה ופאה, ויפסידו עניים מעשר עני ושאר מתנות עניים. כדי שלעניים יהיה מה לאכול בשנה השביעית, לא קידשו חלק מן המקומות ובהם נוהגים חיובי תרומות ומעשרות מדרבנן, ומהם יתפרנסו העניים (עי' רש"י שם ד"ה הרבה).

קדושה שניה מדאורייתא או מדרבנן
הירושלמי במסכת שביעית (פ"ו ה"א) דורש גם הוא את ההיקש שדרש הבבלי, אך מביא מחלוקת בדבר:
הקיש ביאתן בימי עזרא לביאתן בימי יהושע. מה ביאתן בימי יהושע פטורים היו ונתחייבו, אף ביאתן בימי עזרא פטורים היו ונתחייבו. ממה נתחייבו? רבי יוסי בר חנינא אמר: מדבר תורה נתחייבו, הדא הוא דכתיב: "והביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה" (דברים ל, ה) הקיש ירושתך לירושת אבותיך, מה ירושת אבותיך מדבר תורה, אף ירושתך מדבר תורה.
לפי דעת ר' יוסי בר חנינא, ההיקש מלמד אותנו, שאמנם קדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבוא, אבל קדושה שניה קידשה עזרא מחדש מדאורייתא. בהמשך הירושלמי מובאת דעה חולקת:
אמר ר' אלעזר, מאליהן קיבלו עליהן את המעשרות.
לדעת ר' אלעזר, קדושה שנייה אינה מדאורייתא אלא מדרבנן - ישראל קיבלו עליהם את המעשרות. שואל הירושלמי:
מה מקיים ר' אלעזר "מאבותיך"? פתר לה לעתיד לבא, דאמר רבי חלבו שמעון בר בא בשם ר' יוחנן: אבותיך ירשו ארץ של שבעת עממין ואתם עתידין לירש של עשר עממים, תלתי חורנייתא (-שלושת העמים הנוספים מלבד שבעת הראשונים) אילן אינון: את הקיני ואת הקניזי ואת הקדמוני.
הפסוק אינו מדבר בירושה שניה שבזמן בית שני, אלא בירושה העתידה לבוא בשעת הגאולה האחרונה. ובא הפסוק ללמד שקדושה שלישית שתתחדש בזמן הגאולה תהיה מדין תורה. לפי דעה זו, הקדושה שקידשו בימי בית שני היא מדרבנן, ולא מדאורייתא.
למדנו, אם כן, שישנה מחלוקת תנאים אם קדושה ראשונה קידשה גם לעתיד לבוא. ולעניין קדושה שניה, יש מחלוקת בירושלמי, האם היא קדושה מדאורייתא, או מדרבנן.

קדושה שניה קדשה לשעתה או אף לעתיד לבוא
נביא גמרא נוספת השייכת לסוגיה זו. ר' יוחנן וריש לקיש נחלקו האם לתרומה בזמן הזה יש קדושת תרומה דאורייתא, או דרבנן בלבד (עי' יבמות פא א). ר' יוחנן סובר, שקדושת תרומה בזמן הזה דאורייתא, ומקשה עליו הגמרא (שם פב א):
והתניא, שתי קופות - אחת של חולין ואחת של תרומה, ולפניהם שתי סאין - אחת של חולין ואחת של תרומה, ונפלו אלו בתוך אלו, הרי אלו מותרים, שאני אומר תרומה לתוך תרומה נפלה, וחולין בתוך חולין נפלו.
סאה אחת של חולין נפלה לאחת משתי הקופות, וסאה אחת של תרומה נפלה לקופה האחרת, ואיננו יודעים להיכן נפלו - אם נפלה התרומה אל תוך קופת החולין, הרי החולין נדמעו על ידי התרומה שהתערבה בהם והתערובת אסורה באכילה. אף על פי כן, אומרת הברייתא שהחולין מותרים משום שאנו תולים מספק שהתרומה נפלה אל קופת התרומה. ר' יוחנן מפרש, שהתערובת מותרת אפילו אם החולין אינם מרובים על התרומה ואין התרומה בטלה ברוב. משמע, שלדעת ר' יוחנן ספק תרומה הוא ספק דרבנן, וזהו הטעם שהולכים בו לקולא. אם כן, סתירה לדעתו שתרומה בזמן הזה דאורייתא. מתרץ ר' יוחנן:
הא מני? רבנן היא, ואנא דאמרי כרבי יוסי. דתניא בסדר עולם "אשר ירשו אבותיך וירשתה" - ירושה ראשונה ושניה יש להן, ושלישית אין להן. ואמר ר' יוחנן, מאן תנא סדר עולם? רבי יוסי.
