בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • שבת הארץ
לחץ להקדשת שיעור זה
הקדמה לשבת הארץ

השמיטה נועדה להתעלות רוחנית

המיוחד בעם ישראל הוא שהוא מחובר יותר לה'. סגולה זו מתגלה פחות בימי העבודה ויותר בזמן שבת ושנת השמיטה.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

חשוון התשע"ה
12 דק' קריאה 41 דק' צפיה
בהקדמה לשבת הארץ, הרב עוסק, ב'ערך השמיטה והיובל בחיי ישראל בכלל, ובתחיית האומה, הארץ והתורה, באור ד' חי העולמים' (פתיחה להקדמה לשבת הארץ).
הרב מביא בפתיחה את הפסוק: "מִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ" (שמואל־ב, ז, כג). על פסוק זה אומר הזוהר (ויקרא צג, ב; מובא בפתיחה שם): 'גוי אחד בארץ - ודאי בארץ הם גוי אחד, עִמָּהּ אִקְּרוּן אחד, ולא אִינוּן בִּלְחוֹדַייהוּ'. כלומר, כשעם ישראל נמצא בארץ ישראל הוא אחד, וכשהוא לא נמצא בארץ ישראל הוא מפוזר, איננו אחד. האומה מופיעה כאומה רק בארץ ישראל.

פרט וכלל
כותב הרב בהקדמה:
הַשְּׁמִטָּה וְהַיּוֹבֵל בַּזְּמַנִּים, מִתְיַחֲסִים זֶה לָזֶה, כְּמוֹ הַחַמָּה וְהַלְּבָנָה בָּעוֹלָם וּכְמוֹ יִשְׂרָאֵל וְהָאָדָם בַּנְּפָשׁוֹת, – יַחַס הַפְּרָט וְהַכְּלָל, שֶׁהֵם, בְּמוּבָנָם הָעַצְמִי הַיּוֹתֵר חַי וְיוֹתֵר רוּחָנִי, צְרִיכִים זֶה לָזֶה: פְּרָט הַצָּרִיךְ לַכְּלָל וּכְלָל הַצָּרִיךְ לַפְּרָט.
מצות השמיטה ומצות היובל קשורות אחת בשנייה. קשר זה הוא כמו הקשר בין חמה ובין הלבנה, וכמו הקשר בין ישראל ובין האדם בנפשות. ישראל הם הלב שבאומות (כוזרי ב, לו). יש את האנושות כולה, ויש את ישראל - האומה הפרטית, שהיא חלק מרכזי מכללות האדם. ויש יחס ביניהם, 'יחס הפרט והכלל, שהם במובנם העצמי היותר חי והיותר רוחני', כלומר יש קשר בין הפרט לבין הכלל, קשר חי, קשר רוחני של 'פרט הצריך לכלל וכלל הצריך לפרט'.

מבט כלל־ישראלי
כדרכו בקודש, הרב מבאר את דבריו על ידי שהוא מעמיק להבין את שורש עניינם של ישראל. מתוך התבוננות בעניינם של ישראל ובתפקידם, יובן למה מצות השמיטה היא כל כך הכרחית לבטא את המהות העצמית של ישראל:
"מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו!" (דברים ד, ז) – סְגֻלָּתָהּ שֶל כְּנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל הִיא, שֶׁהִיא מִסְתַּכֶּלֶת עַל הַהֲוָיָה כֻּלָה בְּאַסְפַּקְלַרְיָא הַמְּאִירָה שֶׁל קֹדֶשׁ.
לאדם פרטי יש הסתכלות מסוימת על העולם ועל האדם, אך יש גם מבט של אומה. כל כנסת ישראל, שכוללת את כל כללות ישראל. כנסת ישראל היא עם ישראל לדורותיו, מאברהם אבינו ועד סוף כל הדורות. באורות ישראל (פרק א, א-ג לדוגמא), הרב מסביר כמה פעמים שהמושג 'כנסת ישראל', הוא בעצם התוכן הרוחני, השורשי, היותר עליון, שמופיע אחר כך בעם ישראל בעולם הזה.
אם כן, סגולתה של כנסת ישראל, שהיא מסתכלת על ההוויה כולה באספקלריא המאירה של קודש. רואה עין בעין את התגלות ה' בעולם. המבט של האומה הוא מבט של קודש על המציאות.
