בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • בלק
לחץ להקדשת שיעור זה
שיחת מוצאי שבת בלק תשע"ו

מבטם של תלמידי אברהם

עין טובה ורעה ◆ עינו הרעה של בלעם ◆ האדם השלם ◆ אין רע בישראל ◆ עבודת ה' עם יצר הרע ◆ עבודת ה' בלי קפיצות ◆ ניסיון בונה

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

י' תמוז תשע"ו
10 דק' קריאה 38 דק' צפיה
עין טובה ורעה
חכמנו בפרקי אבות (ה, יט) אמרו:
כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו מתלמידיו של אברהם אבינו, ושלשה דברים אחרים מתלמידיו של בלעם הרשע: עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה, מתלמידיו של אברהם אבינו. עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה, מתלמידיו של בלעם הרשע.
הגמרא במסכת ברכות (נח.) מביאה דוגמא להתבוננות זו:
בן זומא ראה אוכלוסא על גב מעלה בהר הבית, אמר: ברוך חכם הרזים, וברוך שברא כל אלו לשמשני. הוא היה אומר: כמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא פת לאכול: חרש, וזרע, וקצר, ועמר, ודש, וזרה, וברר, וטחן, והרקיד, ולש, ואפה, ואחר כך אכל (הרי לא היה לאדם הראשון מי שיעזור לו ולכן עשה הכול לבד) ואני משכים ומוצא כל אלו מתוקנין לפני. וכמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא בגד ללבוש: גזז, ולבן, ונפץ, וטוה וארג, ואחר כך מצא בגד ללבוש, ואני משכים ומוצא כל אלה מתוקנים לפני. כל אומות שוקדות ובאות לפתח ביתי, ואני משכים ומוצא כל אלו לפני.
בן זומא מודה לריבונו של עולם שברא בריות שונות, ולכל בריה יש תפקיד שונה, וכך משלימים אחד את השני, ולכן הכול מוכן ומתוקן לפני כל אחד. בן זומא מתפעל מאוד מההתפתחות שהייתה עד זמנו, מההבדל בין המצב שהיה אצל אדם הראשון למצב בדורו.
מאז ועד היום חלו עוד שינויים רבים לאין ערוך. אי אפשר להשוות את מצבנו היום למצב אז. כמה טרחות אדם טרח לקיומו, אלו בתים הם בנו, אולי חלק חיו במערות. היום צריך לעמוד לפני ריבונו של עולם ולהודות לו על הזכות הגדולה לחיות בדור שבו הכול מתוקן לפנינו. זה המבט של בן זומא. בן זומא רואה את המעלות של כל אחד, הוא רואה אוכלוסי ישראל ורואה בכל אחד מעלה, לכל אחד יש תפקיד. "שאין לך אדם שאין לו שעה משנה" (אבות ד, ג).
ממשיכה הגמרא:
הוא (בן זומא) היה אומר: אורח טוב מהו אומר? כמה טרחות טרח בעל הבית בשבילי! כמה בשר הביא לפני! כמה יין הביא לפני! כמה גלוסקאות הביא לפני! וכל מה שטרח - לא טרח אלא בשבילי. אבל אורח רע מהו אומר? מה טורח טרח בעל הבית זה? פת אחת אכלתי, חתיכה אחת אכלתי, כוס אחד שתיתי, כל טורח שטרח בעל הבית זה - לא טרח אלא בשביל אשתו ובניו.
הגמרא מביאה שני מבטים על אותה מציאות. בא אורח ומכינים לפניו אוכל ושתיה. הוא יכול לראות זאת בעין טובה, כמה בעל הבית התאמץ והשתדל, כמה הוא מתחשב וחפץ להיטיב. ועל אותו מצב יכול אורח רע להסתכל בזלזול, אכלתי ושתיתי רק קצת, וכל ההשתדלות הזו של בעל הבית הייתה עבור אשתו ובניו. אין מציאות שניתן לצייר אותה רק בצורה אחת, הכול תלוי איך מסתכלים על המציאות. אדם יכול להתבונן על אותן העובדות בעין טובה ובעין רעה, יש לאדם בחירה חופשית והוא צריך לבחור להסתכל בעין טובה.