הברייתא סוברת כדעת רבנן, שקדושה שניה לא קידשה לעתיד לבוא, ובטלה אחרי חורבן בית שני. ולשיטתם תרומה בזמן הזה דרבנן, וממילא הולכים בספק דרבנן לקולא. ואילו ר' יוחנן עצמו סובר כשיטת ר' יוסי "ירושה ראשונה ושניה יש להן, ושלישית אין להן", כלומר שלא כמו קדושה ראשונה שבטלה עם חורבן הבית הראשון, ירושה שניה לא בטלה וכבר קדושה לעתיד לבוא, ולא תהיה התחדשות של קדושה שלישית. לשיטתו תרומה בזמן הזה קדושתה מן התורה.
אם כן, לפנינו מחלוקת תנאים, ובה נחלקו גם ר' יוחנן וריש לקיש, האם קדושה שניה קידשה לשעתה ובטלה עם חורבן הבית, או שקידשה לעתיד לבוא.

שיטת הרמב"ם ופסק ההלכה
מהי ההכרעה להלכה? פסק הרמב"ם (תרומות פ"א ה"ה):
כל שהחזיקו עולי מצרים ונתקדש קדושה ראשונה כיון שגלו בטלו קדושתן, שקדושה ראשונה לפי שהיתה מפני הכיבוש בלבד קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא. כיון שעלו בני הגולה והחזיקו במקצת הארץ קדשוה קדושה שנייה העומדת לעולם לשעתה ולעתיד לבוא.
כלומר, קדושה שניה קידשה גם לעתיד לבוא. מבאר הרמב"ם, שקדושה ראשונה הייתה מפני הכיבוש, אבל כשעלו בני הגולה החזיקו בארץ וכך קדשוה קדושה שנייה. כך אומר הרמב"ם גם בהלכות בית הבחירה (פ"ו הט"ז), שקדושה ראשונה של ירושלים ובית המקדש, קידשה לעתיד לבוא מפני השכינה שאינה בטלה. אך שאר ארץ ישראל, קדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבוא:
אבל חיוב הארץ בשביעית ובמעשרות אינו אלא מפני שהוא כבוש רבים, וכיון שנלקחה הארץ מידיהם בטל הכבוש ונפטרה מן התורה ממעשרות ומשביעית שהרי אינה מן ארץ ישראל. וכיון שעלה עזרא וקדשה לא קדשה בכיבוש אלא בחזקה שהחזיקו בה, ולפיכך כל מקום שהחזיקו בה עולי בבל ונתקדש בקדושת עזרא השנייה הוא מקודש היום, ואף על פי שנלקח הארץ ממנו, וחייב בשביעית ובמעשרות על הדרך שביארנו בהלכות תרומה.
לפי הרמב"ם ישנו הבדל בין שתי הקדושות: קדושה ראשונה היתה על ידי כיבוש, והרי כבשו מאתנו את הארץ בחזרה, לכן התבטלה קדושה זו. לעומת זאת, קדושה שניה לא היתה על ידי כיבוש, אלא על ידי שקיבלנו רשות לבוא לארץ ישראל ולהתיישב בה, ולפי שקדושה זו אינה תלויה בכיבוש היא קדושה לעתיד לבוא. מה הסברא לחלק בין כיבוש לחזקה? כותב הכסף משנה (בית הבחירה שם):
איני יודע מה כח חזקה גדול מכח כיבוש, ולמה לא נאמר בחזקה גם כן משנלקחה הארץ מידנו בטלה חזקה. ותו, בראשונה שנתקדשה בכיבוש וכי לא היה שם חזקה, אטו מי עדיפא חזקה בלא כיבוש מחזקה עם כיבוש. וצריך לי עיון.
