בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • וארא
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

יעקב בן בכורה

שיחה לפרשת וארא תשע"א

בין האבות למשה

ושמי ה' לא נודעתי להם ◆מדרגות בהופעת הנבואה ◆במדרגה גבוהה רואים שלא רואים ◆מכות מצרים היו שיעורים באמונה ◆יציאת מצרים היא יסוד האמונה.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

כ"ה טבת תשע"א
13 דק' קריאה 45 דק' צפיה
ושמי ה' לא נודעתי להם
קראנו בתחילת הפרשה "וַיְדַבֵּר אֱלֹקִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה'" (שמות ו, ב). בתחילת הפסוק "וַיְדַבֵּר אֱלֹקִים ", ובסוף הפסוק "וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה' " שם הוי"ה. רש"י מבאר: "דיבר אתו משפט על שהקשה לדבר ולומר 'לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה'" (שם ה, כב). בסוף הפרשה הקודמת אחרי ששוטרי בני ישראל אמרו למשה שמאז שהם דיברו עם פרעה הוא רק הרע לישראל, משה בא אל ה' ואומר "לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי; וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ" (שם כב- כג) על זה באה התגובה של ריבונו של עולם "וַיְדַבֵּר אֱלֹקִים", אלוקים זו מידת הדין. "וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה'", שם הוי"ה, כלומר "נאמן לשלם שכר טוב למתהלכים לפני. ולא לחנם שלחתיך כי אם לקיים דברי שדברתי לאבות הראשונים" (רש"י).
"וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם" (שם ו, ג) מפרש רש"י: "לא הודעתי אין כתיב כאן אלא 'לא נודעתי', לא נכרתי להם במידת אמתות שלי שעליה נקרא שמי ה' נאמן לאמת דברי, שהרי הבטחתים ולא קיימתי". אל האבות הקב"ה נגלה בא-ל שד-י, לא בשם הוי"ה, זאת אומרת שה' הבטיח להם הרבה הבטחות אבל הם עוד לא התקיימו, והאבות בטחו בו, ואילו את משה ה' שולח והוא מעורר שאלות, לא כמו האבות. זו הביקורת כביכול שהקב"ה אומר למשה. רש"י שאל: לא כתוב 'לא הודעתי' אלא 'לא נודעתי' ודייק מזה שהכוונה למידה האמתית, שהקב"ה נאמן לאמת הדברים.
אומר הרמב"ן: "כל אלו דברי הרב. וירצה לפרש שעדיין לא נודע קיום ההבטחה. ואף על פי שעדיין לא הגיע הזמן, מכל מקום לא נודע להם בקיום הבטחתו". הקב"ה לא מילא את הבטחתו כי עוד לא הגיע הזמן לקיים אותה, והאבות לא ראו את קיומה ועם זאת הם בטחו בו. אומר על זה הרמב"ן "ועם כל זה לא תקן הלשון", כלומר לשון הפסוק "לא נודעתי", "שהיה ראוי לומר 'לא הודעתי', או שיאמר 'ושמי ה' לא נודע להם'. ואולי לדעתו יאמר 'ושמי ה' ולא נודעתי להם', כלומר שלא נודעתי להם בו". האבות לא פגשו ולא ידעו את העובדה שריבונו של עולם תמיד מקיים את דבריו והם בטחו בו, וכאילו יש כאן ביקורת על משה שהוא לא מתאזר בסבלנות.
מוסיף הרמב"ן ומביא את דברי האבן עזרא: "והחכם רבי אברהם פירש כי בי"ת בא-ל שד-י מושכת", כלומר הב' נמשכת הלאה, "ושיעורו 'וארא אל אברהם וגו' בא-ל שד-י ובשמי ה' לא נודעתי להם'". ומסביר הרמב"ן שאין זה סתם שם מסוים, אלא יש כאן שם שמבטא הנהגה.
