בית המדרש

  • מדורים
  • קול צופיך - הרב שמואל אליהו
לחץ להקדשת שיעור זה
תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק

מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר

*המלחמה עם עמלק היא בשתי חזיתות, גם רוחנית וגם גשמית. זו מלחמה שבאה בגלל רפיון ידיים רוחני של ישראל. על כן גם התיקון צריך להיות בשתי החזיתות הללו. *צריך כל חייל לדעת כי הוא מקיים את מצוות המלחמה בעמלק גם כשהוא יושב במחנה ולא יורה אפילו כדור אחד. עצם קיומם של חיילי ישראל הוא הרתעה לאויבינו שרואים את היד החזקה ואת הזרוע הנטויה.

undefined

הרב שמואל אליהו

ד' אדר ב' תשע"ו
13 דק' קריאה 59 דק' צפיה
המטבחון המדיני-ביטחוני של עמלק
חכמנו מספרים, שעמלק הסיר את הפחד שהיה לאומות העולם מישראל אחרי יציאת מצרים. "שהיו הגויים יראים להילחם בכם, ובא זה והתחיל והראה מקום לאחרים. משל לאמבטי רותחת שאין כל בריה יכולה לירד בתוכה, בא בן בליעל אחד קפץ וירד לתוכה אע"פ שנכווה, הֵקֶרַה אותה בפני אחרים" (רש"י דברים כה יח). עמלק שילם מחיר יקר כדי לשבור את הפחד וההרתעה מישראל, כי הוא ידע את חשיבותה.
זרש ואוהבי המן היו צאצאיו של עמלק, וגם הם הכירו את חשיבותה של המודעות הציבורית. על כן הם מייעצים להמן: "יַעֲשׂוּ עֵץ גָּבֹהַּ חֲמִשִּׁים אַמָּה וּבַבֹּקֶר אֱמֹר לַמֶּלֶךְ וְיִתְלוּ אֶת מָרְדֳּכַי עָלָיו" (אסתר ה יד). מה החכמה בעצה זו? צריך לזכור כי בימיהם רוב הבניינים בשושן היו של קומה אחת או שתיים. כשבין הבניינים האלה מתנוסס עץ בגובה חמישים אמה, שגובהו כמו שמונה קומות, זה ניכר למרחוק. התוכנית שלהם הייתה שכל העם הנמצא בשושן יראה את מרדכי היהודי תלוי במשך חודשים ארוכים על העץ. הם רצו שכולם יראו ויבינו שלא כדאי להתעסק עם המן. כך נוצרת מודעות ציבורית. "וַיִּיטַב הַדָּבָר לִפְנֵי הָמָן וַיַּעַשׂ הָעֵץ".
מה קורה למי שמקפיא בנייה בירושלים? תלוי...
כשקורה המהפך במגילת אסתר, הקדושה משתמשת באותם כלים כנגד המן ומחשבתו. בתחילה תולה אחשוורוש את המן על העץ הגבוה הזה, וכל תושבי שושן רואים מה קורה למי שמתעסק עם היהודים: "וְרַבִּים מֵעַמֵּי הָאָרֶץ מִתְיַהֲדִים כִּי נָפַל פַּחַד הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם". גם היהודים מתעודדים, לבם מתחזק והם מתמלאים "אורה ושמחה וששון ויקר". המראה הזה שובר את רוח אוהבי המן, במיוחד כשהוא מתנדנד על העץ לפחות 11 חודשים, מט"ז בניסן שנתלה בו ועד י"ד באדר, לכל הפחות, שבו נתלים עשרת בניו לידו על העץ.
הבקשה המיוחדת של אסתר לתלות את עשרת בניו ההרוגים של המן שימשה בדיוק לאותה מטרה, להשפיע על דעת הקהל ולייצר אווירה ציבורית שתתאים לתוכניות של אסתר המלכה. המטרה שלה היא בניין ירושלים ובית המקדש שנעצרו על-ידי המשטינים וכותבי השטנה בבית המלך אחשוורוש. היא רוצה לשבור את רוחם של המתנגדים לבניינה של ירושלים, ולכן היא תולה את עשרת הבנים הללו.
