בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • כי תבוא
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

ללמוד להודות על הטוב

ההודאה במצוות הביכורים * "וידוי" - על הדברים הטובים * "את ה' האמרת היום" * איך להימנע מעבירות שבסתר * השמחה בעבודת ה'

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

י"ח אלול תשע"ג
11 דק' קריאה 34 דק' צפיה
ההודאה במצוות הביכורים
קראנו השבת את פרשת כי תבוא. ה"אור החיים" פותח את פירושו לפרשה בהסבר המילה: "וְהָיָה". חז"ל אומרים שאין והיה אלא לשון שמחה (בראשית רבה מב, ג) והשמחה שיש כאן היא: "וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ" (דברים כו, א) - אין שמחה כמו להיות בארץ ישראל. מוסיף על זה ספר החרדים (מצוות עשה התלויות בא"י ואפשר לקיימן בזמן הזה, פ"ב, וראה לזמן הזה, עמ' 217-218) ואומר, שכל מצווה ומצווה שאדם מקיים הוא צריך לקיים בשמחה, אדם שנמצא בארץ ישראל בכל רגע ורגע מקיים את המצווה של ישיבת ארץ ישראל, את המצווה צריך לקיים בשמחה - ולכן בארץ ישראל אדם חייב להיות בשמחה תמיד, כי תמיד הוא מקיים מצווה.
"וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא", מדייק "אור החיים" (ד"ה אשר ה' אלוקיך) שיש כאן ארבע מצוות: "וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה", כשאתה בא אל הארץ תזכור שאתה בא מפני שה' אלוקיך נתן לך את הארץ הזאת, תזכור שהמציאות שלנו בארץ ישראל היא בזכות ריבונו של עולם, זוהי המצווה הראשונה. המצווה השניה: "וִירִשְׁתָּהּ", גם אם אתה גר בארץ ישראל, אם לא כולה נמצאת בידך עדיין יש מצוות הירושה, לכבוש את הארץ מפני זרים כדי שהארץ תהיה בידי ישראל. המצווה השלישית: "וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ", מלבד מצוות הירושה יש מצוות ישיבה, לא רק לסלק מהארץ את כל הנכרים ולשלוט על ארץ ישראל - אלא יש מצווה גם ליישב אותה. את זה אומר גם הרמב"ן (ספר המצוות, שכחת העשין מ"ע ד), שלא נניח את הארץ שממה, הארץ צריכה להיות גם מיושבת על ידינו ולא שתהיה לנו בעלות על הארץ ונלך לגור במקומות אחרים ח"ו. רק המצווה הרביעית היא: "וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה", מצוות הביכורים.
מצוות הביכורים היא המצווה להודות לריבונו של עולם. כל שנה צריך לקיים את מצוות ביכורים, וכל שנה צריך לבוא לבית המקדש, אל מקום הקודש ולהודות לריבונו של עולם על כל מה שהוא היטיב איתנו מראשית היותנו לעם. המילים שבפרשה הזאת היא ההודאה שאנחנו אומרים בהגדה של פסח: "וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט" (דברים כו, ה), מתחיל בגנות ומסיים בשבח, אנחנו מספרים על הצרות ואחר כך על ההצלה שהקב"ה הציל אותנו. עברנו שתי צרות - בהתחלה את ה"ארמי אובד אבי" ואחר כך את הירידה למצרים, ואז "וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וכו'". אומר הרב (עולת ראיה ב, הגדה של פסח, עמ' רס-רסא) שגם על מעשי המצרים אנחנו מודים, לא רק על היציאה אחר כך מגלות לגאולה. לכל מצב שעם ישראל נמצא בו וגם לכל מצב שהיחיד נמצא בו יש תפקיד וצריך להוציא את הטוב מהמצב הזה. היינו במצרים, סבלנו מאוד מאוד, היינו עבדים - והעבדות הזאת לימדה אותנו להיות עבדי ה'. העבדות ההיא הייתה איומה ונוראה, שפלות והתבטלות מוחלטת כלפי המצרים, אבל בעצם למדנו להיות כפופים למי שצריך להיות כפוף אליו, כביכול עשינו תרגול. "בתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו ועכשיו קירבנו המקום לעבודתו" (הגדה של פסח), גם לשלב הזה מבחינה רוחנית היה תפקיד, אין דבר שאין לו תפקיד, אין מצב שאדם נמצא בו והוא לא משמש לתפקיד של תיקון. גם המצבים הגרועים, האיומים והנוראים שרק ביקשנו לצאת מהם - אם הקב"ה העביר אותנו דרך המשבר הזה, מוכרח להיות שהיינו צריכים להיות שם וללמוד מזה משהו, יש למצבים האלה ייעוד.
