בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • תולדות
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

רחל בת יקוט

שיחת מוצאי שבת תולדות תשע"ז

מידת הדין לכתחילה

עבודת ה' של אברהם ויצחק ◆ יצחק מלמד זכות על ישראל ◆ מידת הדין של יצחק אבינו ◆ יצחק מבטא את הסגולה של ישראל ◆ הסגולה קיימת גם ברשעים ◆ ברכות יצחק ליעקב ◆ זלזול הגוים והשיבה לארץ ישראל ◆ לבנות עוצמות פנימיות גדולות.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

ג' כסלו תשע"ז
17 דק' קריאה 61 דק' צפיה
עבודת ה' של אברהם ויצחק
קראנו השבת את פרשת תולדות. אני רוצה לפתוח במדרש בתחילת הפרשה:
"ואלה תולדות יצחק בן אברהם" (בראשית כה, יט). "גיל יגיל אבי צדיק ויולד חכם ישמח בו" (משלי כג, כד), גילה אחר גילה בזמן שהצדיק נולד. "ויהי בימי אחז" וגו' (ישעיה ז, א) אמר רבי הושעיא: אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: ריבון כל העולמים ווי שמלך אחז. אמר להן: בן יותם הוא ואביו צדיק ואיני יכול לפשוט את ידי בו. "ויולד חכם ישמח בו", ר' לוי אמר: מנין אתה אומר שכל מי שיש לו בן יגע בתורה שהוא מתמלא עליו רחמים? תלמוד לומר: "בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני" (משלי כג, טו)
'רחמים' הכוונה לאהבה, בלשון ארמית 'רחים' זה אוהב, אם לאדם יש בן שיגע בתורה הוא מלא שמחה, מלא רחמים עליו. ממשיך המדרש:
רבי שמעון בן מנסיא אומר: אין לי אלא לב אביו של בשר ודם, מניין שאפילו הקדוש ברוך הוא מתמלא רחמים עליו בשעה שהוא יגע בתורה? תלמוד לומר: "ישמח לבי גם אני" (שם). גילה אחר גילה בזמן שהוא צדיק בן צדיק, "ואלה תולדות יצחק בן אברהם" (בראשית כה, יט). (בראשית רבה סג, א)
המדרש דורש את הפסוק "גיל יגיל" (משלי כג, כד) - גילה כפולה, כשהבן צדיק ואביו צדיק זו גילה כפולה. "אלה תולדות יצחק בן אברהם" (בראשית כה, יט) צדיק בן צדיק. אברהם אבינו היה היוזם, פורץ הדרך, המתחיל, אברהם מוביל מהלך שלם בעולם, "את כל הנפש אשר עשו בחרן" (שם יב, ה), אברהם מוביל מהלך חדש של אמונה בעולם. דיברנו על זה בהרחבה בשבתות הקודמות. ויצחק ממשיך את הדרך, כל אחד בדרכו: "אברהם אוהבי" (ישעיהו מא, ח) אצל אברהם מידת האהבה הייתה המידה החזקה, המידה הבולטת, והוא היה גם ירא אלוקים: "עתה ידעתי ירא אלוקים אתה" (בראשית כב, יב), כי שתי המידות הללו משלימות אחת את השנייה ואי אפשר בלי שתיהן יחד, על כל פנים המידה העיקרית הייתה מידת האהבה. אהבה זו מידה אקטיבית פעילה, לאהוב את ה', לאהוב את הבריות ולקרבם לתורה. ויצחק מידתו היא שונה, מידת היראה. מידת היראה העליונה, יש יראת העונש אבל יש מידה יותר עליונה וזו יראת הרוממות. יצחק בטל לרצונו של ריבונו של עולם, הוא מוסר את נפשו לה', הוא לא רואה את עצמו כמציאות בפני עצמה, הוא מחפש את רצון ה', מגלה אותו ועושה אותו מתוך מידתו המיוחדת, והוא עולה ממדרגה למדרגה במדרגות הקודש.
התורה לא מספרת לנו סתם סיפורים על הצד הכלכלי, איך יצחק הצליח בחפירת הבארות ואיך שהוא זרע ומצא מאה שערים ומתקדם ונעשה עשיר גדול, אלא התורה רוצה לספר לנו דברים שמעבר. הזוהר חוזר ואומר שמי שחושב שדברי התורה הם כפשוטם והתורה מספרת סיפורים בעלמא, אוי ואבוי לו שהוא חושב מחשבות כאלה, כי לכל דבר בתורה יש תוכן עמוק והתוכן הזה גנוז בתוך הפשט. ההצלחות של יצחק הן הצלחות של הופעה של עובד ה'. הקב"ה מדבר עם יצחק "גור בארץ הזאת" (שם כו, ג), והקב"ה מברך אותו ומתגלה אליו. כל מה שעושה יצחק זה ביטוי של הופעה של עבודת ה', וזה הגורם לשנאה ולקנאה ביצחק. זה לא רק הצד הכלכלי, אלא יצחק הולך בדרך שונה מכל הסביבה שלו, הוא מורד בהשקפת העולם האלילית שמסביב וממילא הוא חופר בארות במגמה לגלות את אור ה' בעולם. כל הצלחה שלו זו הצלחה של אדם שעובד את ה'. וזה הגורם לשנאה ולאנטישמיות שהתחילה כבר אז בעבר. זו דרך שהיא חריגה מכל הסביבה. האדם בוחר להיות מוסרי מאוד, ישר מאוד, הגון מאד, להיות אידיאליסט, להיות בעל שאיפות גדולות מאוד. הדרך הזו מכבידה על כל הסביבה שרוצה להמשיך בחיי התאוות וחיי החומר שלה, ובא מישהו ואומר להם 'למה אתם נוהגים בצורה כזו? מדוע אתם נמשכים אחרי דברים שפלים כאלה?' וזה מרגיז, זה מרגיז אותם שיש דרך כזו שמראה שהם לא בסדר. זו דרכו של יצחק, הולך ועולה כל הזמן במעלות הקודש, לא במעלות של הממון.