בלעם הרשע בחר בעין רעה. המשנה אומרת: "מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע?" (אבות ה, יט). שואלים המפרשים מדוע המשנה לא כותבת מה בין אברהם אבינו לבלעם הרשע, למה מוזכרים התלמידים? אלא שלפעמים אצל המלמד לא רואים את הכול, אך על פי מראה התלמידים ניתן לראות את האופי העמוק של המלמד. הפסוק אומר: "עֲטֶרֶת זְקֵנִים בְּנֵי בָנִים וְתִפְאֶרֶת בָּנִים אֲבוֹתָם" (משלי יז, ו) - כאשר רואים שבני הבנים ממשיכים בדרך, זו תפארת הזקנים, רואים עד כמה הם חינכו את עצמם והתנהגו כפי שראוי לנהוג, וכך חינכו את בניהם, חינוך כל כך עמוק שהמשיך ועבר לנכדים. כך רואים את תלמידיו של אברהם אבינו.
עינו הרעה של בלעם
לבלעם הרשע הייתה עין הרע באידיאולוגיה. הוא חשב שכך יש להסתכל. בלעם היה ביקורתי, המקצוע שלו היה לדעת מתי הקב"ה זועם, ואז לנצל את רגע הזעם ולהמשיכו על אנשים. מה הסיבה שהייתה לו השקפת עולם כזו - הוא חשב שצריך לבקר את הדברים הרעים, צריך להיות אמיתי ולא לטשטש את העובדות, צריך לראות גם את החסרונות. והוא מחפש בישראל את החסרונות ולא מוצא. הוא הולך ל"קְצֵה הָעָם" (במדבר כב, מא) לחפש בצדדים את אלו שנכשלים, ולא ראה. "לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל" (שם כג, כא). הוא מסתכל מהתחלה, מהסוף ומהאמצע ולא מצליח למצוא חסרונות.
הייתה לו גם "נפש רחבה" מתוך אידיאולוגיה. כתוב שכאשר ממנים כהן גדול צריך לגדלו משל אחיו (יומא יט.) - לתת לו כסף שלא יהיה תלוי באחרים, וכך יעשה את תפקידו בצורה היותר מושלמת. בלעם ראה את עצמו כאדם גדול, הרי הוא נביא, ולכן הוא צריך הרבה כסף, "לשם שמים", כדי שיכבדו את הכוח הרוחני שלו, כוח הנבואה. וכן הייתה לבלעם רוח גבוהה כיוון שהוא צריך לשמור על תפקידו.
מהיכן אנו יודעים שכל מידותיו היו לשם שמים? בלעם אומר: "תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים" (במדבר כג, י) - כמו אברהם אבינו (ע"ז כה.). בלעם רצה להיות בעולם הבא באותה מדרגה כמו האבות, כיוון שהוא חושב שהוא צדיק אמיתי. יכול להיות מצב שאדם מרמה את עצמו. הוא מתנהג ההפך ממה שצריך להתנהג, והוא חושב שהוא מתנהג טוב ונכון. הוא חושב שהוא לא זז מדברי ה'. כך הוא גם אומר לבלק: אני לא יכול לדבר דבר קטן או גדול, אני נאמן לריבונו של עולם. אבל מידותיו היו מקולקלות בשורש. זה דבר מאד חריג שאדם ענק, עם כוחות אלוקיים, יהיה כל כך משובש במידותיו.
התורה באה ללמדנו שיש מצבים כאלו והאדם יזהר לא לרמות את עצמו. לכן בא רבי ואומר: "איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושה ותפארת לו מן האדם" (אבות ב, א) - האדם צריך לבדוק גם איך אנשים אחרים מסתכלים עליו, ולא רק איך אתה חושב על עצמך. ואיך אתה בודק האם אתה בסדר - תשמע הערות מהסביבה שלך, תקשיב לתוכחות, ותראה אם מעשיך הם תפארת או שמעשיך משובשים. אבל אדם גאה לא יכול להקשיב לאחרים. הרי הוא הכי חכם, הרי הוא הכי ומבין, ולכן תוכחות לא מדברות אליו.
האדם השלם
אדם שיש בו עין טובה, רוח נמוכה ונפש שלמה - זו אישיות שלמה. אדם רואה מעלות של אחרים ושמח בהם. הוא לא משווה כל הזמן בינו לבין אחרים ובודק אם הם יותר טובים ממנו, הוא לא חש צביטה בלב ומקנא וחושב מדוע הם טובים ממנו, הוא שמח במעלות האחרים. עין טובה זו מידה מאוד מיוחדת, זה כלול בלב טוב. אך לב טוב לא בהכרח כולל עין טובה, אדם אוהב לעזור ולהיטיב אך הוא יכול להיות עסוק בזה שהוא אוהב להטיב לאחרים, ואם אחרים מטיבים לא נותן לו שמחה. לב טוב שלם זה לב שאוהב שלכולם טוב, והוא שמח שאנשים טובים, ושמח במעלות של כולם. מידה זו לא קלה, צריך להיות מתלמידי אברהם אבינו. רבי פנחס מקוריץ שואל מדוע לא נאמר תהיה מתלמידי אברהם אבינו שקיימו תורה ומצוות - והוא עונה שיש שומרי תורה ומצוות אך אין מידותיהם שלמות. יכולים להיות שומרי תורה ומצוות קנאים, גאוותנים, אוהבי ממון. ובלי מידות טובות המידות האחרות אינן שלמות, ויש לעבוד על כך.
