בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • משפטים
לחץ להקדשת שיעור זה
שיחת מוצאי שבת משפטים תשע"ו

משפטי התורה

מינוי למשרות ציבוריות ◆ חשיבות המשפט לפי דיני התורה ◆ האחריות האישית של כל אחד ◆ לחשוב על ההשלכות ◆ הקפדה על סגנון הדיבור ◆ השתדלות וביטחון.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

כז שבט ה'תשע"ז
12 דק' קריאה 50 דק' צפיה
מינוי למשרות ציבוריות
"וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם" (שמות כא, א). אומר רש"י:
למה נסמכה פרשת דינין לפרשת מזבח? לומר לך שתשים סנהדרין אצל המקדש.
בסוף הפרשה הקודמת נאמר: "וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית" (שם כ, כב), וכאן מיד בהתחלה מוזכרים המשפטים, כדי ללמד אותנו לשים את בית הדין ליד המזבח. המהר"ל בגור אריה כאן מסביר שהתפקיד של המזבח הוא להשכין שלום בין הקב"ה ובין ישראל:
וכן איתא במכילתא: "ולא תניף עליהם ברזל" (דברים כז, ה), מה האבנים שאינם רואות ואינם שומעות, בשביל שמטילים שלום בין ישראל לאביהם שבשמים אמרה תורה: "לא תניף עליהם ברזל", המטיל שלום בין איש לאיש, ובין איש לאשתו, בין עיר לעיר, בין אומה לאומה, על אחת כמה וכמה שלא תבוא עליו פורענות.
התורה אומרת לא להניף ברזל על המזבח, כי יש לו תפקיד להשכין שלום. אם כך אמרה על אבנים, על אחת כמה וכמה שהמשכין שלום בין ישראל לאביהם שבשמים ובין איש לאשתו, חלה עליו אותה הברכה.
גם המשפטים משימים שלום. יש מחלוקת בין אנשים, וכשבית הדין מכריע נעשה שלום. המהר"ל מרחיב את הדיבור ומתמרמר מאוד על המקומות שמתמנים בהם שופטים שאינם ראויים. כמה צריך להיזהר ולהישמר ממינויים כאלה, כמובן שלא בכל הקהילות הייתה בעיה כזאת, אבל כנראה שבלא מעט קהילות מינוי הדיינים לא נעשה לפי ההתאמה לתפקיד אלא בעקבות חשבונות לא עניינים. כתוצאה מכך הפסיקה הייתה לא נכונה ונוצר עיוות הדין. כנראה שהמהר"ל מזכיר את זה כאן כדי לחנך את הציבור, בכל מינוי צריך לשים את האנשים המתאימים באמת. צריך להתחנך לזה כבר בישיבה. לא פרוטקציות ולא השפעות אחרות. בחירת האנשים לעניינים ציבוריים צריכה להיות לגופו של עניין. האנשים היותר מתאימים, יותר ישרים ויותר בעלי מידות. כמו שהתורה אומרת, "אַנְשֵׁי חַיִל, יִרְאֵי אֱלֹהִים, אַנְשֵׁי אֱמֶת, שֹׂנְאֵי בָצַע" (שמות יח, כא).

חשיבות המשפט לפי דיני התורה
הפרשה עוסקת בהרבה משפטים. "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם", יש הדרכה תורנית בענייני משפט. לכאורה בדיני ממונות היה אפשר להכריע על ידי הסכמה ולא היה צורך שהתורה תדריך אותנו איך לקבוע את ענייני הממון בין אדם לחברו. אדם יכול לוותר על ממונו, ואם ציבור מחליט שהוא עושה לעצמו סדרים ממוניים משל עצמו, התורה לא מתערבת בזה. ובכל זאת, נאמר כאן: "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם", המשפטים האלה ולא משפטים אחרים. התורה מדריכה אותנו שגם בדיני ממונות, המשפט לאלוקים הוא.
