בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • שמחת תורה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

עמרם בן סולטנה

פסגת חגי תשרי

איך עוברים מהשיא של חג הסוכות אל שמיני עצרת? שמיני עצרת - טפל לחג הסוכות? שמיני עצרת - שורש כל החגים; מהי המעלה הגדולה בנטישת פרי החג? הסוכה וארבעת המינים - אור מקיף ופנימי; הושענא רבה - מצוות ערבה ודוד המלך; מחג הסוכות אל שמיני עצרת; בין שבועות לשמיני עצרת;

undefined

הרב אליהו ברין

ליל הושענה רבא תשס"ד
9 דק' קריאה 43 דק' צפיה
פסגת חגי תשרי
שמיני עצרת - יחוד עליון בין הקב"ה לכנסת ישראל
הרב אליהו ברין

המעבר מסוכות לשמיני עצרת
בסיומו הנשגב של חג הסוכות, כאשר מצוותיו הרבות המקיפות את כל מערכות חיינו מגיעות במידה מסויימת לשיאן ביום הושענא רבא, אנו עוברים בבת אחת אל שמיני עצרת - שמחת תורה.
המעבר מהושענא רבא אל חג שמיני עצרת הוא שינוי עצום, שנראה, לכאורה, פלאי.
חג הסוכות עם כל מצוותיו הרבות מקיף בעוצמה ובשמחה מיוחדת את כל מציאות החיים - לולב וארבעת המינים, ישיבה ואכילה בסוכה, ועמן המצוות שבמקדש: ניסוך המים, שמחת בית השואבה והקפת המזבח עם לולב וערבה. כל המצוות הללו מגיעות לשיא מרומם ומיוחד ביום הושענא רבא, שבו אנו עושים שבע הקפות סביב המזבח ומקיימים את מצוות ערבה, זכר למקדש. ומן היום הזה אנו עוברים במעבר חד, אחרי פרידה "ברגש צער" (עולת ראיה) מן הסוכה, המצווה החביבה והמיוחדת, אל חג שמחת תורה, שבו אין ולו אחת מכל המצוות הללו.
יש מקום להבין, מהו הקשר של חג הסוכות לחג שמיני עצרת, ומהי הקומה המתווספת לנו ביום זה.

הגמרא בסוכה 1 אמנם מגיעה למסקנה, שלעניין כמה פרטי הלכות מסויימים 2 , שמיני עצרת הוא "רגל בפני עצמו", אך לעניין בל תאחר וכן לדינים אחרים ישנם רק שלושה רגלים, ואילו חג שמיני עצרת אינו נמנה כנפרד מחג הסוכות. כך גם הפסוק "ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון" 3 מלמד אותנו על חיבור מסוים הקיים בין סוכות לשמיני עצרת. ועם זאת, הם שבים ונראים כשני עניינים, כפי הנראה מפסוק אחר "שבעת ימים תקריבו אשה ליהוה, ביום השמיני מקרא קדש יהיה לכם והקרבתם אשה ליהוה עצרת הוא וגו'".
במה, אם כן, ממשיך שמיני עצרת את סוכות? שפע המצוות הבולט שיש בסוכות מצטמצם בשמחת תורה למנהג סיום התורה, שהונהג בתקופה מאוחרת יותר 4 . כיצד מתקשר הדבר עם המעלות המיוחדות שהושגו על ידי מצוות החג?

שמיני עצרת - שורש כל החגים
על הפסוק "עצרת הִוא 5 " מפרש רש"י:
"כמלך שזימן את בניו לסעודה לכך וכך ימים, כיון שהגיע זמנן להפטר אמר בני בבקשה מכם, עכבו עמי עוד יום אחד, קשה עלי פרידתכם".

ההבנה הפשוטה היוצאת מדבריו, ששמיני עצרת הוא רק תוספת על העיקר, תוספת על חג הסוכות. נראה, כביכול, כי עיקר המפגש עם השכינה הסתיים, ואך מפני שקשה להיפרד, מתעכבים יום נוסף. אמנם עדיין אומרים הלל ושמחים, אך נראה, שמן השמחה הראשונה לא נשאר דבר.
אולם, מן המקורות הבאים נראה, לכאורה, אחרת.
בגמרא בסוכה 6 נאמר, ששמיני עצרת הוא יום של התייחדות בין הקב"ה לעם ישראל:
"הני שבעים פרים כנגד מי? כנגד שבעים אומות, פר יחידי למה? כנגד אומה יחידה, משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו עשו לי סעודה גדולה, ליום אחרון אמר לאוהבו עשה לי סעודה קטנה כדי שאהנה ממך".