נפש שפלה - להסתפק במועט, לא לחשוב שהאושר בא מזה שכל ביתו יהיה מלא כסף וזהב. העושר הפנימי הוא כאשר אדם שמח בחלקו ולא בא בתביעות. זו גם מידה שצריך לעבוד עליה. יש כאלו שהם בטבעם שמחים בחלקם, אך בדרך כלל צריך לעבוד על מידה זו. אנו מברכים בבוקר שהקב"ה "עשה לי כל צרכי". פעם פגשתי אדם ושאלתי אותו מה שלומך, והוא ענה: יכול להיות יותר טוב. זה לא נכון, אם יכול היה להיות יותר טוב זה היה קורה בפועל, אם הקב"ה השאיר את המצב כך זאת אומרת שזה הכי טוב. גם מה שה' לא נותן זה לטובה. כך הרב מסביר את ברכת "שעשה לי כל צרכי" בעולת ראיה - אני מודה לקב"ה על מה שנתן לי, ואני מודה על מה שלא נתן לי כי כנראה שאם היה לי יותר זה לא היה לטובה. וכמובן שיש צורך במידת הענווה.
אלו דברים פשוטים, אני חוזר עליהם כיוון שאם נעבוד על דברים אלו אנו נשתפר. אדם שיש לו מידות טובות הוא מאושר. אדם שיש לו נפש רחבה הוא סובל. הוא כל הזמן רוצה עוד. וגאוותן אף פעם לא מספיק לו מה שיש לו והוא תמיד רוצה יותר. וכיוון שהוא גאוותן אנשים לא רוצים להיות בסביבתו. למי נעים להיות ליד אדם שרוצה להראות שהוא יותר מכולם... ואז הוא לא מרוצה ומנסה להתבלט עוד יותר, וחושב שכך הוא יקבל יחס יותר טוב, והאנשים דווקא ממשיכים מתרחקים ממנו. את העניו כולם אוהבים, הוא כל כך מתחשב ומתייחס לאחרים, ולא דוחק את סביבתו, וכך הוא מאושר, ושמח בחלקו. אלו תלמידי אברהם אבינו.
אין רע בישראל
בלעם מברך את ישראל בעל כורחו: "לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ" (במדבר כג, כא). מסביר רש"י: "כשהן עוברין על דבריו אינו מדקדק אחריהם להתבונן באון שלהם ובעמלן שהן עוברין על דתו". מוסיף האור החיים:
יתבאר על פי דבריהם ז"ל, שאמרו כי על ידי חטא האדם נרשם רושם כוח הרע באבר שבו עשאו... ולזה אמר: "לא הביט און" שהוא רושם המפעל הרע אינו אפילו ביעקב שהן המון העם שיתכנו בשם יעקב שכלם נשמרים מעשות רע... "ולא ראה עמל בישראל" - פירוש אפילו פגם שצריך עמל להעבירו אינו באותם שנקראים ישראל שהם הצדיקים:
בצדיקים - בני הישיבות, הוא לא ראה אפילו לכלוך חיצוני שיש לעמול להורידו. מוסיף אור החיים עוד הסבר:
גם נתכוון לומר, שהצדיקים הגם שעושים מצוות וכל עסקם בתורה אינם מרגישים שיש להם עמל.
הוא ראה שצדיקים שמחים לעשות את המצוות. הם לא רואים את המצוות כעול ומשתדלים כי יש חובה לקיים, אלא הם שמחים בקיום המצוות. עבודת ה' צריכה להיות באופן זה, בשמחה ובחשק. ומפרש עוד: שבזכות יעקב ה' לא רואה און בעולם, וגם לא ראה עמל לסבול את העולם. בזכות ישראל, לא קשה לקב"ה להחזיק את העולם והם הסיבה לקיום העולם כולו .
עוד נתכוון באומרו ולא ראה עמל בישראל כי הצדיקים כל צפצופם עושים בו נחת רוח לה' ואינם מיגעים אותו כביכול על דרך אומרו: "הוֹגַעְתֶּם ה' בְּדִבְרֵיכֶם" (מלאכי ב, יז)
ישראל עושים מצוות ובזה עושים נחת לריבונו של עולם, ויש שעושים מצוות, והן מכבידות. יש כאלו שבאים לבקר חולים והחולה סובל מכך, הם באו לעשות מצווה ויושבים אצל החולה ואין לחולה כוח. וכך יכול להיות כלפי שמיא, אך בלעם לו ראה זאת בישראל, כי הם רק עושים נחת רוח לה'.