הכסף משנה תמה על החילוק שכתב הרמב"ם משני צדדים: ראשית, מדוע חזקה גדולה מכיבוש, הרי גם החזקה התבטלה על ידי שנלקחה הארץ מאתנו. ושנית, גם בקדושה ראשונה הייתה חזקה של התיישבות בנוסף לכיבוש, ובכל זאת בטלה. מתוך קושייתו השנייה נראה, שלדעת הכסף משנה עצם ההחזקה כבר מקדשת. אך מדברי הרמב"ם משמע, שיש לחלק בין החזקה שנעשית עם קביעה של קידוש בפה, היינו שאנו מחזיקים ואומרים שעל ידי כך תתקדש הקרקע, שכך עשו בבית שני, ובין עצם ההחזקה שאינה גורמת קידוש. תיתכן אולי נפקא מינה למעשה לדברי הרמב"ם. בזמננו שישנם מקומות בארץ ישראל שמחזיקים בהם בלא כיבוש, אלא בדרך התיישבות - אפשר שהרמב"ם יחלק בין חבלי יהודה ושומרון וכדומה שבאו לידינו בדרך כיבוש, וכיבוש זה קיים ועומד, ובין חלקים אחרים שנתפסו בדרך התיישבות בלא כיבוש. ויש לעיין בזה.
כפי שראינו, ישנה מחלוקת תנאים, רבנן ור' יוסי, ומחלוקת אמוראים, ר' יוחנן וריש לקיש, אם קדושה שניה קידשה לשעתה או גם לעתיד לבוא. והרמב"ם פוסק להלכה, כדעת ר' יוסי ור' יוחנן, שקדושה שניה קידשה גם לעתיד לבוא. אמנם, יש חולקים על הרמב"ם, כגון ספר התרומות (הלכות ארץ ישראל ד"ה והשתא הוכחתי) שפוסק שקדושה שניה לא קידשה לעתיד לבוא. אף הטור (יו"ד סי' שלא) מביא מחלוקת בדבר:
ומכל מקום, איכא מאן דאמר דהאידנא אינו אלא דרבנן שבטלה קדושת הארץ משגלו ממנה, אבל ר"י פירש שהם דאורייתא, דקדושה שנייה שקדשו בימי עזרא לא בטלה.
אך נוטה הטור לפסוק להלכה שקדושה שניה בטלה, וכיום הקדושה היא מדרבנן.

קדושה שניה לתרומות ומעשרות
השולחן ערוך (יו"ד שם ס"ב) אינו מדבר על דין קדושה שניה באופן כללי, אלא רק לגבי תרומות ומעשרות, ובדבריו מתחדש טעם מיוחד הנוגע רק לתרומות ומעשרות:
בזמן הזה, אפילו במקום שהחזיקו בו עולי בבל, ואפילו בימי עזרא אין חיוב תרומות ומעשרות מן התורה, אלא מדבריהם. מפני שנאמר "כי תבואו" משמע ביאת כולכם ולא ביאת מקצתן, כמו שהיתה בימי עזרא.
מביא השולחן ערוך טעם חדש. חיוב תרומות ומעשרות בזמננו אינו מדאורייתא, משום שחיוב תרומה דומה לחיוב חלה - בחלה נאמר "כי תבואו", ולמדים שאין החיוב חל אלא בביאת כולכם, ולכן בזמן בית שני שרק מעטים באו ארצה, לא חל חיוב חלה. כמו כן, חיוב תרומות ומעשרות אינו חל אלא בביאת כולכם. לעומת זאת, מביא הרמ"א את דעת הטור בשם ר"י שהובאה לעיל, שחיוב תרומות ומעשרות בזמן הזה מדאורייתא, אך מסיים שלא נהגו כן.
הטעם שנתחדש בדברי השולחן ערוך מקורו בשיטת הרמב"ם. בהלכות תרומות (פ"א ה"ה) כתב הרמב"ם, שקדושה שניה קידשה גם לעתיד לבוא. אך להלן (פי"ג הי"ג) נראה שפסק הרמב"ם אחרת:
שתי קופות אחת של תרומה ואחת של חולין ואין ידוע אי זו היא, או שנפלה סאה של תרומה לתוך אחת מהן ואין ידוע להיכן נפלה, ואחר כך נפלה אחת משתי קופות לתוך החולין, אינן מדמעתן.
דין זה דומה לברייתא שהבאנו לעיל, ופוסק הרמב"ם שמקלים בספק, ואף אחת מן הקופות אינה מדמעת חולין שנפלה לתוכם. הוסיף שם הרמב"ם דוגמא, שאם זרע אחת מן הקופות נוהג בגידולים לקולא כחולין. הראב"ד משיג על דברי הרמב"ם, ומבאר שדין זה פסק לרמב"ם לשיטתו:
אמר אברהם, דבר זה מן הטעות הראשונה שטעה למעלה שאמר בתרומה בזמן הזה מדבריהם. ואולי הטעתו מה שראה בפסחים וכו'.