הר"ן בדרשותיו אומר שכשדנים על פי דיני התורה יש השראת שכינה, ואילו בהכרעות על פי הסכמת הצדדים אין השראת שכינה, למרות שמותר להכריע גם כך. משפטי התורה הם משפטים אלוקיים, "מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל. לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי וּמִשְׁפָּטִים בַּל יְדָעוּם הַלְלוּ יָהּ" (תהילים קמז, יט-כ). המדרש מבאר את פשט המילים של הפסוק: "מגיד דבריו" - של הקב"ה ליעקב. "חוקיו ומשפטיו" - החוקים שעל פיהם הקב"ה נוהג הוא אומר לישראל. מה שהקב"ה מצווה אותנו זה מפני שהוא עצמו עושה כך, וכל ענייננו הוא ללכת בדרכיו. הוא מקיים את כל המשפטים ואת כל מצוות התורה, כביכול.
המדרש מביא שגוי אחד שאל על זה, אם הקב"ה מקיים את מצוות שבת איך הוא מביא עננים ממקום למקום, הרי זה טלטול מרשות לרשות! חכמי ישראל השיבו לו שבתוך רשות היחיד מותר לטלטל ממקום למקום, וכל העולם כולו הוא רשות היחיד של הקב"ה. כך המדרש עונה לגוי, כאיוולתו.
על כל פנים, כל מצוות התורה הן בעצם הנהגות אלוקיות, ואנחנו מודרכים לעשות כפי שהוא עושה. כמו שצריך ללכת במידותיו צריך ללכת גם במצוותיו. חז"ל אומרים שהקב"ה מתפלל, כביכול, ועל אותה הדרך הוא גם מניח תפילין (ראה ברכות ו, א). כל המצוות שאנחנו מצווים הן בעצם ההנהגות האלוקיות שנמשכות גם אלינו. זה עניינם של המשפטים, המשפטים אחראים לסדר של המציאות, ועיקר עניינה של המציאות היא להיות מסודרת. אחרי שהיא מסודרת אפשר לתת לה גם תוכן, אבל ראשית כל צריך סדר וכיוון. לכן המשפטים נמצאים צמודים למתן תורה, לפני ואחרי מתן תורה. רבי יהודה בן בבא מסר את נפשו על הסמיכה, כדי להמשיך את קיום המשפטים (סנהדרין יד, א). זה יסוד בתורה.

האחריות האישית של כל אחד
בתוך ההלכות הללו אנחנו פוגשים את דיני נזיקין. ארבע אבות נזיקין: שור, בור, אש ואדם. בשור עצמו יש שלושה אבות: נגיחה, שן ורגל. אדם צריך לשמור שממונו לא יזיק בכוונה, בנגיחה יש כוונה להזיק. גם אין להזיק מתוך תאווה והנאה -- וזה השן, וגם לא להזיק בלי לשים לב -- כמו רגל. אדם צריך לשמור את ממונו שלא יזיק. גם באדם, יכול להיות שאדם מזיק מתוך כוונה, יכול להיות שאדם עושה נזק להנאתו, או שהוא גורם נזק מתוך חוסר תשומת לב.
השורשים של אבות הנזיקין הם עמוקים ופנימיים, ומכאן אנחנו יכולים לעבור גם לצד החיובי - גם בקיום המצוות, להתכוון לקיים את המצווה וגם לבצע אותה בכל שלמותה. יש אנשים שמקיימים את המצוות כי הם נהנים מזה, זה נותן להם כבוד והכוונה היא שלא לשמה. לפעמים אדם עושה מצוות כדרך הליכתו, מתוך הרגל ושגרה. יכולות להיות גם מצוות בהיסח הדעת כמו מצוות שכחה, שאפילו אם אף פעם הוא לא ייזכר בתבואה ששכח הוא קיים את המצווה. מצוות שכחה היא שאדם שכח תבואה בשדה והוא מצווה שלא לחזור ולקחת אותה, אבל גם כשלא נזכר ששכח הוא כבר קיים את המצווה. ניתן ללמוד מכך על מעלת הכוונה במצוות: אם יצאה מצווה ממעשי האדם בלי שהוא יודע מזה, ובכל זאת הוא מקבל שכר כל כך גדול - אם אדם מקיים את המצוות במתכוון, על אחת כמה וכמה.