גם העבודה זרה היא דבר חמור מאוד, החטא הכי גדול שיכול להיות. בכוח הדמיון במקוםלדמות את ריבונו של עולם מדמים איזו מציאות מגושמת - זה פיתוח של הדמיון באופן השלילי. אבל כח הדמיון הוא כח מאוד חשוב, וכשמטהרים אותו הוא משמש לבוש לחכמה, הוא מצייר באופן מופשט ורוחני מאוד מאוד את הגודל של עבודת ה', וגם את זה למדנו בדרך הקשה, אבל למדנו. כל מצב שהאדם נמצא בו הוא צריך ללמוד ממנו , גם אם זו מציאות שהיא לא לכתחילה, האדם נכשל ונפל, וכעת הוא נמצא במקום במצב כזה - למקום הזה יש תפקיד, צריך ללמוד ממנו ולמצות ממנו את הלקח ככל האפשר.
נחזור לכללות הפרשה - לדעת להודות מעומקא דליבא לריבונו של עולם. כיום אין לנו ביכורים, האם אנחנו פטורים מהמצווה הזאת?! אמנם אנחנו לא עובדי אדמה וגם אין לנו בית המקדש כך שאי אפשר להביא לשם את גידולי הארץ - אבל את רוח המצווה אנחנו צריכים לקיים. בכל שלב של התחדשות במשך השנה, בכל עלייה בדרגה צריך להודות לריבונו של עולם על הכול, מההתחלה מאז יציאת מצריים. ויש להודות גם על הצלחה רוחנית, על לימודים, על התקדמות, לא פחות מאשר על התקדמות גשמית והבשלת הפרות - גם על התקדמות כזו יש להודות לריבונו של עולם. התחלנו לא מזמן שנה חדשה, הגענו לעוד שלב של התקדמות ועליה רוחנית וצריך להודות על כך לריבונו של עולם.

"וידוי" - על הדברים הטובים
אחרי פרשת הביכורים אנו קוראים את פרשת וידוי מעשרות. כשאדם מסיים להביא את מעשרותיו, בסוף השנה השלישית שזה בעצם כבר בפסח של השנה הרביעית, לאחר שהאדם נותן את כל המעשרות כולם - הוא צריך להתוודות. מה הוא אומר? "כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר... וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה' אֱלֹהָי עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי" (דברים כו, יב-יד). שמעתם איזה מין וידוי? 'אני אדם נפלא, עשיתי את כל מצוות ה'...', איך מתוודים וידוי שכזה? המנחת חינוך (מצווה תרז, ד"ה ועתה נבאר) מביא את השאלה הזו: הרי כל וידוי הוא על עבירה, אז מה כאן הווידוי? והוא אומר שיש כאן צד של עבירה כי האדם השהה את מעשרותיו והגיע עד לסוף השנה השלישית ואז הוא צריך לעשר את כל המעשרות כראוי ולהתוודות, הוא איחר במקצת ועל זה הוא מתוודה. אבל זה לא הפשט. יש דעה אחרת שאומרת שאלמלא חטאנו הבכורים היו מקבלים את התרומות ולא הכהנים, והוידוי הוא על זה שצריכים לתת את המעשרות לכהנים.