אם כן, למרות שסובר הרמב"ם שקדושה שניה קידשה גם לעתיד לבוא מדאורייתא, בתרומה הדין יוצא דופן, וקדושתה בזמן הזה מדרבנן. הטעם לכך, כתב הרמב"ם עצמו (שם פ"א הכ"ו) שתרומה היא כמו חלה, ובחלה כתוב "כי תבואו אל הארץ" היינו ביאת כולכם, ובבית שני לא היתה אלא ביאת מקצתם, וכפי שכתב השולחן ערוך. הראב"ד חולק, וסובר שאפילו תרומות ומעשרות בזמן הזה מדאורייתא.

קדושה שניה לשביעית
מן המקורות שהבאנו יוצא, שהשאלה אם שביעית בזמן הזה דאורייתא או דרבנן, תלויה בשאלה אם קדושה שניה קידשה גם לעתיד לבוא, או לא.
הבית הלוי (ח"ג סי' א) סוקר את הראשונים והאחרונים בסוגיה, ואומר שאמנם ראשונים רבים אומרים שקדושה שניה קידשה מדאורייתא גם לעתיד לבוא, ולפי זה גם השביעית מדאורייתא, אבל הטור והאחרונים אומרים, שקדושה שניה לא קידשה לעתיד לבוא, והלכה כמותם (עי' שם אות ה). לעומת זאת, הנצי"ב (משיב דבר ח"ב סי' נו) סובר, ששביעית בזמן הזה דאורייתא על פי דברי הרמב"ם, ונדון בכך בהמשך.

היקש שמיטת קרקע לשמיטת כספים
אפילו אם נאמר שקדושה שניה קידשה גם לעתיד לבוא, יש צד נוסף שצריך לדון בו. המשנה במסכת מועד קטן (ב, א) אומרת, שמותר להשקות שדה בית השלחין בשביעית. מקשה על כך הגמרא (שם ב), שהרי נחלקו אם השקאה בשבת אסורה מתורת זורע או מתורת חורש, ושניהם אסורים בשביעית, וכיצד התירה המשנה להשקות בית השלחין? מתרצת הגמרא:
אמר אביי: בשביעית בזמן הזה, ורבי היא. דתניא, רבי אומר: "וזה דבר השמטה שמוט" (דברים טו, ב) בשתי שמיטות הכתוב מדבר, אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים. בזמן שאתה משמט קרקע - אתה משמט כספים, ובזמן שאי אתה משמט קרקע - אי אתה משמט כספים.
אביי מתרץ, שמשנתנו כדעת רבי, שסובר ששמיטת קרקע אינה נוהגת בזמן הזה. רבי לומד זאת מכפילות המילים "השמטה שמוט" שבאה לרמוז על שתי שמיטות - שמיטת קרקע ושמיטת כספים. ובאה הדרשה ללמדנו שהן תלויות זו בזו, לכן כאשר שמיטת קרקעות אינה נוהגת, גם שמיטת כספים אינה נוהגת.
תוספות בשם ר"ת (גיטין לו, א ד"ה בזמן) מפרשים, שהכוונה ב"שמיטת קרקע" היא לשנת היובל, שבה חוזרות הקרקעות לבעליהן, ו"שמיטת כספים" הכוונה לשנת השביעית שרק בה נוהגת שמיטת כספים לבעלי חובות. כלומר, התורה מקישה בין יובל לשביעית, וכיוון שיובל אינו נוהג אלא בזמן שכל יושביה עליה ולא בזמן הזה, כך גם השביעית אינה נוהגת בזמן הזה. לפי זה, אפילו אם קדושה שניה קידשה לעתיד לבוא, דין שמיטה שהוקשה ליובל שונה ואינה נוהגת בזמן הזה אלא מדרבנן, ומשום כך התירה המשנה להשקות בית השלחין בשביעית לפי שיש בזה חשש של הפסד.
רש"י מפרש אחרת. לדעתו, ההיקש הוא בין שמיטת כספים לשמיטת קרקע בשנת השמיטה, ולמדים שכאשר שמיטת קרקע אינה נוהגת גם שמיטת כספים אינה נוהגת. מלימוד זה מוכח, שישנם זמנים ידועים שבהם שמיטת קרקע אינה נוהגת, והוא בזמן הזה (מועד קטן שם ד"ה בזמן). פירושו של דבר, שבזמן הזה השביעית אינה דאורייתא. אבל שאר הראשונים מפרשים כפירוש התוספות שהבאנו לעיל, שההיקש הוא בין יובל ושביעית.

