בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • נושאים שונים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

לאה בת יהודית

תקיעה בשופר של עולה

שיעור בסוגיית התוקע בשופר של עולה, דרך בירור גדרי מעילה וגדרי מצוות תקיעת שופר.

undefined

כ"ח אלול תשס"ד
8 דק' קריאה 34 דק' צפיה
האם יש בקול מעילה?
למדנו במסכת ראש השנה 1 :
אמר רב יהודה: בשופר של עולה לא יתקע, ואם תקע יצא. בשופר של שלמים לא יתקע, ואם תקע לא יצא. מאי טעמא? עולה בת מעילה היא, כיון דמעל בה נפקא לה לחולין, שלמים דלאו בני מעילה נינהו איסורא הוא דרכיב בהו ולא נפקי לחולין. מתקיף לה רבא: אימת מעל לבתר דתקע, כי קא תקע באיסורא תקע! אלא אמר רבא: אחד זה ואחד זה לא יצא. הדר אמר: אחד זה ואחד זה יצא, מצות לאו להנות ניתנו".

תחילה סבר רב יהודה שכיון שבקרבן עולה שייכת מעילה, אם תקע בו הוציאו לחולין וממילא יצא, ואילו בשופר של שלמים אין מעילה וממילא לא יצא לחולין. על כך שאל רבא - הרי הרי המעילה היא אחרי שתקע, ולכן בכל מקרה לא יצא; אך לבסוף רבא חזר בו ואמר שבכל מקרה יצא, שכיון שמצוות לאו ליהנות ניתנו אין בכך מעילה כלל.

הרמב"ם 2 הביא את מסקנתו של רבא אך הוסיף עוד טעם:
וכן שופר של עולה לא יתקע בו ואם תקע יצא, שאין בקול דין מעילה. ואם תאמר והלא נהנה בשמיעת הקול? מצות לא ליהנות ניתנו, לפיכך המודר הנייה משופר מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה.

הטעם שכותב הרמב"ם "שאין בקול דין מעילה" נובע מהכלל אותו אומרת הגמרא בפסחים 3 "קול מראה וריח אין בהם משום מעילה". כל המפרשים שואלים שלכאורה כלל זה סותר את דברי הגמרא הנ"ל בראש השנה, שהתוקע בשופר של עולה מעל ורק אם תוקע למצוה אומרים "מצוות לא ליהנות ניתנו", ונמצא שגם בקול יש מעילה! ועוד יש להבין מדוע לא הסתפק הרמב"ם בטעם שכותב הבבלי?

תירוץ האחרונים לסתירת הסוגיות (גדר איסור מעילה)
על שאלה זו תירצו כולם, שיש לחלק בין תוקע לשומע. השומע אינו מועל, אבל התוקע כן. את טעם הדבר הסביר האור שמח 4 , שאיסור מעילה הוא מטעם גזל ההקדש, ואם כן מובן מדוע השומע אינו מועיל שהרי אדם אינו יכול לאסור על חבירו לשמוע את נגינתו, שאין זה בבעלותו, אבל לקיחת השופר הריהי גזל.

הקהילות יעקב ועוד אחרונים המתיקו את הדברים עוד. שנינו "הנהנה שוה פרוטה מן ההקדש מעל" 5 . הנתיבות 6 ביאר שכלל זה הוא רק בקדושת דמים, הדומה לגזל, אבל בדבר הקדוש קדושת הגוף - גם בפחות משוה פרוטה שייכת מעילה. לכאורה מכאן נסתרים דברי האור שמח, שהרי שופר של עולה קדוש בקדושת הגוף, ואם כן איסור המעילה בו אינו מטעם גזל! אולם שאלה זו אינה קשה, שכן כבר כתבו התוספות בכמה מקומות 7 שאין הכוונה לקרבן עצמו, אלא לדמי עולה, כגון שלקח שופר והקדישו לדמי עולה, וממילא יפה אמר האור שמח.

מהלך המחשבה הזה נמצא לכאורה גם בדברי הקצות, אבל ניתן להמליץ על כך את המשפט "דמים בדמים לא נגעו", ובאמת הסברו של האור שמח אינו עולה יפה, כפי שנבאר.