בְּכָל עֹז־חַיֶּיהָ הִיא מַכֶּרֶת, שֶׁהַחַיִּים שָׁוִים הֵם אֶת עֶרְכָּם רַק בְּאוֹתָהּ מִדָּה שֶׁהֵם אֱלֹהִיִּים, וְחַיִּים שֶאֵינָם אֱלֹהִיִּים אֵינָם שָׁוִים לָהּ מְאוּמָה.
יש ערך לחיים אם יש להם תוכן אלוקי. וכפי מה שהתוכן האלוקי יותר מרכזי, כך יש ערך לחיים.
הִיא יוֹדַעַת עוֹד, שֶׁבֶּאֱמֶת אֵין חַיִּים אֶלָּא אֱלֹהִיִּים, וְחַיִּים שֶׁאֵינָם אֱלֹהִיִּים אֵינָם חַיִּים כְּלָל.
התקדמנו עוד שלב. כנסת ישראל לא רק מבינה שלחיים בלא תוכן אלוקי אין ערך, אלא שבעצם אין דבר כזה חיים בלי תוכן אלוקי.
וְהַיְּדִיעָה הַזֹּאת, הַמֻּנַּחַת בְּעֹמֵק תְּכוּנַת נִשְׁמָתָהּ, מַטְבַּעַת עָלֶיהָ אֶת חוֹתַם־עֶרְכָּהּ הַמְּיֻחָד לָהּ, הַמֻטְבָּע עַל כָּל יָחִיד וְיָחִיד מִיחִידֶיהָ.
זה עניינה של האומה הישראלית, שיש לה תכונה אלוקית. התכונה הזו נותנת לאומה את המשמעות והערך המיוחדים שלה. האומה יודעת שכל העולם זו בריאה של ריבונו של עולם. פירושו של דבר שהעולם הוא התגלות אלוקית. הידיעה הזו עצמוּתית לאומה הישראלית, נמצאת בתכונת נשמתה, נותנת לה את הערך המיוחד, ומוטבעת על כל יחיד ויחיד מיחידיה, לא תמיד באופן גלוי.

הכלל הוא העיקר
כִּי אוֹרוֹ־וְיִשְׁעוֹ שֶׁל הַיָּחִיד תְּלוּיִים הֵם בְּמִדַּת יְדִיעָתוֹ אֶת הִתְעַמְּקוּתוֹ וְהִתְבַּלְּטוּתוֹ שֶׁל הַחוֹתָם הַכְּלָלי הַזֶּה, שֶׁל הַכָּרַת עֵרֶךְ הַחַיִּים רַק בֶּאֱלֹהִיּוּתָם, בְּתוֹךְ עֹמֶק נִשְׁמָתוֹ. "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּד' אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם" (דברים ד, ד).
הצדיקים, הקדושים, הם אלה שמגלים את התכונה של האומה בגלוי. ואילו אצל כל הכלל, התכונה הזו נסתרת.
בספר אורות אומר לנו הרב (ארץ ישראל ח):
בתוך הלב פנימה, בחדרי טהרתו וקדושתו, מתגברת היא השלהבת הישראלית, הדורשת בחזקה את ההתקשרות האמיצה והתדירה של החיים אל מצוות ה' כולן, לצקת את רוח ה', רוח ישראל המלא הכללי הממלא את כל חללה של הנשמה, בתוך כל הכלים הרבים המיוחדים לה'.
בתוך הלב של כל אחד ואחד, יש שלהבת מתגברת שרוצה להופיע את מצוות ה' כולם. וזוהי 'רוח ה'', זוהי רוח ישראל שממלאת את כל חללה של הנשמה.
להביע את הביטוי הישראלי המלא בהבלטה גמורה, מעשית ואידיאלית. הרשפים מתגברים בלב הצדיקים, יקוד אש קודש יוקד ועולה, ובלב כל האומה הוא בוער מימים ימימה, "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" (ויקרא ו, ו), ובלב כל ריקנים שבישראל ובלב כל פושעי ישראל האש בוער ויוקד בפנימי־פנימיות.
