בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • י"ז בתמוז
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

עמרם בן סולטנה

שיחה לי"ז בתמוז

האבלות על החורבן בזמן הזה

א. ממתי מתחילים מנהגי האבילות? ב. מטרת התענית – לעורר לתשובה ג. השאלות שאף אחד אינו שואל ד. מתי הובקעה העיר? (עמו אנוכי בצרה) ה. שבירת הלוחות – כוחה של התשובה ו. הקשר בין הדברים שארעו בי"ז בתמוז ז. סוד הנסירה, והיחס לתקופת האבילות בתקופתינו.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

י"ז תמוז, התשס"ד
8 דק' קריאה 45 דק' צפיה
ממתי מתחילים מנהגי האבילות?
שנינו במסכת תענית 1 :
חמישה דברים קרו בי"ז בתמוז: נשתברו הלוחות, בטל התמיד, הובקעה העיר, שרף אפוסטומוס את התורה והעמיד צלם בהיכל.

משבעה עשר בתמוז נוהגים ימי אבילות לכמה עניינים למשך שלשה שבועות, עד תשעה באב. ויש לעיין, האם מנהגי האבילות מתחילים מהבוקר או מהלילה? 2

האגרות משה נשאל האם מותר לעשות חתונה בליל י"ז בתמוז, והוא כותב שלכאורה הדבר תלוי במחלוקת ראשונים – האם אומרים 'עננו' בתפילת ערבית של ליל התענית? הרי"ף אומר שמעיקר הדין היה צריך לומר עננו כבר מהלילה, הגם שהתענית בפועל היא ביום עצמו, והוא מוכיח כן מהירושלמי. בעל המאור חולק, וכותב שהירושלמי סובר שגם התענית עצמה מתחילה מהלילה, אבל לשיטת הבבלי שהתענית מתחילה מהבוקר - גם 'עננו' יש לומר רק אז.

הר"ן דוחה את ראיותיו של הרי"ף, אך הוא כותב בשם הרמב"ן ראיות אחרות לכך שכבר מהערב מתחיל גדר של תענית:
שיום של תורה לכל דבר הוא מערב עד ערב, אלא שהקלו שדיו שנימנע מלאכול בשעה שבני אדם אוכלים, היינו בי"ב שעות של יום. ומכל מקום התענית מתחילה מהלילה, שאם לא כן לא היה נאסר לאכול בלילה אף על פי שגמר וסילק וישן!

הרמב"ן מוכיח את שיטתו מהמחלוקת בגמרא ממתי מתחיל איסור האכילה, לדעה אחת האיסור מתחיל לאחר שגמר את סעודתו בלילה, ולדעה שניה לאחר שישן. להלכה מקלים ומצריכים את שני התנאים, ורק אם ישן והחליט שגמר את אכילתו - אסור לו לאכול, אלא אם התנה מראש שיוכל לקום בלילה ולאכול; ומכל מקום מוכח מכאן שהתענית שייכת כבר בלילה, אלא שהקלו חכמים והתירו לאכול את סעודת הלילה, ועל כן יש לומר 'עננו' מהלילה.

להלכה כותב האגרות משה, שכיון שזו מחלוקת באיסור דרבנן, ניתן להקל בשעת הדחק ולהינשא בליל י"ז בתמוז.

ראיה נוספת כותב הרמב"ן לכך שיום תענית בהלכה מתחיל כבר מהלילה, מכך שכאשר אדם מקבל תענית יחיד - עליו לקבל אותה מבעוד יום, משעת המנחה, ואי אפשר לקבל בלילה בשביל היום שלמחרת. הקבלה היא על עצם יום התענית, ולא ישירות על ההימנעות מאכילה, וכיון שיום התענית מתחיל מהלילה – אי אפשר לקבל אותו לאחר שהיום כבר נכנס.

מטרת התענית – לעורר לתשובה
בשביל מה, בעצם, מתענים?