הרב מדבר על זה באורות התחיה, שכל הצלחה של ישראל בכל מובן שהוא, זו הצלחה של הופעת עם ה' המספר תהילת ה'. אפילו ההצלחות החומריות, הכלכליות, עשירות וכדו' הכול מגלה את אור ה' בעולם, וזה מתחיל כבר באבות. המיוחדות של יצחק היא דרך של גילוי נוסף בעבודת ה'. אברהם מגלה את הפן של אהבת ה' ויצחק מגלה פן נוסף של יראת ה', עבודת ה' של התבטלות. הוא עמוד העבודה, עמוד היראה.

יצחק מלמד זכות על ישראל
חכמינו זכרונם לברכה אומרים במסכת שבת בפרק 'רבי עקיבא' (פט ע"ב):
אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מאי דכתיב: "כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו אתה ה' אבינו גואלנו מעולם שמך" (ישעיהו סג, טז) לעתיד לבא יאמר לו הקדוש ברוך הוא לאברהם: בניך חטאו לי. אמר לפניו: ריבונו של עולם, ימחו על קדושת שמך. אמר: אימר ליה ליעקב דהוה ליה צער גידול בנים, אפשר דבעי רחמי עלייהו [ליעקב היה צער גידול בנים ואולי ירחם על עם ישראל]. אמר ליה: בניך חטאו. אמר לפניו: רבונו של עולם, ימחו על קדושת שמך. - אמר: לא בסבי טעמא, ולא בדרדקי עצה.
הסבא זה אברהם אבינו שהיה סבא של יעקב, הוא כבר זקן ואולי לא כל כך רגיש ולא כל כך מרחם. זה - 'לא בסבי טעמא'. ויעקב הוא הנכד, הוא הצעיר, וגם הוא לא כל כך מבין - 'ולא בדרדקי עצה'. ה' פנה ליעקב לפני שפנה ליצחק כי ליעקב היה צער גידול בנים. הם לא מלמדים זכות על הבנים, הקב"ה רצה שהם ילמדו זכות והם אומרים שימחו על קדושת ה'. ממשיכה הגמרא:
אמר לו ליצחק: בניך חטאו לי. אמר לפניו: ריבונו של עולם, בני ולא בניך? בשעה שהקדימו לפניך נעשה לנשמע, קראת להם: "בני בכורי" (שמות ד, כב), עכשיו בני ולא בניך? ועוד, כמה חטאו? כמה שנותיו של אדם - שבעים שנה. [שנאמר: "ימי שנותינו בהם שבעים שנה" (תהלים צ, י)] דל עשרין דלא ענשת עלייהו [בדיני שמים לא מענישים עד גיל עשרים] - פשו להו חמשין. דל עשרין וחמשה דלילותא [בזמן הלילה אנשים לא חוטאים] - פשו להו עשרין וחמשה. דל תרתי סרי ופלגא, דצלויי ומיכל ודבית הכסא [כל מיני מעשים הכרחיים שאדם עושה זה גם כחמישים אחוז מהזמן] - פשו להו תרתי סרי ופלגא. אם אתה סובל את כולם - מוטב, ואם לאו - פלגא עלי ופלגא עליך [חצי עלי וחצי אתה תיקח] ואם תמצא לומר כולם עלי - הא קריבית נפשי קמך [לפניך]. פתחו ואמרו: "כי אתה אבינו". [אתה היחיד שמתנהג כמו אבא ומלמד עלינו זכות] אמר להם יצחק: עד שאתם מקלסין לי - קלסו להקדוש ברוך הוא, ומחוי [והראה] להו יצחק הקדוש ברוך הוא בעינייהו. מיד נשאו עיניהם למרום ואומרים: "אתה ה' אבינו גואלנו מעולם שמך" (ישעיהו סג, טז).