תכונת האומה, נמצאת בכל אחד ואחד מישראל. אצל הצדיקים הקדושים היא מתגלית, ויש כאלה שאצלם היא נמצאת בלב פנימה, בפנימי־פנימיות. כשאנחנו אומרים 'האומה', אנחנו לא מדברים על מה שאנחנו רואים כאן ועכשיו, אלא על עם ישראל בעולם לדורותיו, מאברהם אבינו ועד היום הזה. המייחד את עם ישראל לדורותיו מכל העמים, הוא שאנחנו נושאים את שם ה' בעולם וממשיכים את דבר ה', את התורה. "לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ" (ישעיה נט, כא). מי שלא מתנהג כך, לא מבטא את המיוחד שבישראל ביחס לשאר העמים. זו הסגולה של האומה, שהיא אלוקית. היא מכירה שהתוכן של העולם הוא תוכן אלוקי, ובלי זה אין לעולם משמעות ואין לו בכלל קיום, משום שכל מה שקורה אלו הופעות אלוקיות, מעשים אלוקיים. "מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה'" (תהילים קד, כד), מה גדלו, מה עמקו, הכול לבושים של אור ה' שמופיעים בעולם.
אלו דברי הפתיחה של הרב - מיהי האומה הישראלית. האומה הישראלית מסתכלת במבט אלוקי על כל המציאות, היא רואה את התוכן האלוקי שבמציאות, וזה החותם הפנימי שלה. "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹקֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם" (דברים ד, ד). שמעתי פעם ממורנו ורבנו הרצי"ה, ונדמה לי שאחר כך ראיתי את זה כתוב בספר העיקרים (א, כא). "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם" - פירושו דבקות בה' ממש. ולכאורה, בלתי אפשרי להגיע למדרגה כזו גדולה בעולם הזה, המגושם כל כך! אחרי החיים זה ייתכן, אבל מי האנשים שיכולים לדבוק בה' בחיים? רק יחידי סגולה! וגם ליחידי סגולה זה תהליך ארוך, כדי לבנות את הכוחות האלה ולדבוק בה'. והנה בא הפסוק ואומר: "אתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים" – בחיים! "כולכם" – לא יחידי סגולה! מתי? "היום"! זאת אומרת שזוהי המהות של עם ישראל, דבֵקים בה' אלוקים חיים. לא תמיד זה נראה כלפי חוץ, אבל זה לא אומר שזה פחות קיים.
במקומות אחרים, כמו למשל במאמר 'דעת אלוקים' (ראה בתחילתו, וכן במאמר 'עבודת אלוקים'), הרב מסביר שבעצם כל ההתנהגות של האדם נובעת בסופו של דבר מהשאיפה לאלוקים. לפעמים לא נראה שהאדם פועל בגלל המקור הפנימי, אבל זה כך.

בשם כל ישראל
ממשיך הרב ומעמיק להסתכל:
הַחַיִּים, עַל־פִּי עֵרֶך הָאֱלֹהִיּוּת שֶּבָּהֶם, אֵינָם מִתְגַלִּים אֶל הַיַּחִיד אֶלָּא בְּאוֹתָהּ מִדָּה שֶׁהוּא מִתְאַמֵּץ לִהְיוֹת נִשְׁאָף בְּכָל הֲוָיָתוֹ בְּתוֹכִיּוּתָהּ שֶׁל כְּלָלוּת הָאֻמָּה, לִהְיוֹת מֻזְהָר מִזֹהַר נִשְׁמָתָהּ־הָעֶלְיוֹנָה, הַחַיָּה וְקַיֶּמֶת בְּהַכָּרַת הַיְקַר הָאֱלֹהִי שֶל הַחַיִּים מִתּוֹך פְּנִימִיּוּתָהּ הַכְּלָלִית.
החיים על פי ערך האלוקיות שבהם, מתגלים אל היחיד כשהוא מתאמץ להיות בלוע בתוך ההסתכלות הכללית. 'להיות נשאף בכל הווייתו בתוכיותה של כלליות האומה, להיות מוזהר מזוהר נשמתה החיה וקיימת'. יכול אדם לחיות חיים פרטיים, מתוך שאיפות ומגמות פרטיות: הוא רוצה להיות מוצלח, עובד ה', מקיים את כל המצוות, לזכות לחיי העולם הבא. הוא שואף שאיפות שלמות, אבל פרטיות. המגמה של האדם הזה היא פרטית. אך יכול להיות מבט אחר, יותר רחב, לרצות שעם ישראל יצליח ויתקדם. כל תפילת שמונה עשרה היא כזאת, אנחנו לא מתפללים על עצמנו. יש בהתחלה כמה ברכות שאדם יכול להפוך אותן לברכות פרטיות, אבל כשהוא מגיע ל'מקבץ נדחי עמו ישראל' - כבר אין לו נפקא מינא אישית בזה. אולי בעקיפין, אם יהיו יותר יהודים בארץ, המצב הביטחוני יהיה טוב יותר או משהו כזה, אבל באמת זו בקשה כללית. כך גם בנין ירושלים, ביאת המשיח ותקומת הסנהדרין.