היה אפשר לחשוב שתעניות אלו הן אֵבֶל, זיכרון לצרות שהיו בימים אלו, כשם שעושים ימי שמחה על ארועי שמחה. אולם, הרמב"ם 3 אינו אומר כן:
יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב שנאמר והתודו את עונם ואת עון אבותם וגו':

ואלו הן, יום שלישי בתשרי שבו נהרג גדליה בן אחיקם ונכבית גחלת ישראל הנשארה וסיבב להתם גלותן, ועשירי בטבת שבו סמך מלך בבל נבוכדנאצר הרשע על ירושלם והביאה במצור ובמצוק.

ושבעה עשר בתמוז וחמשה דברים אירעו בו: נשתברו הלוחות, ובטל התמיד מבית ראשון והובקעה ירושלם בחורבן שני, ושרף אפוסטומוס הרשע את התורה, והעמיד צלם בהיכל: ותשעה באב וחמשה דברים אירעו בו: נגזר על ישראל במדבר שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשנייה, ונלכדה עיר גדולה וביתר שמה והיו בה אלפים ורבבות מישראל והיה להם מלך גדול ודימו כל ישראל וגדולי החכמים שהוא המלך המשיח, ונפל ביד גוים ונהרגו כולם והיתה צרה גדולה כמו חורבן המקדש, ובו ביום המוכן לפורענות חרש טורנוסרופוס הרשע ממלכי אדום את ההיכל ואת סביביו לקיים ציון שדה תחרש:

מבואר בדברי הרמב"ם מטרת התענית אינה זיכרון, אלא "לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה". עומד על כך החתם סופר 4 , שמביא את דברי הרמב"ם וכותב עליהם:
הנה גילה לנו מה שלא היינו מעלים על דעתינו, שהיינו חושבים שהתעניתים הללו אינם על דרך התשובה אלא על דרך האבל והצער ביום שאירע רע כמו השמחה ביום שאירע טובה, וכן משמע קצת פ"ק דמגלה דקאמר תשעה באב שחל בשבת מאחרין ולא מקדימין, מאי טעמא אקדומי פורענותא לא מקדימין, ובוודאי אקדומי תשובה זריזין מקדימין! מכל מקום הודיענו הרמב"ם דלא כן הוא, ועל פיו נהגו לומר וידוים וסליחות באותן הימים משום שנקבעו על התשובה.
וממשיך החתם סופר שיש לברר מהו מקור הרמב"ם לדברים אלו, שימים אלו הם ימי תשובה?
ומכל מקום לא הודיעונו נושאי כליו מנא ליה הא. ולכאורה היינו משום דאם כן מנא להו לנביאים לחדש דבר שלא מצינו כיוצא בו בתורה? בשלמא לקבוע יום שמחה ביום טובה כגון חנוכה ופורים דאורייתא הוא מקל וחומר, משיעבוד לגאולה אומרים שירה בפסח ממיתה לחיים לא כל שכן, וקל וחומר דאורייתא הוא, אבל לקבוע אבל עולם על צער לא מצינו כיוצא בו. אלא על כרחך על התשובה הוקבעו, כדכתיב והתודו את עונם, ותענית מסוגל לכפרה ותשובה, ובוודאי אבוהון דכולהון יום הכיפורים, וצדקו דברי רמב"ם.

אלא שצריך לי עיון, תינח התענית כשאין שלום, אבל כשיש שלום ששון ושמחה (כדברי הגמרא בראש השנה), והוא חיוב גמור מדברי קבלה כמבואר במסכת ראש השנה יום שנהרג בו גדליה לעשותו ששון ושמחה דברי קבלה הוא כדברי תורה ולא בעי חיזוק עיין שם, וצריך עיון מנא להו לנביאים לחדש כן:

כוונת החת"ס בסוף דבריו היא לגמרא במסכת ראש השנה 5 , האומרת שימים אלו מחוייבים בתענית רק "כשאין שלום", אבל כשיהיה שלום יהיו ימים אלו ששון ושמחה – והוא נשאר בשאלה מנין לנביאים לקבוע ימים אלו כימי ששון ושמחה?