למעשה זה מה שכתוב בפסוק: "כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו", בהתחלה הם אומרים "כי אתה אבינו" הם מתכוונים ליצחק, "כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו" אברהם ויעקב לא לימדו עלינו זכות. אומר להם יצחק שזה לא הוא אלא ריבונו של עולם הוא אבינו, ואז המשיכו ואמרו: "גואלנו מעולם שמך". זה המדרש. הדברים לא מובנים, זה ממש אבסורד, הרי אברהם היה צריך ללמד זכות על ישראל! הרי אברהם הוא איש החסד, "חסד לאברהם" (מיכה ז, כ) הוא מוותר, מוחל ומלמד זכות כמו שהוא לימד זכות על סדום. ויצחק לא, שהרי הוא במידת הדין שיש בה קפידא שלא מוותרת. ואם לא אברהם אז גם מידתו של יעקב היא מידת הרחמים. מה פתאום יצחק הוא המלמד זכות? והתשובה כנראה, שהיא הנותנת, 'לעתיד לבוא' זה עולם חדש, עולם אחר מהעולם הזה. יש דעה בחז"ל שלעתיד לבוא תהיה הלכה כבית שמאי ולא כמו בית הלל. בית הלל אנשי חסד ובית שמאי מטים למידת הדין, זו דרכם, ולעתיד לבוא הלכה כמותם, 'הלכה כיצחק'. לעתיד לבוא הקב"ה עושה דין, ולבית דין צריך לבוא עם עורכי דין, אי אפשר לבוא עם בקשות ולימוד זכות, 'אולי תשנה את הדין, תתחשב לפנים משורת הדין', אלא בבית דין צריך לדון על פי הדין. ובאמת נראה שיצחק הוא עורך דין טוב, הוא עושה חשבונות: 'ראשית כל למה אתה אומר שהם חטאו, בא נראה כמה הם חטאו, כמה בכלל אדם חי וכמה מתוך זה הוא חוטא, ואיך אפשר להקפיד עליו'. וגם אם חטאו, על המעט הזה יצחק מוכן לקחת את האחריות, ולהטיל את כובד משקל מסירות הנפש שלו כדי להכריע את הדין.

מידת הדין של יצחק אבינו
מידת הדין זו מידת השלמות הנכונה. בתחילה הקב"ה רצה לברוא את העולם במידת הדין (עיין רש"י בראשית א, א ד"ה ברא). מה הכוונה במידת הדין - ה' רצה שלעולם תהיה זכות קיום מצד עצמו, כלומר שיתנהג באופן הנכון ובזכות זה הוא יתקיים, זוהי מידת הדין. ואם לעולם לא מגיע להתקיים בזכות עצמו מידת החסד תשפיע לפנים משורת הדין. בתחילה עלה במחשבה לברוא את העולם במידת הדין - זה המצב האידיאלי שהעולם חי בזכות, מקיים את רצונו של הקב"ה, עומד בכל המשימות המוטלות עליו ובזכות זה העולם קיים, זה המצב הכי טוב והכי נכון. ראה הקב"ה שהעולם לא יכול להתקיים במידת הדין עמד וצירף את מידת הרחמים. בעולם הזה יש התמודדויות קשות והעולם לא יוכל להתקיים במידת הדין אלא במידת הרחמים. זה כאילו בדיעבד, לכתחילה העולם צריך היה להתקיים במידת הדין. מידת הדין זו מידה מקפידה וזו מידה של שלמות.
עם צדיקים מדקדקים כחוט השערה (יבמות קכא ע"ב) וכל מעשה שהם לא עושים בשלמות מיד מדקדקים עמם. וזה דווקא בגלל שהם צדיקים, כי לכאורה יכולים הצדיקים לשאול: 'למה עם הצדיקים מחמירים יותר ומדקדקים במעשיהם? ככל שהאדם ישתדל יותר צריך לדקדק ולהכביד עליו יותר?' אלא שכל פרט קטן שצדיק לא עושה בשלמות זה ממש מכתים את היופי והשלמות שלו - החטא יותר ניכר. אם הבגד כבר מלא בלכלוך, לא מרגישים בכתם נוסף, אבל צדיק שבגדו לבן וצח כשלג ופתאום יש כתם שחור על הבגד, זה בולט מאוד ומיד צריך להסיר ולטפל בלכלוך שהורס את השלמות.
מידת הדין לא יכולה לסבול חטאים, ולכן בעולם הזה מידת הדין היא המקפידה מאוד. בראש השנה שהוא יום דין מופיעה מידת הדין, מידתו של יצחק, ועורכת את כל החשבונות, ואנחנו תוקעים בשופר. המקובלים מכוונים שהתקיעה הראשונה היא כנגד מידתו של אברהם, התקיעה האחרונה כנגד מידתו של יעקב ובאמצע התרועה שהיא כנגד יצחק. וכך מקיפים את מידת הדין בחסד ומסלקים את מידת הדין, שלא נישפט במידת הדין אלא שמידת הרחמים תכריע. הקב"ה עוזב את כסא הדין ועובר למידת הרחמים ומרחם על ישראל. יוצא שבעצם מידת הרחמים היא המידה שמלמדת זכות על ישראל. כל שנה ושנה בראש השנה מתגברים הרחמים האלוקיים ומסלקים את הדין. ובמדרש שראינו זה להיפך, מידת הרחמים לא יכולה לפעול ולסלק את הדין אלא מידת הדין היא המבררת את זכותם של ישראל. מידת הדין העליונה היא מידה מוחלטת ועם ישראל בשורשו הוא עם סגולה, והשלמות הפנים פנימית שלו היא מוחלטת ולא משתנה, הוא לא יורד אף פעם ממדרגתו העליונה האלוקית. עם ישראל הוא עם עליון, זה הגדר הדיני, דין הוא מוחלט, וישראל בשורש הם עם סגולה.