אבל הנוסח של הוידוי הוא לא כזה - הנוסח הוא: "עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי", "לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי"! הרב מדבר על זה (עין איה, פאה טו). יש מקום גם להתוודות ולהגיד לריבונו של עולם שהשתדלתי, קיימתי ועשיתי. אנחנו נמצאים לפני ראש השנה, פרשת התוכחה, ולפני התוכחה בא הוידוי הזה ללמד אותנו שכשעוסקים בתשובה, מתוודים על כל החטאים, רוצים לשוב בתשובה שלמה ולתקן את כל מה שצריך לתקן - צריך אז לזכור שאנחנו עושים גם מעשים טובים, ולהתוודות גם עליהם.
כבר כמה פעמים אמרתי שהאדם צריך לעשות שתי רשימות, רשימה אחת של הדברים הטובים שהוא עושה ורשימה נוספת של דברים לא טובים שצריך לתקן: כמה הוא למד וכמה הוא לא למד, איך הוא התפלל וכמה פעמים קרה שהוא שכח, כמה ברכות הוא בירך וכמה היה צריך לברך, מתי התפלל וברך בכוונה ומתי היה צריך לברך ולהתתפלל ביותר בכוונה. לבני הישיבה תצא רשימה ארוכה מאוד של מצוות שהם קיימו, שעות רבות של לימוד תורה, ברכות רבות שהם בירכו, תפילות ארוכות שהם התפללו. תהיה גם רשימה שניה שיש בה כמה דברים שצריך לתקן, אבל כמות התיקונים תהיה קטנה באופן יחסי לכמות הדברים הטובים שהם עשו, וצריך לראות את הדברים בפרופורציה הנכונה, לא לעוות את ההסתכלות. לדעת שהשתדלנו המון, התאמצנו המון וגם התקדמנו המון - ועם כל זאת אנחנו צריכים לעשות עוד יותר. ההסתכלות הזאת לא מחלישה את הרצון של התשובה, היא מגדילה אותו כי אם אנחנו כל כך מתקדמים חבל בגלל דברים פעוטים וצדדיים לקלקל את כל העלייה וההתקדמות. צריך לדעת גם להתוודות על הדברים הטובים. להתוודות ולהודות לריבונו של עולם על זה שהוא עזר לנו, שלמדנו, שעבדנו את ה' וקיימנו הרבה מצוות, בין אדם למקום ובין אדם לחברו, להודות לריבונו של עולם ולשמוח בזה. לעסוק בהכנה מיוחדת לקראת ראש השנה, ביטויים של תודה, עשינו טוב - ויחד עם זה גם ביטויים של רצון לתקן ולהתקדם.

"את ה' האמרת היום"
אנחנו ממשיכים בפרשה. " הַיּוֹם הַזֶּה ה' אֱלֹהֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אוֹתָם בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר חֻקָּיו וּמִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְלִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ" (שם טז-יז), היום! כך אומרים חז"ל, "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים" (פסיקתא זוטרתא, פרשת ניצבים ד"ה ראה. ספרי ואתחנן, לג), כאילו בו ביום קיבלנו את הציווי. ניתן לבאר את הדברים באופן נוסף מיוחד: אמנם היה ציווי במעמד הר סיני, אך עכשיו כשישראל על סף כניסה לארץ ישראל, יש מצוות שרק כעת הם יכולים לקיים, והם לא יכלו לקיים אותם לפני כן, היום הציווי על המצוות האלו הופך להיות ציווי בפועל, "הַיּוֹם הַזֶּה" מוסב על המצוות התלויות בארץ. נוסיף כי בעצם כל המצוות תלויות בארץ, ולכן: "הַיּוֹם הַזֶּה ה' אֱלֹהֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים" כי עיקר קיום המצוות הוא בארץ ישראל כדברי המדרש (ספרי דברים מג, יז) והרמב"ן (ויקרא יח, כה). עלינו לזכור שכשבאים לארץ ישראל מדרגת הציווי האלוקי היא ממשית.
"אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר חֻקָּיו וּמִצְוֹתָיו", יש כאן מילה מיוחדת, 'הֶאֱמַרְתָּ', 'הֶאֱמִירְךָ', רש"י אומר שאין להן עֵד מוכיח במקרא, מילה מיוחדת לבטא את הדבקות של עם ישראל בריבונו של עולם - "אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים".
ישראל נמצאים בכניסה לארץ ישראל, הם עומדים על מקום שהוא ארץ ישראל ועדיין לא ארץ ישראל כי רק כאשר ישראל יכנסו לארץ ישראל המערבית תתקדש גם ארץ ישראל המזרחית, אז ערבות מואב שבה ישראל נמצאים תהיה בעתיד ארץ ישראל, אך בהווה עדיין לא, הם על הגבול. גם "אור החיים" אומר כך: כל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוה, וכל הדר בארץ ישראל דומה למי שיש לו אלוה (כתובות קי, ב), וזוהי כוונת הפסוק. "הַיּוֹם" - כי עכשיו קבלת עול מלכות שמים היא חדשה, עכשיו היא שלמה.
"אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר חֻקָּיו וּמִצְוֹתָיו" - וכנגד זה: "וַה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְלִשְׁמֹר כָּל מִצְוֹתָיו" - הקב"ה בחר בנו מכל העמים. גם אם יהיה עם שיקיים את כל המצוות הכתובות בתורה, ואותו העם גם ילמד, יתקדש ויתעלה בכל השלמויות - עדיין הוא לא ייבחר, הקב"ה לא בחר בו. הקב"ה בחר בעם ישראל להיות לו לעם סגולה, ועם אחר לא יוכל להגיע למדרגה הזאת של עם ישראל, גם אם הוא יעשה את כל המאמצים ואפילו יותר מעם ישראל. העם הזה לא יהיה עם הסגולה, וממילא כל מה שהוא עושה לא יהיה עוצמתי מספיק, לא יהיה בשורש הטבע שלו ולא אמיתי כמו אצל עם ישראל. גם מהצד השני - אם חלילה וחס עם ישראל לא יעשה את רצונו של הקב"ה ולא ישמור את כל המצוות, עדיין הוא יישאר עם הסגולה, הסגולה לא תתבטל ולא תעבור מישראל לעם אחר, בכל מקרה. "וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָשָׂה לִתְהִלָּה וּלְשֵׁם וּלְתִפְאָרֶת וְלִהְיֹתְךָ עַם קָדֹשׁ לַה' אֱלֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר" (דברים כו, יט), צריך לזכור את הדבר הזה. עם ישראל הוא עם סגולה, עם מיוחד, ומכוח זה כל המצוות שהוא מקיים מקבלות משמעות עליונה ואלוקית.