אחד מאבות הנזיקין הוא אש, וכאן אני רוצה להביא את דברי הגמרא במסכת בבא קמא (דף ס, א):
אמר רבי שמעון בר נחמני אמר רבי יונתן: אין פורענות באה לעולם אלא בזמן שהרשעים בעולם ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחלה, שנאמר "כי תצא אש ומצאה קוצים" (שמות כב, ה). אימתי אש יוצאה? בזמן שקוצים מצוין לה, ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחלה שנאמר "ונאכל גדיש". ואכל גדיש לא נאמר אלא "ונאכל גדיש", שנאכל גדיש כבר.
התורה באה לומר שאמנם הפורענות באה לעולם רק כשיש רשעים, אבל היא מתחילה מהצדיקים. הרשעים עושים את העברות והצדיקים סובלים. כך צריך להיות?!
הרשעים הם הגורמים לפורענות, אבל הצדיקים הם האחראים לזה. הצדיקים צריכים לדאוג שהרשעים לא יהיו רשעים ולכן העונש מתחיל בהם. הצדיקים נושאים באחריות הדור. הוי אומר שהתפקיד של כל אדם הוא לא רק שהוא עצמו יעבוד את ה' כמו שצריך, אלא שהעולם כולו יהיה מתוקן, שעם ישראל ישמור מצוות ושלא יהיו רשעים בעולם. כמובן שכל אחד כפי יכולתו, אבל זאת המטרה. האחריות של כל אדם היא לא רק על עצמו אלא אחריות כללית, אדם שיכול להשפיע על אחרים ולא השפיע נושא באחריות על מעשיהם. ההשפעה יכולה להיות על ידי תפילות, היא יכולה להיות בהשפעה ישירה או בדוגמה אישית, או בכל האופנים של השפעה. אדם אחראי על כל מה שהוא יכול להשפיע. בגלל זה, אם הצדיקים לא השתדלו מספיק ויש רשעים - האש פוגעת בצדיקים תחילה.
הגמרא ממשיכה:
תאני רב יוסף: מאי דכתיב: "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר" (שמות יב, ב) כיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין צדיקים לרשעים, ולא עוד אלא שמתחיל מן הצדיקים תחלה, שנאמר: "והכרתי ממך צדיק ורשע".
הברייתא הזאת מוסיפה על הרעיון. כשניתנה רשות למשחית, הוא כביכול לא צריך לדקדק מי צריך להיענש ומי לא, והוא לא מבחין בין צדיק לרשע. הצדיקים צריכים להבין שאם תינתן רשות לפגוע ברשעים, גם הם ייפגעו. הסיבה שכולם נפגעים כי האחריות משותפת לכולם, כמו שאמרנו.

לחשוב על ההשלכות
בעמוד ב' הגמרא שם מספרת סיפור:
יתיב רב אמי ורב אסי קמיה דר' יצחק נפחא. מר אמר ליה: לימא מר שמעתתא, ומר אמר ליה: לימא מר אגדתא. פתח למימר אגדתא ולא שביק מר. פתח למימר שמעתתא ולא שביק מר. אמר להם: אמשול לכם משל למה הדבר דומה, לאדם שיש לו שתי נשים אחת ילדה ואחת זקינה: ילדה מלקטת לו לבנות, זקינה מלקטת לו שחורות נמצא קרח מכאן ומכאן. אמר להן: אי הכי אימא לכו מלתא דשויא לתרוייכו. "כי תצא אש ומצאה קוצים" תצא מעצמה. "שלם ישלם המבעיר את הבערה": אמר הקדוש ברוך הוא: עלי לשלם את הבערה שהבערתי, אני הציתי אש בציון, שנאמר: "ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה" (איכה ד, יא), ואני עתיד לבנותה באש שנאמר: "ואני אהיה לה חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה" (זכריה ב, ט).
שמעתתא: פתח הכתוב בנזקי ממונו וסיים בנזקי גופו, לומר לך אשו משום חציו.