וענין הכתוב, כי נראה לאבות בשם הזה שהוא מנצח מערכות שמים ולעשות עמם נסים גדולים שלא נתבטל מהם מנהג העולם, ברעב פדה אותם ממות ובמלחמה מידי חרב, ולתת להם עושר וכבוד וכל טובה, והם ככל היעודים שבתורה בברכות ובקללות, כי לא תבוא על אדם טובה בשכר מצוה או רעה בעונש עבירה רק במעשה הנס".
כלומר כשאדם עושה מצווה ובאה עליו טובה בגללה, זה לא טבע העולם, הטבע של העולם הוא כמו עיוור, הוא מוריד גשמים על צדיקים ועל רשעים ולפעמים יש פגיעות גם בצדיקים, הטבע איננו מתנהג על פי התנהגותו של האדם, לטבע יש כללים משלו, סיבה ומסובב. והנה לאבות יש סעייתא דשמיא, הכול תמיד הצליח, כלומר, יש כאן נס נסתר. ריבונו של עולם מסדר שהטבע יהיה כאילו טבעי, אבל בעצם הוא מסודר על פי ההתנהגות של האבות. כיוון שהאבות היו דבקים בריבונו של עולם היו להם הרבה טובות, וזה נס ולא טבע, אבל הנס הזה הוא לא נס גלוי, "ואם יונח האדם לטבעו או למזלו לא יוסיפו בו מעשיו דבר ולא יגרעו ממנו", כלומר אם הטבע היה כפי המזל הרגיל, אז מעשי האדם לא היו משנים את המציאות, לא לטובה ולא לרעה.
ממשיך הרמב"ן:
"אבל שכר כל התורה וענשה בעולם הזה הכול נסים והם נסתרים, יחשב בהם לרואים שהוא מנהגו של עולם, והם באדם עונש ושכר באמת. ומפני זה תאריך התורה ביעודים שבעולם הזה, ולא תבאר יעודי הנפש בעולם הנשמות, כי אלה מופתים שכנגד התולדה".
מה שקורה בעולם הזה, שהטבע מסתדר על פי ההתנהגות של האנשים זה מופת, אבל "וקיום הנפש ודבקה באלקים הוא דבר ראוי בתולדתה שהיא תשוב אל האלקים אשר נתנה". בענייני עולם הבא התורה לא מאריכה ולא אומרת במפורש, רק רומזת. למה - כי עולם הבא זה טבעי, אדם עשה מצוות, הנפש דבקה בריבונו של עולם, וכיוון שכך היא חוזרת אליו, זה לא נס, את זה לא צריך לכתוב, זה פשוט בתכלית הפשטות. אבל שהטבע בעולם יסתדר על פי ההתנהגות של האדם זה נס ומופת אלוקי. כאשר ישראל עושים רצונו של מקום והגשמים יורדים בעיתם, ואם לא אז "וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר" (דברים יא, יז), כאשר הטבע, שבאופן פשוט לא מסתדר עם התנהגות האדם, כן יסתדר באופן כזה, זה מופת.
אל האבות הקב"ה התגלה בא-ל שד-י, כלומר הוא התגלה באופן כזה שהוא מסדר את הטבע על פי ההתנהגות של האבות. זה הפירוש של "וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם" (שמות ו, ג) - התגליתי אליהם בהנהגה שמכוונת את הטבע. הרמב"ן אומר: "ועוד אפרש זה אם גומר ה' עלי". אני מבין שהוא מתכוון שהוא עוד יבאר מדוע עולם הבא לא כתוב בתורה.

מדרגות בהופעת הנבואה
ממשיך הרמב"ן:
והנה אמר האלקים למשה: נראיתי לאבות בכוח ידי אשר אני שודד בו המזלות ועוזר לבחירי, אבל בשמי של יו"ד ה"א אשר בו נהיה כל הווה לא נודעתי להם לברוא להם חדשות בשנוי התולדות. "ולכן אמור לבני ישראל אני ה'", ותודיע להם פעם אחרת השם הגדול כי בו אני עושה עמהם להפליא, וידעו כי אני ה' עושה כל.
זאת אומרת שהקב"ה אומר למשה אל האבות לא נגלתי בצורה גלויה, בניסים גלויים ובשינוי סדרי הטבע, אבל כעת, "אמור לבני ישראל אני ה'", ריבונו של עולם הולך לגלות את כוחו בניסים הגלויים. לעשות ניסים גלויים של יצירות חדשות. אלו דברי האבן עזרא.