האהבה העצומה בין כנסת ישראל לקב"ה עמוקה יותר מכל ריבוי הקרבנות הבאים כנגד אומות העולם, וכפי שיבואר. מוסבר עוד בזוהר בפרשת אמור 7 , שכל אותם ה"אורחים" שהם מבחינת אומות העולם (שכנגדם הקרבנו את קרבנות החג) מפירים את שמחתו הפנימית המיוחדת של הקב"ה עם כנסת ישראל. לעומתם, ה"אושפיזין דמהימנותא", הם שבעת הרועים הידועים, באים כולם ביום הזה מעצמם, ואף אין צורך להזמין אותם.
ר' צדוק 8 מביא מתיקוני זוהר, ששמיני עצרת הוא חג ש"כל החגין מתחגגין ביה" - שמיני עצרת מהווה שורש השפעת קדושה לכל שאר המועדים.
על כן, עלינו לבאר, שדווקא משום כך אין הוא זקוק לאיזו אחיזה מצוותית מיוחדת, משום שהכל נמצא בתוכנו הפנימי העליון. וכך כותבים הרמב"ן 9 וספר החינוך 10 להסביר מדוע אין נוטלים לולב ביום השמיני, משום ששמיני עצרת אינו זקוק למצווה זו - "הוא עצמו הדר" - הוא כולו שמחה עליונה, ואינו מזדקק למצוות הלולב שבפועל, כדי שתתחדש בו מעלה זו.

משמעות צמצום השפע המצוותי בשמיני עצרת
אלא, שעלינו להבין, מהי המעלה הגדולה בכך ששבעים האומות אינן שייכות לשמיני עצרת?
לכאורה, הקרבת שבעים הפרים כנגד אומות העולם אינה עניין של דיעבד - ההפך הוא הנכון, המעלה הגדולה של חג הסוכות היא, שכח הקדושה של עם ישראל אינו מקרין על עצמו בלבד, אלא גם על אומות העולם. ביחס לכך מסביר הרב זצ"ל 11 , שחג הסוכות מקרב את התורה אל הטבע ואל החיים, וכאשר המצוות מטביעות את חותמן בשמחה המורגשת בחיים, או אז הן יכולות להיפגש גם עם אומות העולם, עם אלו שאינם יכולים להישען על כך שהקב"ה ציווה, וממילא צריך לקיים - אלא צריכים להרגיש שהמצוות משנות אותם. ולכאורה, כל שפע המצוות המיוחד שבחג הסוכות נובע ממעלתו המיוחדת של החג, המסוגלת לרומם את חלקי החיים כולם בשפע מיוחד.
לאור זאת, שבה ועולה ביתר שאת השאלה, האם בכך שבשמיני עצרת אנו עוברים למדרגה שבה מקריבים רק פר אחד, ומבטאים בכך את הקשר הפנימי היחיד והמיוחד שלנו עם רבונו של עולם - מתבטלת אותה מעלה של השפעה על הטבע, על החיים ועל רבונו של עולם?
מוכרחים להבין, שאותו "חדר יחוד" יחיד ומיוחד של שמחת תורה מושג דווקא כתוצאה של העבודה כולה, שנבנתה בחג הסוכות, ויחד עם זאת הוא ריכוז פנימי עילאי המכיל בתוכו את כל המעלות הללו שהושגו בחג, וכפי שעלינו עוד לבאר.