כשרבי יצחק רצה לומר דבר הלכה, אחד מהתלמידים לא נתן לו, וכשהוא רצה לומר דבר אגדה השני עיכב, ולכן הוא אמר להם דבר שיש בו גם הלכה וגם אגדה. דבר האגדה הוא על האש האלוקית, ודבר ההלכה נוגע למחלוקת ממה נובע החיוב על נזקי האש. האם החיוב הוא מדין חציו או מדין ממונו. כשאדם יורה חץ, הכוח שעושה את הנזק נחשב כמו הגוף שלו והנזק מיוחס אליו לגמרי. אך באש, כשהאש מתפשטת על ידי הרוח ויש פה כוח נוסף שמעורב, האם זה עדיין נחשב שהוא עשה את הפעולה - או שהפעולה לא מתייחסת אליו והוא חייב רק משום ממונו, כמו כל נזק שממון שלו גרם. להלכה נפסק שהחיוב על אש הוא משום חציו.
הדין הזה מלמד אותנו מסר מיוחד במינו: הנימוקי יוסף בפרק שני של בבא קמא אומר שאם להלכה 'אשו מתוך חציו', המשמעות היא שכל מה שהאש תמשיך לבעור ולהתפשט זה כאילו הוא בעצמו עשה. אם כן, איך אפשר להדליק נרות בערב שבת, הרי האש דולקת במשך השבת וכאילו הוא מדליק אותה בשבת עצמה? התשובה שהוא מביא היא שאמנם המעשה מתייחס למי שהדליק אותו, אבל לשעה הראשונה. עכשיו הוא עשה את כל מה שקרה לאחר מכן. יש להבנה הזו גם נפקא מינה למעשה - אם אדם הדליק אש, נפטר, ואחר כך האש התפשטה והזיקה. הוא חייב לשלם, אמנם אי אפשר להעמיד אותו לדין, אבל אם הוא השאיר ממון גובים את הנזקים מהכסף שלו. התוצאות שקרו הן פועל יוצא של המעשה שהיה. כשאדם עושה מעשה, כל ההשלכות שיתרחשו מהמעשה מחייבות אותו. אדם יכול לדבר לשון הרע, השומע מספר למישהו אחר והדבר מתגלגל וגורם לנזק, כמו אש שמתפשטת ועוברת הלאה, אך הראשון חייב. למרות שהדיבורים עברו דרך אחרים והיה כוח אחר שמעורב - מכיוון שזה התחיל ממנו הוא חייב.
הקב"ה אומר שהוא הצית את ירושלים באש ולכן גם באש הוא עתיד לבנות אותה. אנחנו מדברים על אש בתור דבר מזיק, ברמה הרוחנית כשאדם כועס הוא מדליק אש ופוגע באחרים, והמקובלים אמרו שכשאדם כועס הוא הורס את כל המדרגה הרוחנית שלו. כעס הוא דבר חמור מאוד, אסור לאדם לאבד שליטה על עצמו. זו אש. אש ששורפת ומזיקה. כך גם באש התאווה, אדם נמשך לדברים אסורים והמשיכה הזאת בוערת בקרבו. מדברי הגמרא אנחנו לומדים שכשעושים קלקול באש, גם התיקון צריך להיות באש. אש ההתלהבות של עבודת ה', אש לוהטת של דבקות במצוות ולימוד התורה, זה התיקון. חז"ל כבר לימדו אותנו בכמה מקומות שכדרך הקלקול כך דרך התיקון: כלים שבלעו טעם איסור פולטים את הטעם באותה הדרך, מה שבלע במים יפלוט במים, ומה שבלע באש יפלוט באש. לפי גודל הבעירה כך צריך להיות מהלך התיקון.
מארבע אבות נזיקין אנחנו יכולים ללמוד גם ארבע אבות של תיקונים.