אדם שגונב ומוכר בהמה חייב בתשלומי ארבעה וחמישה. הגמרא 8 אומרת שגם אם הגנב הקדיש את החפץ הריהו חייב בתשלומי ארבעה וחמישה "מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לגבוה". אולם, במקום אחר אומרת הגמרא שמעשה של הקדשה אינו משנה את הרשות של החפץ! ביארו התוספות 9 שיש לחלק בין מקרה שהגנב הקדיש את הבהמה לבדק הבית, שאז ההקדשה נחשבת שינוי רשות וממילא נחשבת כמכירה, לבין אם הקדישו למזבח, שאז ההקדשה אינה מהווה שינוי רשות. הסיבה לכך היא שיש הבחנה מהותית באופי קדושות אלו: שבקדושת בדק הבית ההקדש נחשב בעל הבית באופן ממוני, זהו מעשה קנייני לכל דבר, והגזבר הוא נציג ההקדש. הקדשת בהמה לקרבן היא מעשה עם אופי אחר לחלוטין, אין זה מעשה קניין ממוני אלא הטלת קדושה בבהמה, וממילא המכירה אינה משנה את הרשות.

קיים מצב שלישי: שמקדישים חפץ לדמיו - כלומר מקדישים חפץ על דעת שימכרו אותו ויקנו ממנו קרבן. מה הדין כאן? האם 'דמי קרבן' דומה לקדושת דמים, או לקדושת מזבח? הקצות הוכיח מדברי רש"י ועוד ראשונים שהדין שאין אדם יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו הוא דוקא בקדושת דמים, אבל קדושת הגוף אפשר גם אם החפץ אינו ברשותו. תוך כדי דבריו הוא נוגע בנושא 'דמי קרבן', וכותב שזה נחשב קדושת דמים וממילא אי אפשר להקדיש בדבר שלא בא לעולם.

השאלה על דברי הקצות ועל הסבר האחרונים
ודברי הקצות תמוהים. המושג 'קדושת דמים' מתייחס לסוג הקדושה, שזו קדושה קניינית ממונית - הדבר שייך לגבוה. אבל כשמקדישים בעל מום לדמי קרבן, לא מדובר כאן על הקדשה לבדק הבית, אלא למזבח! זו הטלת קדושה ממש, כמו בקדושת הגוף! הגע עצמך: בהמה תמימה שייך להקדיש אפילו אם היא אינה ברשותו ואפילו אם היא לא באה לעולם, ולבהמת בעל מום שמוקדשת קדושה פחותה יותר - רק לדמי קרבן - צריך מאמץ יותר גדול, ואי אפשר? "יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא"? בהמה תמימה היא קדושה גדולה יותר מבהמה בעלת מום, שהרי יש לה גם קדושת גוף וגם קדושת דמים, ולמרות זאת אפשר להקדישה גם כשלא באה לעולם, וכי כאשר הוממה היא עלתה מדרגה וכבר אי אפשר להקדישה כשלא באה לעולם?

אפשר לשאול את השאלה על הקצות מכיוון אחר. בבהמה בעלת מום יש לדברי הקצות רק קדושת דמים, ואחר כך מחללים אותה על בהמה תמימה. אולם, לא מובן מהיכן צמחה בבהמה השניה קדושת הגוף, אם היא לא היתה בבהמה הראשונה? הרי לא שמענו שצריך להקדיש מחדש את הבהמה השניה! אלא ודאי שזו אותה קדושה, בתחילה היא רבצה רק על הדמים, על השוויות, ועכשיו הקדושה הזו עצמה חלה גם על הגוף 10 .

לסיכום, קדושת דמים היא קדושה שכל כולה עניין ממוני, שהחפץ שייך לבדק הבית, ואילו קדושת דמי קרבן זו קדושת מזבח, אלא שהיא רובצת על הדמים. ופלא על הקצות והבאים אחריו שלא הבחינו בין הדברים, בין דמים לדמים.

לפי הבנה זו, מעילה בשופר של דמי מעילה נדונת כמעילה של דמי מזבח, לא מטעם גזל, וממילא לא שייכת הבחנתו של האור שמח בין שומע לתוקע. ואכן, ה'מנחת ברוך' טוען שאין טעם לחלק ביניהם.

כך ניתן לראות גם בדין מודר הנאה משופר, שהרמב"ם פוסק שמותר גם לשמוע וגם לתקוע, וזאת משום שאין הבחנה ביניהם.

מעתה, כיצד נבאר את סתירת הגמרות?

ישוב לסתירת הסוגיות: מצוות שופר - שמיעה או תקיעה?
למעשה, הנימוק שכתב הרמב"ם לכך שהתוקע בשופר של עולה יצא - שהמצוה היא בשמיעת השופר, ואין בקול משום מעילה - מקורו בירושלמי. אלא שאין הדבר מוסכם.