ה'מסילת ישרים' פותח כך (ריש פרק א):
יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה הוא, שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו... והנה מה שהורונו חז"ל הוא, שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' וליהנות מזיו שכינתו... ומקום העידון הזה באמת הוא העולם הבא.
חז"ל אמרו לנו, שהעולם הזה הוא פרוזדור לעולם הבא, כך שהעולם הזה הוא לא מטרה, אלא אמצעי להגיע לעולם הבא. אך צריך לדעת שזוהי שאיפה אישית. אם נשאל תלמידים בישיבה: מה השאיפות שלכם – יאמרו גאולה, בית מקדש, בנין ויישוב הארץ, קיבוץ גלויות, השבת שופטים, משיח. פחות יגידו 'עולם הבא'. יש לנו שאיפות של כלל, ומוכנים לשם כך גם להקריב את עצמנו, לוותר על ההישגים הפרטיים שלנו, אם זה יכול לעזור לכלל, לרומם אותו, ולקרב אותנו לגאולה. צריך לדעת שזה לא תרתי דסתרי, אלא שני דברים שמשלימים אחד את השני: אנחנו עם, ויחד עם זה כל אחד ואחד הוא גם יחיד. 'אין בכלל אלא מה שפרט', האומה בנויה מפרטים, אבל אדם יכול להרגיש את עצמו חלק מהכלל, והמטרות של הכלל ימלאו את נפשו. אדם יכול להציב לעצמו מטרות לאומיות, או מטרות רוחניות יותר גבוהות. מטרות של קדושה, של הופעת שם ה'. אנחנו עם ה', שנושא את שמו של ריבונו של עולם בעולם.
באורות התשובה (ד, ג; יג, ב-ג) הרב מסביר לנו כמה פעמים, שהקב"ה מאיר על כללות האומה, וכל יחיד מקבל את ההארה שלו דרך הכלל. ככל שהאדם יותר מחובר אל הכלל, כך הוא יותר יכול להיות מואר באור ה'. אלו דברי הרב כאן: 'החיים על פי ערך האלוקיות שבהם אינם מתגלים אל היחיד אלא באותה מידה שהוא מתאמץ להיות נשאף בכל הוויתו בתוכיותה של כללות האומה'. כלומר, באותה מידה שהוא רוצה לראות את מגמתה של האומה, ואת האור האלוקי שמופיע בתוכה.
יש כאלה שאומרים 'לשם ייחוד' קודם הרבה מצוות - 'לשם ייחוד קודשא בריך הוא', לייחד את השם שלו, 'בדחילו ורחימו בשם כל ישראל', אנחנו עושים את המצווה 'בשם כל ישראל', לא כפרטים. כלל ישראל הוא העובד את ה', הוא אור ה' שמאיר בעולם, וכל יחיד ויחיד מתגדל על ידי שהוא חלק מהכלל. התפילה שלו יוצאת מהפרט ונעשית תפילה של הכלל, של האומה.

סגולה ובחירה
ממשיך הרב ואומר:
טֶבַע הַנְּשָׁמָה הַכְּלָלִית שֶׁל כְּנֶסֶת־ישְׂרָאֵל הוּא אֱלֹהִיּוּתָהּ. לֹא בְּחִירָתָהּ גָּרְמָה לָהּ אֶת יִתְרוֹנָהּ הָאֱלֹהִי, לֹא מִצַּד מַעֲשֶיהָ הַפְּרָטִיִּים, לֹא בְצִדְקָתָהּ וְיֹשֶר־לְבָבָהּ בָּאָה אֶל מַעֲלָתָהּ: תְּכוּנַת־גִּזְעָהּ, הַגּוּפָנִי וְהָרוּחָנִי, עָשְׂתָה לָהּ אֶת חֵילָהּ וְאֶת עֻזָּהּ בֶּאֱלֹהִים, אֲשֶׁר לֹא בִּבְחִירָה לָקְחָה אוֹתוֹ וְלֹא תּוּכַל כָּל קַלְקָלָה שֶׁל בְּחִירָה לְאַבְּדוֹ.