איך להימנע מעבירות שבסתר
לאור זה הקב"ה כורת איתנו ברית בהר גריזים ובהר עיבל, ואני רוצה לעמוד בפרשייה הזאת על נקודה אחת. יש כאן אחד עשר ארורים, שהמשותף של כולם הוא עבירות שהאדם עושה בסתר: "אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה תּוֹעֲבַת ה' מַעֲשֵׂה יְדֵי חָרָשׁ וְשָׂם בַּסָּתֶר" (שם כז, טו), אחר כך לא כתוב על כל "ארור" שהוא נעשה בסתר, אבל מדובר על מקרים כאלה: "אָרוּר מַקְלֶה אָבִיו וְאִמּוֹ" זה בתוך הבית, גם "מַסִּיג גְּבוּל רֵעֵהוּ" זה בסתר, "מַשְׁגֶּה עִוֵּר בַּדָּרֶךְ" וכן הלאה. אנו רואים שיש צורך באזהרה מיוחדת לעבירות שאדם עושה בסתר. ולמה - מפני שבגלוי אדם לא מעיז לעשות עברות, אדם לא יעשה עבירה כשאנשים אחרים רואים אותו אפילו אם השני לא יכול לןפגוע בו ולהעניש אותו, סתם לא נעים לו לעבור עברה בפני אחרים. בתוך הבית, כשאף אחד חוץ מבני הבית לא רואה, אין לאדם המעצורים האלו, ואז יש סכנה שהוא יכשל כי הוא לא מתבייש. ועל כך באה האזהרה המיוחדת, החמורה מאוד מאוד. יש ל"ארור" הזה צד נוסף - מריבונו של עולם אתה לא מפחד ומאנשים כן?! אדם שעושה עבירות בסתר הוא שפל, מאנשים הוא מתבייש ולא מריבונו של עולם! צריכים כאן אזהרות מיוחדות חמורות במינן, אדם צריך לדעת לעבוד על הפנימיות, לעבוד על הדברים שבלב שאף אחד לא יודע אלא רק הוא. זה הכי חשוב והכי חמור, לשמור על הלב. לשמור גם על ההתנהגות בתוך הבית.
לפעמים אנחנו שומעים שבתוך משפחות יש גילויי עריות ומעשים איומים ונוראים, וזה לפעמים קורה אצל משפחות שכלפי חוץ נראים צדיקים, שומרי תורה ומצוות - אך בתוך הבית המצב איום ונורא, כי שם אין בושה אין ממי להתבייש. כמובן שזה דבר מאוד חריג, אבל צריך לדאוג שגם החריגים האלה לא יהיו. צריך לעבוד גם על האמונה הפנימית, ריבונו של עולם נמצא בכל מקום ולכן אין מציאות אין אפשרות לעשות דבר בסתר - הקב"ה נמצא בכל מקום. צריך לדעת לפתח כוחות פנימיים חזקים גם במקום שאין המחסום של הבושה, להיות חזק ונקי במחשבות שבלב והירהורים שבלב. כל המראות האסורים באינטרנט ובכלי התקשורת האחרים, אף אחד לא רואה והאדם נמצא בינו ובין עצמו ויכול ליפול בזה חס וחלילה. על זה באות כל האזהרות כאן, על דברים שבסתר, על דברים שבסתר צריך לעבוד באופן מיוחד, ולכל אדם יש מספיק כוחות כדי לנצח. לכל אחד יש בחירה חופשית, אף אחד לא סמרטוט ולא עבד של היצר שלו, אדם צריך להתבייש להיות סמרטוט או עבד של היצר, זאת פשוט בושה וחרפה להיכנע לחולשות.
על זה באות האזהרות, והאזהרה האחרונה היא: "אָרוּר אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת לַעֲשׂוֹת אוֹתָם" (שם כז, כו ועיין גם ברשי לפס' י"ב שם) כל האזהרות באו בשני אופנים, גם בצורה החיובית: "ברוך אשר יקים את דברי התורה הזאת", ואחר כך אמרו כנגד זה: "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת", האזהרה האחרונה היא משהו כללי, מי שיקיים את דברי התורה ברוך. אחרי שנכתבו הפרטים: "כאן כלל את כל התורה כולה וקבלוה עליהם באלה ובשבועה" (רש"י שם), והרמב"ן מוסיף ואומר על פי חז"ל, שחוץ מהקיום של התורה שכל אחד צריך לקיים, גם כל אחד צריך לדאוג שהאחרים יקיימו. מי שהוא בר הכי, רב, בעל משפחה, כל מי שיש לו השפעה על אחרים חייב להקים את דברי התורה הזאת, חייב לדאוג שהתורה תתקיים. להשתדל להשפיע גם על חברים, שכנים וכל מי שאפשר לחזק אצלו את קיומה של התורה. יש פירוש נוסף שהרמב"ן מביא, שכוונת הפסוק היא להגבהת ספר התורה, להקים את התורה הכוונה היא להגביה ולהראות לכולם, כך מקיימים את הברכה הזאת. שני הפירושים הם אותו הדבר, להראות לעולם את התורה, גם בפועל על ידי הגבהה וגם באופן רוחני, להקים את דברי התורה הזאת.