אנו נוהגים כדברי הרמב"ם, וכך היא הברכה 'לשמוע קול שופר' 11 , אבל לדעת רבינו תם, יש לברך 'על תקיעת שופר'. הרמב"ם בתשובה הקשה על כך, אם הברכה היא התקיעה - כיצד התוקע מוציא אחרים? וכי חזן שינענע לולב יוציא את הציבור ידי חובה? הרי האחרים אינם עושים כל מעשה! אולם מצד שני שיטת הרמב"ם תמוהה עד מאוד, אם המצוה היא לשמוע מדוע יש צורך שהתוקע יהיה בר חיובא? הרי הוא לא מוציא את השומעים ידי חובה, וגם אם התוקע הוא קטן - השומעים שמעו תקיעת שופר! על שאלה זו ענו האחרונים שהגדרת קול השופר קול שיוצא ממי שהוא בר חיובא, אחרת אין זה "קול שופר". הסברא בכך אינה מובנת, אך לענייננו נקבל זאת בלי להבין. שאלה דומה קיימת ביחס לצורך בכוונה - מדוע התוקע צריך לכוין לשם המצוה? וגם על שאלה זו עונים שאם אין כוונה אין זה קול שופר שעליו נצטוינו. כמו כן צריך שהוא יכוון להוציא את האחרים, וגם כאן אומרים שזוהי הגדרת קול השופר שצריך לשמוע, ולא מובן כלל טעם הדבר. שאלות אלו גרמו כנראה לר"ת לומר שהמצוה היא בשמיעה.

כיצד יענה רבינו תם על שאלת הרמב"ם - כיצד הציבור יוצא ידי חובה במעשה התקיעה שעושה התוקע? התשובה היא שהתקיעה אינה נחשבת מעשה , אלא היא מין ממיני הדיבור , וממילא חל על זה הכלל שומע כעונה. כשם שאם שליח הציבור מברך הוא מוציא אחרים, כך גם אם הוא צועק, ותקיעת השופר היא צורה של צעקה 12 .

הראבי"ה הביא שכתוב בירושלמי כמו ר"ת, שהמצוה היא לשמוע. ונראה שזו אכן מחלוקת בין בין הבבלי לירושלמי, וממילא הכל יתורץ, כפי שנבאר.

הנה יש להבין, מהו בדיוק תפקיד התקיעה לפי הרמב"ם? היה מקום לומר שהתקיעה נחשבת "מעשה המצוה". המצוה היא השמיעה, ומעשה האדם הוא התקיעה. משל למה הדבר דומה? למצוות פריה ורביה, המצוה היא שיהיו לאדם בנים, והמעשה הוא הביאה. הבחנה זו פשוטה יותר ביחס לעבירות - למשל, האיסור בשבת הוא אפיית פת, ומעשה האיסור הוא הנחת הפת. כך כאמור היינו יכולים לומר ביחס להגדרת התקיעה לפי הרמב"ם, אולם הרמב"ם עצמו בתשובה מרחיק לכת יותר וכותב שהתקיעה נחשבת רק 'הכשר מצוה', בדומה מי שבונה סוכה ואחר כך יושב בה, שאין הבנייה כלל מצוה.

ומעתה מובנים דברי הרמב"ם בפשיטות. הרמב"ם אינו יכול להביא את הטעם של הבבלי ש'מצוות לאו ליהנות ניתנו', משום שלשיטתו המצוה היא בשמיעה, כדברי הירושלמי, והתקיעה היא כמכשירי מצוה בלבד, ואינה מצוה כלל. כשם שאדם שמודר הנאה מחבירו לא יוכל לבנות לחבירו סוכה מצד ש'מצוות לאו ליהנות ניתנו, כך גם ביחס לתקיעה בשופר. מהבבלי שכן הביא את הטעם 'מצוות לאו ליהנות ניתנו' מוכח שהמצוה היא בתקיעה עצמה, וזהו המקור לדעת רבינו תם.

טעם מצוות תקיעת שופר - תלוי בגדר המצוה
במאמר מוסגר נאמר : לתקיעת שופר ניתנו שני טעמים. האחד הוא שזו צעקה לשמים - 'השומע קול תרועת עמו ישראל', וטעם שני הוא 'עורו ישנים משנתכם, התקיעה לפי טעם זה נועדה לדבר אל האדם . הרמב"ם, שסובר שהמצוה היא בשמיעה, אכן כתב שהמצווה מכוונת לעורר את האדם, אבל לפי ר"ת שהמצוה היא התקיעה - מתאים לומר שזו צעקה לשמים.

ויש לקיים דברי שניהם על פי הגמרא בראש השנה 13 : "אמרו לפני מלכיות שתמליכוני עליכם, זכרונות שיעלה זכרונות לטובה, ובמה? בשופר". לתקיעת השופר שתי תכליות, 'שתמליכוני עליכם' - כלפי האדם שימליך את ה', 'שיעלה זכרונכם לטובה' - בשמים. אמנם הסבר זה אינו מוכרח, מפני ש'תמליכוני עליכם' יכול להתפרש גם כן כלפי הקב"ה).