הסגולה הזו זה השורש שמשתלשל אחר כך לתוך המציאות, לתוך כל ההופעות. לפעמים הסגולה אולי מתכסה אבל היא לא מתבטלת לעולם. וכאשר באים לדון על עניינם של ישראל במדרגות המשתלשלות, לפעמים המצב נראה כל כך חמור בחיצוניות שאברהם ויעקב מרגישים שהם לא יכולים להתמודד עם זה, הם יכולים להתמודד עם חולשות קטנות ולא עם גדולות, ואם יש משברים גדולים אז אברהם ויעקב אומרים שכבוד שמים יותר חשוב וימחו על קדושת שמך. בא יצחק ואומר: 'לא! אני מכיר את ישראל בשורש, לא בהתגלות, לא בהופעות שזה חסדים, שזו לא המידה השלמה המתוקנת. מידת חסד פועלת לפעמים לפנים משורת הדין, ויצחק בא עם השורש של ישראל. ישראל בשורשם הם עם סגולה, יש בהם נקודה אלוקית, והלבושים והקלקולים הם קטנים וחולפים לעומת השורש הפנימי הזה. כמה הם יכולים כבר לחטוא וללכלך? הם כל כך ענקים, העוצמה הפנימית שלהם כל כך עליונה עד שכל הלכלוכים הם רק חיצוניים. "הסירו הבגדים הצואים מעליו" (זכריה ג, ד), 'אלו רק בגדים חיצונים שאפשר להחליף אותם, זה לכלכוך שאפשר לנקות אותו'. עם ישראל הוא עם סגולה והסגוליות הזו מתבטאת אצל יצחק שהוא כולו דבוק בריבונו של עולם, שכולו מסור לקב"ה, שהוא הקריב את עצמו לקב"ה, הוא לא שייך למציאות בכלל, כאילו אפרו מונח על המזבח (בראשית רבה צד, ה), זה ביטוי לקשר הפנים פנימי שבין עם ישראל לבין ריבונו של עולם.

יצחק מבטא את הסגולה של ישראל
המהר"ל (נצח ישראל, פרק יג) מוסיף עוד דיוק למעלתו של יצחק. נאמר: "וזכרתי את בריתי יעקוב ואת בריתי יצחק ואת בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור" (ויקרא כו, מב) למה נאמר אצל יעקב זכירה, אצל אברהם זכירה ואצל יצחק לא נאמר זכירה - כי אפרו של יצחק צבור ומונח על גבי המזבח. כך מופיע במדרש (בראשית רבה צד, ה). כלומר, לא צריך להגיד אצל יצחק 'אזכור' כי לזכור צריך דבר שהיה פעם וכעת הוא לא נמצא, אז צריך לזכור אותו. אבל דבר שהוא מונח לפניך לא צריך לזכור אותו, ואפרו של יצחק מונח על המזבח לפני הקב"ה.
מה הכוונה אפרו של יצחק, הרי יצחק לא הוקרב - אלא שמבחינת יצחק הוא הוקרב, הוא מבחינתו היה מוכן. ולכן הוא נמצא כאן ומלמד זכות על ישראל בכל הדורות. יצחק מבטא בעצם את הסגולה העצמית של ישראל, בהתנהגות שלו, במהות שלו, ומכיוון שהוא כל כך סגולתי הוא לא יכול לסבול עברות. דווקא מפני הגדולה העליונה האלוקית שלו, הצדיקות העליונה שמדקדקים עם צדיקים כחוט השערה, הוא לא יכול לשאת עברות, וזה דווקא בגלל העליונות שלו, כי אי אפשר לפגום בגדולה ובקדושה העליונה של עם ישראל, יש כאן משהו מאוד גדול שאי אפשר ללכלך אותו. ולכן בא יצחק לפני הקב"ה ואומר לו: 'אנחנו טהורים, אנחנו אלוקיים'. ובאים ישראל ואומרים לו "אתה אבינו", ואומר להם יצחק: 'אתם אלוקיים, לא אני, זה ריבונו של עולם, תסכלו למעלה, אתם של הקב"ה', החיבור של ישראל לקב"ה מתבטא ביצחק. יצחק כולו מתבטל לקב"ה, הוא לא מציאות והוא מבטא בכך את המצב של עם ישראל כולו, שכל עם ישראל הוא עם סגולה, עם שבטל לפני ריבונו של עולם, עם של ה', יצחק הוא זה שמגלה את זה.