כך היה מו"ר הרב אליהו זצוק"ל מביא מדי שנה את דברי רש"י (אסתר ט י) שכתב: "ראיתי בסדר עולם אלו עשרה שכתבו שטנה על יהודה וירושלים כמו שכתוב בספר עזרא (עזרא ד) 'ובמלכות אחשוורוש בתחילת מלכותו כתבו שטנה על ישבי יהודה וירושלם', ומה היא השטנה? לבטל העולים מן הגולה בימי כורש שהתחילו לבנות את הבית, והלשינו עליהם הכותים והחדילום. וכשמת כורש ומַלַך אחשוורוש והתנשא המן דאג שלא יעסקו אותן שבירושלים בבניין, ושלחו בשם אחשוורוש לשרי עבר הנהר לבטלן".
תליית עשרת בני המן מכינה את הקרקע למטרה הבאה של אסתר, לבנות את ירושלים. היא משדרת לכל תושבי עיר הממלכה ואומרת להם: ראו מה קורה למי שמנסה לעצור את בניין ירושלים. השדר הזה עבד, ושלוש שנים אחר כך בוטלה ההקפאה שהייתה על בניין ירושלים. שום מקטרג לא העז לפתוח את פיו בחצר המלוכה, ובית המקדש נבנה בשנה השנייה לדריווש מלך מדי ופרס.
דורש טוב לעמו
בניינה של ירושלים היה גם מול עיניו של מרדכי היהודי. כך מסביר גאון עוזנו ותפארתנו בעל הבן איש חי זיע"א (בספרו "קרן ישועה" על מגילת אסתר) את המילים הכתובות במגילה על מרדכי היהודי: "דורש טוב לעמו": "ומהו הטוב הזה שמרדכי דרש בשביל עמו? כתבו חכמינו במדרש (תנחומא לך לך פרק טו) אין טוב אלא בית המקדש ואין טובה אלא ארץ ישראל. שנאמר: 'אחר ישבו בני ישראל ובקשו את ה' אלהיהם ואת דוד מלכם ופחדו אל ה' ואל טובו' (הושע ג). ומהו 'טובו' - זה בית המקדש שנאמר 'אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן' (דברים ג כה).
"והנה בא הפסוק להודיע שבח מרדכי הצדיק שאפילו בהיותו בגולה היה בגדולה, דמה שהיה משנה למלך וכמעט שהוא עצמו מלך, אל תחשוב שמפני גדולתו שכח בנין ארץ ישראל ובית המקדש ולא היה מבקש מאת המלך על בניינם. אלא אפילו הכי היה תמיד דורש ומבקש מאת המלך בשביל בנין ירושלים ובית המקדש, כי היה מקיים בעצמו 'אם אשכחך ירושלים וכו' אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי'".
מלחמה רוחנית בעמלק
הזוהר (חלק ב דף סה/ב) שואל מפני מה לא נלחם משה רבנו בעמלק ושולח את יהושע. שנאמר: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בָּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק" (שמות יז). הרי בשעת הצורך ידע משה לעמוד מול פרעה בתוקף ולא פחד. כשהיה צריך להילחם בסיחון ועוג – התייצב משה בחזית המערכה ונלחם בהם. למה במלחמת עמלק, שהיא המלחמה הראשונה של ישראל אחרי יציאת מצרים, משה לא נלחם? "וְכִי מַה חָמָא מֹשֶׁה, דְּסָלִיק גַּרְמֵיהּ, מֵהַאי קְרָבָא קַדְמָאָה דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא פָּקִיד?". מה ראה משה שסילק את עצמו מהקרב הראשון שהקב"ה מצווה אותנו עליו?