הטבע הזה הוא טבע עצמי, שאינו מבוסס או תלוי בהתנהגות שלנו, ולא זכינו בו בגלל שהתעלינו בהתנהגותנו. הטבע הזה מוטבע בכנסת ישראל על ידי הקב"ה, ומכוחו יש לה טבע של אלוקיות.
'תכונת גזעה הגופני'. הרב מדבר לא רק על הצד הרוחני, אלא גם על הצד הגופני! כי הגוף הוא לבוש של הנשמה, ואם הנשמה היא מיוחדת, אלוקית, הגוף מוכרח להיות תואם את הנשמה. גוף אחר, גוף קדוש.
יֵש לָהּ אָמְנָם, לְהַבְּחִירָה, מָבוֹא גָּדוֹל בְּכָל סְגֻלָּה טִבְעִית. בִּהְיוֹתָהּ טוֹבָה תּוּכַל לְפַנְּקָהּ, לְעַדְּנָהּ, לְהוֹצִיאָהּ לַפֹּעַל בְּאֹפֶן שָׁלֵם וְחָשׁוּב, וְכֵן בִּהְיוֹתָהּ רָעָה וּשְׁפָלָה תּוּכַל לְהַחְשִׁיךְ אֶת הַמָּאוֹר שֶׁבַּסְגֻלָּה הַטִּבְעִית וְלַעֲכֹר אֶת זָהֳרוֹ.
עניינו של הטבע הזה הוא להתגלות בבחירה. הבחירה יכולה להיות טובה, ואז היא מוציאה מן הכוח אל הפועל את הטבע השלם הזה. אם הבחירה היא רעה ושפלה -
תּוּכַל לְהַחְשִׁיךְ אֶת הַמָּאוֹר שֶׁבַּסְגֻלָּה הַטִּבְעִית וְלַעֲכֹר אֶת זָהֳרוֹ, לְטַמְטֵם אֶת הַלֵּב לְבַל יָחוּשׁ אֶת הָעֹשֶר הָרוּחָנִי הַצָּפוּן בְּתוֹךְ חַיֵּי־הַנְּשָׁמָה. אֲבָל לֹא יוּכְלוּ טִמְטוּם־הַלֵּב וְהַחְשָׁכַת הַמָּאוֹר לְהִמָּשֵׁךְ לְעוֹלָם. הַסְּגֻלָּה הַטִּבְעִית בְּטוּחָה הִיא בְּקִיּוּמָהּ וּבְהִתְעוֹרְרוּתָהּ לִתְחִיָּה.
יש בחירה, אבל לא אבסולוטית. אין בחירה שתוכל למחוק לחלוטין את הטבע מלהתגלות, משום שבסוף הטבע ינצח את הבחירה. יש לבחירה אמנם אפשרות לעכב ולהפריע, אבל בסופו של דבר הטבע הפנימי יתגבר ויצא מן הכוח אל הפועל.
כל סגולה תלויה בהוצאתה מן הכוח אל הפועל, על ידי בחירה. אדם שיש לו כישרון מוזיקלי, אם הוא לא יִלמד ולא יפתח אותו - הכישרון שלו לא יתגלה. כך גם בתכונת אופי. יכול להיות אדם שיש לו מטבעו לב טוב, אבל אם הוא לא יעבוד על עצמו, האופי לא יתגלה בשלמות. אם הוא יעבוד להוציא את הכוחות הטובים שלו מן הכוח אל הפועל, והרי יש לו בטבעו תכונות טובות - התכונות יכולות להופיע באופן גדול מאוד. כלומר, הבחירה היא בעצם כלי להופיע את הסגולה.
הרמב"ם אומר (שמונה פרקים, ח) שלכלל אין בחירה, אבל כוונתו היא באופן יחסי, כלומר שהכלל יותר יציב ופחות משתנה. לא כמו הפרט שזז מהכא-להתם. תשובה של כלל ישראל בבת אחת, לדוגמא, היא לא דבר פשוט. אדם פרטי יכול להחליט 'אני היום חוזר בתשובה, היום אני בן אדם אחר'. כלל לא משתנה כל כך מהר, אבל גם לו יש בחירה.