הקפדה על סגנון הדיבור
נעבור לעניין נוסף בפרשה: "וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ" (שמות כב, ל). אומר הזוהר (דף קכא, א):
זכאין אינון ישראל דקודשא בריך הוא בעי ליקרא לון יתיר על כל שאר בני עלמא, בקדמיתא אמר לון: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים" (שמות יט, ו) לא אעדי רחימותא סגיאה מנהון עד דקרא לון: "וגוי קדוש" דאיהי יתיר, לא אעדי רחימותא מנהון עד דקרא לון: "כי עם קדוש אתה" (דברים יד, ב), לא אעדי רחימותא מנהון עד דקרא לון "ואנשי קדש תהיון לי" דאיהו יתיר מכלא.
( תרגום: זכאים ישראל שהקב"ה רוצה להוקיר אותם יותר משאר בני העולם. בתחילה אמר להם: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים", לא הסיר אהבתו הגדולה עד שקרא להם "וגוי קדוש", שזה יותר. והוסיף חיבתו עד שקרא להם "כי עם קדוש אתה", ועוד הוסיף עד שקרא להם "ואנשי קודש תהיון לי", שזה יותר מהכול).
הקב"ה מחבב את ישראל, 'כהנים', 'גוי קדוש', 'עם קדוש', ולבסוף ביטוי גבוה מעל גבוה - 'ואנשי קודש תהיון לי'. הזוהר מבאר שיש הבדל בין קדוש ובין קודש, קודש היא מדרגה גבוהה יותר מאשר קדוש.
כתיב: "והחכמה מאין תמצא" (איוב כח, יב), אורייתא מחכמה נפקת, מאתר דאקרי קודש, והחכמה נפקת מאתר דאקרי קדש הקדשים.
( תרגום: התורה יוצאת מהחכמה, ממקום שנקרא קודש. החכמה נובעת ממקום שהוא קודש קדשים).
החכמה נמצאת במקום גבוה מעל גבוה, והתורה נמשכת מהחכמה. התורה נקראת קודש, והחכמה נקראת קודש קודשים.
מנלן? דכתיב: "קדש ישראל לה' ראשית תבואתה" (ירמיה ב, ג) ראשית ודאי, חכמה אקרי ראשית, דכתיב: "ראשית חכמה יראת ה'" (תהלים קיא, י), ומשום דישראל אקרון קדש בשלימו דכלא, כתיב: "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו" (שמות כב, ל), דהא ישראל דאינון שלמין על כלא לא ינקין מסטרא דדינא קשיא, לכלב תשליכון אותו לכלב ודאי...
תרגום וביאור: מנלן שקודש הוא מדרגת החכמה? שנאמר: "קדש ישראל לה' ראשית תבואתה", ונאמר: "ראשית חכמה יראת ה'", זה נקרא ראשית וזה נקרא ראשית. מכאן שחכמה היא מדרגת הקודש.
מכיוון שישראל נקראו קודש, לכן כתוב: "ובשר בשדה טרפה לא תאכלון", מכיוון שישראל שלמים בכל, אין להם לינוק מהדין הקשה אלא לכלב תשליכון אותו, וכו').
צריך להסביר קצת את הדברים. יש מדרגות מדרגות בעולמות הרוחניים, וישראל הם בשורש. הם גם ממלכת כהנים באופן הגלוי והמשפיע, כמו הכהנים שמשפיעים על ישראל. על גבי המדרגה הזו יש מדרגה נוספת - ישראל קדושים. קדוש זה גבוה, נבדל ונפרד מעל המציאות. גם מעל המדרגה הזאת יש מדרגה נוספת, קודש. מקורה של נשמת ישראל הוא במקום מאוד עליון ונישא, ולכן ישראל מצווים במצוות, הם צריכים להיזהר ממאכלות אסורות ומדברים שפוגמים במדרגה העליונה שהם נמצאים בה, מדרגת הקודש.
אמר רבי שמעון: כתיב הכא "ואנשי קדש תהיון לי", וכתיב התם "כי עם קדוש אתה לה' אלהיך". 'לה' אלהיך' - 'לי' מבעי ליה! אלא הכא לעילא לעילא, והתם שכינתא.