עונה הזוהר כי משה לא סילק את עצמו, להפך. הוא שם את עצמו בחזית אחרת. כי המלחמה עם עמלק היא בשתי חזיתות, גם רוחנית וגם גשמית. זו מלחמה שבאה בגלל רפיון ידיים רוחני של ישראל. "דְּרָפוּ יְדֵיהוֹן מֵאוֹרַיְיתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא". על כן גם התיקון צריך להיות בשתי החזיתות הללו. "אָמַר מֹשֶׁה, אֲנָא אַזְמִין גַּרְמִי לְהַהוּא קְרָבָא דִּלְעֵילָּא, וְאַנְתְּ יְהוֹשֻׁעַ זַמִּין גַּרְמָךְ לְקָרְבָא דִּלְתַתָּא". אמר משה: אני אכין את עצמו למלחמה למעלה, ואתה יהושע תכין את עצמך למלחמה למטה. "וְהַיְינוּ דִּכְתִּיב: וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל".
מי שמתבונן בפסוקים רואה כי גם אנו מצווים להילחם בעמלק וגם הקב"ה נלחם בו. "וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָ-הּ מִלְחָמָה לה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר" (שמות פרק יז טז). ובאמת אחרי מלחמת עמלק הראשונה על-ידי יהושע נאמר (שמות ז יד) "כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם". ובספר דברים (כה יט) זו מצווה שמוטלת על עם ישראל: "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח".
האם יש פה סתירה? עונה על כך המדרש בשם רבי יהושע בן לוי: "כתוב אחד אומר: 'תמחה את זכר עמלק', וכתוב אחד אומר: 'מחה אמחה את זכר עמלק'? עד שלא פשט ידו בכסא – 'תמחה את זכר עמלק'. ומשפשט ידו בכסא – 'כי מחה אמחה את זכר עמלק'. וכי בשר ודם יש בו כח לפשוט ידו בכסאו של הקב"ה? אלא על ידי שהוא עתיד להחריב את ירושלים דכתיב 'בעת ההיא ויקראו לירושלים כסא ה''. לפיכך 'מחה אמחה את זכר עמלק'" (ילקוט שמעוני שמות - פרק יז - רמז רסז).
והסביר זאת רבי יוסף חיים זיע"א (בספר בניהו בן יהוידע על מגילה ז ע"א): "דחדא מלתא היא, דכשימחהו הקב"ה מלמעלה, ימחוהו ישראל מלמטה". כי המילים "כְּתוֹב זֹאת" רומזות על מַה שֶּׁכָּתוּב בספר שמות וּבְמִשְׁנֵה תוֹרָה ששניהם אחד (ומכאן מצאו מקור לכתיבת מגילת אסתר מן התורה שהרי המילה "זִכָּרוֹן", רומזת על מַה שֶּׁכָּתוּב בַּנְּבִיאִים מעניין מחיית עמלק. והמילה "בַּסֵּפֶר", רומזת על מַה שֶּׁכָּתוּב בַּמְּגִלָּה בעניין מחיית עמלק. לא כדברי התנא שמחלק בין האמור בספר דברים לאמור בספר שמות, שאמר: "כתב זאת" - מה שכתוב כאן בשמות – "תמחה". "זכרון" - מה שכתוב בספר דברים – "אמחה". "בספר" - מה שכתוב בנביאים. שלפי התנא הזה אין מקור מהפסוק הזה לכתיבת מגילת אסתר מהתורה).
רבי יוסף חיים זיע"א השלים את הרעיון הזה בפירושו למגילה, שכתב כי רמז לדבר נמצא במגילת אסתר (ט ה) שכתוב בה "וַיַּכּוּ הַיְּהוּדִים בְּכָל אֹיְבֵיהֶם מַכַּת חֶרֶב וְהֶרֶג וְאַבְדָן". ראשי תיבות של מ כת ח רב ה רג א בדן הם "אמחה". ללמדך כי המחייה שהקב"ה מוחה את עמלק נעשית גם היא על-ידי ישראל שהכו את אויביהם והתקיים בהם "כִּי בְכָה אָרוּץ גְּדוּד בֵּאלֹהַי אֲדַלֶּג שׁוּר" (ראה בן איש חי בפירושו למגילת אסתר – קרן ישועה).
כשאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ – בא עמלק שְלֹא יָרֵא אֱלֹקִים
גם בדורנו יש לנו מלחמה בעמלק שרוצה להשמידנו. מלחמה משמים ומלחמה בארץ. מלחמה של הצדיקים ומלחמה של החיילים. מלחמה תודעתית להכפיש את ישראל בכל דרך שהיא, וגם מלחמה מעשית בסכינים וביריות. אחת הדרכים האהובות על עמלק מימי קדם היא ההתחזות. "לפי שכל הביאות שבא לא בא אלא במטמוניות" (מכילתא דרבי ישמעאל בשלח - מסכתא דעמלק פרשה א). כך עשה עמלק בימי משה רבנו, שהתחפש לכנעני בערד, וכך גם בימינו. אחת הדרכים לזיהוי עמלק היא התכונה המופיעה בספר דברים (כה יח) "וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹקִים". המילים "וְלֹא יָרֵא אֱלֹקִים" לא מתייחסות לעם ישראל, אלא לעמלק. כשעם ישראל עָיֵף וְיָגֵעַ - בא עמלק שאינו יָרֵא אֱלֹקִים (רש"י בשם המכילתא).
במאה השנים האחרונות קמו שלושה רוצחי המונים: מאו-טסה-טונג הסיני, סטלין הרוסי והיטלר הגרמני. כל אחד מהם הרג עשרות מיליוני בני-אדם, בלי נקיפות מצפון. שלושתם לא יראו מאלוקים. שניים מהם היו האויבים המרים ביותר של העם היהודי. הם-הם זרע עמלק שמתעשרים על חשבון העולם; ששוטפים את העולם בדם; שמרמים את העולם ומספרים כי כל כוונתם היא רק לטובה; ששונאים את עם ישראל; ששונאים את מי שאמר והיה העולם. עליהם נאמר: "בִּרְבוֹת צַדִּיקִים יִשְׂמַח הָעָם, וּבִמְשֹׁל רָשָׁע יֵאָנַח עָם" (מגילה יב ע"א).
המלחמה בהם צריכה להיות גם מלחמה מעשית וגם מלחמה פסיכולוגית תודעתית והרתעתית. גם להרוג את האויב וגם לשבור את רוחו. בימינו צריך כל חייל לדעת כי הוא מקיים את מצוות המלחמה בעמלק גם כשהוא יושב במחנה ולא יורה אפילו כדור אחד. עצם קיומם של חיילי ישראל הוא הרתעה לאויבינו שרואים את היד החזקה ואת הזרוע הנטויה.
צריך להמשיך את ההצלחה של אסתר המלכה. צריך להשיב ולחזק את ההרתעה של ישראל וליצור מורא ופחד אצל אויבינו. שידעו כי כל מחבל שיוצא לדקור לא חוזר חי. שידע כל מחבל שמרים את ידו על יהודי כי ידו תיגדע ומשפחתו תגורש בחוסר כל לארץ גזירה. כך עושים מלוכה.

להקדים שקליהם לשקליו
בכי של חינם שהביא בכי לדורות
בגמרא (מגילה יג ע"ב): "אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם, שֶׁעָתִיד הָמָן הָרָשָׁע לִשְׁקֹל שְׁקָלִים עַל יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִקְדִּים שִׁקְלֵיהֶם לְשִׁקְלֵי הָמָן. וְהַיְינוּ דִתְנָן, בְּאֶחָד בַּאֲדָר מַשְׁמִיעִין עַל הַשְּׁקָלִים וְעַל הַכִּלְאַיִם". והקשה רבי יונתן אייבשיץ בספר "יערות דבש" (חלק שני - דרוש ח), הרי מחצית השקל של כל ישראל לא מספיקה ל-10,000 כיכר כסף שרצה לתת המן הרשע. שהרי תרומת 600,000 מחצית השקל הניבה 100 כיכר כסף בלבד, כמבואר בפרשת "פקודי".
