בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • סנהדרין
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

ר' גדעון ליכטרמן ז"ל

מסכת סנהדרין - דף ב'

סמכות בתי הדין בזמן הזה

ביאור המחלוקת אם "שליחותיהו" דין תורה או תקנת חכמים; חקירה האם בית-דין מברר הדין או יוצר הדין? מה ההבדל בין הוראת איסור ובין דין ממונות.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

י"א אייר התשס"ט
7 דק' קריאה 48 דק' צפיה
מקורות: נתיבות סימן א' סק"א. ים של שלמה ב"ק פ"ג ס"ט - מה שכתב בשם תרומת הדשן. אור שמח הלכות ממרים ד, ג. חת"ס חושן משפט תשובה קע"ז אות ג'. קצות החושן סימן ג' סק"א, נתיבות ומשובב נתיבות שם. קרית ספר סוף פרק ה' מהלכות שופטים. אמרי בינה חושן משפט סימן א' בדברי ראב"ן. הר צבי על הטור חושן משפט סימן א'.

המחלוקת בתוקף דיני ממונות בזמן הזה
בתחילת מסכת סנהדרין 1 עוסקת הגמרא בהרכב בית דין לדיני ממונות. מבואר בגמרא כי מן התורה יש צורך בשלשה דיינים סמוכים, אלא שבזמן הזה אין סמוכים, וכיום ניתן לדון דיני הלוואות וכן דיני ממונות שכיחים מכח 'שליחותייהו קעבדינן' 2 , כלומר בימינו נחשבים הדיינים שלוחים של הסמוכים ומכוחם הם דנים.

הטור 3 כותב שתוקף 'שליחותייהו קעבדינן' הוא מדרבנן בלבד. לעומתו כותב הנתיבות 4 שנראה לו שיש לכך תוקף דאורייתא, אלא שהדבר נמסר לחכמים. ראיותיו הם מכך שהמושג 'שליחותייהו' לא נאמר רק ביחס לדיני ממונות, שעל כך אפשר לומר 'הפקר בית דין הפקר', אלא גם ביחס לקבלת גרות, וממילא יש לכך נפק"מ גם לתחום האיסורי, שאם קידש הגר אשה וקידשה אח"כ אדם אחר אין קידושי השני תקפים, ואם נאמר ש'שליחותייהו' מועיל רק מדרבנן - הרי אין כח ביד חכמים להפקיע איסור תורה! ראיה דומה מביא הנתיבות מכך שניתן לכפות על גט, ואם מהתורה הגט אינו גט יוצא שחכמים מתירים אשת איש. הנתיבות מסיים שאמנם הרמב"ן כתב שבקידושין מועיל הדבר מכח הכלל 'אפקעינהו רבנן לקידושי מיניה', אך כותב על כך שזהו דוחק, שא"כ היו צריכים לפרש זאת, שהרי יש לכך כמה השלכות 5 .

מדוע כדי לברר דיני ממונות יש צורך בבית דין?
כדי להבין את המחלוקת, נעסוק בשאלה יסודית נוספת: מהו פשר השוני בין דיני ממונות להוראת איסור והיתר? בהלכות איסור והיתר יכול כל מורה הוראה לברר את ההלכה ויש לסמוך על דבריו, ואם כן מדוע בדיני ממונות לא יהווה פסק של תלמיד חכם פסק מחייב?

ניתן לומר שאמנם כדי לברר את ההלכה אין צורך בבית דין, כמו בדיני איסור והיתר, אך אי אפשר לכפות את ביצוע הדין ללא בית דין, כאשר אחד מבעלי הדין מתנגד.