עבודת ה' עם יצר הרע
"הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא" (במדבר כג, כד) אומר הקדושת לוי שיש לקום בהדרגה, קודם לקום כלביא - הנקבה, ואחר כך כארי. אין לדלג על המדרגות, יש לעלות במדרגות אט אט.
דכל אדם צריך לילך בהדרגה, בתחלה עובד על מנת לקבל פרס, כי לאו כל אדם זוכה לזה לזכות מיד בהתחלה למעלה לעבוד שלא על מנת לקבל פרס, ואחר כך בהתקרבו קצת זוכה לעבוד שלא על מנת לקבל פרס.
נקבה היא מקבלת, וכך יש לנהוג בתחילה, לעבוד את ה' על מנת לקבל פרס. ואחר כך לעלות למדרגה יותר גבוהה ולעבוד על מנת שלא לקבל פרס - כך סדר ההתקדמות.
והוא כמאמר חכמינו ז"ל (פסחים נ, ב) לעולם ילמד אדם כו' (אף על פי שלא לשמה), שמתוך שלא לשמה בא לשמה.
הוא מסביר מדוע אמרו חז"ל "לעולם" שלכתחילה יש לנהוג גם שלא לשמה כדי להגיע ללשמה. אי אפשר לקפוץ על מדרגה זו. וכך יש לפרש את המשנה: "אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס" (אבות א, ג). היה ניתן לכתוב: אל תהיו כעבדים אלא כבנים שמשמשים את אביהם שלא על מנת לקבל פרס, שהרי ברור שהעבדים עובדים על מנת לקבל שכר. אלא שלעולם יש להיות כעבדים שעובדים למען הפרס כדי לעלות למדרגת שלא על מנת לקבל פרס. גם בעל התולדות יעקב יוסף מסביר כך בפרשת חוקת:
שמעתי ממורי ביאור פסוק: "חִשַּׁבְתִּי דְרָכָי וָאָשִׁיבָה רַגְלַי אֶל עֵדֹתֶיךָ" (תהלים קיט, נט), כי אם ירצה לקום חצות לילה רק לשם שמים ללמוד, יתגרה בו יצר הרע, לכך עצה יעוצה שיתעורר לדבר לעסוק בצרכיו ודרכיו שיש בו שייכות אל היצר הרע, ואחר כך "ואשיבה רגלי אל עדותיך", וכיוצא בזה בשאר עניינים. ושפיר אמרו תחלה יעסוק שלא לשמה, שמתוך זה יוכל לבוא לשמה, "ואשיבה רגלי אל עדותיך", מה שאין כן כשירצה לעשות מיד לשמה, יתגרה בו היצר הרע להלחם כנגדו ויתבטל מכל וכל, לכך איש החכם בתחבולות יעשה מלחמה, והחכמה תחיה בעליה.
כלומר, ביאור הפסוק: עשיתי תוכנית עבודה, חישבתי דרכי כדי לשוב אל מצוותיך. לדוגמא, אדם שרוצה לקום בזמן, יגיד לעצמו: כאשר אקום אלך לשתות כוס קפה עם חתיכת עוגה. יש כאן הדרכה חינוכית. אדם צריך להשתמש ביצר הרע כדי לעבוד את ה'. זה באור הפסוק "בְּכָל לְבָבְךָ" (דברים ו, ה) - בשני יצרך, ביצר טוב וביצר הרע (ברכות נד.). אם אדם לא משתף את היצר הרע יצר הרע מתנגד ומפריע. וכך הוא מסביר את הפסוק: "נַעְבְּרָה נָּא בְאַרְצֶךָ לֹא נַעֲבֹר בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם וְלֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ לֹא נִטֶּה יָמִין וּשְׂמֹאול עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְּבוּלֶךָ" (במדבר כ, יז):
ובזה יובן ששלח אל מלך אדום (מלך אדום מבטא את העולם הזה), הוא היצר הרע, שיתנו מקום לעבור בארצך, שהיא עולם הזה חלקו של עשו, לעבוד בו להשם יתברך. ואמרו "דרך המלך נלך", כמו שצווה המלך, לבלתי סור מן המצווה ימין ושמאל, כך אנחנו נלך דרך ארצך בעבודת ה' לא נטה ימין ושמאל, לא לארך ימים שבימין ולא לעושר וכבוד שבשמאל, רק לקיים גזירות, ודרך המלך מלכו של עולם.