וכתיב: "והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו" (ישעיה ד, ג) ולא קודש, בכאן קדוש ולעילא קודש, כתיב: "קודש ישראל לה' ראשית תבואתה".
תרגום וביאור: רבי שמעון אמר שבפסוק כתוב "ואנשי קודש תהיון לי", ופסוק אחר אומר "כי עם קדוש אתה לה' אלוקיך". למה בפסוק השני לא כתוב "לי" אלא "לה' אלוקיך'"? אלא בשעה שבישראל מופיעה המדרגה של הקודש, אז אתם 'לי', אז אתם ממש קרובים לריבונו של עולם. בפסוק השני נאמר "כי עם קדוש אתה לה' אלוקיך", שם זה השכינה.
כתוב: "והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו", קדוש ולא קודש. מעל זה נמצא הקודש, בפסוק "קודש ישראל לה' ראשית תבואתה". המדרגה של ירושלים היא מדרגה של גילוי שכינה, אבל השורש של נשמת ישראל גבוה מעל זה, וכשישראל מתנהגים כפי שהם מצטווים ונעשים אנשי קודש - אז הם 'לי', הם שייכים לריבונו של עולם).
הזוהר ממשיך ואומר שמכיוון שישראל נקראים קודש, אסור לאדם לקרוא לחברו בשם גנאי ולא לכנותו בשם. העונש על מי שעושה כך הוא גדול, ומי שקורא לחברו 'רשע' מורידים אותו לגיהינום, חוץ מעזי פנים שמותר לקרוא להם רשע. ישראל כל כך מרוממים ועליונים, ולכן הם צריכים לכבד אחד את השני ולא לקרוא לחבר בשם. צריך לעשות הבחנה. אם אדם רוצה להעביר ביקורת על מעשה שחברו עשה, שלא יאמר שהוא רשע, אלא יכול לומר שהוא עשה מעשה של רשע, מתנהג כרשע. הזוהר מתבונן בנקודה הזאת, ומביא ראיה מהפסוק: " הָיָה ה' כְּאוֹיֵב" (איכה ב, ה). כאויב, ולא לומר על הקב"ה את המילה אויב ביחס אלינו, חס וחלילה. כאילו אויב, זה מבטא את ההתנהגות שהייתה קשה מאוד.
כל אחד צריך לדעת שהמדרגה של עם ישראל היא מאוד גבוהה, וזה מחייב התייחסות נכונה לכל אחד מישראל. ישראל עם קדושים. אפשר להגיד ביקורת, אבל לא להטביע בהם חותמת ולומר שזה המהות שלהם, שהאדם הזה רשע. זו הדרכה חשובה בסגנון הדיבור.

השתדלות וביטחון
אני רוצה לעמוד על עוד נקודה בפרשה (ראה בשיחה לפרשת משפטים תשע"ד). "וְרַפֹּא יְרַפֵּא" (שמות כא, יט), מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות (ברכות ס, א). האבן עזרא כאן אומר שהרשות לרפאות היא רק בפצעים חיצוניים, דברים שנראים לעין. במחלות פנימיות לא ניתנה רשות לרופא לרפאות, ובהם צריך לבקש רפואה מריבונו של עולם. מה הסברא לחלק בין הדברים -- אני מבין את דברי האבן עזרא כך שכשיש פצע ורואים את הפתרון, אפשר לטפל כדי שהבעיה לא תחריף וכדי להבריא את האדם. אם רואים שהעצם שבורה, אפשר לקרב עצם אל עצם ולתקן - לא שייך לעמוד ולהגיד שצריך להתפלל לריבונו של עולם כדי שהוא יקרב את העצמות זו אל זו. אתה רואה לנגד עיניך, יש פה פעולה שאתה יכול לעשות כדי שהדברים יקרו. לעומת זאת בדברים שהאדם לא רואה, הוא צריך לסמוך על ריבונו של עולם ולהתפלל.