אפרושי מאיסורא
אלא שלכאורה גם כדי לכפות אין צורך בבית דין, וזאת משום החובה 'אפרושי מאיסורא' - כל אדם מחוייב להפריש את חבירו מעשיית איסור! בעל 'תרומת הדשן' מוכיח שחובה זו אינה רק של בית הדין אלא של כל אדם מישראל, וזאת מהגמרא 6 שאומרת שעבד נרצע שהגיע זמנו להשתחרר אך הוא רוצה להישאר עם אשתו מותר לאדונו להכותו להפרישו מאיסור, ואם חבל בו פטור "דעביד דינא דקודשא בריך הוא". תרומת הדשן מוסיף שמטעם זה מותר, למשל, לאדם להכות את אשתו כדי להפרישה מאיסור אם מקללת את הוריה ואינו צריך להביאה לבי"ד, ואפילו אם אין היא עוברת בקום עשה אלא רק נמנעת מלקיים, ומוסיף שודאי לכתחילה יש להשתדל לפעול בדרכי נועם. המהרש"ל בספרו 'ים של שלמה' 7 מביא את תה"ד ומוסיף שדין זה נאמר לכל אדם מישראל שרואה את חבירו עובר איסור, ואף אם חבירו עובר בשב ואל תעשה.

המהרש"ל מוסיף סייג חשוב, שדין זה שייך רק באדם שידוע שהוא ירא שמים ועושה זאת לשם מצווה ולא להנאתו, שאם לא כן כל אדם ריק יכה את חבירו על דבר תוכחה, שאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. מכל מקום, מבואר בדברי המהרש"ל שאין צורך עקרוני בבית דין כדי להפריש מאיסור, אפילו בשב ואל תעשה, ונמצא שעדיין עלינו להבין לשם מה יש צורך בבית דין כדי לדון דיני ממונות.

אלא שדברי המהרש"ל אינם מוסכמים. הרמב"ם 8 פוסק שמהתורה דיין אחד כשר (ובפשטות לשיטה זו אין צורך בדיין סמוך, כמבואר בגמרא וברש"י 9 ), ועל דבריו הקשו האחרונים - אם כן מדוע אמרה הגמרא, והרמב"ם עצמו פסק זאת 10 , שבזמן הזה דנים רק מכח 'שליחותייהו', הרי בלאו הכי אין צורך בסמוכים? תירץ הקצות 11 שאמנם כדי לדון גם אחד כשר, כדיני איסור והיתר, אך כדי לכפות את הדין יש צורך בבית דין. הקצות מסתמך בדבריו על דברי התוספות 12 שכתבו שהדרשה 'לפניהם - ולא לפני הדיוטות' עוסקת בכפיית הדין. על כך הקשה הנתיבות - הרי לכפות יכול כל אחד משום 'אפרושי מאיסורא', וכשם שרואים בדין מי שאינו רוצה לעשות סוכה שמכין אותו עד שתצא נפשו! וביאר הקצות שיטתו במשובב נתיבות שרק במצוות עשה נאמר הכלל 'מכין אותו עד שתצא נפשו', ומה שבמצוות לא תעשה אפשר להפריש מאיסור - אין היתר להכות עד שתצא נפשו, וגם עצם האפשרות לכפות את חבירו במצוות לא תעשה היא רק ביחס לאדם שעובר בידיים על איסור, אך כאשר מדובר בשב ואל תעשה - יש צורך בבית דין לשם כך.

נמצא לסיכום שנחלקו האחרונים: לדעת הקצות אין אפשרות לכפות דין בדיני ממונות ללא בית דין, ולדעת המהרש"ל הנתיבות אין צורך בבית דין.

על דברי הנתיבות הקשה הקצות מדברי התוספות המפורשים שביארו שהדרשה 'לפניהם ולא לפני הדיוטות' עוסקת בכפיה. האור שמח 13 בהלכות ממרים הולך בשיטת הנתיבות, ותירץ שדין זה נכון רק בדברים שצריך בהם את רצונו של האדם, כמו בכפייה לתת גט או להפריש קרבנות, שבזה רק בית דין יכול לברר שהרצון הפנימי של האדם הוא לקיים את המצווה, אבל בדברים אחרים כמו החזרת ממון לבעליו כל אחד יכול לכפות את דין התורה 14 .