אולי זה מזכיר מבחינה מסוימת את מה שדיברנו בשבת תשובה. הרב באורות התשובה אומר שקודם אדם צריך לחזור אל עצמו, ואחרי שהאדם יחזור אל עצמו יחזור לאלוקיו. ואם אדם לא הולך בדרך הזו זו לא תשובה נכונה. צריך להבין את זה לעומק. מה פירוש הדבר שהאדם יחזור אל עצמו, יחזור לעשות מה שמתחשק לו - 'אל עצמו' הכוונה לבירור הפנימי שלו, לחזור למהות הפנימית שלו, לחזור לניצוץ האלוקי שבקרבו, ומתוך הניצוץ האלוקי שבקרבו הוא ימשיך הלאה, אל המקור של הניצוץ האלוקי - אל ריבונו של עולם. לא תשובה חיצונית אלא תשובה פנימית, תשובה שבאה מבפנים. אנחנו רוצים לחזור לטבע הפנימי שלנו, לטבע האלוקי שלנו, שבעצם כל הדברים הטבעיים הם מבטאים את הסגולה הפנימית שבתוכנו. את זה מבטא יצחק, זה מה שמסביר לנו המדרש. עם ישראל בשורש הוא שורש קדוש, שורש עליון. וכן כל אחד מישראל הוא חלק מהאומה, בתוכו שרוי הקב"ה.

הסגולה קיימת גם ברשעים
מתוך זה אנחנו מגיעים למדרש בהמשך הפרשה שמבטא את העניין שהסגולתיות האלוקית מוחלטת וקיימת אפילו אצל אלה שהתרחקו: "וירח את ריח בגדיו ויברכהו" (בראשית כז, כז), אנחנו מכירים את המדרש הזה וחייבים לחזור על הדברים, 'אל תקרי בגדיו אלא בוגדיו' (מדרש שכל טוב בראשית פרק כח), ריח הבוגדים, והריח טוב מאוד:
כגון יוסף משיתא ויקום איש צרורות. יוסף משיתא - בשעה שבקשו שונאים להיכנס להר הבית אמרו: יכנס מהם ובהם תחלה [הם פחדו להיכנס להר הבית שלא יקרה להם משהו], אמרין ליה: עול ומה דאת מפיק דידך [הכנס ומה שתוציא שלך], נכנס והוציא מנורה של זהב, אמרו לו: אין דרכו של הדיוט להשתמש בזו, אלא עול זמן תנינות ומה דאת מפיק דידך [היכנס פעם שניה ומה שתוציא יהיה שלך] ולא קיבל עליו, אמר רבי פנחס: נתנו לו מכס ג' שנים [רצו לתת לו פטור משלוש שנים מכס] ולא קיבל עליו, אמר: לא דיי שהכעסתי לאלקי פעם אחת אלא שאכעיסנו פעם שניה? מה עשו לו נתנו אותו בחמור של חרשים והיו מנסרים בו, היה מצווח ואומר: ווי אוי אוי שהכעסתי לבוראי.
פתאום יוסף התעורר בתשובה ולא רצה להמשיך לחטוא אפילו שהורגים אותו. מדובר כאן באדם שאולי היה מוסֶר, אולי היה מרגל לטובתם של האויבים, ולכן הציעו לו להיכנס למקדש ולקחת מה שהוא רוצה. ברור שיוסף היה במדרגה מקולקלת ולכן בהתחלה הרשה לעצמו להיכנס לבית המקדש, אבל גם בתוך ליבו של האדם המקולקל הזה נמצאת הקדושה, נמצאת הנקודה האלוקית, היא התעוררה והוא מוסר את נפשו. ממשיך המדרש:
ויקום איש צרורות היה בן אחותו של ר' יוסי בן יועזר איש צרידה והוה רכיב סוסיא בשבתא [היה רוכב על סוס בשבת] אזל קומי שריתא למצטבלא [ראה שלוקחים לצלוב את יוסי בן יועזר], אמר לו: חמי סוסי דארכבי מרי וחמי סוסך דארכבך מרך [אני רוכב על סוס שהאדון שלי הרכיב אותי ואתה הולך לצליבה], אמר לו: אם כך למכעיסיו קל וחומר לעושי רצונו, אמר לו: עשה אדם רצונו יותר ממך [הרי אתה עושה רצונו ותראה איך לי טוב ולך לא], אמר לו: ואם כך לעושי רצונו [שהקב"ה נותן לי כאלה עונשים כבדים] קל וחומר למכעיסיו.
היום היו אומרים שהוא 'חי בסרט'. יוסי בן יועזר הופך את כל היוצרות, ואומר את הדברים באמונה כל כך גדולה. הוא הולך להיהרג ואומר בביטחון עצום שהקב"ה עושה הכול כדין, לעושי רצונו הוא ייתן שכר גדול, ולעוברי רצונו יהיו עונשים גדולים. יוסי בן יועזר אומר את זה בעוצמה כל כך גדולה עד שהדברים נכנסו לתוך ליבו של יקום איש צרורות, ופתאום הוא תפס שהדברים נכונים:
נכנס בו הדבר כארס של עכנא הלך וקיים בעצמו ארבע מיתות בית דין סקילה שריפה הרג וחנק.