הסוכה וארבעת המינים - שמחה עליונה
הדגש המייחד את מצוות החג כולן הוא היכולת לבטא את הקדושה המתגלה בחיים עצמם, בטבעיותם ובכל בחינותיהם. הסוכה, בשמחתה המיוחדת, מכניסה לתוכן של מצווה את כל ביתו של האדם - "תשבו כעין תדורו 12 ", ומצוות ישיבתה מתקיימת באכילה, שתיה, שינה, טיול וכדו', סוכתו קבע וביתו עראי. המבט השמיימי אל הליכת עם ישראל אחר השכינה, "לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה 13 ", כנגד ענני הכבוד שבצילם הסתופף עם ישראל במשך כל התקופה הזו, נעשה כלול ומושג בקדושתה של הסוכה.
הסוכה נקראת בספר הזוהר "צילא דמהימנותא" (צל האמונה). ניתן לומר, שהסוכה היא מעין 'בית קיבול' לכל הרוחניות שצברנו במשך השנה - כשאנו נמצאים בצילה, אנו מרגישים את כל המדרגות המיוחדות שקנינו במשך השנה. אין הכוונה דווקא לכל אחד באופן אישי, אלא לעם ישראל בכללותו, שהתעלה בראש השנה וביום הכיפורים, והנה מגיע חג הסוכות שבו הוא יושב בצילו של המלך. כל מצוות חג הסוכות הן מעין מתנת ה' להיכנס להיכל המלך.
לדברי חז"ל בגמרא בסוכה, מצוות הסוכה באה לזכר הסוכות שעשו ישראל במדבר, לזכר ענני הכבוד. הסוכות העראיות שעשו ישראל במדבר מבטאות את הליכתם של ישראל אחרי השכינה ארבעים שנה בכל הסיבוכים והקשיים, בחינת "לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה". עם ישראל מתבטל לקב"ה, ודבק בשכינה לעולם.
ניתן לומר, שבחג הסוכות אנו נכנסים לתוך אטמוספירה מיוחדת של נצח, צועדים וחודרים לתוך עצמנו. אנו משקיפים על האומה הישראלית לכל מערכותיה, לכל בניני הרוחניות שבה, מן האבות הקדושים ועד דוד המלך. משקיפים אל כל התחנות שעם ישראל עובר ויעבור, אל הנצח והשלמות העתידית, ומתבוננים שהמסקנה האחרונה של הכל היא דוד המלך, ההתבטלות הגמורה והענוה האחרונה - הבאה לידי ביטוי במצוות ערבה.

יום ערבה
היום השביעי נקרא "יום ערבה" - המצווה שאנו מרבים לעסוק בה היא דווקא מצוות ערבה. עלינו להבין, במה זכתה הערבה? הרי הערבה היא המין הפשוט ביותר, אין לה לא טעם ולא ריח, והיא באה דווקא כנגד אלו שאין להם תורה ומצוות? אומר על כך השפת אמת, שדווקא משום שהערבה באה כנגד אנשים אלו שאין בהם תורה ומצוות, היא המבטאת יותר מכל את סגולת ישראל. בלקיחת הערבה אנו מבטאים, שסגולת ישראל היא השורש של הכל, ורק על גבי השורש הזה בנויה האומה הישראלית כולה.
האושפיזין של היום השביעי הוא דוד המלך ומדרגתו היא ה"מלכות" - המדריגה העצמית שלנו, אותה אנו משיגים דווקא מתוך ההתבטלות. כל בנין הקדושה של עם ישראל, של האבות הקדושים, משה, אהרון ויוסף מתאחד ומתגבש במסקנה - בדוד המלך. דוד המלך הוא האישיות שאוחזת את האומה הישראלית בצורה העליונה ביותר, כפי שהיא מקושרת לקב"ה בכל בחינותיה.

מחג הסוכות אל שמיני עצרת
בחג הסוכות הפנמנו, שהקב"ה איתנו בכל בחינות החיים. כל מצוות החג מדגישות את האפשרות לקדש ולהעלות את החיוּת שבכל, וכך אנחנו מחוברים לקב"ה בשמחה עליונה, וכפי שמסביר הרב, שהעראיות שבסוכה נובעת דווקא מתוך רוב עוצמתה של הסוכה, "בכל רגע ורגע נולדת סוכה חדשה 14 ". הסוכה אינה מציאות רגילה, והחיים בה אינם חיים רגילים, דבר זה מקרין על כל מציאות החיים של עם ישראל, מציאות שאינה שקועה בתוך הטבע, אלא עליונה רוחנית.
אחרי שלמדנו והפנמנו את תכניו של חג הסוכות, דרך כל מצוותיו המיוחדות, אנו ראויים להיכנס אל שמיני עצרת. ביום זה אנו מבינים, שקשר החיים המוחלט שלנו לקב"ה, איתו קשרנו גם את כל הטבע, את כל אומות העולם ואת כל החוכמות, אינו דבר חיצוני לנו, אלא שייך למהותנו, ועל כן איננו זקוק לשום אמצעים.
שמיני עצרת הוא מחד, קומה חדשה, אבל מאידך, כל ענינה של הקומה החדשה הזו הוא להפנים את הקומות הקודמות לה, וכך להגיע אל השורש. 'עצרת' אין לפרשו, אפוא, רק כתוספת של יום אחד כדי להקל את הפרידה, שהרי אם קשה להיפרד עתה, אחר יום נוסף תהיה הפרידה קשה עוד יותר. היום הזה הוא, כפי שמתרגם אונקלוס, "כנישין", מלשון לעצור, לכנוס. יום של הפנמה ערכית של הכל. ונברר יותר את משמעות הדברים הללו.