החת"ס 15 מחלק בין חוקים למשפטים. באופן עקרוני, כל אדם מחוייב למחות על עבירות, ואם אינו מוחה למרות שיש כח בידו הרי חל עליו "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת". ומוכיח החת"ס שאין צורך לשם כך בבית דין מהפסוק "ואם העלם יעלימו עם הארץ את עיניהם מהאיש ההוא", הרי שגם 'עם הארץ', גם מי שאינו בית דין אסור שיעלים את עיניו. ומסיים ש"אין בין בית דין לאדם אחר מישראל ולא כלום, ובית דין שהזכירו בכל מקום (כגון 'קטן אוכל נבילות בי"ד מצווים להפרישו', 'קטן שלא מלו אביו בי"ד מצווים למולו' ועוד) לישנא דעלמא", משום שבדרך כלל לבית דין יש כח לכפות.

החת"ס ממשיך שדברים אלו הם רק ביחס לחוקי התורה. לעניין המשפטים - כלומר דיני גזילות, וכן הוצאת אשה מיד בעלה - יש צורך בבי"ד, כפי שלמדו חז"ל 'לפניהם ולא לפני הדיוטות'. ומוסיף החת"ס שגם בדיני המשפטים אין צורך בבית דין אלא כדי לפסוק את הדין כך שיהיה ניתן לכופו, אך אחרי שפסקו הדיינים את הדין ובעל הדין מסרב נראה שעבר על מצוות "ושמעת אל השופט", וכל אדם יכול לכופו משום כך.

מהו גדרו של ההבדל בין חוקים למשפטים? אפשר להבין זאת בשני אופנים. ניתן להבין שאין הבדל עקרוני בין דיני ממונות לדיני איסור והיתר, אלא שבדיני ממונות לא תמיד ברור עם מי הצדק, ורק לבית הדין יש סמכות לברר את הפסק ולהחליט שפלוני חייב. אולם יתכן שכוונתו שהוצאת ממון שונה משאר כפיות, משום גזירת הכתוב 'לפניהם'.

אפשר לומר שזו גזירת הכתוב ללא טעם, אך אפשר להבין שבית הדין נדרש כדי לכפות את בעלי הדין לבוא לדין .

אם נבין כך, עולה שגם אם כח הכפייה הוא מצד שליחותייהו, מכל מקום עצם הפסק הוא דאורייתא, ונפק"מ כאשר הצדדים באו בהסכמה, או בדיעבד - כשכפו שלא כדין.

הקרית ספר 16 (המבי"ט) מחדש חידוש גדול, ואומר שהצורך בסמוכים הוא רק כשיש סמוכים, שאז אסור לדון בפני אחרים, אבל אם אין סמוכים כל אדם כשר, וניתן לדון גם דברים שאינם שכיחים. אם נאמר שהצורך במומחים הוא רק בכפיה לבוא לדין, שזה עניין טכני, אזי קל יותר להבין את חידושו. כמובן שגם אם נבין כך אין דבריו מוכרחים, והם חידוש גדול.

בית הדין - מברר או יוצר?
ניתן להציע הסבר חדש לשאלה האם כח שליחותייהו הוא מדאורייתא או מדרבנן.
כאמור, אפשר לומר שאין הבדל עקרוני בין דיני ממונות לאיסור והיתר, ובשני סוגי הדינים תפקידו של בית הדין הוא לברר את דעת התורה. לפי הבנה זו ניתן לומר כי התורה היא המחייבת, והדיין רק מגלה את דין התורה 17 . באופן דומה, מביא האמרי בינה 18 את דברי הראב"ן, שמשמע מדבריו שכיום אפשר לדון רק בדינים שנפסקו כבר ע"י הסמוכים, ומשמעות 'שליחותייהו' היא שאנו מודיעים את פסק דינם של המומחים. נמצא לפי דבריו ש'שליחותייהו' אינו כח עצמאי של בי"ד, ולשיטה זו ניתן ללכת צעד נוסף ולומר שכל תפקיד בית הדין הוא בירור מה התורה אומרת.