ביאור הכסף משנה בשיטת הרמב"ם
בהלכות שמיטה ויובל (פ"ט ה"ב) כתב הרמב"ם:
אין שמיטת כספים נוהגת מן התורה אלא בזמן שהיובל נוהג שיש שם שמיטת קרקע, שהרי ישוב הקרקע לבעליו בלא כסף, ודבר זה קבלה הוא, אמרו חכמים בזמן שאתה משמיט קרקע אתה משמיט כספים בכל מקום בין בארץ בין בחוצה לארץ, ובזמן שאין שם שמיטת קרקע אין אתה משמיט כספים בשביעית אפילו בארץ.
הרמב"ם סובר שקדושה שניה קידשה גם לעתיד לבוא, אבל כאן פוסק ששמיטת כספים אינה נוהגת בזמן הזה. ניתן להבין בפשט דברי הרמב"ם, שדין שמיטה אינו נוהג כלל בזמן הזה ואפילו שמיטת קרקע, וממילא גם שמיטת כספים אינה נוהגת. על כל פנים, הרמב"ם פוסק כפי שהבינה הגמרא בדעת רבי, שדין שמיטה אינו נוהג בשביעית בזמן הזה. כך אומר הרמב"ם במפורש להלן (פ"י ה"ט):
ובזמן שהיובל נוהג, נוהג דין עבד עברי, ודין בתי ערי חומה, ודין שדה חרמים ודין שדה אחוזה, ומקבלין גר תושב ונוהגת שביעית בארץ והשמטת כספים בכל מקום מן התורה, ובזמן שאין היובל נוהג אינו נוהג אחד מכל אלו חוץ משביעית בארץ והשמטת כספים בכל מקום מדבריהם, כמו שביארנו.
פוסק הרמב"ם, שבזמן שאין היובל נוהג השביעית נוהגת מדבריהם, ולא מן התורה. לכן שמיטת קרקעות נוהגת מדרבנן בארץ ישראל, ושמיטת כספים שאיננה תלויה בארץ ישראל, נוהגת מדרבנן בכל מקום.
הכסף משנה דן בדברי הרמב"ם, וסותר את דברי עצמו במקומות שונים. בפרק ד מהלכות שמיטה ויובל (הכ"ט) אומר הכסף משנה, שטעה הכפתור ופרח במה שפסק ששמיטה בזמן הזה דאורייתא, ולא כן הדבר אלא שמיטה מדרבנן, וכן משמע בדברי הרמב"ם שהזכרנו. לעומת זאת, במקומות אחרים שיובאו להלן כותב הכסף משנה, שלדעת הרמב"ם שמיטה בזמן הזה דאורייתא. כבר העירו על סתירה זו, ואמרו שדברי הכסף משנה ששמיטה מדרבנן היא משנה ראשונה, וכך נקט בשו"ת אבקת רוכל שלו (סי' כד). אבל משנה שניה של הכסף משנה שכמוה סבר בסוף ימיו היא, ששביעית בזמן הזה דאורייתא.
דעת הכסף משנה לפי משנתו האחרונה מבוארת בפירושו לפרק ד (הכ"ה). כך כתב הרמב"ם שם:
אין שביעית נוהגת אלא בארץ ישראל בלבד, שנאמר כי תבואו אל הארץ וגו', ונוהגת בין בפני הבית בין שלא בפני הבית.
אומר הכסף משנה (שם), שמדברי הרמב"ם כאן שהשביעית נוהגת תמיד גם שלא בפני הבית, משמע שנוהגת בזמן הזה מן התורה. שואל הכסף משנה, הרי בפרק ט ראינו שהשביעית הוקשה ליובל שאינו נוהג בזמן הזה? ומתרץ:
לפיכך נראה לי, דלעולם כרבי סבירא ליה, ולא קשיא שהוא ז"ל מפרש הא דאמר רבי בשתי שמטות הכתוב מדבר אחת שמטת קרקעות לא אשמטת קרקעות בשביעית קאמר דההיא לעולם נהגה אף שלא בפני הבית, אלא ליובל קרי שמטת קרקעות שהרי השדות חוזרות לבעלים, וכמבואר בדבריו ריש פרק ט.