הוא כל כך הצטער על כל מה שהוא עשה בחייו, הוא דן את עצמו. לא דנים במדרש בשאלה האם זה היה מותר, אבל על כל פנים הוא הרג את עצמו בארבע מיתות:
מה עשה? הביא קורה נעצה בארץ וקשר בה נימא, וערך העצים, והקיפן גדר של אבנים, ועשה מדורה לפניה, ונעץ את החרב באמצע, והצית האור תחת העצים מתחת האבנים, ונתלה בקורה ונחנק. קדמתו האש, נפסקה הנימה נפל לאש, קדמתו חרב ונפל עליו גדר ונשרף, נתנמנם יוסי בן יועזר איש צרידה וראה מטתו פרחה באויר אמר: בשעה קלה קדמני זה לגן עדן. (בראשית רבה סה, כב)
יקום עשה תשובה בבת אחת והקדים את יוסי בן יועזר לגן עדן. הזכרנו את זה בשבת הקודמת. אברהם אבינו עולה ממדרגה למדרגה, יש קונה עולמו בתהליך, זה אברהם אבינו שעבד ועבד ועלה ממדרגה מדרגה עד שהגיע למה שהגיע. ויש בעלי תשובה שהם קונים עולמם בשעה אחת. זה מהלך פנימי, שינוי בתוך הנפש של נכונות למסור את עצמו, למות לכבוד ה' יתברך.
המדרשים האלה מבטאים את מה שאמרנו מקודם: גם המקולקלים שבישראל, יוסף משיתא ויקום איש צרורות, גם אלה שלכאורה מעוותים בחטאים נוראים ואיומים, לפני ולפנים יש נפש אלוקית שבוערת בתוכם, וכשנוגעים בנקודה הפנימית מתעוררת הנפש האלוקית והם מוכנים למסור את הנפש. הנכונות למסור את הנפש זו מידתו של יצחק והיא טבועה בעצם בכל אחד מישראל, היא לא באה לידי ביטוי כשלא פוגעים בנקודה הפנימית, כשלא פוגעים בשורש הקדושה, אבל היא קיימת בעצם בכל אחד בישראל. וזה מה שאומר יצחק במדרש הקודם שראינו: אני מסרתי את נפשי על קדושת ה', אז אני לוקח עלי את האחריות כי העברות וקלקולים זה לא המהות של ישראל, לישראל יש מהות אלוקית.

ברכות יצחק ליעקב
נמשיך בפרשה. נשאלתי לפני כן, למה רבקה לא נגשה ישירות ליצחק להסביר לו שלא יברך את עשיו, שיש לו טעות והוא לא רואה את מעשיו של עשיו, ושהיא רואה שעשיו הוא רשע ויעקב הוא הצדיק ושיצחק צריך לברך את יעקב. למה רבקה צריכה לתכנן ולסובב את העברת הברכה ליעקב - אפשר לענות שהיא ידעה שיצחק לא יסכים, אבל זה יציב שאלה עוד יותר קשה למה שהוא לא יסכים, הרי היא צודקת לכאורה!
לשם כך צריך לעיין בדברי הזוהר (בראשית קמא ע"א) שמפרש את המעשה בצורה עמוקה מאוד. הזוהר ככלל מלמד אותנו להסתכל על העולם ועל המציאות במבט הרבה יותר עמוק ולהבין שאנחנו לא יכולים להבין את המציאות כפשוטה, ושיש דברים שקורים עכשיו והם פועל יוצא של דברים שקרו לפני כמה דורות. הזוהר מסביר: הנחש פיתה את חווה בערמה. הוא היה ערום מכל חיות השדה, הוא דחף אותה עד שנגעה בעץ והיא חשבה שאסור לנגוע בעץ, ומי שנוגע ימות, וכאשר ראתה שלא כך, חטאה ואכלה מן העץ (בראשית רבה יט, ג). הנחש הלך בדרך של ערמה וגרם קללה לעולם. ונענשו האדם וחוה והנחש והאדמה. עשר קללות נתקלל האדם, עשר חוה, עשר הנחש ותשע האדמה, שלושים ותשע קללות כנגד שלושים ותשע מלקות. והיה צריך לתקן את כל הקלקולים שקרו בגלל חטא אדם הראשון.
בא אברהם אבינו והתחיל לתקן את הקלקולים ועשה מספר צעדים של תיקון, בא יצחק והמשיך את התיקון, ויעקב מגיע למדרגה שבמובן מסוים היא תיקון שלם. אומנם זה רק במובן מסוים כי יש עוד המשך של תיקונים במשך כל הדורות. חז"ל אומרים לנו שהיופי של יעקב הוא מעין היופי של אדם הראשון (בבא מציעא פד ע"א). היה ביעקב איזה יופי רוחני, מעין היופי של אדם הראשון שהקב"ה ברא אותו בעצמו, כלומר יעקב חזר למצב שלפני הקללה.