אם נחשיב את מה שנתנו ישראל משנים קדמוניות, הרי כבר נתנו הרבה יותר. מה התועלת אפוא בהקדמת התרומה? ועוד הקשה: הרי בימי אחשוורוש לא עמד בית המקדש, ואין חובה להפריש מחצית השקל, כמבואר במשנה (שקלים פ"ה מ"ח) "בזמן שאין בית אין חייבים בשקלים"? בתשובתו הוא מסביר הסבר מופלא, שמזכיר את התחלת יסוד בית המקדש בתקופת עזרא (פרק ג): "וְיִסְּדוּ הַבֹּנִים אֶת הֵיכַל ה' וַיַּעֲמִידוּ הַכֹּהֲנִים מְלֻבָּשִׁים בַּחֲצֹצְרוֹת וְהַלְוִיִּם בְּנֵי אָסָף בַּמְצִלְתַּיִם לְהַלֵּל אֶת ה' עַל יְדֵי דָּוִיד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל". היסוד הזה של בית המקדש נעצר בגלל הבכיות שבכו הזקנים. "וְרַבִּים מֵהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְרָאשֵׁי הָאָבוֹת הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר רָאוּ אֶת הַבַּיִת הָרִאשׁוֹן בְּיָסְדוֹ זֶה הַבַּיִת בְּעֵינֵיהֶם בֹּכִים בְּקוֹל גָּדוֹל". הבית שנבנה לא היה מספיק מכובד בעיניהם. "וְהַקּוֹל נִשְׁמַע עַד לְמֵרָחוֹק". בעקבות החולשה הזאת הרימו המשטינים את ראשם ועצרו את בניין הבית: "וּבְמַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ בִּתְחִלַּת מַלְכוּתוֹ כָּתְבוּ שִׂטְנָה עַל יֹשְׁבֵי יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם".
תרומה כסגולה לישועה
הגמרא מספרת כי כשהתחילו לבנות את ההיכל הקריבו קרבנות למרות שההיכל עוד לא נבנה. דתנן (מגילה י ע"א) "מקריבין אף שאין בית". לצורך זה תרמו כל ישראל שקלים כבר בעת ההיא. "וכאשר אחשורוש בתחילת מלכותו ביטל הבנין, היו רשאים להפסיק מלפרוש שקלים, אבל הם הביאו שקליהם, כדמשמע זה מהגמרא, כי חיכו כל יום שתתבטל הגזירה ויהיו שקלים מוכנים לעבודת בית ה', והיה זה לכפרה, כי מזה נראה שמחכים לישועת ה' כי תבוא וכל שנה זמנה הוא".
כאן מחשב רבי יונתן אייבשיץ את החשבון. 600,000 חצאי שקלים שווים 100 כיכר של הקדש, כל כיכר קודש הוא כיכר כפול כמבואר ברש"י ובגמרא. אם כן יש כאן 200 כיכר כסף רגילות. במשנה שקלים (פ"ב מ"ד) למדנו כי "שֶׁכְּשֶׁעָלוּ יִשְׂרָאֵל מִן הַגּוֹלָה הָיוּ שׁוֹקְלִים דַּרְכּוֹנוֹת", שהוא שני שקלי קודש, דהיינו פי ארבעה ממה שהיו צריכים לתת. לפי זה כל ישראל נתנו בשנה אחת 800 כיכר כסף. "והתמידו ישראל זה מתחילת מלכות אחשורוש עד שנת י"ג למלכותו, שאז גזר המן", אם כן ב-12 שנים הם נתנו 9,600 כיכר כסף, וזה פחות 400 כיכרות ממה שנתן המן. כיוון שמכריזים על השקלים בא' באדר, כך עשו גם בשנה הי"ג שבה הייתה הגזירה, והתחילו ישראל להביא את שקליהם מוקדם. וכשהגיעה עת הגזירה כבר נתנו ישראל 10,400 כיכרות כסף, 400 יותר מהמן. ואע"פ שחלקם שילמו רק בא' בניסן, החשיב להם הקב"ה מתחילת אדר שמכריזים כאילו כבר נתנו. על זה נאמר "הִקְדִּים שִׁקְלֵיהֶם לְשִׁקְלֵי הָמָן" (והביאו ב"קרן ישועה" של הבן איש חי זיע"א). לכן נהגו לתת את מחצית השקל בכל שנה ושנה במהלך תענית אסתר או קודם לתענית, העיקר שיהיה לפני פורים.