אומר על זה הרמב"ן:
וצדקו כל דברי רבי אברהם בענין הזה, אלא שהוא כמתנבא ואינו יודע. והנה גם לדבריו היה ראוי שיאמר הכתוב ואודע אל אברהם וגו' באל שדי ובשמי ה' לא נודעתי להם, או שיאמר ובשמי ה' לא נראיתי להם.
למה בתחילת הפסוק נאמר "וארא אל אברהם וכו'" שזה לשון ראיה, והמשך הפסוק הוא "ושמי ה' לא נודעתי", למה לא נאמר: 'ושמי ה' לא נראתי להם'.
אבל הוא יתקן בזה, כי מפני היות נבואת האבות במראות הלילה אמר בהם "וארא", ובעבור היות של משה פנים אל פנים אמר לא נודעתי להם, כאשר נודעתי לך.
ממשיך הרמב"ן ומבאר על דרך הקבלה:
ועל דרך האמת בא הכתוב כפשוטו ומשמעו, יאמר אני ה' נראתי להם באספקלריא של אל שדי, כטעם "בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע" (במדבר יב, ו), ואותי אני ה' לא נודעתי להם, שלא נסתכלו באספקלריא המאירה שידעו אותי, כטעם "אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים" (דברים לד, י), כי האבות ידעו ה' המיוחד אבל לא נודע להם בנבואה, ולכן כשידבר אברהם עם השם יזכיר השם המיוחד עם אלף דלת, או אלף דלת לבדו. והנה העניין, שהאבות היה גלוי השכינה להם והדיבור עמהם במידת הדין רפה ונהג עמהם בה, ועם משה יתנהג ויודע במידת הרחמים שהוא בשמו הגדול, כטעם "מוֹלִיךְ לִימִין מֹשֶׁה זְרוֹעַ תִּפְאַרְתּוֹ" (ישעיה סג, יב).
אני רוצה להסביר באופן פשטני את הדברים. האבן עזרא דיבר על ההנהגה האלוקית. אצל האבות ההנהגה התגלתה דרך הטבע, הטבע משתנה ומיטיב עם האבות. האבות היו צדיקים ועשו רצונו של ריבונו של עולם, אז הטבע באופן טבעי פעל לטובתם, והם נעשו עשירים ומכובדים, באופן טבעי, לא בנס גלוי. הם זכו והצליחו כתוצאה מדבקותם בריבונו של עולם. כעת ריבונו של עולם אומר למשה רבינו שיהיה גילוי חדש, גילוי נסי על טבעי. על זה אומר הרמב"ן: "הוא כמתנבא ואינו יודע", כי האבן עזרא דיבר על איך רואים את ההנהגה האלוקית בעולם.
הרמב"ן לעומתו מדבר על ההשגות הנבואיות שהיו לאבות לעומת ההשגות של משה רבינו. האבות השיגו את הקב"ה במדרגה מסוימת, לא רק שהם ראו את ההנהגה שלו בעולם, שה' מאוד מיטב איתם, אלא היו להם השגות רוחניות, ולהשגות הללו יש דרגות, לנבואה יש דרגות. יש השגה נבואית שנקראת אספקלריא שאיננה מאירה, ויש השגה נבואית שנקראת אספקלריא המאירה, זה ההבדל בין משה רבינו לכל הנביאים. כל הנביאים התנבאו באספקלריא שאיננה מאירה, כמו מראה שיש עליה כיסוי, שלא רואים באופן בהיר. ואספקלריא המאירה היא כביכול שקופה לגמרי, אין מחיצה ורואים באופן בהיר יותר.