והשיב מלך אדום אם כן: "לֹא תַעֲבֹר בִּי פֶּן בַּחֶרֶב אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ" (שם כ, יח), בשלמא אם היה כוונתך לתועלת היצר הרע בתחלה על כל פנים לימין או לשמאל, גם שאחר כך היית עוסק לשם שמים, הייתי מניחך. מה שאין כן עתה שאתה שולח אצלי לעבור בגבולי מיד לשם שמים בלי שום פניה והנאה, איני מניחך.
עבודת ה' בלי קפיצות
יש כאן הדרכה שנשמעת כמצב דיעבדי, מדוע לא לעבוד רק לשם שמים - אלא שזו הדרכה חינוכית. אי אפשר לקפוץ מדרגות. מסופר על ר' ישראל מסלנט שהגיע לעיר אחת בה עבדו אנשים שומרי מצוות בנמל בשבת. לא הייתה להם ברירה, הם חששו שלא תהיה להם פרנסה, היו באים להתפלל ואחר כך הולכים לעבוד. בתחילה הוא אמר להם: אתם חייבים לעבוד בשבת, אין ברירה, אך אולי אתם לא חייבים לכתוב, בדקו את הדבר ואמרו שאכן אפשר לא לכתוב. עברה תקופה, והוא בא ואמר להם: לפרוק אתם מוכרחים אבל לטעון אולי אפשר לדחות לאחרי שבת, הם בדקו זאת, וקיבלו אישור שלא לטעון בשבת. אחרי זמן הוא בא ואמר להם: אולי גם לפרוק אפשר לעשות במוצאי שבת, והם קיבלו זאת וחזרו לשמור שבת. איך הסכים ר' ישראל סלנטר להציע להם להמשיך לעבוד בשבת ורק שלא יכתבו? הוא הבין שאי אפשר בדרך אחרת אלא בשלבים שלבים.
כך כל אחד צריך להתקדם בהדרגה שלב שלב, ומדי פעם להשתמש ביצר הרע. אדם עושה תוכנית שאם הוא מסיים פרק בקצב שקבע הוא יקנה לעצמו דבר טוב. אחרים רוצים לעשות רק לשם שמים ולא מתקדמים. וזה שקנה ופינק את עצמו מגיע בהמשך לשלב נוסף שהנפש משתוקקת רק לעשות את רצונו, ולא צריכה את כל השטויות והתמריצים שמסביב. באמת זה שטויות, לא שייך שאדם יקום בבוקר ללמוד תורה בשביל לשתות קפה. אך בפועל רואים ששיעורים שיש בהם כיבוד הם יותר גדולים יש בהם יותר משתתפים מאלו שאין בהם כיבוד. מה עדיף שיעור מצומצם "לשם שמים" או שיעור גדול שיש בו מידי פעם טעימה, ובעזרת ה' מגיעים למדרגה שלא צריך חיזוקים, וחיזוקים כאלו נראים ממש מגוחכים. יגידו לאדם: בוא תציל נפש מישראל וניתן לך סכום כסף. הוא הולך לעשות מצווה כל כך גדולה בשביל שכר - זו בושה. באמת לעבוד לשם שמים זה הכי טבעי.
ניסיון בונה
סיום הפרשה, ישראל נמשכים לפעור, עבודה זרה מלוכלכת שיא קלקול העבודה זרה. וגם גילוי עריות שנמשכו לבנות מואב. כאן עם ישראל נבחנו במבחן האחרון לפני הכניסה לארץ ישראל. מבחן קשה. כאשר נכנסים לארץ צריך להיות במדרגה רוחנית מאוד גבוהה. כל ניסיון שישראל עברו במדבר היה ניסיון בונה, כל קושי מטרתו לצאת יותר חזקים, ההתגברות על הקושי מקדמת ובונה כוחות חדשים. אצל פנחס ודאי שרואים שהוא זוכה למדרגה מיוחדת, כהונה גדולה שלא היה אמור לקבל לפני כן. והוא מייצג את כל ישראל, פנחס ביטא את הכוח הפנימי שנמצא בישראל. יצא כאן כוח חדש של קנאות ודביקות והתגברות. כאשר יש התמודדות קשה סימן שעומדים להגיע למדרגה גבוהה מאד. כך באופן אישי וכך בכלל ישראל. גם היום יש לנו התמודדויות דומות להתמודדות הזו, והן באות לבנות אותנו. שנזכה להיטהר ולהגיע לגאולה השלמה.



את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il