גם בימינו קיימים צאצאי המן הרשע שחושבים עלינו לכלותינו. התפילה והצום מועילים כנגדם. גם זכר למחצית השקל שנותנים היום היא כמו מה שנתנו בימים ההם והיא מועילה להכרית את אויבינו ושונאינו. האמונה הזאת של עם ישראל בבניין המקדש שייבנה, התרומה הזאת שתורמים למרות שבנייתו של בית המקדש נעצרה על-ידי הצוררים, מביאה לישראל ישועה גדולה, שמפילה את כל הצוררים הללו לפני ישראל וגורמת לישראל ניצחון גדול.

מהלכות פורים
פורים בשלבים
מי שמתבונן במגילת אסתר רואה כי היו שלושה שלבים בפורים. א] כשנעשה הנס - עשו בפורים רק משתה ושמחה. "וְהַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּשׁוּשָׁן נִקְהֲלוּ בִּשְׁלשָׁה עָשָׂר בּוֹ וּבְאַרְבָּעָה עָשָׂר בּוֹ וְנוֹחַ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ וְעָשׂה אֹתוֹ יוֹם מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה" (ט, יז-טז). ב] בשנים שאחרי הנס - עשו את פורים ליוֹם טוֹב ולא עשו בפורים מלאכה, ושלחו מנות איש לרעהו. כך כתוב בפסוק "עַל כֵּן הַיְּהוּדִים הַפְּרָזִים הַיּשְׁבִים בְּעָרֵי הַפְּרָזוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר שִׂמְחָה וּמִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ".
ג] השלב השלישי הוא התקנה של מרדכי. הוא כותב לכל היהודים: "לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים". בפסוק הזה בכוונה לא מובא יוֹם טוֹב, כיוון ש"מלאכה לא קבילו עלייהו". עם ישראל לא קיבל על עצמו איסור מלאכה ביום פורים. ומרדכי מוסיף להם גם מתנות לאביונים.
שִׂמְחָה וּמִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב
בגמרא (מגילה ה ע"ב) מובאת דעת רב יוסף שלומד מהמילים "שִׂמְחָה וּמִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב", "שִׂמְחָה - מלמד שאסורים בהספד. וּמִשְׁתֶּה - מלמד שאסור בתענית. וְיוֹם טוֹב - מלמד שאסור בעשיית מלאכה". להלכה נפסק כי פורים אסור בהספד ובתענית, אבל מותר בעשיית מלאכה.
אף על פי כן מספרת הגמרא על אדם אחד שזרע כיתנא ביום פורים, ראה אותו רב וקילל את הכיתנא והיא לא צמחה. הסבירה הגמרא כי אע"פ שמותר לעשות מלאכה בפורים, מנהג המקום היה לא לעשות מלאכה בפורים והאדם הזה פרץ את מנהג המקום, על כן קיללו רב. על כן נפסק ש"פורים מותר בעשיית מלאכה; ובמקום שנהגו שלא לעשות, אין עושין. והעושה, אינו רואה סימן ברכה מאותה מלאכה לעולם, אלא אם הוא בנין של שמחה", או מלאכת מצווה (שולחן ערוך תרצו).
עני פורים
אף שבני ישראל לא הנהיגו מעצמם מתנות לאביונים, אלא רק משלוח מנות, הוסיף מרדכי להלכות פורים גם את המתנות לאביונים: "לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים". והטעם הוא כמו בכל החגים שהתורה מצווה בהם לשמח את האביונים: "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ" (דברים טז, יד. וכן דברים יב, יח. יד, כט. טז, יא. כו, יא).
כך כותב הרמב"ם (הלכות שביתת יום טוב פרק ו יח) על שמחת יום טוב: "כיצד? הקטנים, נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות. והנשים, קונה להן בגדים ותכשיטין נאים כפי ממונו. והאנשים, אוכלין בשר ושותין יין, שאין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין. וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל 'לגר ליתום ולאלמנה' עם שאר העניים האומללים. אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש - אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו. ועל אלו נאמר (הושע ט') 'זבחיהם כלחם אונים להם, כל אוכליו יטמאו. כי לחמם לנפשם' ושמחה כזו קלון היא להם. שנאמר: (מלאכי ב') 'וזריתי פרש על פניכם, פרש חגיכם'".