השמחה בעבודת ה'
הדבר האחרון שאני רוצה לעסוק בו הוא הפסוק: "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל" (שם כח, מז), אנחנו תמיד מדברים על זה ועדיין צריך לחזור ולשנן את זה. ספר העיקרים (מאמר ג, לג) אומר שהפירוש המוכרח של הפסוק הוא שעבדת את ה' אלוקיך, אבל לא עבדת אותו בשמחה ובטוב לבב מרוב כל. אפילו עשית את כל המצווה ולא היה דבר שהחסרת - אבל זה לא היה בשמחה מרוב כל, ועל כך יש תוכחה. לא כמו שאפשר לפרש את הפסוק, שכשהיתה לך שמחה ורוב כל לא עבדת את ה' אלוקיך. זה לא הפשט, הפשט הוא שלא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה הכי גדולה. לשמחה ולטוב לבב יש שתי משמעויות: שמחה בדרך כלל יש בדברים חדשים, בדרך כלל אדם פחות שמח בדבר שהוא התרגל אליו, וצריך לעבוד את ה' כל הזמן בהרגשה של התחדשות. מצד שני, טוב הלבב זה הקביעות, הנחת. אנחנו עוסקים בדבר ה' שהוא מאוד גבוה, ולכן תמיד אנחנו רחוקים ממנו והוא חדש בשבילנו. הקב"ה והתורה למעלה למעלה מאתנו, וכל מה שאנחנו משיגים זה רק מה שאנחנו מצליחים להשיג - תמיד יש עוד להתקדם ועוד להתחדש, ומצד שני אנחנו שייכים לגודל הזה תמיד בתוך הפנימיות שלנו. אם כן, יש מקום גם לשמחה של ההתחדשות וגם לטוב לבב של ההרגשה שעבודת ה' כל כך מתאימה לנו וממלאת אותנו.
מה פרוש "מֵרֹב כֹּל"? אומר האר"י ז"ל שהשמחה צריכה להיות יותר מרוב כל - הגודל של השמחה צריך להיות יותר מכל שמחה אחרת שיכולה להיות לאדם, יותר מכל דבר טוב שיכול לשמח אותו. שימו לב לאתגר! השמחה הכי גדולה שיכולה להיות לאדם לדוגמה זכייה בפיס או קבלת מתנה מאוד גדולה – והשמחה בעבודת ה' צריכה להיות עוד יותר גדולה. זה לא כל כך רחוק, כי באמת הזכות הזאת לעבוד את ה' היא דבר שאין לו אח ורע, קרבת ה' היא הדבר הכי גדול שיכול להיות והכי משמח.
אני רוצה להביא כאן את לשונו של האור החיים בתחילת הפרשה, על הפסוק "וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים כו, יא):
גם ירמוז במאמר בכל הטוב אל התורה כאומרם ז"ל: ואין טוב אלא תורה (ברכות ה, א), שאם היו בני אדם מרגישין במתיקות ועריבות טוב התורה היו משתגעים ומתלהטים אחריה ולא יחשב בעיניהם מלא עולם כסף וזהב למאומה כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם.
מה שה"אור החיים" כתב זה מה שהוא הרגיש, אין טוב יותר מהתורה, אין טוב אלא תורה כפשוטו. כל הדברים הטובים שיש הם טובים, אבל התורה היא טוב עצום, תענוג עצום, ערבות, מתיקות, משתגעים אחריה. 'אני משתגע ללמוד תורה'... בזה נסיים, שנזכה לשבוע טוב ולשנה טובה.


את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il