כוונת הכסף משנה לומר, שההיקש בין שמיטת כספים לשמיטת קרקעות של יובל, לא נאמר אלא על שמיטת כספים ולא על שמיטת הקרקע בשביעית. והטעם לכך, משום שדומה שמיטת קרקע ביובל שהוא דין ממוני, שמחזירים את הקרקע לבעליה, לשמיטת כספים בשביעית, שאף הוא דין ממוני שנשמט החוב ופטור הלווה מלהשיב, לכן הוקשו זה לזה. אך דין שביעית מבחינת עבודה בקרקע אינו דומה ליובל, והוא נותר דאורייתא בכל זמן.

ביאור נוסף בדברי הרמב"ם
כך רוצה הכסף משנה לפרש, אך הגמרא לא מתפרשת כך. הגמרא הקשתה, כיצד אומרת המשנה שבשנת השביעית מותר להשקות שדה בית השלחין, ותירצה שהמשנה סוברת כרבי שאין שמיטה נוהגת בזמן הזה. כלומר, ההיקש של רבי מלמד שגם עבודת הקרקע והשקאה אינה אסורה מדאורייתא בזמן הזה. מדוע הכסף משנה מתעלם, לכאורה, מן הגמרא הזו ומפרש את ההיקש באופן אחר (עי' משנה למלך שמיטה ויובל פ"ד הכ"ה)? ייתכן אולי לומר, אף שאינו מפורש בדברי הכסף משנה, שמבאר את ההיקש כך לפי דעת אביי בסוגיה במסכת גיטין שעוסקת בשמיטת כספים, אך הסוגיה במועד קטן חולקת ומפרשת את ההיקש אחרת. כלומר יש כאן מחלוקת הסוגיות, ומבין הכסף משנה שהרמב"ם פוסק כסוגיה בגיטין ולא כסוגיה במועד קטן.
על כל פנים, לדברי הכסף משנה יש קושי גדול ברמב"ם. שכן הרמב"ם אמר במפורש (שמיטה ויובל פ"י ה"ט) שבזמן הזה נוהגת שביעית מדבריהם, וסותר את דבריו בפרק ד, שנוהגת השביעית "בין בפני הבית בין שלא בפני הבית". לכן רוצה הכסף משנה לפרש ברמב"ם, שמה שאמר בפרק י "מדבריהם" מדבר רק על שמיטת כספים, ולא על שמיטת קרקעות. אבל לא כך פשט דברי הרמב"ם, ויותר נראה שיש טעות בלשון הרמב"ם שלפנינו, וצריך לגרוס "ונוהגת שביעית בארץ מדבריהם, והשמטת כספים בכל מקום מדבריהם", וכך כתב מהר"י קורקוס (שם פ"ט ה"ב ופ"י ה"ט) שמצא בכתב יד של ספרי הרמב"ם. מאידך, אפשר לפרש לצד שני, שכשאמר הרמב"ם "בין בפני הבית בין שלא בפני הבית" כוונתו היא שנוהגת שלא בפני הבית מדרבנן (עי' כסף משנה שם שהציע תירוץ זה, ודחה). מכל מקום, המשנה למלך (פ"ד שם) נשאר בשאלה על סתירת פסקי הרמב"ם.
באמת, רוב הפרשנים אינם מפרשים את הרמב"ם כדברי הכסף משנה. המהר"י קורקוס (פ"ט ה"ב) מאריך לבאר, שבאמת הרמב"ם סובר ששמיטה מעבודת הקרקע בזמן הזה אינה מדאורייתא על יסוד ההיקש של רבי. לעיל הבאנו, שמצא המהר"י קורקוס ראיה לדבריו מכתב יד של ספרי הרמב"ם, ועוד הביא שם ראיות לדבריו מן הירושלמי ומן הבבלי: ראשית, הוכיח כדבריו מלשון הירושלמי, שכן בהיקש של רבי שמובא בירושלמי לא מוזכרת "שמיטת כספים", אלא כתוב רק שמקישים שמיטה ליובל, כשם שביובל צריך ביאת כולכם כך גם בשמיטה. ולפי זה משמע שההיקש ממעט הן שמיטת קרקע והן שמיטת כספים. שנית, הוכיח המהר"י קורקוס כדבריו מפשט הסוגיה במסכת מועד קטן שממנה משמע שההיקש מתיר עבודת קרקע, כמו שהקשינו לעיל על הכסף משנה.