על כן, אע"פ שבכל דבר עשה מרדכי כמו שהיהודים הֵחֵלּוּ לַעֲשׂוֹת, ב"מתנות לאביונים" הוא הוסיף על מה שנהגו, כיוון שכך היא דרכה של תורה. כל זה רמוז בפסוק: "וְקִבֵּל הַיְּהוּדִים אֵת אֲשֶׁר הֵחֵלּוּ לַעֲשׂוֹת וְאֵת אֲשֶׁר כָּתַב מָרְדֳּכַי אֲלֵיהֶם". חלק החלו מעצמם וחלק כתב מרדכי להם.
וצריך אדם לתת מתנות לאביונים בסכום שאפשר לקנות בו סעודה מינימאלית של פורים. הגמרא אומרת שעיניהם של עניים תלויות למקרא מגילה בבוקר או בערב, כדי שיספיקו לקנות את מצרכי המזון, לבשל ולאכול אותם בפורים. ולכן ישתדל אדם להקדים את המתנות לאביונים אלו, וראוי לתתם לאנשים נאמנים לפני הפורים כדי שייתנו אותם בפורים עצמו. וטוב להדר במצווה זו.
הַנִּפְרָע לְעַמּוֹ יִשְֹרָאֵל מִכָּל צָרֵיהֶם
כתב בעל הבן איש חי בהלכות פורים (ד): "הקורא את המגילה, צריך לברך הברכות מעומד, בין בתחלה בין בסוף, אפילו הוא קוראה יחיד בביתו". ואע"פ שיש אומרים כי ברכה אחרונה על המגילה לא מברכים אלא בציבור, אנו לא פוסקים כן, אלא כל אחד מברך על המגילה בין בתחילה ובין בסוף.
ויש סודות רבים בכל ברכה וברכה, גם בברכה זו שאחרי קריאת מגילה, ועל כן ישים לב האדם להקשיב לברכת שליח הציבור, ואם לא שומעו – יברך בעצמו בשקט. ולא יגלול את המגילה בשעה שמברך או שומע את שליח הציבור, כי ברכה זו חשובה ביותר, ורבו סודותיה.
חלק מההסבר על הברכה מביא בעל הבן איש חי בספרו "קרן ישועה", שכאשר יש לאדם סכסוך עם חברו הם רבים ביניהם לפני שהם מגיעים אל הדיין. והקב"ה נמצא אתנו בכל השלבים. גם בתחילה רָב אֶת רִיבֵנוּ, ואם לא נפתרה הבעיה עם אויבינו והגענו לפני בית-דין, הרי הוא "הַדָּן אֶת דִּינֵנוּ". ואחרי שיצאו אויבינו חייבים בדין, הקב"ה מבצע את גזר הדין. "והַנּוֹקֵם אֶת נִקְמָתֵנוּ". אחר כך הוא מבטל את גם את שונאי הנפש שלנו, את האויבים הרוחניים המסיתים והמדיחים, שהם יותר קשים מהנערים שלוקחים סכין בידם. עליהם נאמר: "וְהַמְשַׁלֵּם גְּמוּל לְכָל אוֹיְבֵי נַפְשֵׁנוּ". אחר כל זאת הוא מביא לנו את ממונם, כמו שהביא לעם ישראל אחרי טביעת המצרים בים סוף, וכמו שנתן למרדכי ולאסתר את בית המן וכל רכושו. על זה נאמר "וְהַנִּפְרָע לָנוּ מִצָּרֵינוּ". על כן מברכים: "בָּרוּךְ אַתָּה ה', הַנִּפְרָע לְעַמּוֹ יִשְֹרָאֵל מִכָּל צָרֵיהֶם, הָאֵל הַמּוֹשִׁיעַ".
ויהי רצון שיתקיימו בנו כל ההבטחות הטובות הללו. ויתקיים בנו: "וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד". אמן ואמן.

סיפור
ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה
אחרי שנרצחו בטורקיה 21 יהודים בבית הכנסת, הגיע לשם הרב זצ"ל לכנס חיזוק, ובאותו אירוע נכחו רבהּ הראשי של טורקיה, נשיא טורקיה ושרים שונים מהממשלה. לפני שהרב החל לדבר אמרו לו נציגי הקהילה כי צריך להיזהר שלא לומד דברי תורה במעמד הנשיא. זה הנוהג, והטורקים מקפידים עליו במיוחד.