בכל אופן הרב רוצה ללמד אותנו כאן, שעלינו להכיר בכך שעם ישראל הוא עם ה', ולעם ישראל יש מבט מיוחד. 'עם ישראל', הכוונה היא ל'כנסת ישראל' - המתגלה בעם ישראל. לעם ישראל, לכנסת ישראל, יש תכונה מיוחדת, סגולה מיוחדת.
כל זה רק פתיחה להתבוננות במצות השמיטה. מצוות השמיטה היא מצוה כללית כזאת: שנה שלמה כלל האומה קשורים אחד בשני. האדם לא עושה מעשים פרטיים, אלא מעשיו שייכים למדיניות הציבורית.
שאלה : מצד אחד אנחנו אומרים שהכלל תמיד מגלה את הסגולה, אבל מצד שני אנו אומרים שלכלל יש בחירה, אם כן, עם ישראל יכול לבחור לא לגלות את הסגולה?
הרב: המייחד את עם ישראל בכללותו הוא שעם ישראל מאיר את אור ה'. יש דורות שזה מתגלה יותר, ויש דורות שזה מתגלה פחות. יש דורות שרק יחידי סגולה מגלים את זה, ויש דורות שיותר מהעם מגלים את זה. זו המשמעות של הבחירה. גודל ההופעה של הסגולה תלויה בבחירה. אבל בסופו של דבר, אומר הרב, ודאי שכל ישראל יחזרו בתשובה, לסגולה הפנימית שלהם, ויגלו אותה. אנחנו בטוחים שבסופו של דבר עם ישראל ישוב בתשובה שלמה, יגיע למעלתו העליונה, כמו שניבאו כל הנביאים.

עם סגולה
מה התוכן והמהות של הסגולה האלוקית של האומה
סְגֻלַּת הָאֻמָּה - הַטּוּב הָאֱלֹהִי הַטָּבוּעַ בְּקִרְבָּהּ, סֵדֶר־הָעוֹלָם, הַחַיִּים הַיְשָׁרִים וְהַטוֹבִים הַמַּתְאִימִים אֶל הַצֶּדֶק וְהַיֹּשֶׁר, הַשֶּׁקֶט וְהַשָּׁלְוָה, הַחֵן וְהָאֹמֵץ הַמְּמֻלָּאִים בְּהִסְתַּכְּלוּת אֱלֹהִית מַקֶּפֶת, כְּפִי מַה שֶּׁהִיא נִמְצֵאת בְּנִשְׁמַת־הָאֻמָּה, אֵין חַיֵּי הַחוֹל יְכוֹלִים לְהוֹצִיאָהּ מִן הַכֹּח אֶל הַפֹּעַל.
טבעו של עם ישראל - שהוא טוב. עם ישראל אלוקי, וריבונו של עולם הוא טוב, הטוב השלם. מי שקרוב יותר לריבונו של עולם - הוא יותר טוב. "טוֹב ה' לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו" (תהילים קמה, ט). זו התכונה הבסיסית של עם ישראל.
כותב הרב באורות ישראל (א, ד):
עצמוּת החפץ של היוֹת טוב לכל, בלא שום הגבלה בעולם כלל, בין בכמות הניטבים ובין באיכותו של הטוב, זהו הגרעין הפנימי של מהות נשמתה של כנסת־ישראל. זאת היא ירושתה ונחלת אבותיה.
מהות נשמתה של כנסת ישראל היא טוב, טוב לכל. אולם 'חיי החול' מפריעים לגלות את הטבע האלוקי הטוב הזה, שהוא טבע של צֶדֶק ויושר, של שקט ושלוה, של חן ואומץ – ובעצם שלמות של הופעה שנמצאת בנשמת האומה.
נמשיך בדברי הרב בהקדמה ל'שבת הארץ':
חַיִּים אֵלֶּה בִּמְהוּמָתָם הַמַּעֲשִׂית הַתְּכוּפָה, מַסְתִּירִים הֵם אֶת הַהוֹד הָרוּחָנִי שֶל הַנְּשָׁמָה הָאֱלֹהִית, וּמְעַכְּבִים אֶת הַזְרָחַת אוֹרָהּ הַבָּהִיר וְהַיָּשָׁר לְתוֹךְ הַמְצִיאוּת הַחִלּוֹנִית הַשּׁוֹלֶטֶת. דְּחִיפַת הַגִּדּוּל וְהַהִשְׁתַּלְּמוּת שֶׁל הַחַיִּים צְרִיכָה שֶׁתֵּצֵא אֶל הַפֹּעַל עַל־יְדֵי נְתִינַת־רֶוַח, שֶׁל הַפְסָקָה וְהִתְנַעֲרוּת, מִמְּהוּמַת־הַחַיִּים הָרְגִילָה.