והנה ביחס לי"ז בתמוז ותשעה באב נראה לבאר, שהנביאים קבעו ימים אלו כימי שמחה כי ימים אלו במהותם הם ימים טובים, אלא שקלקלו. י"ז בתמוז היה אמור להיות יום של קבלת הלוחות, ותשעה באב – יום של בשורה שבו חוזרים המרגלים ואומרים 'טובה הארץ מאוד מאוד'! לכן כשיתהפך הדבר לטובה יחזרו ימים אלו למהותם, ימי שמחה.

השאלות שאף אחד אינו שואל
בכל שנה, כשמתקרבים לשלושת השבועות - שואלים אותי שאלות רבות בדיני האבילות: מה מותר לעשות בגני הילדים? האם מותר להביא סרט? ללכת לטיול, לבריכה? שאלות אלו כולן עוסקות בשימור דרכי האבלות, אולם אף אחד אינו שואל על דרכי התשובה שיש לעשות בימים אלו! וכאמור, עיקרם של ימים אלו אינו הזהירות מברכת 'שהחיינו' ומנישואין, אלא לעורר את הלבבות ולפתוח דרכי התשובה, כמו שקבע הרמב"ם.

מתי הובקעה העיר? (עמו אנוכי בצרה)
הרמב"ם 6 כותב שאמנם בבית ראשון הובקעה העיר בט' תמוז, כמפורש בפסוק, אלא שחכמים העבירו את התענית לי"ז בתמוז, כי עיקר הצער שלנו הוא על חורבן הבית השני. אולם, הירושלמי 7 מבאר אחרת: "קלקול חשבונות יש כאן", ומפרש קרבן העדה "מרוב הצרות טעו בחשבונות, ולא רצה המקרא לשנות ממה שסמכו הם, לומר כביכול אנוכי עמו בצרה". הירושלמי מוכיח את דבריו מהפסוק "ויהי בעשתי עשר שנה באחד לחודש היה דבר ה' אלי לאמר בן אדם יען אשר אמרה צור על ירושלים האח..." - צור מלאת שמחה על חורבן ירושלים, והיה זה באחד לחודש. שואל הירושלמי באיזה חודש היה הדבר? בא' אב הבית עדיין לא נשרף, ובא' אלול כבר עבר זמן רב מהחורבן, ודי ביום אחד כדי השמועה תגיע מירושלים לצור! "אלא קלקול חשבונות יש כאן", הצרה בלבלה את החשבון. "ר' יוחנן אמר (משל) למלך שהיה יושב ומחשב חשבונות, באו ואמרו לו נשבה בנך ונתקלקלו חשבונותיו אמר ייעשה זה ראש לחשבונות", וכיון שהיה קלקול חשבונות לישראל - גם הפסוק לא רצה לשנות, כביכול "עמו אנוכי בצרה".

בהמשך שואל הירושלמי, הרי הפסוק ביחזקאל עוסק בנבואת העתיד "וכי אדם טועה בשביל צרה שתבוא, ואיך טעה יחזקאל בתחילת כתיבתו, הלא לא נודע לו החורבן עד לאחר הכתיבה כמפורש בקרא!" 8 והוא מסיים למעשה בלי תשובה, אולם בהמשכו מבואר שהוא לא חוזר בו מהנחתו שאפילו הנבואה שקדמה לחורבן באה בהתאם לקלקול החשבונות שעומד להיות, "עמו אנוכי בצרה".

שבירת הלוחות – כוחה של התשובה
הדבר הראשון שארע בי"ז בתמוז הוא שבירת הלוחות. ואמרו חז"ל שאילו היינו מקבלים את הלוחות הראשונות היתה בטלה המיתה, לא היתה יותר גלות לישראל, ולא היינו שוכחים את התורה. חכמים אומרים לנו בכך שלולא נשתברו הלוחות הראשונים היינו חוזרים למדרגה העליונה שלפני זמן חטא אדם הראשון, שהיא גם המדרגה העתידית שאנו שואפים אליה.