הכול כמובן מדרגות מדרגות. משה רבינו הוא מדרגה אחרת לגמרי. האבות ראו את השכינה, משה רבינו רואה משהו למעלה מזה. האבות ראו בדרגה שלהם את מה שמשתקף. לפעמים אדם רואה במראה משהו שמאיר לאדם, הוא לא רואה את המקור המדויק, אבל האדם מבין שיש מדרגה יותר גבוהה שהאדם לא רואה אותה. במדרגה הנמוכה האדם מבין שיש מדרגה יותר גדולה והמדרגה הנמוכה צופנת בתוכה מדרגות יותר פנימיות שהאדם מודע להן אבל לא רואה אותן. אלו היו האבות. הם כביכול השיגו את ה' במדרגה מסוימת ודרך זה הם הבינו שיש השגה יותר גבוהה אבל הם לא ראו אותה. משה רבינו נמצא במדרגה אחרת, הוא רואה ראיה יותר גבוהה. לזה כנראה הרמב"ן מתכוון שהאבן עזרא ניבא ולא ידע מה ניבא, שהאבן עזרא דיבר על איך שרואים את הקב"ה בעולם, אבל בעצם מדובר כאן על איך שמשיגים את ה' במדרגות הנבואה. זה הרבה יותר עמוק.
אנחנו לומדים מכאן שיש מדרגות בהשגות נבואיות. המקור של דברי הרמב"ן הוא בזוהר (וארא כב ע"ב). יש בזוהר ביטויים מיוחדים. אומר הזוהר (מתורגם ע"י מו"ר):
כתוב: וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה (שמות ו, ב) אלוקים זו מידת הדין שעומדת עליו, מה כתוב למעלה "וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל ה' וַיֹּאמַר אֲדֹנָ"י" (שם ה, כב) באל"ף דלי"ת נו"ן יו"ד'. ראה תוקפו של משה בתחילת נבואתו, לא נחה רוחו ולא עצר במקום הזה, אמר: "אֲדֹנָ"י לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה; וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ" (שם כג- כג) מי הוא זה שיאמר כך, רק משה שהוא ידע שהוא מזומן לדרגה אחרת.
אפשר לפנות לריבונו של עולם בדרגות שונות כי הקב"ה מתגלה בהופעות שונות, זו למטה מזו, יש השתלשלות של הופעות, ומשה פונה למדרגה המסוימת הזו. הזוהר מפרש שמשה ידע שהוא יכול, היה לו כוח, עוד בתחילת נבואתו הוא מעיז להגיד את הדברים האלה. משל למלך שגוזר גזירה והוא שולח את הממונים, השרים, והם נותנים הוראות לעובדים שתחתיהם והם המבצעים בסופו של דבר את התפקיד שהמלך הטיל עליהם. אחד השרים רואה שעשו פעולה לא נכונה לפי דעתו, והוא צועק על הפועלים שעושים אותה ואז הפועלים מבצעים מה שהשר אמר. לא נעים לצעוק על המלך, אז צועקים על השליחים, לא על המקור. זה מראה שהשר הוא בר הכי לצעוק על המדרגה שמתחתיו. כך משה רבינו הגיע למדרגה כזו שהוא יכול להעיר, להקפיד ולומר את הדברים הללו לאותה מדרגה. הזוהר מראה לנו שהמדרגה של משה היא מדרגה גבוהה.
ממשיך הזוהר:
רבי יצחק אמר: בתחילה כשניתן לו הבית, כבר הוא נהיה מפקד, כאדם שמנהל את ביתו ואומר כל מה שרוצה בלי פחד, כך משה כאילו הורה לביתו.
המדרגה הזו היא כמו ביתו של משה, הוא יכול להורות לו. ממשיך הזוהר ואומר:
אמר רבי יוסי: משה, אלמלי שהוא היה בעל הבית, איש האלוקים (כמו איש ששולט על מדרגת אלוקים) הוא היה נענש על מה שאמר, אבל מפני שהוא היה בעל הבית הוא לא נענש. משל לאדם שנפלה לו קטטה עם אשתו ואמר לה מילים. התחילה להתרעם, כיוון שהתחילה, היה שם המלך והוא נכנס להתערב בוויכוח הזה. אמר לו המלך: אתה לא יודע שאני המלך ומה שעשתה היא עשתה על ידי? זה המובן של הפסוק: "וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה'" (שמות ו, ב).