גם הרמב"ן דן בשאלה הזאת, והוא מרחיב את הדיבור על כך בפרשת בחוקתי (ויקרא כו, יא). אסא המלך דרש ברופאים, והייתה עליו ביקורת. הפנייה צריכה להיות לריבונו של עולם, שישלח את הרפואה. אדם שנמצא במדרגה רוחנית גבוהה ויש לו הכרה גדולה של אמונה, צריך לפנות לריבונו של עולם ולא לרופאים, הפנייה לרופאים היא חולשה באמונה, כאילו יש דרך ריפוי שהקב"ה לא מרפא. אך מי שלא נמצא במדרגה עליונה שכזאת רשאי להתרפא אצל רופאים.
הדיון הזה מתפשט על כל סדר החיים, כמה צריך להשתדל וכמה לסמוך על סייעתא דשמיא. האם אדם יכול להגיד שהוא רק יעסוק בתורה וילמד, והקב"ה יזמין את מזונותיו? אדם ילך במקומות מסוכנים ויאמר שאם הקב"ה ישמור עליו הוא שמור, ואם לא בין כה וכה שום דבר לא יעזור? האם אדם צריך לבטוח בה' בלי לעשות השתדלות, או שיש חובה לעשות השתדלות?
אפשר להגיד שהרוח הכללית של הראשונים והאחרונים היא שכגודל הביטחון כך צריך לעשות פחות השתדלות. ספר העיקרים אומר שאמנם "אם ה' לא יבנה בית שווא עמלו בוניו בו" (תהילים קכז, א), אבל אם ה' כן יבנה בית - טוב עמלו בוניו בו. "אם ה' לא ישמור עיר שווא שקד שומר", אבל אם ה' כן ישמור עיר - טוב שקד שומר. האדם צריך להשתדל, ועל מעשיו תחול סייעתא דשמיא. בלי רצון ה' שום דבר לא יקרה, הבית לא ייבנה והעיר לא תישמר. צריך לבנות, צריך לשמור, אבל לזכור שהכול תלוי ברצונו של הקב"ה. כך גם בהליכה לרופאים, לזכור שהרופא הוא שליח ה', ואם הקב"ה רוצה הרופא ירפא.
כשאדם מלא בביטחון הוא יכול לצמצם את ההשתדלות, לעשות את המינימום. יש סיפור חסידי על יהודי פשוט ששמע שיחה מאיזה רב'ה על כך שהכול תלוי ברצונו של הקב"ה, ואם הקב"ה רוצה שלאדם תהיה פרנסה הוא לא צריך להתאמץ אלא הפרנסה תזדמן לו ליד הבית. אותו יהודי היה מתפרנס מכך שהיה קם לפנות בוקר, קונה סחורות ומוכר אותן. ויום אחרי שהוא שמע את הדרשה הוא ישן עד הבוקר, כמו שהרב'ה אמר. אשתו רואה שבשתיים לפנות בוקר הוא לא יוצא לקנות את הסחורות, מנסה להעיר אותו, והוא אמר שהוא לא קם, כמו שהרב'ה אמר. בשעה שלוש היא כבר צעקה עליו שייקום כי כבר לא יהיה לו מה לקנות, ולא תהיה להם פרנסה, והוא בשלו. בשבע בבוקר דופקים לו בדלת, האיכרים שהוא תמיד קונה מהם שואלים למה הוא לא בא, ומה עם הסחורה. מאז הם היו מביאים לו את הסחורה אל הבית, הוא לא היה צריך לקום לפנות בוקר. ביטחון בה' - הרב'ה אמר שאם הקב"ה רוצה הפרנסה מסתדרת.
תנסו, יכול להיות שזה ילך...
לזכור תמיד שכל מה שאנחנו עושים לא ילך בלי סייעתא דשמיא. עם זאת, כל אדם צריך לעשות השתדלות, וכגודל הביטחון פחות השתדלות. הסיעתא דשמיא נקבעת לפי גודל הביטחון של האדם. "וְרַפֹּא יְרַפֵּא" מותר ללכת לרופא כדי להתרפא, אבל תמיד לזכור שהקב"ה הוא זה שמרפא.

֎ ֎ ֎
לקבלת השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת bogrim@yeshiva.org.il , או למספר 0547881227
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il