חיי החול, העול והטרדות של החיים, גורמים לכך שאין לאדם חופש מחשבה. הוא לא יכול להוציא את הכוחות, הרעיונות, האופי וההתנהגות שלו, מן הכוח אל הפועל.

מנוחת היחיד ומנוחת הרבים
הַיָּחִיד מִתְנַעֵר מֵחַיֵּי־הַחוֹל לִפְרָקִים קְרוֹבִים, – בְּכָל שַׁבָּת. 'בָּא שַׁבָּת בָּאָה מְנוּחָה' (בראשית רבה י, ט), מַתְחֶלֶת הַנֶּפֶש לְהִשְׁתַּחְרֵר מִכְּבָלֶיהָ הַקָּשִׁים, "בְּיוֹם הָנִיחַ ד' לְךָ מֵעָצְבְּךָ וּמֵרָגְזֶךָ וּמִן הָעֲבֹדָה הַקָּשָׁה אֲשֶׁר עֻבַּד בָּךְ" (ישעיה יד, ג), וּמְבַקֶּשֶׁת הִיא לָהּ אָז נְתִיבוֹת עֶלְיוֹנוֹת, חֲפָצִים רוּחָנִיִּים, כְּפִי טֶבַע־מְקוֹרָהּ, "טוֹב לְהֹדוֹת לַד' וּלְזַמֵּר לְשִׁמְךָ עֶלְיוֹן. לְהַגִּיד בַּבּקֶֹר חַסְדֶּךָ וֶאֱמוּנָתְךָ בַּלֵּילוֹת. עלֵי עָשׂוֹר וַעֲלֵי נָבֶל עֲלֵי הִגָּיוֹן בְּכִנּוֹר" (תהילים צב, ג).
"בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעלָֹם!" (שמות לא, יז) יוֹם קָדוֹשׁ, אֲשֶׁר בּוֹ תִּתְגַּלֶּה נְטִיַּת הָאֻמָּה – הַנְּטִיָּה שֶׁל הַחַיִּים הַאֱלֹהִיּים כְּמוֹ שֶׁהֵם – בִּיחִידֶיהָ, אוֹת הִיא לָאֻמָּה שֶׁיֵשׁ בִּסְגֻלַּת נִשְׁמַתהּ צרֶֹךְ וִיכֹלֶת לְהִתְעַנֵּג עַל ד', וְנעַֹם אֱלֹהִי, הַמִּתְכַּנֵּס לִנְקֻדָּה רוּחָנִית שֶׁל נְשָׁמָה־יְתֵרָה, שָׁרוּי בְּלִבּוֹ שֶׁל כָּל יָחִיד מִבָּנֶיהָ.
הפסוק "טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון" הוא חלק מ'מזמור שיר ליום השבת' (תהילים צב). בשבת משתחררים מהצמצומים, מהמגבלות, מהטרדות, ויכול האדם לראות את הבריאה והגדולה האלוקית, ואז הוא אומר – "מַה גָּדְלוּ מַעֲשֶׂיךָ ה', מְאֹד עָמְקוּ מַחְשְׁבֹתֶיךָ" (שם, ו). הגדלוּת של השבת היא לא רק ההשתחררות מהחול, השבת היא לא רק מנוחה. השבת היא קדושה. ברגע שהנפש הישראלית משתחררת, היא מתקדשת, מפני שזוהי המהות שלה - להתקדש, ורק יש מעין עיכובים בימי החול שמפריעים להופיע את המהות הפנימית ולגלות אותה. כשמסתלקים העיכובים והטרדות, ממילא הנשמה האלוקית מתרוממת, ומתגלה בעומק קדושתה.
השבת משחררת מהעול של החיים, ונותנת לאדם את החופש, המרחב ואת הגובה הרוחני. 'שבת מנוחה' (מדרש שוחר טוב צב, ב), קדושה ומנוחה ביחד. המנוחה משחררת מהעול של החיים ומאפשרת להיפתח למרחבים הרוחניים העליונים האלוקיים, לקדושה, לנשמה היתרה שיש בשבת.