והסדר הוא שכמו שהקללה הגיעה בערמה, באותו אופן צריכה הברכה לבוא בערמה. הקללה ירדה בערמה ולכן גם הברכה צריכה לבוא בערמה, באופן עקיף. הקללה נגרמה בגלל חוה, בגלל אישה, אז התיקון צריך להיות על ידי אישה. רבקה היא המתקנת מעשיה של חוה. יש כאן משהו פנימי שבעיניים חיצוניות אנחנו רואים סיפור וחושבים שאפשר להבין אותו בלי הרקע ובלי הקורות של העבר, ולא כן הדבר, צריך להכיר את כל המהלכים כדי להבין.
יש בחינה מסוימת שברכה שבאה בצורה עקיפה יש לה כוח גדול יותר, למרות שזה נראה שאם יצחק לא התכוון לברך את יעקב, אז הברכה לא ממש חלה ואולי היא פחות עוצמתית ושלמה. זה צד אחד של הסתכלות, אבל הצד השני הוא בדיוק להיפך - למרות שיצחק חשב שהוא הולך לברך את עשיו והוא חשב שעל ידי כך הוא יתקן אותו, יש כאן סדר אלוקי שהברכה תגיע דווקא ליעקב. זה מראה שטעויות אנוש לא יגרמו שהברכה לא תחול על מי שצריך להתברך. זאת אומרת שדווקא הברכה בצורה הזאת היא יותר מוחלטת כי רואים שהקב"ה הוא מסדר ומכוון שהברכה תגיע אל יעקב.
זה עוזר לנו להבין הרבה דברים בתורה שאנחנו לא מבינים על פי הפשט. למה הדברים צריכים לקרות דווקאבצורה זו ולא אחרת. ראשית כל אנחנו צריכים ענווה, וכדי להבין את המהלכים האלוקיים צריך להסתכל במבט ארוך טווח, לדעת שיכול להיות שיש עכשיו פעולות שנגרמות כתוצאה מדברים שהיו לפני כמה וכמה דורות, ואולי הם יובילו וישפיעו על כמה דורות שיהיו בעתיד, כמו שאומרים חז"ל: מעשה אבות סימן לבנים (מדרש תנחומא לך לך, ט). מטרת מקרים מסוימים שקרו לאבות היא להכשיר את הנפש הפנימית של הבנים להצליח להתמודד כמו שהאבות שלהם התמודדו. למרות שלאבות לא הייתה התמודדות כי הם היו טובים וישרים ולא היו צריכים להיות להם קשיים, אבל כיוון שהבנים צריכים לעבור את המהלכים הללו, אז האבות עוזרים ומכינים את הדרך. צריך להסתכל במבט ארוך טווח.
יעקב מקבל את הברכות: "ויתן לך אלוקים מטל השמים" (בראשית כז, כח) וכמו שאמרנו לגבי הבארות של יצחק, הברכות הן לכאורה גשמיות אבל כמובן שהן כוללות את כל התוכן הרוחני של עניינו של יעקב למשך כל הדורות.

זלזול הגויים והשיבה לארץ ישראל
עוד עניין. המהר"ל בנצח ישראל (פרק טז) מביא את הגמרא בעבודה זרה (יא ע"ב): ברומי היו עושים חגיגה פעם בשבעים שנה. היו עושים מין הצגה, הם היו מביאים אדם שלם ומרכיבים אותו על אדם חיגר, האדם השלם זה הרומיים והאדם החיגר זה יעקב שהיה חיגר ברגלו, כאילו הרומיים רוצים לומר 'אנחנו שולטים על ישראל'. היו מלבישים את האדם בלבוש אדם הראשון שאותו ירש עשיו כמו שאומר המדרש (בראשית רבה סה, טז), ומניחים לו קרפיפילו של רבי ישמעאל על ראשו. לרבי ישמעאל היו פנים מאוד יפות כמו שחז"ל אומרים לנו (אוצר המדרשים, עשרת הרוגי מלכות, ד"ה אמרו עליו). ותולים לאותו אדם שרשרת יקרה מאוד בצווארו, ומחפים את השווקים במשי ועושים תהלוכה כזו ומכריזים לפניו [בתרגום]: אחיו של אדוננו שקרן [יעקב חטף את הברכות מעשיו], ומה עזרה לו הרמאות שלו? [הנה אנחנו עכשיו שולטים ותראו איפה עם ישראל] זה היה טקס של פעם בשבעים שנה, טקס היסטורי כזה. הם רוצים לומר שהם על גבי ישראל, עשיו על יעקב, תראו שלא יצא כלום לרמאי שגנב את הברכות. והם מסיימים: 'וי לדין כד יקום דין' - אוי ואבוי כשעם ישראל יקום. הם כאילו מכירים בעובדה שזה יקרה.