נוסף לדעת מהר"י קורקוס, גם בית הלוי (ח"ג סי' א אות ה) והישועות מלכו (עי' יו"ד סי' נה) ובעל שאילת דוד (חידושים בעניני שביעית עמ' טז) מפרשים, שהפשט ברמב"ם הוא ששביעית בזמן הזה מדרבנן. מלבד הנצי"ב (משיב דבר ח"ב סי' נו), שאומר שלדעת הפוסקים שביעית בזמן הזה מדאורייתא, וכוונתו לדברי הרמב"ם שהוא הפוסק העיקרי בענייני שביעית.
אם כן, ישנה מחלוקת בפירוש דעת הרמב"ם בדין זה, אם שביעית נוהגת בזמן הזה מדאורייתא, או מדרבנן.

ביאת כולכם
ישנו מקור נוסף שיש לדון בו בנוגע להבנת דעת הרמב"ם אם שביעית בזמן הזה דאורייתא, או דרבנן.
הצל"ח במסכת ברכות (לו א) מתקשה בדברי הרמב"ם. רב (ברכות שם) פוסק, שצלף של ערלה בחוץ לארץ, ה"אביונות" שלו שהם הפירות, אסורים באכילה, ואילו ה"קפריסין" שהם הקליפה שסביב הפרי, מותרים באכילה (עי' רש"י שם). הטעם הוא, שכיוון שערלה בחוץ לארץ היא מדברי סופרים הלכה כדברי המיקל. והנה הרמב"ם (מעשר שני פ"י ה"ג) פסק כדברי רב שהקפריסין מותרים, אך לא חילק בין דין הצלף בחוץ לארץ לדינו בארץ ישראל. וקשה, שהרי לדעת הרמב"ם, קדושה שניה קידשה לעתיד לבוא, כפי שראינו לעיל, ואם כן אין להקל בארץ ישראל בדיני ערלה כפי שמקלים בחוץ לארץ?
על כן מציע הצל"ח דרך מחודשת בהבנת הרמב"ם. הרמב"ם בהלכות תרומות (פ"א הכ"ו) כותב, שדין תרומות ומעשרות בזמן הזה הוא מדרבנן, וטעמו "שאין לך תרומה של תורה אלא בארץ ישראל בלבד, ובזמן שכל ישראל שם שנאמר כי תבואו ביאת כולכם". אך קשה, שהרי בתורה לא נאמר כלל הביטוי "כי תבואו" לגבי תרומה, אלא למדים תרומה מחלה שנאמר בה "בבואכם" (במדבר טו, יח). מבין הצל"ח, שאין כוונת הרמב"ם דווקא לביטוי "כי תבואו", אלא כל לשון של ביאה, כגון "כי תבוא" או "בבואכם", הכוונה לביאת כולכם. לפי זה, גם ערלה שנאמר בה "וכי תבאו" (ויקרא יט כג) תלויה בביאת כולכם ולכן אינה נוהגת בארץ ישראל בזמן הזה. וכמו כן, כיוון שגם לגבי שמיטה כתוב בפרשת בהר "כי תבאו אל הארץ" (ויקרא כה ב), אם כן ודאי ששמיטה תלויה בביאת כולכם.
לפי דברי הצל"ח, אין צריך לדון מצד ההיקש ליובל, אלא מצד עצם הדין של שביעית שתלה הכתוב בביאה "כי תבאו", וביאה נזכרה בכתוב גם על שביעית וגם על היובל. אם כן, שביעית בזמן הזה דרבנן, שכיוון שתלה הכתוב בביאה, ממילא נדרשת ביאת כולכם. לפי זה, נפקא מינה לדינא, שלא רק בזמן הזה שביעית מדרבנן, אלא גם בזמן בית שני שקידשו קדושה שניה, שביעית לא נהגה מדאורייתא, כי תלויה בביאת כולכם.
בדרכו של הצל"ח הלך גם ר' חיים הלוי מבריסק בהלכות תרומות (פ"א ה"י ד"ה ולפ"ז יש לומר), אך מתרץ את הקושיה שהקשה הצל"ח על הרמב"ם, שלשון "כי תבואו" לא נאמרה כלל בתרומות, באופן מעט אחר. רש"י פירש בכתובות (כה א ד"ה ולא נתחייבו) שתרומות ומעשרות תלויים במניין שנות השמיטה, שאם אין מונים לשמיטה אין מפרישים תרומה ומעשר. ממילא, ניתן לומר שהפסוק "כי תבאו" האמור בשמיטה מכוון גם לתרומות ומעשרות, וזו כוונת הרמב"ם. לדעת ר' חיים, אם כן, אין למדים תרומות ומעשרות מחלה אלא משמיטה. לפי זה, אפילו בזמן בית שני לא היו מפרישים תרומות ומעשרות מדאורייתא, אלא מדרבנן. מכל מקום, גם לפי הצל"ח וגם לפי דברי ר' חיים, דין השמיטה ודאי תלוי בביאת כולכם.