אולם ניתן להבין שבדיני ממונות בית הדין אינו רק מברר את ההלכות אלא גם יוצר אותן. לא תמיד מסתכם תפקידו של בית הדין בחיפוש ההלכה המתאימה למקרה שלפניהם, ופעמים רבות קיימים צדדים לכאן ולכאן, ובית הדין נדרש להכריע 19 . זו משמעות השאלה אם שליחותייהו דאורייתא או דרבנן: אם בית הדין מברר אזי אין צורך עקרוני בבית דין, אולם אם בית הדין יוצר את ההלכות הרי שרק סמוכים יכולים לעשות זאת.

נפק"מ בשאלה זו היא דיונו של ההר צבי 20 ביחס לקבלת עדים: לפני הרב פרנק הובא לדיון מקרה שבו שני עדים העידו לפניו שפלוני קידש אישה ואחד מהם הוא גיסו של המקדש. גיס אמנם פסול לעדות מדרבנן אך כשר מדאורייתא, ובאופן פשוט משום כך יש לחשוש לקידושין. אך אם נאמר ש'שליחותייהו' הוא רק מדרבנן אפשר לומר שחז"ל נתנו כח לקבל היום עדים רק בעדים כשרים, ולא לעדים שפסולים מדרבנן, וממילא אין טעם לתת גט. בהמשך הסיפור העד חזר בו, ואף כאן עולה נפק"מ בין האפשרויות, שכן אם ניתן היום לקבל עדות מדאורייתא אין אפשרות לעד לחזור בו - כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, אך אם קבלת עדות כיום היא רק מדרבנן יתכן שיכול הוא לחזור בו.


^ 1 דפים ב – ג.
^ 2 בבא קמא פ"ד ע"ב.
^ 3 בתחילת סימן א' בחושן משפט.
^ 4 סימן א, סק"א.
^ 5 יש להעיר שגם מהתוספות ניתן לדייק כנתיבות.
^ 6 בבא קמא כ"ז ע"א.
^ 7 בבא קמא פרק ג, סימן ט.
^ 8 פרק ב, הלכה י.
^ 9 הגמרא אומרת בשיטת רב אחא כי הסיבה שהצריכו חכמים שלשה היא 'גזירה משום יושבי קרנות' – ואם מהתורה צריך סמוך מהו המקום לחשוש ליושבי קרנות? כמו כן אם נאמר כך לא מובנים דברי הגמרא שמתוך שלשה דיינים 'אי אפשר דלית בהו חד דגמיר' – וכי מכל שלשה יש אחד סמוך?
^ 10 פרק ה הלכה ח.
^ 11 ג, א.
^ 12 ב ע"ב ד"ה ליבעי.
^ 13 הלכות ממרים ד, ג.
^ 14 האור שמח מוסיף שיתכן שגם במצוות שצריכות כוונה יש צורך בבית דין, ואכמ"ל.
^ 15 חושן משפט סימן קע"ז, אות ג.
^ 16 הלכות שופטים, סוף פרק ה.
^ 17 הדבר פשוט יותר בדיני ממונות שאינם קנסות, אך ניתן לומר זאת גם בקנסות, אף שללא בית דין אין חיוב, כפי שרואים בדין 'יוחלט השור' שלאחר שבית הדין פוסק הרי ששיעור התשלום הוא לפי שעת המעשה, ואם כן בית הדין הוא רק תנאי ביצירת החיוב (לא ניכנס לדיון זה, ולענייננו אפשר לומר שבעונשין בית הדין קובע).
^ 18 חושן משפט, סימן א.
^ 19 כמובן שהחידוש בא רק על גבי היסודות הברורים. ועיין חגיגה ג ע"א "מה נטיעה פרה ורבה, אף דברי תורה פרין ורבין" (הערת המשכתב).
^ 20 על הטור תחילת חושן משפט.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il