חז"ל אמרו את המדרש הזה כשהמצב באמת היה 'על הפנים', עם ישראל היו בתחתית ועליו רוכב עשיו, כביכול, אנחנו נמצאים בשפל והם אומרים: 'תיראו מה האדון שלנו עושה לנו ומה האדון שלכם עושה איתכם', ולא הייתה לנו תשובה על כך אלא רק 'אתם עוד תראו, אתם עוד תבינו'. זה לא כל כך משכנע. דורות על גבי דורות אמרנו את זה, אמרנו שהעתיד שלנו, שאנחנו עוד נעלה למדרגות עליונות וכל הברכות שהתברכנו בהן עוד יתקיימו. כך אמרנו עוד דור ועוד דור והם הסתכלו עלינו בזלזול. אנחנו צריכים להתפעל מאבותינו, שבכל הדורות למרות כל הזלזול, הם נשארו נאמנים ודבקים בתורה באלפיים שנות גלות. והנה ברוך ה' אנחנו כאן. אנחנו במציאות חדשה, אנחנו חוזרים הביתה, וכולם רואים את מה שהולך להיות, ומבינים שעם ישראל חוזר למדרגה שלו, ואולי למדרגה עליונה יותר מהמדרגה שהוא היה בה אי פעם, וחזון הנביאים מתקיים, ומה שאמרנו: 'אתם עוד תיראו' מתקיים לעינינו. כמה אנחנו צריכים להודות לריבונו של עולם, גם על כך שכל הדורות לפנינו החזיקו מעמד וגם על זה שאנחנו זוכים להיות בדור הזה שחוזר לארץ ישראל. אנחנו הדור שיכול להגיד: 'הנה תיראו, חזון הנביאים מתקיים'. לא יכולנו להגיד את זה בגולה, רק אמרנו שהם הגויים עוד יראו בעתיד את גאולתנו והם צחקו עלינו. באמת אשרינו, זה מראה שאנחנו דור גדול, דור עם כוחות חדשים, דור שחוזר לארץ ישראל, דור בלי שיעבוד של גוים ובהתאם לזה הקב"ה גם מאתגר אותנו, להיות גדולים, לבנות כוחות גדולים של בריאות, של עוצמות.

לבנות עוצמות פנימיות גדולות
עוד עניין. בשבועות האחרונים עוברים עלינו מאורעות, קצין שומר מצוות שנפל בעבירה, או איש ציבור עם כיפה על ראשו שנפל. הרמטכ"ל אומר שלקצין אסור להיות בקשר לא ענייני עם הפקודים שתחתיו אף על פי שהוא נמצא איתם יום ולילה, והוא חייב שתהיה לו רלשי"ת ולא רל"ש, ופקידות ולא פקידים ואוי ואבוי לו אם הוא יצור קשר איתם, גם אם זה יהיה בהסכמה. איך אפשר - הרי הוא איתם יום ולילה! זה לא רבנים אומרים אלא זה הרמטכ"ל אומר, אומרות נשים מהשמאל הקיצוני: שהבחורים לא יתגרו. זה הסדר, ככה הם דורשים מכל קצין בכל דרגה שיש לו עוזרות והוא עובד איתן יום ולילה, וכמובן שזה יוצר קשרים וכל אחד מספר לשני את הבעיות שלו וזה טבעי מאוד שנוצר קשר נפשי, הרי עובדים יחד לא יום ולא יומיים, לא שבוע ולא שבועיים אלא חודשים, וצריך להיות טהור, לא לגעת, ואוי ואבוי אם יש מגע. אפילו שזה היה בהסכמה אחר כך היא יכולה להגיד: 'פחדתי ממנו כי הוא קצין וחשבתי שאני לא אעלה בדרגות', הוא עלול להיות נאשם במעשה אסור.
זאת אומרת שגם באופן טבעי חושבים שאפשר לדרוש מאנשים להישמר, לחיות בצניעות, וכולם נדרשים לחיות בנורמה כזו - ואם לא, כל הקצינים ישבו בסוף בבית הסוהר או שיגיעו להסכם טיעון אבל יישאר להם כתם לשנים רבות. חייבים להתנהג בסדר, קל וחומר אם ההוראה הזאת ניתנת לא מהמטכ"ל, ולא בגלל חשבונות פרטיים, אלא בשביל הבניין הפנימי הנפשי הנכון של האדם. התורה מכוונת אותנו להיות בריאים ולאהוב רק את מה ומי שצריך לאהוב ולא את מה ואת מי שלא צריך לאהוב, שהנפש תהיה נפש בריאה. זו הדרישה שלנו מעצמנו, זה לא התורה דורשת מאתנו, אלא אנחנו צריכים להיות בני אדם, לא סמרטוטים, לא אנשים שלא עושים מה שהם לא רוצים, אנחנו אנשים בריאים שעושים רק מה שאנחנו רוצים לעשות. צריך לפתח את הבריאות הנפשית שלנו שהנפש האלוקית שבנו תתגלה בכל עוצמתה. צריך לעבוד על זה להיות בריאים, לא להיות במלחמה, להגיע למצב כזה שאנחנו רוצים רק את הדברים הטובים.
בעזרת ה' חזק ונתחזק!

֎ ֎ ֎
לקבל השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת bogrim@yeshiva.org.il , או למספר 0547881227
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il