אביא עוד דברים מהזוהר (שם) ואז הדברים יבוארו:
וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי" (שם ג) למה שינה את השם ממה שנאמר למעלה, אלא משל למלך שהייתה לו בת והיא לא נישאה, והיה לו גם אדם אהוב על המלך, כאשר המלך היה רוצה לדבר עם אוהבו הוא היה שולח את ביתו להיות השליחה, מספרת לאהובו את מה שהמלך אמר. כל מה שהמלך עשה הוא היה עושה על ידי ביתו. הגיע הזמן של הבת להתחתן. כשהיא התחתנה (עם אהובו של המלך), אמר המלך: קראו לבת, ואז הוא אמר לה: עד עכשיו הייתי מנהל את הכול על פיך, מכאן והלאה אני אגיד לבעלך והוא יהיה מסדר הדברים בשמי, הוא יגיד מה שצריך לומר. עברו ימים, אמר לה הבעל מילים של ביקורת על איזה דבר שעשתה, עוד לפני שהיא התחילה לענות, בא המלך ואמר לבעל: וכי לא אני בעל הבית, עד עכשיו לא דיבר איתי איש אלא דרך הבת, ואני אמרתי לה מה לעשות, עכשיו שנתתי לך את התפקיד, אל תחשוב שאתה מנהל את כל העניינים.
כלומר, הזוהר רוצה לומר לנו שהקב"ה בחר במשה רבינו והעלה אותו למדרגה גבוהה מאוד, עד עכשיו הקב"ה ניהל את העניינים דרך הופעה והתגלות מסוימת 'בא-ל שד-י', בדרך הופעה טבעית. והנה משה מקבל תפקיד, לגלות את שם ה' בדרך עוד יותר גבוהה מאשר דרך הטבע, דרך שמעל הטבע, בהופעת שם חדש של הקב"ה, הקב"ה נתן לו את התפקיד הזה. ומשה מתרעם על הסדר הטבעי, הוא מחזיק במדרגה מעליה, כאילו הוא נעשה בעל הבית, אז הוא צועק על 'אשתו' על סדרי הטבע, הוא צועק: צריך להיות מהלך של כוח חדש! ואז ריבונו של עולם שהוא מסדר את כל הדברים, שכל השמות הם התגלויות שלו, אומר למשה רבינו: רגע, אני כאן בעל הבית, אל תתחיל לנהל את העניינים בעצמך. משה קורא בשם אדנות: "וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל ה' וַיֹּאמַר אֲדֹנָ"י" (שמות ה, כב) הוא פונה למדרגה הזו, ואז המדרגה הזו, שהיא מדרגת אלוקים, היא רוצה לענות למשה רבינו, "וַיְדַבֵּר אֱלֹקִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה'" אז מופיע הקב"ה ואומר למשה: אני הוי"ה, אתה צריך להיזהר, אתה לא בעל הבית, כל מה שאתה עושה זה מה שאני אומר לך לעשות, עוד לא הגיע הזמן, חכה. המדרגה הגבוהה תופיע אבל עוד לא הגיע הזמן להופיע אותה. אלו הרמזים שיש לנו בדברי הזוהר. אלו הן מדרגות בהופעת שם ה' בעולם, בהופעת ההנהגה האלוקית בעולם, שקשורה כמובן בהופעת שם ה'. משה רבינו הוא מדריגה חדשה, הוא אספקלריא מאירה.