בין עצרת דשבועות לשמיני עצרת
עצרת - יום מתן תורה, אוצר בתוכו את מה שטמון ביציאת מצרים. חג השבועות מפרש ומסביר מהו התוכן שנולד ביצירת עם ישראל - חיי תורה ומצוות. הוא מפתח את מה שמונח בנשמת האומה, פותח לפנינו את כל התוכן האלוקי של האומה שעתה נולדה, יצאה ממצרים והפכה להיות עמו של הקב"ה, כי הקב"ה בחר בנו מכאן ולעולם. זוהי העצרת - "בית הקיבול" של הפסח.
אולם, כדי להגיע לבית הקיבול של חג הסוכות, שמיני עצרת, אין צורך לחכות חמישים יום. אנו נמצאים בחודש השביעי וכבר נתעלנו ונתקדשנו, כעת, אפשר להיכנס מיד ליום השמיני. למעשה, שמיני עצרת הוא מעין "בית קיבול של בית קיבול", שהרי חג הסוכות עצמו הוא כמין עצרת של כל השנה. חג הסוכות אינו חג של לידה, כחג הפסח, אלא הוא חג של מסקנה, חג שאוצר את התכנים של השנה כולה, ומכניס אותם אל הצורה שבה אנו מקבלים את הדברים. זהו חג שמעמיד את הכל על השורש של השמחה - 'חג האסיף' האוסף את התכנים של השנה כולה, ומקיימם בצורה בנויה ועצמית בתוכנו.
חג הסוכות מעמיד את כל המצוות כולן על בציור של תקרובת המוגשת לקב"ה. בחג הסוכות אין מקיימים מצוות באופן סתמי, הקב"ה מקבל אותם כעבד שמוזג כוס לרבו, הכל לפי הריצוי לפניו. כל מצוות הסוכה הן עניין של קרבה מיוחדת, חיבור מיוחד, המקשר אותנו לקב"ה ובונה את הבית הרוחני שלנו. והנה, לכל השפע הגדול הזה אנו הולכים ויוצרים בית קיבול נוסף, כך ששמיני עצרת נושק לסוכות מחד, ועומד בפני עצמו, מאידך.
שמיני עצרת הוא תוצר של מה שבנינו ורכשנו בסוכות. גם חג השבועות בנוי על הספירה שלנו, אבל העיקר בחג השבועות הוא הופעה אלוקית מיוחדת, מתן תורה, משום שאז נוצרה האומה. לעומת זאת, חג הסוכות בנוי על האסיף, על העבודה ועל הבניין שלנו, ואחר העבודה שמצידנו, אחרי כל ההתיישרות עם הטבע והמקור - אנו יכולים להיפגש עם השורש והמהות הפנים פנימית - האחדות של כנסת ישראל עם הקב"ה.
זהו תוכנו של שמיני עצרת - היחוד של כנסת ישראל עם הקב"ה, לכן הוא שורש כל החגים ושורש כל השפעת הברכה לכל העולם. רק השמחה נשארת בשמיני עצרת, וכל המכשירים שהיו בחג הסוכות כבר הפכו להיות מעכבים, הם לא השורש שהכל תלוי בו אלא הם התוצאה של החיבור, שכולו רצוף אהבה עליונה ונשגבה.

שמחת התורה שבשמיני עצרת
שמחת התורה שבשמיני עצרת לא באה מתוך שאין לנו בו את כל המצוות והתכנים של חג הסוכות, אלא מפני שהיא שייכת למהותו של היום.
בשמחת תורה ישנו דבר מופלא - לעומת כל שבעת ימי הסוכות, בהם אנו מקיפים את הבימה כשספר התורה עומד במרכז, הרי שבשמיני עצרת אנו מקיפים את הבימה יחד עם ספרי התורה. בספרים הפנימיים מובא, שהבימה מייצגת את כנסת ישראל, ונמצא שבהקפות אנחנו מבטאים שהתורה מקיפה את כנסת ישראל "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו". בשמחת תורה אנו מדברים על התורה שכבר דבוקה בנו, ולכן אנו שמחים לא רק בנתינתה של תורה, אלא בעיקר בכך שאנו מלאים בה, שסיימנו, השלמנו וקנינו אותה.

שורש השמחה במציאות- שמחת התורה
בהרבה מקומות כותב הרב, שהשמחה האמתית אינה אלא שמחה של תורה, של חיי תורה והארתה על כל החיים.
מובא בגמרא 15 :
"מעשה ברבי עקיבא שעשה משתה לבנו, ועל כל כוס וכוס שהביא אמר חמרא וחיי לפום רבנן, חיי וחמרא לפום רבנן ותלמידהון".