מאידך, הגמרא אומרת שישראל חטאו בחטא העגל "כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה". לא היו ישראל ראויים לאותו החטא, וסובב הקב"ה את כשלונם של ישראל כדי ללמד דרך תשובה. ויש להתבונן בדברים: אם לא היה חטא העגל היו מתרוממים ישראל למדרגה כה עליונה, לאחר חטא העגל - אין לך דור שאין בו מפורענות חטא העגל, וכל זה היה שווה כדי ללמד דרך תשובה! כדי ללמד שאפילו מהמשברים הגדולים ביותר אפשר לשוב בתשובה, שהרי אפילו לחטא העגל, שהיה כה נורא כמו כלה המזנה תחת חופתה, היתה דרך תשובה.

הקשר בין הדברים שארעו בי"ז בתמוז
כל מה שהיה בי"ז בתמוז – הוא המשך לשבירת הלוחות ולמעשה העגל. שריפת התורה היא כנגד שבירת הלוחות, וביטול התמיד והעמדת צלם בהיכל הן ביטול עבודת ה', כנגד מעשה העגל. קרבן התמיד מהווה את מרכז עבודת ה', יום יום בלי הפסק. דוקא הקרבן השיגרתי, האחד, הוא העיקר. החזקת המעמד שלא להיכנס לשיגרה, להתחדש בכל יום למרות השיגרה. זהו גם עניין התפילות שתיקנו חכמים כנגד התמיד. התפילה המתמדת היא עיקר עבודת ה', שלא תהיה כמצוות אנשים מלומדה וכצפצוף הזרזיר. עיקר העבודה אינה ההתלהבות המקרית והחד פעמית, שבבת אחת עולה ולא נמשכת, אלא דוקא מה שלא נפסק.

כך אומר המדרש "זה כלל גדול בתורה - את הכבש האחד תעשה בבוקר". עבודת ה' בהתמדה ובקביעות מבטאת את העובדה שהיא מושרשת בנו, אמיתית ויסודית.

סוד הנסירה, והיחס לתקופת האבילות לתקופתינו
עיקרה של הגלות התחילה בחורבן בית ראשון, וגם ארבע התעניות נקבעו לפי הנביא העוסק בחורבן בית ראשון. מאז חלפו קרוב לאלפים וחמש מאות שנים. עתה הגענו לשלב בו אנו רואים את אורה של הגאולה מתנוצץ. הגענו לימים חדשים במערכת הדורות, ואנו כבר קרובים לסיום.

מצד אחד, הקרבה הזו מאוד מחזקת ונותנת תקוות; מצד שני, ימים אלו הם הימים שבהם צריכים להתמודד בהתמודדויות הגדולות ביותר. ניתן להתבונן על מציאות מורכבת זו לאור דברי הרב קוק 9 :
אי אפשר לאדם להפרד מדבקות האלהית, ואי אפשר לכנסת ישראל להפרר מצור ישעה אור ד' אלהי ישראל. אבל אי האפשרות הזאת, ההולכת ומופיעה בכל הדורות, יש בה הכרח טבעי, שאיננו נותן מקום לבהירות הדעת לגלות את פעולתה.

לפני הפרדת האשה מן האדם היו האיש והאשה מחוברים באופן טבעי. מצד אחד זהו מצב נפלא, אבל מצד שני יש בו חיסרון, שהוא בא מתוך הכרח וללא בחירה חופשית.
על כן באים ימים שתרדמה נופלת על האדם, והפרצופים ננסרים זה מזה, עד שהפירוד הגמור נעשה אפשרי, ובכללות התרדמה במקום צלע מחוברת, חיבור טבעי, גב לגב, עומדת תפארת אדם בכליל הדרה, שהבחירה השכלית מכרת לומר "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי", והעולם מתכונן בהופעת חיים ותולדות קיימות עדי עד.