במדרגה גבוהה רואים שלא רואים
עכשיו אנחנו מבינים את ההבדל "וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם" (שמות ו, ג), הגמרא במסכת יבמות (מט ע"ב) אומרת שיש הבדל בין נבואת משה רבינו לנבואת שאר הנביאים. הגמרא מספרת שם שישעיהו אמר: "וָאֶרְאֶה אֶת ה'" (ישעיהו ו, א) וזה תמוה, שהרי משה רבינו אמר "כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי" (שמות לג, כ) אם משה אומר בתורה שאי אפשר לראות את ה', איך ישעיהו אומר שהוא רואה את ה' - הגמרא מתרצת שיש הבדל בין הראיות, יש ראיה של אספקלריא שאיננה מאירה ויש ראיה של אספקלריא המאירה. משה רבינו ראה באספקלריא המאירה שלא רואים... וישעיהו ראה באספקלריא שאיננה מאירה שרואים... כלומר הפוך ממה שנראה. משה רבינו ראה שאי אפשר לראות, הוא ראה כל כך גבוה עד שאי אפשר לראות. אבל הנביאים כאילו רואים משלים והופעות, כאילו הנה ממש ריבונו של עולם, ובעצם אלו רק התגלויות של הופעות אלוקיות ואילו המציאות האלוקית היא גבוה מעל גבוה, בלתי נראית. כשמדברים על מה שאפשר לראות מדברים בלשון "וארא" - "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל שד-י" הם ראו, הם הסתכלו באספקלריא שאיננה מאירה. "ושמי ה' לא נודעתי להם" בשם הוי"ה, במדרגה של אספקלריא המאירה, אי אפשר לראות, אפשר לדעת, אבל לא לראות, אי אפשר לכתוב על זה ראיה, כי באספקלריא המאירה רואים שלא רואים. אלו מדרגות בהופעה אלוקית. הזוהר אומר שכשעוצמים את העיניים אפשר לראות מראות עליונים, כשהעיניים פתוחות, הן גשמיות והן רואות דברים גשמיים. כשעיניים עצומות, והזוהר מתכוון גם לעיניים רוחניות, כמו שהחכמים נקראים 'עיני העדה', כשחכמה האנושית יודעת שהיא לא משיגה אז מגיעים למדרגה יותר עליונה, לעומת זה כשעוצמים את העיניים אפשר לראות מראות עליונים. ואין הכוונה לראות ממש, אלא להשיג ולהכיר השגות עליונות.

מכות מצרים היו שיעורים באמונה
מתחילה בפרשה שלנו הופעה עליונה, הופעה אלוקית על טבעית, ניסית. התגלות ה' בפועל על ידי הנהגה אלוקית באופן חדש. שליטה על הטבע ושינויים בסדרי הטבע. יש מישהו ששולט על הטבע. הניסים שאנחנו הולכים לפגוש אלו שיעורים חדשים באמונה, שיעורים בהשגת ריבונו של עולם. כל שיעור, כל מכה שהקב"ה נותן למצרים זה שיעור באמונה כמו שכתוב "בְּזֹאת תֵּדַע כִּי אֲנִי ה''" (שמות ז, יז) עכשיו יש כאן שיעור בידיעת ה'. כשמכת דם מופיעה יש שיעור אלוקי בהכרת ריבונו של עולם, ריבונו של עולם משנה את סדרי הטבע. המים נהפכים לדם, מהפכה מציאותית, "וְהַדָּגָה אֲשֶׁר בַּיְאֹר מֵתָה" (שם ז, כא) הכול משתנה. מה שהיה מים משתנה לדם באופן נסי. לישראל יש מים והם יכולים למכור את המים למצרים. ריבונו של עולם עושה נס, יש בעל הבית לעולם. אחרי השיעור הראשון בא השיעור השני, שיעור חדש, כאן לא כתוב 'בזאת תדע כי אני ה' אלא הלשון היא "לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֵין כַּה' אֱלֹקֵינוּ" (שם ח, ו). לא רק שתדע שיש את ה', אלא שאין כה' אלוקינו. לא משיגים בכלל את הגדולה של ה', מדברים כאן על ריבונו של עולם בדרך השלילה, אין כה'. כל מה שאפשר להשיג זה לא השגה ממש כי אי אפשר להשיג את ריבונו של עולם. 'למען תדע כי אין כה' אלוקינו'. אין כאלוקינו אין כאדוננו אין כמלכנו, אלו ביטויים חזקים שאנחנו לא יכולים לבטא על דרך החיוב, אלא אנחנו משיגים שאנחנו לא משיגים. אחר כך ממשיכים הפסוקים "אֶצְבַּע אֱלֹקִים הִוא" (שם טו). כל מכה היא דרגה חדשה בגדולת הקב"ה והתגלותו על ידי מעשיו "בַּעֲבוּר תֵּדַע כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל הָאָרֶץ" (שם, יד). הקב"ה משגיח, הוא מבדיל בין ישראל והמצרים. זו לא רק מציאות קיימת אלא יש השגחה. כל שיעור הוא עוד הדרכה עליונה ונפלאה, לדעת שריבונו של עולם נמצא בכל המקומות, לא רק נמצא, הוא בתוך הארציות, בתוך המציאות כולה. הוא שולט על הכול.