ברור שבחיי החול האדם לא משועבד לחלוטין עד שהוא לא יכול לחשוב כלל, אבל הוא לא חופשי, לחיי החול יש מגבלה . יש עליו עול של עבודה, יש תחרות ושאר טרדות. אני לא מדבר על בני ישיבה שכל ימיהם שבתות ואין להם טרדות, אלא מדובר באנשים שעול החיים באמת רובץ עליהם.
היום אנחנו פחות מצליחים להבין זאת, כי העול פחות כבד מבעבר. פעם היו עובדים מהבוקר עד הלילה, שתים עשרה שעות בממוצע, לא שבע או שמונה שעות. לא היה חופש ביום שישי, ומי שהיה חסר לו כדי פרנסתו, היה צריך לעבוד עוד שעות כדי לפרנס. ילדים בגיל שתים עשרה כבר נשאו בעול החיים. סבי נלקח לצבא הרוסי, ועל אבי ז"ל, בגיל שתים עשרה או שלוש עשרה, נפל עול המשפחה, כי הוא היה הבכור. זה היה הסדר של כל הבתים. לא היה תיכון, אוניברסיטה, או ישיבה קטנה וגדולה. היו כאלו שזכו ללמוד, אבל רבים לא. קשה כשיש עול כזה כבד, להיפתח למרחבים גדולים, לחופש נשמתי, לגדולה רוחנית. אך 'באה שבת – באה מנוחה' (בראשית רבה י, ט). בשבת אפשר להתרומם, כי זה יום קדושה ומנוחה. יכול להיות שאנשים לא מנצלים את החופש הזה להתרוממות, אבל הוא מאפשר את ההתרוממות הגדולה. השבת מקדשת את האומה ומרוממת אותה.
השבת נותנת את המשמעות של החיים לכל השבוע כולו. השבת נמצאת במרכז הימים. שלושה ימים אנו מתכוננים לשבת, ושלושה ימים אורה של השבת נמשך. אפשר לעשות הבדלה עד יום שלישי בערב (שולחן ערוך אורח חיים, רצט, ו), כי שפע הקדושה של השבת נמשך. באור ליום רביעי מתחילים לראות את ניצוצות הקדושה של השבת הבאה, כל יום מוסיפים עוד איזו מדרגה, עד שאנחנו מגיעים לשבת, היא השיא, הלב. 'אור החיים' עוסק הרבה בפרשת בראשית (ראה בראשית ב, א ד"ה ויכולו) בעניינה של השבת, ואומר שהשבת נותנת לעולם את החותמת לקיומו. "כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹקִים לַעֲשׂוֹת" (בראשית ב, ג). אצל כל אחד ואחד יש משהו של הנשמה היתרה שמתגלה בשבת. קיימת נשמה יתרה אצל כולם, אבל הגילוי שלה משתנה בין אדם לחברו, ולכל אחד יש מדרגה מסוימת של גילוי.
אומר הרב, שהשבת מאפשרת להוציא את הכוחות הגנוזים הפנימיים העליונים, הנפלאים והסגולתיים, מן הכוח אל הפועל. כך זה מבחינת הפרט. אך מבחינת הכלל – יש צורך בעוד הופעה. זו עניינה של השמיטה, שנה שלמה של צמצום העבודה, שרובה פעם הייתה חקלאית. בנוסף יש את כל המצוות המיוחדות של השמיטה, וכך יש אפשרות שהאומה תוציא את הכוחות הרוחניים הנשמתיים שלה מן הכוח אל הפועל.
שאלה: אמנם יש יחידים שמגיעים למדרגה הזאת שהרב מדבר עליה, אך כיצד אפשר לומר שהם מגלים על הציבור, אולי דווקא הם היוצאים מן הכלל?!
תשובה: הם לא יוצאים מן הכלל. האומה זו מציאות אחת, לא פרטים. כמו שלא שייך לומר שהעיניים רואות ולא האדם, כי כוח הראיה של האדם רק מתגלה דרך העיניים, כך גם לגבי האוזניים – וודאי שלא שייך לטעון שרק האוזניים שומעות אלא הגוף שומע. כך היחידים הם המוח והלב של האומה, ובהם מתגלַה הגדוּלה של האומה. ככל מה שכל אחד יתעלה לפי מדרגתו, הוא ישפיע קצת או הרבה על הכלל כולו.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il