מטרתה של הנסירה היא לאפשר את החיבור שבא מתוך הבחירה החופשית, מתוך מצב שבו "הפירוד הגמור נעשה אפשרי" בא האדם ובוחר באשתו, ואומר "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי". חיבור שבא מתוך בחירה חופשית יכול גם להביא תולדות, מה שלא היה אפשרי לפני כן. אולם, כשאפשר לבחור – אפשר גם לא לבחור, החופש הוא דו כיווני, ואם כן בפעולת הנסירה קיים גם סיכון גדול של פירוד:
האפשרויות לדבר "גבוהה גבוהה", על דבר שמד, על דבר כפירה, על דבר פירודים מוחלטים, הן תולדותיה של הנסירה, המביאה לידי ההתאחדות הגמורה, הצורית החפשית, "כמשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך".

גם החיבור בין הקב"ה לכנסת ישראל הינו טבעי ומוחלט, אולם כדי שהוא יבוא גם מתוך בחירה חופשית – הדורות נפרדים לאט לאט מן ההכרח, הבחירה הולכת ומתפתחת, החיבור הטבעי הולך ונפרד. האפשרויות לדבר גבוהה גבוהה על דבר כפירה – הוא מתולדות הנסירה, ההפרדה מביאה לאפשרות של שמד וכפירה, אבל דוקא הפירוד הזה מביא את האפשרות לחיבור עמוק יותר.
החזיון מתגלה ביחושה של התורה אל האומה, שהחיבור הטבעי הולך ומתפרד ע"י הנסירה התרדמית, וגמר הנסירה הוא תוכן הבנין, המביא לאחדות משוכללת, ותורה חוזרת ללומדיה, וכל בניך למודי ד' ורב שלום בניך.

"החיבור הטבעי הולך ומתפרד על ידי הנסירה התרדמית" – זהו תהליך שמתפתח כל הזמן, והוא מוכרח להביא גם לידי משבר איום ונורא - כי בוחנים את כל האפשרויות. ואכן ניתן לראות כי ככל שאנו מתקדמים יותר בדרכי הגאולה, כך החופש הולך ומתרחב. בעבר היתה האמונה טבעית, אבל לא היו בוחנים אותה לעומקה. ככל שיש יותר חופש, יש גם שאלות ודרכי כפירה, וכל זה נועד לאפשר את החופש המלא שיביא את הבחירה השלמה של ישראל בריבונו של עולם. המטרה של הפירוד היא החיבור שבא בעקבותיו, חיבור שיביא גם תולדות "וגמר הנסירה הוא תוכן הבניין, המביא לאחדות משוכללת".

זה אור גדול מצד אחד, וקשה מצד שני, ואותו אנו רואים היום. אנו רואים את דרכי הגאולה, אבל נתקלים בהתמודדויות שלא היו בדורות קודמים. אנו מלאי אמונה שכל המהלך הזה הוא לטובה, כל ההפרדה הזו מביאה בסופו של דבר לעולם של חיים ותולדות הקיימות עדי עד, כאשר לפני כן הקישור לא היה קישור שמביא להפריה.

יהי רצון שנזכה בעינינו לראות בגאולה השלמה, ושכל אחד יעשה כפי יכולתו לקרב אותה. שבועות אלו מיוחדים להתחזקות ולהתעצמות של השאיפה לשלמות הגאולה, שתבוא על ידי שקידת התורה וריבוי תפילה, ריבוי אמונה ומידות טובות.


^ 1 פרק רביעי, בגמרא בדף כו ע"ב.
^ 2 ודאי שתענית י"ז בתמוז מתחילה מהבוקר, השאלה היא על מנהגי האבילות בכל שלשת השבועות.
^ 3 פרק ה, הלכות א-ה.
^ 4 שו"ת חתם סופר חלק אורח חיים, סימן רח.
^ 5 יט ע"ב.
^ 6 הלכות תעניות.
^ 7 תענית פרק רביעי, הלכה ה.
^ 8 לשון קרבן העדה.
^ 9 אורות ישראל א, יג.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il