מצוות לאו ליהנות ניתנו
בדברי הרמב"ם שהובאו בתחילת השיעור יש המשך שלכאורה הוא תמוה: "ואם תאמר הרי נהנה בשמיעת הקול, מצוות לאו ליהנות ניתנו". נמצא שהרמב"ם מביא גם את הטעם שאומר הבבלי, ומה פשר הדבר? מה צורך בשני טעמים? נלאו כל חכמי לב להבין את העניין.

ותחילה נשאל שאלה נוספת. ידועים דברי הכלבו , שהמודר הנאה משופר מותר בתקיעה של מצוה רק לשמוע אבל לא לתקוע, כי אז יש לו הנאת הגוף תוך כדי עשיית המצוה, שמתנאה בקולו 14 . הרמב"ם פוסק שמותר גם לתקוע - ומה יענה על טענת הכלבו?

נראה לחדש שהנאת הגוף כלל אינה נחשבת עבירה, אלא מצוה. הגמרא ביומא 15 אומרת שאחרי שהכהן הגדול קרא בבית המקדש, כל אחד היה קורא בספר תורה משלו "להראות חזותו ברבים" ופירש רש"י "להראות נויו של ספר תורה, ותפארת בעליה שטרח להתנאות במצוה". ולכאורה הדברים קשים: ביום הכיפורים - אדם מתפאר שטרח לכתוב ספר תורה נאה, לקיים מה שנאמר התנאה לפניו במצוות. היתכן?


התשובה היא פשוטה. יש מצוה להישבע בשם ה', והדבר הוא כבוד לה', שכאשר אדם נשבע - הוא נשבע בשם ה' ולא בדברים אחרים. כך גם כל אדם בדרך הטבע מתנאה, וזהו טבע שלא שייך להכחישו, והמצוה היא לרומם את ההנאה, שיתנאה בחפצים של מצוה ולא בסתם בגד. ולכך התכוון הרמב"ם בשאלתו - הרי הוא נהנה בשמיעת הקול, וכוונתו בהשמעת הקול (ולשונו קצת מגומגמת לפי זה), וביחס לכך עונה הרמב"ם - מצוות לאו ליהנות ניתנו.

אמנם הסבר זה הוא נגד מה שמוסכם אצל בעלי המוסר, אבל זו האמת בדעת הרמב"ם - יש מצוה להתנאות.

נמצא לסיכום: הבבלי נוקט בטעם 'מצוות לאו ליהנות ניתנו' כהסבר מדוע אין בתקיעה משום מעילה, אבל הירושלמי אינו יכול לומר זאת ביחס לתקיעה, שהרי לשיטתו התקיעה אינה מצוה כלל, ולכן הטעם שאומר הירושלמי ובעקבותיו הרמב"ם הוא שאין בקול משום מעילה; אבל ביחס להנאה שנהנה התוקע בהשמעת קולו - שייך לומר גם לפי הרמב"ם את דברי הבבלי שמצוות לא ליהנות ניתנו.


^ 1 כח ע"א.
^ 2 הלכות שופר א, ג.
^ 3 כו ע"א.
^ 4 הלכות שבת פ"א.
^ 5 בבא מציעא נה ע"א.
^ 6 סימן כ"ח.
^ 7 זבחים פ"ו, בכורות כ"ו.
^ 8 בבא קמא עו ע"א.
^ 9 עט ע"א ד"ה גנב והקדיש.
^ 10 על ההבחנה בין הגוף לבין השוויות ראה בקוב"ש לפסחים שמעלה כמה נפק"מ לדבר, מבאר בזה את הסתירות בין מעשר שני ממון גבוה או הדיוט ומבאר שהגוף של הבעלים והשוויות לגבוה, וכן לעניין בעל חוב קונה משכון ועוד).
^ 11 וכן נמצא בתשובת הגאונים ובתשובת הרמב"ם.
^ 12 לפי ר"ת צריך לומר, שהדין שהתוקע לתוך הבור לא יצא הוא דוקא באופן שאף אחד אינו שומע את התקיעה הזו, והטעם שלא יצא הוא שצעקה שאינה נשמעת אינה נחשבת דיבור.
^ 13 לד ע"ב.
^ 14 כדעת הר"ן ורוב הראשונים ודלא כרשב"א שאין בעיה בכך שיש הנאת הגוף תוך כדי המצוה.
^ 15 ע ע"א.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il