הרב סיפר בדרשתו שם כי לא ידע עד כמה העליבות של היהודים בגלות. תוך כדי דבריו הוא הזכיר את ההלכה של האוכל פרי האדמה אומר "בורא פרי האדמה", ומיד התחיל הרב הראשי של טורקיה לרמוז לרב אליהו עם הרגל מתחת לשולחן, להזכיר לו שאסור לומר בטורקיה דברי תורה במעמד הנשיא.
הגמרא אומרת שכאשר מרדכי הצדיק לא השתחווה להמן, שאל אותו המן למה הוא לא משתחווה לו כמו שהשתחווה יעקב אבינו לעשיו. אמר לו מרדכי: אני מצאצאי בנימין, שלא נולד באותה שעה ולא השתחווה לעשיו. כך היה גם הרב מרדכי אליהו, מרדכי "לא יכרע ולא ישתחווה".
הרב התעלם מרמיזות הרב של טורקיה והמשיך לומר לקהל: כשאוכלים פירות שגדלים על עצים מברכים את הקב"ה ואומרים "בורא פרי העץ". ברכתם יותר חשובה ומשובחת. המשיך הרב והסביר כי פירות האדמה נותנים פרי פעם אחת, ובשנה אחרת יש לשתול אותם מחדש. לעומתם פירות העץ מצמיחים פירות ופירות של פירות מנטיעה אחת, והכול מאותו שתיל ראשון ששתלו בפעם הראשונה.
לאחר שהבינו אמר להם הרב: האדם הוא עץ השדה ולא פרי האדמה. הוא מצמיח פירות ופירות של פירות, מוליד ומוליד עד עולם, הוא ובניו ובני בניו, בלי הגבלה, כמו עץ. כשנהרגים 21 יהודים, לא נקטעו חייהם של 21 יהודים בלבד. נקטעים חיים של בניהם ובני בניהם עד סוף כל הדורות, לכן הפגיעה היא הרבה יותר רחבה.
הקהל הבין. גם הנשיא הבין, המתורגמנים תירגמו לו מילה במילה. וכאן הרב המשיך ואמר, כי הריגת יהודים אינה פוגעת רק באותם 21 יהודים בלבד, היא פוגעת בממשל הטורקי כולו, שמגלה חולשה ואין לאל ידו לשלוט כדבעי על המוסלמים הקנאים, ולכן הוא עלול להיפגע בעצמו. אם יהודים ייפגעו וירגישו חוסר ביטחון – כל המדינה תיכנס לסחרחורת של אנדרלמוסיה. אם היהודים ירגישו ביטחון – כל המדינה תהיה ביציבות שלטונית.
להפתעתם של המקומיים, מיד בתום הדברים ניגש נשיא טורקיה אל הרב ולחץ בחום את ידיו – הכול לעיניהם המשתאות של ראשי הקהילה היהודית, שלא הבינו איך הנשיא לא כועס וזועם על כך שהרב העז לומר דברי תורה בנוכחותו ועוד להטיף לו מוסר מוסווה.

תשובה כהלכה
חייב איניש לבסומי?א. האם בפורים יש חובה לשתות דווקא יין? ב. מה יעשה אדם שלא אוהב יין בכלל? האם מותר לו לשתות עראק, וודקה, ויסקי וכדומה?
א. יש מצווה אבל זה לא מעכב (כף החיים תרצה ס"ק טו). ב. במקרה כזה מותר לשתות משקאות אחרים.

פשיטא. כל הפושט יד, נותנים לו?
בפורים.

מגילה על השובע. האם מותר להוציא לציבור שתייה חמה ופירות בצאת הצום של תענית אסתר לפני קריאת המגילה?
מותר. וצריך לשים לב שזה לא יפריע למהלך קריאת המגילה וישבור את הריכוז. ולכן לומר שיכולים לאכול מעט כדי להצליח להקשיב לקריאה מתוך יישוב הדעת.




את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il