יציאת מצרים היא יסוד האמונה
יציאת מצרים היא היסוד של האמונה. אנחנו מזכירים בכל יום יותר מפעמיים את יציאת מצרים. קוראים את הפרשה השלישית של קריאת שמע פעמיים ביום ועוד מזכירים את יציאת מצרים בברכת המזון וגם בפסוקי דזמרה. מצווה מהתורה לזכור יציאת מצרים בימים ובלילות כי זה יסוד האמונה, לחיות את המציאות הזו. חז"ל אומרים לנו שצריכים לזכור את יציאת מצרים כאילו הוא יצא ממצרים. לא רק לזכור שאבות אבותינו, פעם, לפני שלושת אלפים שנה, יצאו ממצרים, אלא כל אדם צריך לראות כאילו הוא יצא ממצרים. זאת אומרת שיציאת מצרים הייתה חידוש במציאות, וזה חידוש שלא שייך רק לעבר אלא חידוש שמחדש כל הזמן את המציאות 'לא את אבותינו הוציא הקב"ה ממצרים כי אותנו הוציא'. כלומר, כשהקב"ה הוציא את אבותינו ממצרים הוא הוציא כל אחד מאתנו, 'כאילו הוא יצא ממצרים' לא רק הדור כולו צריך לראות זאת, אלא כל אחד ואחד צריך לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, להרגיש את ההתחדשות של ההופעה האלוקית ולחיות אותה.
יציאת מצרים זו יציאה ממיצרים. בכל יום האדם מתחדש ומתגבר על איזה קושי וזו בחינה של יציאת מצרים. זה המשך של יציאת מצרים הגדולה, הכללית. האדם צריך לחוש את זה, ואם האדם חי בתחושה הזו, זה מרומם אותו ונותן לו כוח גדול מאוד לגלות כוחות חדשים בתוכו, שהם נמצאים בתוכו ואפשר לגאול אותם. כל כוח שלא יצא מהכוח אל הפועל הוא בגלות, הוא משועבד, וכשהאדם מוציא את הכוח הזה לפועל הוא גאל אותו, כמו גאולת מצרים, גאולה מהמיצרים, הכוח היה מוסתר וכנוס ועכשיו האדם גאל אותו.
אנחנו נמצאים בתקופה של התחדשות, של תחיה וחזרה לארץ ישראל, של גאולה אחרונה. וכל עניינה של הגאולה הראשונה הייתה הכנה לקראת הגאולה האחרונה, העתידית. והנה אנחנו נמצאים בתוכה, על אחת כמה וכמה שאנחנו צריכים לחדש את ההתבוננות וההעמקה בעניינה של יציאת מצרים, ועל ידה לגלות ולהופיע עם כל הכוחות הטמונים בנו.
ברכנו היום את ברכת החודש, אנחנו נמצאים באמצע החורף ממש. השנה יש שישה חודשי חורף, תקופת החורף היא התקופה הכי גדולה, גם בכמות וגם באיכות של ההתעלות הרוחנית בישיבה. אנחנו נמצאים עכשיו ממש בתוך הזמן הזה. אנחנו מתפללים שהחודשים הבאים עלינו לטובה יהיו חודשים של עליה רוחנית, של התקדמות רוחנית. אנחנו כבר לקראת פסח, לקראת הזיכרון הזה של יציאת מצרים שאנחנו עוסקים בו בפרשות הללו. שבעזרת ה' יהיה לנו המשך זמן טוב, כמו שהתחיל הזמן כך ימשיך, ונעלה מעלה מעלה ונהיה שותפים עם הקב"ה בגאולתם של ישראל.
֎ ֎ ֎
לקבלת השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת bogrim@yeshiva.org.il , או למספר 0547881227
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il