בעין איה, מבאר הרב את גמרא זו ואומר, שחמרא, כלומר יין, הוא שמחה. אצל תלמידי חכמים השמחה היא לפני החיים. 'חמרא וחיי לפום רבנן ותלמידהון' - "שמחת עולם על ראשם", שמחה שמעולם על ראשם 16 .
אנשים גדולים כמו רבי עקיבא, שכל חייו מסירות נפש, כל חייו שיר השירים, אדירות החיים הזו כל כך מחוברת היא בתורה ובכנסת ישראל באהבה עליונה, הוא חי את שמחת ה' במעשיו, הוא חי את טבע הקודש בעולם כפי שהוא נשקף מכל הלכה והלכה, כל התורה אצלו היא שירת הארת חיים, וכל החיים כולם מתמלאים באורה הזו. כך הוא עם ישראל כולו בחג שמחתה של תורה.
זהו הכתר, זהו עילוי החיים שאנו זוכים לו דרך הפנמת כל הערכים של חג הסוכות. בשמונה קבצים 17 הרב מסביר ואומר:
"כל שמחה נמשכת מחידוש המחשבה, ויסוד חידוש המחשבה הוא חידושה של תורה שהיא למעלה מן השמש כי כל אשר תחת השמש אין בו כל חדש".

מה שלמעלה מהשמש הוא החידוש, כל חידוש נעוץ בחכמת אמת, ובגלל שהתורה היא חכמת האמת היא מסוגלת לבנות חידושים בעולם.
"יחידי הסגולה הם הם המעלים את נקודות השמחה של כל הנעשה תחת השמש מתוך עולם התוהו ומכניסים אותו לתוך הבנין של עולם חסד יבנה".

כל מה שתלמידי חכמים עושים בעולם הוא להביא את השמחה האמתית לעולם. שמחת תורה היא ליצוק את שמחת הסוכות בכלי העולם. בסוכות אנו אוחזים, נוגעים ולא נוגעים באור הפוגש אותנו, בשמחה העליונה שאנו ספונים בצילא דמהמנותא, נמצאים בהיכל השכינה הזו, אבל בתורה - בהארתה, בשמחתה, בקניינה, בתורה דיליה של תלמיד חכם שגמר אותה, וכנסת ישראל היא התלמיד חכם הגדול הגומר את התורה וקונה אותה כל שנה מחדש - בזאת אנו נפגשים בשמחת תורה. בכל שנה כנסת ישראל מזדווגת עם הקב"ה בשמחת תורה בזיווגא שלים, וזה יוצק בנו את האפשרות לשמר שמחה זו במשך כל השנה, אם יודעים אנו שזהו עניינו של שמחת תורה.
ככל ששמחים יותר בתורה, ככל שיודעים יותר שהתורה היא מתנת ה' לעם ישראל, ככל שיותר מרגישים שקונים תורה, ככל שיותר מחבבים כל אות ואות של תורה, ככל שיותר מקבלים על עצמנו שנהגה ונעסוק בה יותר במשך השנה, ככל שנקבל יותר על עצמנו לשמוח בלימודה, להקיף אותה בכל חלקיה, להתמלא ממנה, להתברך בה, להתבשם בה, להקרין אותה ולהופיע אותה כמה שיותר - ככל שנעבוד את העבודה הנפלאה הזו, כך היום הזה וסגולותיו ישפיעו את ברכותיו עלינו, יקרינו וירוממו אותנו. ועם ישראל באמת לחיים טובים יחתמו, כמו שאמרו חכמים שהחיתום הסופי, מסירת הפתקים - הוא בשמיני עצרת עצמו, זהו חיתום שהוא מתנה, הוא כבר התקבלות כזו שהקב"ה מזכה אותנו בה.
בעזרת ה', הקב"ה יחתום אותנו לחיים שלמים מאירים ושמחים בחג הזה ובכל השנה כולה.




^ 1.מז, ב.
^ 2.לעניין פז"ר קש"ב- פרטי הלכות המבוארות שם ברש"י ותוס'.
^ 3.ויקרא כג, לט.
^ 4.למרות שעיקרו נזכר כבר בזוהר הקדוש, בפרשת פנחס, דף רנו.
^ 5.שם, לו.
^ 6.נה, ב.
^ 7.קד, א.
^ 8.פרי צדיק על שמיני עצרת אות מ.
^ 9.ויקרא כג, מ.
^ 10.מצווה שכד.
^ 11.אורות האמונה, עמוד 83.
^ 12.סוכה כח, ב.
^ 13.ירמיהו ב, ב.
^ 14.עולת ראיה ח"ב עמ' שסח.
^ 15.שבת סז, ב.
^ 16.שבת פח, א.
^ 17.קובץ ה, קב.


את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il