אמנם, לצל"ח ולר' חיים קדם המבי"ט, שחי בזמן הבית יוסף. המבי"ט (ח"ב סי' סד) נשאל: ישראל שכר שדה מגוי לכמה שנים והגיעה שנת השמיטה. האם מותר לשוכר היהודי לעבוד בשדה? כיוון שהשדה היא בבעלותו של הגוי, שכן אם יש קנין לגוי בארץ ישראל, ממילא אין הקרקע חייבת בשביעית. המבי"ט דן האם השביעית נוהגת מן התורה בזמן הזה, ואומר שלדעת הרמב"ם אינה נוהגת אלא מדרבנן, מפני שבתרומה פוטר הרמב"ם מצד ביאת כולכם:
משמע דקדושת הארץ תליא בביאת הכל ומה לי לתרומה או לשביעית.
המבי"ט לא מביא את הטעמים שאמרנו לעיל בשם האחרונים - שהוקשה שביעית ליובל, ולא מפני שקדושה שניה לא קידשה לעתיד לבוא - אלא נוקט טעם חדש: מצד הלכה מיוחדת בדיני שביעית שצריך ביאת כולכם, ואין חילוק בזה בין תרומה לשמיטה שכולם מטעם אחד. לכן, מסיים המבי"ט "וכדאי הם הסוברים דשביעית דרבנן לסמוך עליהם, כל שכן בשעת הדחק".

סיכום
המחלוקת הראשונה שעסקנו בה היא האם קדושה שניה לעניין חיוב מצוות התלויות בארץ קידשה רק לשעתה, או גם לעתיד לבוא. נחלקו ראשונים בדבר - הרמב"ם סובר, שקדושה ראשונה קידשה לשעתה וגם לעתיד לבוא. לעומתו, סובר ספר התרומות שנכתב בזמנו של הרמב"ם, שקדושה שניה לא קידשה לעתיד לבוא. ובטור כתב, שדבר זה נתון במחלוקת. רוב האחרונים נוקטים, שבזמן הזה שביעית מדרבנן, גם מטעם זה שקדושה שניה לא קידשה לעתיד לבוא.
מחלוקת שניה שעסקנו בה אינה נוגעת לחיוב מצוות התלויות בארץ בזמן הזה, אלא לעצם דין השביעית. נחלקו תנאים אם שביעית הוקשה ליובל - רבי סובר, ששביעית הוקשה ליובל, וכשם שיובל אינו נוהג אלא בזמן שכל יושביה עליה, ולכן לא נהג בבית שני וממילא גם בזמן הזה איננו נוהג, כך שביעית אינה נוהגת בזמן הזה. ואילו רבנן סוברים, ששביעית לא הוקשה ליובל, ונוהגת גם בזמן שאין כל יושביה עליה. ויש לדון כיצד פוסקים להלכה במחלוקת זו, והבאנו מחלוקת בהבנת דעת הרמב"ם, האם כוונתו להשוות שביעית ליובל.
נקודה שלישית שצריך לדון בה היא דין ביאת כולכם. שכן הרמב"ם סובר שתרומות ומעשרות בזמן הזה חיובם מדרבנן וכך גם בזמן בית שני, משום שבתרומות ומעשרות צריך להיות דווקא ביאת כולכם. ומהיכן למד הרמב"ם שביאת כולכם מעכבת בתרומות ומעשרות, הלא לשון "כי תבואו" כלל לא כתובה בפרשה זו? אלא נלמד ממצוות חלה שנאמר בה "בבואכם", ומפרש הצל"ח שלדעת הרמב"ם כל לשון "ביאה" מלמדת שצריך ביאת כולכם. לפי זה, כיוון שגם בשביעית נאמר "כי תבאו", וצריך ביאת כולכם, טעם זה שביעית בזמן הזה דרבנן. בדרך זו הלכו גם המבי"ט ור' חיים מבריסק.




^ 1.עי' שבת הארץ שם, שהאמוראים הנזכרים נתכוונו לצאת מן הארץ "מפני איזו מעלה רוחנית", ואף על פי כן חזרו ובאו למקומם.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il